שות בית דוד· רבי דוד טעביל רובין ממינסק
חלק חו"מ
סימן א
שאלה מעשה באחד שמסר לחבירו מאה שקים קמח שיוליכם על ספינה שלו לנמל פלוני וכל שק יהי' במשקל ארבעה פוד קמח וקיבל עליו הנפקד כל אחריות והמפקיד התחייב א"ע עבור זה שכר לערך מאה ר"ט והנה לאחר שמסר לו המפקיד על ספינתו נהג השומר ברמאות ולא שקלם כלל לפני המפקיד ואח"כ אירע מעשה שאחר שבא לפארט חסר לפי דברי המפקיד באופן שהחסרון עולה יותר מדמי שכירות שהתחייב א"ע ליתן בעד הולכת הספינה איך לידייני' דיינא להאי דינא כי הנפקד השיב א"י מה שהנחתה אתה נוטל הגם שהוא בעצמו לא הלך על הספינה ואינו יכול לטעון ברי שאינו נחסר כלום מ"מ הוי כא"י אם נתחייבתי לך והשאר הוא הילך. ולכאורה כן הדבר מבואר בח"מ סי' רצ"ח בסופו בהגהת הרב שאם המפקיד אומר נגנב מפקדוני והנפקד אומר א"י מה שהנחת' אתה נוטל דפטור וכטעמא דאמרן אך כד דייקינן שפיר אינו דומה לזה אלא כעוכלא לדנא ונאמר אם מסר המפקיד לשומר עשרה שטרות והתחייב א"ע ליתן עשרה זהובים בעד שכר שמירתן ונאבד א' מהן על ידי פשיעת השומר באופן שחייב הגם דהתורה מעטה בשמירתן ופטור השומר מלשלם מכל מקום גם המפקיד פטור מלשלם השכירות שהתחייב א"ע כמבואר בח"מ סי' ש"א דעכ"פ מפסיד שכרו ולדעתי פשוט שאינו מחוייב לשלם כלל היינו כל עשרה זהו' כיון שלא השלים עבודתו וגרם לו הפסד יותר משכרו ויש להביא ראי' ע"ז הגם שאינו צריך לדעתי ממה שמוכח בש"ס בב"מ [נ"ח א'] דאם פשע ביום א' ולא שמר כראוי שאינו מחוייב לשלם כל שכירות השנה אם הי' נשכר בהבלעה היינו על משך שנה או חודש ומה לי שכר הזמן שמפסיד מחמת שהיתה בהבלעה והנשכר לא השלים עבודתו ביום א' ומה לי שכר באיכות החפץ שהית' בהבלעה ואם לא השלים בא' מחפצים אינו מחוייב לשלם לו כל השכירות כללא דמלתא כל זמן שלא השלים עבודתו ותנאו שנתחייב השומר אינו מתחייב המפקיד בשכר שמירה וא"כ הוא הדין בנ"ד יכול המפקיד לטעון אני יודע בבירור שאתה לא קיימת תנאך ע"כ איני מחוייב לך השכר וא"כ ה"ל כשומר אמר א"י אם אתה חייב לי שכר שמירה והמפקיד אמר ברי שאיני חייב לך שאינו יכול להוציא מידו השכירות דחיוב השכירות אינה אלא לבסוף ואפי' למ"ד ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף מ"מ כל שלא השלים תנאו ומחזיר לו באמצע הדרך בוודאי אינו חייב כלל אלא לאחר שהשלים תנאו ועבודתו פליגי אם התחילה כבר או שלא התחיל כלל אלא עתה [הגם אם נאמר שכבר ההתחייבות היתה מתחלה אך כשאירע עתה קילקול לפי דברי המפקיד הוי לדידי' כספק פירעון א"כ הוי כמלוה טוען שמא נפרעתי דפטור הלוה הגם שמוחזק ותופס בפיקדון אין זה תפיסה אלא מספק ופיקדון ברשותי' דמרי' קאי] ויותר מזה מבואר בח"מ סי' ע"ב גם במשכון אם הי' ספק למלוה כמה נתחייב הלוה על משכונו והלוה טוען ברי שמחוייב המלוה להחזיר לו משכונו בכ"ש אם אינו אלא פיקדון שאינו יכול לתפוס וע"כ לדעתי הדבר פשוט כביעתא בכותח שמחויי' השומר להחזיר את הפיקדון למפקיד בלי שום תשלומין כיון שא"י בעצמו אם השלים תנאו ועבודתו שהתחייב א"ע ואיך יכול ליקח שכירתו אך מה אעשה שלא זכיתי שיודו חבירי לדברי ונפסק הדין עפ"י הרוב שיפטר השומר בטענת א"י שישבע ע"ז ויטול שכרו משלם והנה בקשתי מחבירי שעכ"פ ינוכה משכירתו כיון שגרם במעט שלא רצה לשקול וליתן כתב קבלה ע"ז כמה קיבל על הספינה אנן סהדי שלא הי' מתחייב השוכר ומרבה בשכירות על אופן כזה שיכול לטעון מה שהנחתה אתה נוטל והנה בזה היו מודים קצת לדברי אך לא הי' דעתם רחבה לפסוק הדין בבירור ועשו פשרה בזה ולדעתי פשוט לכל מתחיל שאינו חייב לו כל שכירתו וחייב השומר לנכות משכירתו באומד יפה ובעיקר כתבתי לעיל ובקשתי להודיעני ע"י מוקדם באופן כשיבואו הבע"ד בעשיית פשרה נדע איך להתנהג כשיכריע מע"ל כדעתי:
שוב עיינתי דנראה ברור גם אם הי' כבר חיוב על המפקיד מחוב אחר והשומר הוא המלוה טוען א"י אם נחסר מהפקדון והלוה הי' טוען ברי שנחסר לו מהפקדון הי' מחויב המלוה הוא השומר להחזיר לו פקדונו בחנם הגם שוודאי נתחייב לו הלוה והספק פרעון בא ממקום אחר בטענת יש לי בידך כנגדם שהפסדתה מפקדוני דהא דשמא עדיף היינו להחזיק ולא להוציא הגם שמבואר בש"ע סי' ע"ב סעי' כ"ו בסופו דאם המלוה טוען א"י כמה נפחת והלוה טוען ברי שישבע המלוה שבועת היסת ונפטר היינו דווקא משכון דב"ח קונה משכון והוי כשלו והוי כלוה רוצה להוציא מתחת ידו ומש"ה נשבע היסת ונפטר ונראה דבזה אפשר ליישב אחר העיון מה שנתחבטו למה די בהיסת ולא בעינן נק"ח דמיירי דאין המלוה תובע כלום וכסברת הר"ן הביא הסמ"ע ס"ק י"ט משא"כ בפקדון דברשותו דמרי' קאי מחויב המלוה להחזיר כיון דהלוה טוען ברי שפרעתי לך החוב אך באמת גם במשכון הנ"ל צ"ע דהא מבואר שם סעיף י"ד בהגהת הרב דאם הם מחולקין בפרעון ואצל המלוה נולד ספק בפרעון שמחוייב להחזיר המשכון בחנם וא"כ מדוע נשתנה דינו כאן בסעי' כ"ו דאם המלוה מסופק כמה נפחת שישבע ויטול דמה לי ספק פרעון או טענת שנפחת מהמשכון ע"י פשיעותו ואין בידי ליישב זה כי אם בסברת הט"ז בסעיף הנ"ל דזה לא מחשיב כלל לספק ולא דמי לאינו יודע אם נפרעתי כיון שאומר ששמרתי' כראוי ובמקום המשתמר א"כ מסתמא לא נעשה שום סיבה ופחת ואם נעשה היא באונס אך בנ"ד שלא הלך בעצמו אין להחשיבו לטענת ברי וגם לפי שיטת הפוסקים וכן סתם המחבר לקמן סי' ש"ג דש"ש חייב על גניבת אונס א"כ נראה דהוי ספק גמור ויש לי עוד הרהורי דברים בטענת שמא וברי אך מפני שאינו נוגע לזה לא אספנו פה:
ע"כ לשון השואל.
תשובה
וזה אשר השבתי לו
מכתבו היקר הגיעני ומפני הטרדה לא השבתי עד כה עתה ראיתי להשיבו מפני הכבוד ואכתוב כפי הנלע"ד בקצרה והנה בראשית ההשקפה הי' הדבר זר בעיני לחייב את בעל הספינה באחריות גניבה ואבידה כי כפי הנהוג בקאנטרקטין באספלאוו דפה שלא לכתוב קבלת אחריות בפירוש. אף דודאי הוי כש"ש להתחייב בגניבה ואבידה דלא גרע מהאומנין דבההוא הנאה דתפיס לי' אאגרי' הוי ש"ש. עכ"ז מעולם לא החלטנו הדין לחייבו בגניבה ואבידה והיינו מהא דאמרי' בב"ק (נ"ו ב') בפיסקא דמסרו לרועה דאמרי' שם מאי מסרו לרועה. מסרו רועה לברזלי' דאורחי' דרועה לממסר לברזיל' עי"ש וכן פסק בשו"ע סי' רצ"א סעי' כ"ב. ועי' ש"ך שם ס"ק ל"ב. שכתב דאפי' לדעת החולקין באשתו ובניו אם אין להם במה לשלם מודים בזה דפטור עי"ש ודו"ק וכיון שהדבר ידוע ומפורס' שאין מדרך בעל הספינה ללכת בעצמו על ספינתו. רק להושיב אחר במקומו (הנקרא שאפער) א"כ אין דינו של בעל הסחורה באחריות גניבה ואבידה עם בעל הספינה כלל רק עם השאפער. ואף דנהיגי למכת' בשטרי הקאנטרקט אחריות אש ומים לא קבלתי עלי. ליכא לדיוקי מהא לישנא מכלל דשאר אחריות קבל עלי' דאפשר דלא כתב כן אלא לשופרא דשטרא ומנא אמינא לה מהא דאיתא בב"ב (ע' א') בעי מיני' רב אחא ב"ר הונא מר"ש. חוץ מחרוב פלוני חוץ מסדן פלוני אותו חרוב הוא דלא קנה הא שאר חרובים קנה. או דלמא שאר חרובים נמי לא קנה. אמר לי' לא קנה ואיכא דאמרי חוץ מחצי חרוב פלוני כי' עי"ש וכירשב"ם שם דלהכי לא קנה שאר חרובים דבשביל שייפה המוכר כוחו שפירש בפירוש אין אני מוכר החרוב ההוא. אין לנו לגרע כוחי בשאר חרובים כו'. ואפי' לרבנן נמי איכא למימר לפיכך פרט החרוב ההוא דבההוא חרוב פלוני היה חפץ יותר ולא היה רוצה שיתבענו לוקח לדין. ולחרוב זה איכוין לשופרא דשטרא. אבל על שאר חרובים לא חשש לשופרא דשטרא דמ"מ בוטח הוא במאי דקיי"ל כו' עכ"ל. והכי נמי דכוותי' בכל בעלי ספינות דמני' למימר דלאחריות אש ומים חשש לשופרא דשטרא ולשאר אחריות לא חשש כ"ם. ועוד מצינן למימר כאן דלטפויי אתא שיתחייב בשכרו בשלימות ואף דהיכא פלוגתא דרבוותא בהך דינא דהרי"ף והרמב"ם השמיטו להך דינא. ועי' תוס' שם ד"ה חוץ מחרוב. ועי' בב"י סי' רי"ו במש"כ בזה. מ"מ ודאי דיכול המוחזק לומר קים לי כהרשב"ם ועוד יש להאריך בזה. אך לא ראיתי להרחיב הדבור בזה. כיון שכ"ת כתב שקיבל עליו כל אחריות ובדעתו מוחלט הדבר לחייבו בגניבה ואבידה. לזאת נראה לדון לפי הנחתו שחייב בגניבה ואבידה כי חזקה על חכם כמי"ב שכבר עמד על נידון דידי' שאין לפוטרו משום הנך מילי דכתיבנא:
והנה בעיק' יסוד הנחתו שהניח שאם פשעבא' מהשטרו' אינו מקבל שכר על כולן והביא ראי' לזה. מהא דאמרי' בב"מ (נ"ח א') גבי השוכר את הפועל לשמור את התינוק ואת הפרה. שאם שכרו לשנה או לחודש נוטל שכר שבת לפיכך אחריות שבת עליו. ומשמע לי' מזה שאם פשע בשבת אינו נוטל שכר בעד השנה כולה אם עולה דמי ההפסד הבא מחמת הפשיעה כנגד שכר של כל השנה וא"כ מה לי הבלעת הימים ומה לי הבלעת החפץ. ונראה מדבריו דעיקר הך דינא בהבלעה חליא מלתא דמחמת ששכרו בהבלעה על כל החפצים לכך בפשיעת אחד מהן מפסיד שכר כולן. וכן הוסיף בזה ביאור במכתבו השני. דהכל תלי בהבלעה. ולענ"ד עיקר הנחתו אינו נראה ואדרבה מסוגיא דהתם יש להוכיח בהיפוך דאינו מפסיד אלא שכר שבת בלבד מדפריך התם אי הכי רישא דתני אין אחריות שבת עליו ה"נ דלהפסיד את שכרו ומי אית לי' שכר שבת. וא"כ אס"ד דבפשיעת שבת מפסיד שכר כל השנה כולה. א"כ מאי קא קשיא לי' כלל מרישא דאימא דהכי קאמר אין אחריות שבת עליו ולכך אינו מפסיד שכר כל השנה כולה. אבל בסיפא דאחריות שבת עליו אם אירע הפסד בשבת מפסיד שכר של כל השנה כולה אלא ע"כ דגם בסיפא אינו מפסיד רק שכר שבת ולכך שפיר קא קשיא לי' מרישא דכיון דברישא אין לו שכר שבת בלא"ה ה"כ מאי אין אחריות שבת עליו דתני. ואין לדחות זה ולומר דברישא דלא הוי בהבלעה הוי מלתא דפשיטא לי' להש"ס דאין סברא כלל שיפסיד עי"ז שכר כל השנה כולה אף אם הי' אחריות שבת עליו ולכך קא קשיא לי' להש"ס דלמאי תני רישא כלל אין אחריות שבת עליו. דאי משום שכר שבת הא בלא"ה לית לי' שכר שבת ואי משום שכר כל השנה זהו מלתא דפשיטא דשכר כל השנה. לא תליא בזה כלל כיון שאינו בהבלעה. דזה אינו חדא דלשנא דהגמ' לא משמע כן ועיקר חסר מן הספר. ועוד דזה אינו קושיא כלל דאף דברישא לא יהי' רבותא כ"כ מ"מ שייך שפיר למתני משום דבעי למתני בסיפא לפיכך אחריות שבת עליו ולאשמועינן הך רבותא דמ"מ הפסיד שכרו לכך תני רישא איפכא לפיכך אין אחריות שבת עליו ור"ל דלא הפסיד שכר כל השנה וכה"ג משני הגמ' בכמה דוכתי' איידי דבעי למתנא בסיפא תני נמי רישא וא"כ לא הל"ל להגמ' לשנויי בשקנו מידו רק דתני רישא משום סיפא. דהא הך שינויא דבשקנו מידו הוא שינויא דחיקא תדע דלא משני כן לעיל מיני' באותה סוגיא גבי בני העיר ששלחו שקליהן. ודחיק לשנויי דנשבעין לבני העיר במעמד גזברין ונגנבה בלסטים מזויין עי"ש ולמה לא משני דמיירי בשקנו מידו אלא ע"כ דהאי שינויא הוי דחיקא לי' להש"ס דמדתני סתמא משמע דמיירי בסתם שומר שלא קני מידו כדרך כל השומרים שהם בלא קנין. וא"כ הדק"ל אמאי דחיק הגמ' לאוקמי בשקנו מידו ה"ל לשנויי דתני רישא איידי דבעי למתני סיפא דזהו תירוץ פשוט בכל הש"ס. אלא ע"כ דשכר כל השנה לא הפסיד גם בסיפא. רק שכר שבת לחוד. ולכך שפיר קא קשי' לי' מרישא דלא שייך למתני כלל אין אחריות שבת עליו כיון דבלא"ה לית לי' שום שכר. וגם בעיקר סברתו דתלי הך דינא אם שכרו בהבלעה או שלא בהבלעה אינו מסתבר כלל דמה ענין הבלעה לכאן והבלעה שאמרו בש"ס במס' ב"מ אינו אלא לענין דלא להוי מחזי כשכר שבת. ומשים דשכר שבת אינו אלא מדרבנן ולכך סגי בתקנתא קלה דהבלעה כיון דתו לא מחזי כשכר שבת לכך לא חיישינן לה תו במלתא דרבנן. אבל מנ"ל למילף מזה לענין להפסיד כל שכרו שיהי' תלוי בהבלעה או שלא בהבלעה כיון שאין לזה שום רמז בש"ס ולענין ממונא דהוא דאורייתא לא ילפינן מתקנתא דעבדו חז"ל למלתא דאיסורא דרבנן בעלמא. אמנם יש להביא ראי' לדברי כת"ר מהא דאמרי' במס' ע"ז (ס"ה) רבא אמר ל"ק הא דאמר לי' העבר לי מאה חביות במאה פרוטות הא דאמר לי' חביות חביות בפרוטה ופרש"י וז"ל דכל כמה דלא אעברינהו לכולהו לא יהיב לי' מידי הלכך כולה אגרא שייך בי' עכ"ל ופירושו מוכרח שם בסוגיין הרי להדיא דהיכי דשכרו בהבלעה על כמה חפצים. כל כמה דלא השלים כל מלאכתו לא יהיב לי' שכרו כלל וא"כ הוא הדין היכי דנאבד א' מהם אבד כל שכרו וזו ראי' מוכרחת:
ומעתה צריכינן ליישב הנך סוגיות כי היכי דלא לסתרי אהדדי דמהא דב"מ מוכח דלא תליא בהבלעה כלל. ומהא דע"ז מוכח דתליא בהבלעה ונראה דיש לחלק בין הבלעת הימים ובין הבלעת החפצים דבהבלעת החפצים הוא דשייך לומר דנעשו כולם כחפץ א' היכי ששכרו בה בהבלעה מאה חביות ביחד כיון שיכולים להתערב ולעשות מהן חביות א' גדולה וגם משארי חפצים יכול לעשות מכולם חבילה אחת מה שאינו בימים דכל יום ויום בעי שימור בפני עצמו ועוד דבחפצים זימנין דמשכחת לה אם לא ימצא מי שיעבור לו כולן יחד לא ירצה להעביר מקצתן כלל ונוח לו שישארו במקומן. ולכך אף אם לא יהי' הענין כן מ"מ בכיוצא בזה אמרו לא נתת דברך לשיעורין משא"כ בהבלעת הימים דאטו אם לא ימצא מי שישמור לו בשבת יניחנו בלא שימור גם בשאר הימים לכך לא נעשו ע"י הבלעה כגוף אחד ועוד יש לחלק דבהבלעת הימים כגון שכיר שבת שכיר חודש שכיר שנה דדינו כפועל שיכול לחזור בו בחצי היום וא"כ לא יהא אלא חוזר מ"מ צריך לשלם בעד מה ששמר. משא"כ בהבלעת החפיצים דדינו כקבלן שאינו יכול לחזור בו ולכך נעשו כגוף א' ואם לא השלים תנאו בא' מהן אבד שכרו לגמרי אם מגיע ההפסד כנגד כל שכרו ועוד יש לחלק בכמה גווני ולפ"ז נמצא מה דיליף כת"ר הבלעת החפצים מהבלעת הימים הוא תלי תניא בדלא תניא ועכ"פ הא ודאי דבהבלעת החפיצים שפיר קאמר כת"ר דבפשע בא' מהן הפסיד כל שכרו:
ומעתה נבוא לעיקר הדין והנה במאי דסיים אפתח. מאי דרמי מר פסקי השו"ע בסי' ע"ב אהדדי דבסעיף י"ד כתב הרב בהג"ה. דלוה שאמר למלוה על המשכון פרעתיך כך וכך והמלוה השיב אמת פרעתני אבל איני יודע כמה הלוה נאמן ואילו בסעיף כ"ו בסופו כתב המחבר דכשאמר המלוה איני יודע כמה נפחת דנשבע המלוה הסת ונפטר ורצה לומר שגובה חובו ותמה מר מה חילוק יש בין זל"ז וכתב שלא מצא ישוב לזה רקע"פ דברי הט"ז תמהני עליו שלא שם עינו על דברי האחרונים במקומן שכתבו לחלק בין טענת פרעון וטענת יש לי בידך כנגדו דבספק פרעון דשטרא כיון דלפרעון קאי נמצא דבזה הספק קמבטל להמלוה לחזקת השטר או המשכון שיש לו וכההיא דסי' נ"ט משא"כ בטענת יש לי בידך כנגדו אף דהמלוה אומר איני יודע מ"מ כיון דקיי"ל בעלמא דזה גובה וזה גובה. א"כ מלחא אחריתא היא ואינו מגרע בזה חזקת השטר או המשכון ולכך נשבע שאינו יודע וגובה בשטרו ודבר זה מבואר בקצה"ח סי' נ"ט עי"ש במש"כ מעשה בא לידינו כי' והסכים לזה בנתיבות סי' הנ"ל. וכתב שהוא מלתא דפשיטא וטענת פחת במשכון ודאי דהוי כטענת יש לי בידך דמלתא אחריתא הוא ואיני מגרע חזקתו בזה וכ"כ בנתיבות סי' ע"ב בכדי ליישב הך קושיא עצמה שהקשה מעכת"ר. ודבריהם פשוטים ומבוארים בזה ואינם צריכים סעד לתומכן ומעתה אתיין שפיר פסקי השו"ע בסעי' י"ד וסעיף כ"ו ולית כאן רומיא כלל ועוד יש ליישב בכמה אנפי ולא רציתי להאריך בזה מפני שדברי הקצה"ח והנתיבות נראין עיקר בזה:
ומאחר שכן הוא בלי ספק נשובה לראות בנ"ד למאי מדמינן לה לטענת פרעון או לטענת יש לי בידך כנגדו והנה אם לא הי' בכאן שום שכר אחר רק שכר שמירה בלבד הי' הדבר שקול כי יש פנים לכאן ולכאן כי יש לדון ולאמר דעד כאן לא אמרינן דטענת פחת במשכון אינו מגרע חזקתו אלא היכי דהחוב הוא בא מפאת ההלואה דכיון דבהלואה אין בה שום ספק כלל א"כ טענת פחת מלתא אחריתא היא כטענת יש לי בידך כנגדו משא"כ היכי דהחוב היא שכר שמירה דבזה אף אם הי' הדין נותן שלא להתחייב בפחת כגון בשטרות והקדשות או שהי' שמיר' בבעלים וכיוצא מ"מ הרי הפסיד את שכרו כדמוכח מההיא סוגיא דהזהב וכמו שהביא כת"ר במ"כ נמצא דטענת פחת בכאן הוי כטענת פרעון על שכר שמירה כיון דאם אמת נכון הדבר שנאבד לא נתחייב בשכר שמירה כלל וא"כ אף שהוא מוחזק במשכון הרי אבד את חזקתו וכההיא דסעי' י"ד דלעיל אמנם גם בהיפך יש לומר דעד כאן לא אמרינן בשטרות והקדשות דשכרן מיהא הפסידו רק משום דכיון דפטרתן התורה מתשלומי הפחת א"כ עיקר טענתו בפחת אינו אלא להפסיד את שכרו אבל בשומר דעלמא דחייב לשלם הפחת אף אם יעלה דמי הפחת הרבה יותר מכדי שמירתו אפ"ה חייב לשלם הכל ולא מצי למפטר נפשי' באיבוד שכר שמירתו לחוד א"כ הסברא נותנת דאינו תלוי כלל זה בזה רק שהשומר הוא מחויב לשלם דמי משכורתו שלימה נמצא דעיקר תביעתו של המפקיד אינו לפטור עצמו משכר שמירה דהא אם דמי הפחת הוא יותר משכרו תובע ממנו כל דמי הפחת ואדרבה כל עיקר טענתו הוא כיון שנתחייבתי לך בשכר שמירה על ידי זה נתחייבת לי דמי הפסד מגו"א וכיון שכן תו הוי כטענת יש לי בידך כנגדו דמילתא אחריתא היא ואיני מגרע בזה חזקת משכונו וכההיא דסעי' כ"ו דלעיל האף דדינא דזה גובה וזה גובה לא שייך הכא כ"כ דאין סברא שיטול זה שכרו במזומן דווקא כדין שכיר דלא מצי למיומר טול מה שעשית בשכרך וכמש"כ התוס' בב"ק [ט' א'] ד"ה ר"ה בשם ר"ח דשלשה חילוקים בפרעון יש ועיי"ש וזה ישלם לו עבור נזקי בקרקע כדין מזיק מ"מ גם בהיפך לומר דמגרע בזה חזקתו אין שייך כאן דהא מ"מ שכרו הוא תובע בברי וסברא דכל שטר לפרעון עומד שב' בקצה"ח ג"כ לא שייך כאן וכיון שהדבר שקיל ומוכרע וודאי אם כבר נפסק הדין עפ"י הרוב לחייב את בעל הסחורה לשלם אין אח"ז כלום כי על אלה וכיוצא בזה אמרה תורה אחרי רבים להטות:
אמנם באמת בנידון דידן לא צריכין למיחת נפשין לה ספיקא כלל כי כל זה אינו רק אם לא הי' בזה שום תשלומין אחרים רק שכר שמירה בלבד אולם בנ"ד שעיקר השכר הוא שכר הולכת הסחורה למקום הידוע ושכר הספינה וגם כי יש לו לבעל הספינה ע"ז כמה הוצאות ורפסתא דספינתא וחיוב שמירתו אינו אלא בההוא הנאה דתפיס לי' אאגרי' כדין אומן ובזה כבר הביא בקה"ח בשם הרשב"ץ בסי' ש"ה ס"ק ב' באומן שעשה מלאכה לבעה"ב והבעה"ב סייעו במלאכתו באופן דהוי שמירה בבעלים ונאבדה המלאכה קודם שהחזירה לבעה"ב ב ופסק הרשב"ץ דעל פחת האבידה פטור מלשלם דהוי שמירה בבעלים וכיון שכן חייב ליתן לו שכרו משלם ובקה"ח תפס ע"ז מהך סוגיא דהזהב דבהקדשות ניהו דפטרתו התורה מלשלם מ"מ שכרן הפסידו וה"נ דכוותה ושוב צידד קה"ח לומר דעד כאן לא אמרינן דהפסידו שכרן אלא דהשכר הוא שכר שמירה משא"כ הכא דהשכר בא לו בשביל אומנתו שפיר פסק הרשב"ץ דמחייב לשלם שכרן ולבסוף הניח בצ"ע הדבר ובנתיבות כתב עליו דאין בזה שום ספק וממקומו הוא מוכרע דהא בני העיר ששלחו שקליהן דאמרי' עלה אגרייהו מיהו לפסדו הא גם התם השכר אינו שכר שמירה רק שכר הולכת המעות ליד הגיזבר ואפ"ה הפסידו לשכרן וא"כ ה"נ גבי אומן מפסיד גם שכר אומנתו ונראה דבנ"ד כ"ע מודים דמחויב לשלם לו שכר הולכת הספינה בעד הסחורה הנשארת דהא יש להבין דבאמת נראה סברת בעל קה"ח נכונה ומיושרת דמה לו לבעה"ב אצל שכר אומנתו של האומן מה שהרויח בפועל ידיו ואם נגנב או נאבד מפני שלא שמר כראוי אם שכיר הוא בא בשכרו אבל מה שייכות יש לו לשכר אומנתו אך ראיית בעל נתיבות להפסידו גם שכר אומנתו ג"כ היא ראי' ברורה שאין להשיב עלי' עוד יש להבין בסוגיין קושיית הגמ' אגרייהו מיהו לפסדו מה הוא סברת הש"ס בזה אם הוא מצד הסברא דניהו דהם פטורי' מלשלם מ"מ כיון שהם הגורמי' במה שנגנב או נאבד גם המה יפסידו עכ"פ שכרן זה ודאי אין סברה כלל דכיון שהתורה פוטרתן מהיכי תיתי לחייבינהו ואי משום דכיון שלא שמרו כראוי אמאי יתן לו שכר התינח על שכר שמירה לבד שפיר הוי מקשה הש"ס כן מסברא אבל על שכר שליחות יותר מסתברין בזה סברת בעל קה"ח דאין לזה שייכות כלל עם מה שלא שמרו כראוי:
אמנם עיקרן של דברים אלו מבוארים היטב עפ"י מאי דקיי"ל דשליח או פועל שארעו אונס ולא נהנה הבעה"ב כלל ממלאכתו אם האונס בא מפאת השליח דלא מצי למימר אנא קאמינא הוא מפסיד שכרו מכל וכל כמו בשליח שהביא אגרת ומצא תגר שכ' המרדכי ועי' בסמ"ע סי' של"ה ס"ק ט"ו. אבל אם האונס בא מפאת הבעה"ב דמצי השליח למימר אנא הא קאמינא מחויב ליתן לו הבעה"ב שכרו וכדאמרי' בשמעתין נשבעין ליטול שכרן מבעה"ב וכ"ז הוא כשלא נהנה בעה"ב אבל כשנהנה בעה"ב אף שה שהאונס בא מפאת הפועל אפ"ה צריך לשלם בעד מה שנהנה וכדאמרי' בהשוכר את האומנין (ע"ט א') דשוכר את החמור ומת בחצי הדרך נותן לו שכרו של חצי הדרך דאלו עד הכא בעית למיתי לאו אגרא בעית למיתב ועי"ש בתוס' ד"ה אלו וכל אלו חלוקי דינים מבואר היטב מתוך הש"ס ומפסקי הש"ע ועיי' בנתיבות סי' של"ה ס"ק ג':
ומעתה נתבאר לנו היטב קושיית הש"ס דמקשו אגרייהו מיהו לפסדו משום דהכא שנגנב הכל ולא נהנה כלל בשליחותן דהכי משמע לשנא דנגנבו או שאבדו דנגנב הכל וכיון דאין להמשלח שום הנאה בשליחותן אם הי' אונס גמור חשבינן לי' כאונס שבא מפאת הבעה"ב דנותן להם שכרם אף שלא נהנה משום דהשליח מצי למימר אנא הא קאמינא ומה לי במה שנאנסו מעותיך אבל כיון שנאבד ע"י גו"א נהי דהתורה פטרן מ"מ לא עדיף זה מאונס הבא ע"י שליח כמו בהביא אגרת ומצא חגר או במת החמור בחצי הדרך דהיכי דלא נהנה הבעה"ב אינו נוטל שכר כלל אף דהוא אונס גמור וה"נ כמו כן בנגנב אף דהתור' פטרתו מ"מ כיון דלא נהנה בעה"ב כלל בשליחות וזה בא מפאת השליח לא עדיף זה מאונס גמור שמפאת השליח שאינו נוטל שום שכר וזהו כוונת רש"י במש"כ בסוף הדיבור והרי לא השלימו מלאכתן ודו"ק וגם בהך עובדא דבעקצה"ח שפיר קפטר לי' בנתיבות ומוכח כן מסוגיין כיון שלא נהנה הבהע"ב כלום והרי לא השלים מלאכתו דהשלמת המלאכה אינו אלא לאחר חזרה ליד בעלים וכמו שהוכיחו כן מהתו' דפרק הגוזל קמא והך שמירה בבעלים ניהו דהתורה פטרתו מ"מ לא עדיף מאונס הבא מפאת השליח וכדכתיבנא כנלע"ד ברור פירושא דסוגיין וכיון שכן בנ"ד דנהנה בעל הסחורה במה שהביא הסחורה הנשארת. א"כ אם הי' הדין נותן בכאן דיפטר מגו"א כגון אלו הי' כאן שמירה בבעלים וכדומה בודאי דהי' מתחייב לשלם שכרו בשלימות בעד הסחורה שהביא כיון שנהנה בעה"ב משום דדמיא להא דאמרי' אלי עד הכא בעית למיתי לאו אגרא כו' וגם בעל נתיבות יודה לזה כאשר הוכחנו מדבריו וא"כ גם עתה שאין צד לפוטרו מגו"א מ"מ וודאי דהוי כטענה אחריתא וכטענת יש לי בידך כנגדו דאינו מגרע בזה חזקת משכונו ושפיר פסקו החולקים עליו דישבע שא"י ויטול שכרו.
אמנם כ"ז הוא אם הוא מקרי מוחז' במה שת"י על הספינ' ע"פ אופני חזקת משכון המבוארים בסי' ע"ב ואף שבנ"ד לא בא לידו בתורת משכון מ"מ גם באומן פסק הרמ"א א בא"ע סי' כ"ח סעיף ע"ו בהג"ה דקונה משכון ולכך אם קדשה בשכרו מקודשת עיין בב"ש וח"מ שם דהביאו ג' שיטו' בזה נמצא בנ"ד וודאי דקנה משכון אף לשיטת הר"ן שהביאו שם דכאן וודאי דתפוס לי' אאגרי' אחר התביע' ולשיט' זו נראה שהסכי' גם הגר"א א בביאורו עיי"ש ואפשר דגם להרמב"ן בנ"ד קונה משכון דעיקר סמיכתו לכתחילה הוא ע"ז מ"מ לא ברירא לי מלתא לשי' הרמב"ן ולא הספיק הזמן בידי לעיין בזה כראוי יען שהשליח אץ ונמהר לדרכו מ"מ כיון דלרי"ו והטור והר"ן קונ' משכון בכה"ג דנ"ד וגם הרמ"א פסק כרי"ו בביאורי הגר"א נראה דס"ל ל כוותייהו עיקר כוותייהו נקטינן בנ"ד דקונ' משכון וא"כ אם הוא מוחזק בסחורה ע"פ האופנים המבוארים בסי' ע"ב מסעיף י"ז עד סעיף כ"ב שפיר פסקו החולקים עליו וכדכתיבנא אבל אם אינו מוחזק במשכון וודאי דהדין עם כת"ר וישבע בעל הסחורה שנפחת כנגד שכרו בוודאי ויפטר מת מתשלומי דמי השכר וזה ישבע שא"י אם נפחת יותר ויפטר מלשלם את המותר וזה פשוט רק אם הוא באופן דלית לנו לפוטרו מגו"א מהנך טעמי שכתבנו בריש דברינו:
סימן ב
שאלה
ראובן הי' לו בית על חצר שמעון וגם מקצת פלאץ לבית הנ"ל וראובן הנ"ל מלאכתו הוא הנקרא קופער שמיד ועסק ראובן במלאכתו על חצר שמעון ג"כ והעמיד שם כלי מלאכתו על החצר של שמעון כמה שנים ואחר הימים מכר ראובן ללוי את ביתו וכל אשר לו בעד ששים רו"כ והנה לוי הלוקח של ראובן רצה להחזיק גם בחצירו של שמעון וטוען בפנינו ב"ד היות שהמוכר שלו החזיק בחצר זה שלשה שנים כד"ת ע"כ טוענין ללוקח וכיון שמבואר בשטר הקנין שלו ביתו וכל אשר לו כוונתו גם על חצר שמעון כי מסתמא לקח המוכר שלו החצר הנ"ל משמעון דאל"כ הי' שמעון מוחה ביד ראובן מלעשות מלאכתו בחצר הנ"ל בקביעו' כמה שנים ואעפ"י דב"ד שואלין כעת את פי ראובן וצועק ככרוכיא שהחצר הנ"ל אינו שלו ג"כ אין שומעין לו כמש"כ הרב בסי' קמ"ג ושמעון טוען שמעולם לא מכר את חצירו לראובן וזה שלא מיחה היינו משום דהי' בעיניו כאלו זה נהנה ולא חסר כיון שלא הי' לו מקצת החצר הנ"ל לצורך כ"כ והי' חושב שזהו ממידת אנשי סדום למחות במה שלא חסר וכעת אינה ברשותו של המוכר ולא הניח שמעון ללוי להחזיק אח החצר הנ"ל בשלו ע"כ:
וזהו דבר הספק אצלי דהנה הש"ך ך ז"ל בסי' קמ"ו סק"ז הביא מ"ש הטור בשם הרמב"ן והרא"ש דאין צריך הלוקח להביא ראי' שהוא יורש או לוקח אלא כיון שהחזיק ג' שנים סגיא וטענינן לו עכ"ל משמע מלשונו דווקא אם הלוקח אכלה ג"ש והמוכר לא דר בו רק יום א' או המוריש הוא דאין צריך להביא ראי' משים דנאמן לומר לוקח אני או יורש במיגו דאי בעי טעין לקחתי ממך [ואפשר דשבועה מיהא בעי כאלו טעין לקוח הוא בידו ע' בר"סי ק"מ] אבל אם המוכר או המוריש דר בו ג' שנים והלוקח עדיין לא החזיק ג"ש גם הרמב"ן והאשר"י מודים דצריך ראי' כיון דלית לי' מיגו דלקחתי ממך דנחזי אנן אם הא' מוחזק במטלטלין ויש עדי מסירה בפיקדון או מדברים העשוים להשאיל ולהשכיר וגם יש עדי ראיה מי מהימן לענין יודע אני שהמטלטלין אלו שלך הם ולקחתי מפלוני שבפני הוא לקחה ממך דכי עדיף טענה זו שלקחתי מפלוני יותר מאלו טען קניתי ממך [וכן משמע מש"ך סק"ו בסי' קל"ד דטענה קניתי מפלוני והוא קנאה ממך אינו נאמן רק במגו דלקחתי ממך] אע"ג דכ' הש"ך בסי' קמ"ו סעיף קטן י"ג והסכים לדעת הרמב"ן שם דאע"ג דלוקח לא דר בו רק יום וגם המוכר לא דר בו רק יום אחד נאמן לומר לקוח הוא בידו מפלוני ואנן טענינן שהמוכר שלו לקח אותו מהמערער שאני התם דאינו מברר המערער בעדים ששדה זו שלו. ע"כ נאמן המוחזק במגו דאי בעי טעין לקוח הוא בידו ממך ואז הי' נאמן במגו דשד' זו אינו שלך מעולם ולהד"מ ע"כ נאמן לומר לקחתי' מפלוני ואנן טענינן לי' שהמוכר שלו קנה מהמערער כיון שהמוכר הי' נאמן לטעון לקוח הוא בידי ממך במגו דלא הי' ד"מ משדה זו אינה שלך כלל אבל אם יש עדי' ששדה זו הי' בוודאי של המערער אז אף אם החזיק המוכר או המוריש ג"ש אינו נאמן לומר לקוח הוא בידו מפלוני והוא לקחה ממך בפני אלא במגו דלקוח הוא בידי ממך [וכן מבואר ברשב"ם בחזקת הבתים ל' ב' ובש"ך קמ"ו סע"ק י"א ובכמה מקומות] וכיון שלא החזיק הלוקח ג"ש וידוע בעדים שהשדה זו של המערער היתה בוודאי אינו נאמן לטעון לוקח אני מפלוני עד שיברר בעדי' שהוא לוקח כיון דלית לי' מגו שוב ראיתי שהנתיבות כתב כן בשם האו"ת והסכים עמו וזהו בעיני דבר פשוט. וא"צ לפנים:
אמנם דין עקא דהא בנ"ד אנן יודעין בוודאי שהיא לקוח מראובן ע"י שטר מכירה א"כ לכאורה לית כאן שום ספק כיון שהמוכר שלו החזיק ג"ש כד"ת אנן טענינן לי' שהמוכר שלו לקח את החצר משמעון. אולם אעפ"כ עדיין הדבר צריך תלמוד אצלי ונראה בעיני דהדין עם המערער דהנה כ' הלחם משנה פ' י"ד מטו"נ על הא דכ' המ"מ בשם י"א הוא הרמ"ה דהלוקח או היורש צריך להביא ראי' שהוא יורש או לוקח וז"ל אין לפרש ביורשים דקאמר דר"ל שהוא בן המת וכו' אלא אעפ"י שידענו שזה יורשו מ"מ צריך להביא ראי' איך באה לו בתורת ירושה דאל"כ אפשר שאעפ"י שאביו אכלה יום א' אולי הורידוהו בתורת אריסות [ר"ל המוכר או היורשין הורידוהו בתורת אריסות] ואלו הי' כאן הי' מודה [ר"ל המוריש או הלוקח הי' מודה שלא הורידוהו רק לאריסות או לפירות וכדומה] לכך צריך להביא ראי' וכו' עכ"ל וע"כ לא פליג הרמב"ן על הי"א הנ"ל אלא דוקא אם החזיק המוריש או הלוקח ג"ש והמוריש לא דר בו רק יו' א' דאז יש לו מגו כמש"כ הנתיבות אבל אם לא החזיק הלוקח או היורש ג"ש דאז לית לי' מגו אפי' המוריש דר בו ג"ש לא מהימן לומר לוקח אני אלא צריך להביא ראי' שהמוריש הניח לו שדה זו בתורת ירושה והלוקח צריך להביא ראי' ששדה זו בידו בתורת מקח כיון דלית לי' מגו וכמש"כ:
ולפ"ז בנ"ד צ"ע כיון דקיי"ל בכל מקום היכי דמסופק לן בלישנא דשטרא אמרי' יד בעל השטר על התחתונ' ולפ"ז בנ"ד אע"ג דכ' לי' ראובן ללוי הבית וכל אשר לו יש לומר דלא הי' כוונתו רק על כל מה ששייך לו בודאי אבל מנא ידעינן דכוונת המוכר הי' גם על חצר של שמעון וא"כ כמו ביורש אף אם ידעינן שהוא יורשו וכל הקרקעות והמטלטלין של המוריש בחזקת היורש בלי שום דיבור של המוריש הרי התורה העמידה הכל בחזקת היורש אעפ"כ שדה זו צריך לברר שאביו הניח לו בפי' בתורת ירושה. דאל"כ חיישי' שמא גם אביו הי' מודה שלא ירד לתוך שדה זו אלא בתורת אריסות או לפירות וכדומה ולא הניח לבנו היורש בתורת ירושה כלל א"כ ה"נ בנ"ד ד אע"ג דידעינן שהוא לקות אעפ"כ כ"ז שאינו מברר על שדה זו שגם היא באה לו בתורת מקח אינו נאמן דלא עדיף מיורש דאנן לא טענינן לי' כ"ז שאינו מברר שגם שדה זו באה לו בתורת ירושה ומגוף השטר קנין אינו מוכח כיון דיד בעל השטר על התחתונה י"ל דלא כיון כלל המוכר על חצר של שמעון עד שהלוקח יברר בראי' ברורה שגם זו מכר לו המוכר אז טענינן לי' ללוקח גראה דאף אם נאמין לו ללוקח בלא ראי' לכל הפחות שבועת היסת מיהא בעי כאלו טען לקחתי' ממך וכאן לא שייך שבועה זו גלל כן הי' נראה לפי דעתי הקלושה שהדין עם שמעון המערער ובפרט שבגוף החזקה יש לעיי' עדיין אם היא חזקה מועלת אם לאו כיון דהו"ל זה נהנה וזה לא חסר רק משום דלא מצאתי עדיין גלוי לדין זה אמרתי מוטב להיות מן המחונים בדין כמחז"ל מאתן מאתן ד"מ זוזי שווי ועכבתי מלהגיד אח הפסק ב"ד עד שאדרוש את הדין מפי אדומ"ור והוא יאיר עיני בדין זה ועל תשובתו הרמה אני מצפה:
ועל אשר נתאחרה תשובתי אליו חזר וכתב אלי עוד כפעם וז"ל. אדרוש עוד הפעם את אדומ"ר את אשר כבר שאלתי נידון חזקת החצר ועיקר שכחתי כי המעשה שהי' כך הי' שאצל ראובן לקח אחד בתורת משכון את הבית הנ"ל על החוב שהי' מגיע לו מאת ראובן ולא החזיק עדיין בעה"ח הנ"ל את הבית והפלאץ הנ"ל רק נעל אח הבית הנ"ל במפתח זולא הכניס שום אדם לתוך הבית הנ"ל והפלאצין ואחר זמן מכר בעל החוב הנ"ל את הבית הנ"ל להלוקח וכתב לו בעה"ח להלוקח שמוכר לו כל הזכות שיש לו וכ"ז גליתי לאדומ"ור כי ראיתי בנתיבות הביא בשם התומים וגם הס' מ"ב בסוף הספר בפסק הלכות שם על סי' קמ"ו וכן הביא שם בשם מהרש"ל בסי' א' דבבע"ח שאני ופתיחין לי' שבילי החכמה אשר כ"ז אך למותר להאריך בדברי שפת יחר ומבקש אני מאת רומעכת"ה להודיעני הדין הזה איך לפסוק אותו. ע"כ לשון השואל:
תשובה
וזה אשר השבתי לו
בנידון דשאילנא קדמוהי כמבואר במכתבו הנה מה שרצה מעכ"ת לסמוך על דברי הרב בלח"מ בפי' דברי הה"מ. לפענ"ד קשה מאוד לסמוך על זה ובמ"כ יצא מגדר הפשוט לפרש דברי הה"מ בכוונה זרה ורחוקה וגם כי הוא נגד כל סוגיא דכולא תלמודא דקיי"ל בכל דוכתא דטוענין ליורש ור"ל כל הטענות שהי' המוריש יכול לטעון לזכותי' טוענין אנו בעצמינו להיורש כל זכות שהי' המוריש יכול לטעון ולדברי הרב בלח"מ לא יהי' זה רק אם צוה לפני מותו ואמר שזה אני מוריש לבני אבל אם מת סתם בלי שום צוואה שוב אין טוענין להיורש ואמרי' דלמא אי הי' המוריש כאן הי' מודה וכו' והא ודאי ליתא וראי' ברורה לזה מדין שטר כיס היוצא על היתומים דפליגי בה (ב"ב ע' ב') דייני א"י ודייני גולה ולדייני א"י דהלכתא כוותייהו נשבע וגובה מחצה והיינו משום דטענינן ליורשים החזרתי במגו דנאנסו כמו דאבוהון הי' מצי למיטען כן על פלגא דפקדון והתם ע"כ מיירי דלא צוה שום דבר לפני מותו דהא זהו עיק' פלוגתייהו דדייני גולה ודייני א"י דדייני גולה סברי אם איתא דפרעי מימר הוי אמר ודייני א"י אמרי אימר מלאך המות אנסו כדאי' התם בסוגייא עי"ש הרי להדי' דמיירי שם שלא צוה כלום לפני מותו ואפ"ה לדייני א"י דהלכתא כוותייהו טענינן ליתמי החזרתי במגו דנאנסו ולא אמרי' אלו הי' המוריש כאן הי' מודה דלא החזיר וכסברת הרב בלח"מ אלא ודאי דליתניהו לדברי הרב בלח"מ רק דכל זכות שהי' המוריש יכול לטעון לטובתו אנן מעצמינו טוענין כך ליורשים אף דמת סתם ולא צוה כלום לפני מותו ואף דייני גולה לא נחלקו עלייהו רק בכהאי גוונא דפליגי התם דכיון שהי' ידו' להמוריש שיש עליו שטר א"כ אם איתא דפרעי' מימר הוי אמר והיינו משום שהי' לו לחוש להשטר שיש עליו פן יוציאוהו על היורשים ולא ידעו מה לטעון אבל בכה"ג דנ"ד גם דייני גולה מודי דאפי' מת סתם טוענין להיורשים כל מידי דהוי מצי למטעון אבוהון לזכותי' דבזה ליכא הך סברא דמימר הוי אמר דלמה הי' לו לומר ולצוות על דבר שהוא בחזקתו מכבר ג"ש או אפשר שהי' לו שטר רק שהיורשים אינם יודעים אנה הוא וממילא ידע דכל מה שנשאר אחרי מותו יהי' לזרעו מודים דטענינן ליתמי לזכותן ולא אמרי' אלו אבוהון קיים דלמא הי' מודה דלזכות טענינן ליתמי ולא לחובתן ולדברי הרב בלח"מ מ בטל כל דין דטענינן ליתמי מדמצריך שהמוריש יניח להן כן בפירוש ליורשיו א"כ הלא המוריש בעצמו הוא הטוען כיון שהוריש כן בפירוש למורישיו ע"כ הרי הוא טוען בעצמו שהוא שלו ולמה זה אמרו דטענינן אנן ליתמי קצרן של דברים דברי הרב בלח"מ אין להם פנים כלל בהלכה וסוגיא דשטר כיס היוצא על היתומים הוי' תיובתא לדבריו ואין לחלק בזה בין מטלטלין לקרקע דהא הרמב"ן עצמו שהביא שם הה"מ למד דין הקרקעות מדין מטלטלין גם הש"ך בסי' קמ"ו משווה דין קרקעות למטלטלין. ומה שהכריח להלח"מ לומר כן מלשון הרשב"א שהביא ב"י אינו הכרח כלל וז"ל הב"י וכתב הרשב"א בתשובה הבא מחמת ירושה או מקח צריך להביא ראי' שהוא יורש או לוקח דאי לאו הכי אין טוענין לו כך הסכימו הראשונים ומכללם הראב"ד ונראין דבריהם שאם לא הביא ראי' שהוא יורש או לוקח מעמידין אותה ביד הראשון שיש לו עידי אבות ויכול הוא לטעון לפירות הורדתי' ואלו הי' כאן הי' מודה ומיהו וכו' והוקשה לו להרב בלח"מ כיון דחשש הרשב"א להך סברא דאלו הי' כאן הי' מודה א"כ מה יועיל לזה במה שמביא ראי' שהוא בנו של המת סוף סוף איכא למיחש דלמא אם הי' בכאן הי' מודה ומחמת זה הוכרח לפרש דצריך להביא ראי' שהוריש לו שדה זו בפירוש דמעתה תו אין לחוש להך מלתא דאלו הי' בכאן הי' מודה כיון שהורישה לו בפירוש ועפ"ז פירש גם דעת היש מי שפירש שהביא הה"מ כן אך כבר הוכחנו דליתא להך סברא דאלו הי' כאן הי' מודה דלזכות אמרי' דטענינן ליתמי כל מה דהוי מצי אבוהון למטען לזכותן אבל לחובה לא אמרי' אלו הי' כאן הי' מודה רק דהרשב"א מיירי שהראשון החזיק ג' שנים וזה היורש לא החזיק ג"ש וגם לא ידענו בבירור אם הוא יורשו אם לאו ומ"מ אם לא הי' המערער ודאי דהוי מוקמינן לה ביד היורש כיון שלא ידענו להמת יורש קרוב מזה וכמבואר בהלכות נחלות סי' ר"פ ורפ"ד ומשום דלכאורה מצי היורש למטעון נגד המערער מה לך בכך אם אני הוא היורש אמיתי או כי יש יורש קרוב ממני הלא אתה לא באתה אלי בטענת ירושה רק בטענת שהיתה של אבותיך ובזה כבר בטלה טענתך כיון שהחזיק בה המת מכבר ג"ש ולכך אניני צריך לראי' כלל נגד טענותך. ואם יבא אח"כ איזה יורש לטעון עלי מחמת ירושה שהוא יורש קרוב ממני אז אצטרך לראי' אבל נגד טענתיך שאתה בא לערער על גופה של שדה מכח עידי אבות להוציא גם מיד המת בזה דבריך בטלים מבלי שום ראי' כיון שהחזיק בה המת ג"ש וממילא השדה הוא בחזקתו כיון שלעת עתה אין עלי שום מערער מכח ירושה וע"ז בא הרשב"א להשמיענו דנראין לו דברי הראב"ד שצריך לראי' גם נגד המערער מחמת עידי אבות וכוונת הרשב"א בהבאת ראי' זו הוא כפשוטו שיביא ראיה שהוא בן המת או היורש היותר קרוב אבל כל זמן שלא הביא ראי' שהוא בן המת או יורשו מוקמינן לה ביד המערער ולא תועיל לזה חזקת ג"ש של המת כלל משום דהוי חזקה שאין עמה טענה ואפשר אלו הי' כאן הי' מידה שירד לפירות ומ"מ סגי בראי' זו שהוא בן המת או יורשי דכיון שהוא היורש בודאי תו הדרינן לכללא דקיי"ל בכל דוכתי דטוענין ליורש כל מה דהוי אבוהון מצי למטעון לזכותו הוי כחזקה שיש עמה טענה ולכך לא חיישי' תו להך סברא דאלו הי' כאן הי' מודה דלזכותו טענינן ולא לחובתו אבל כל כמה שלא הביא ראי' שהוא היורש לא שייך בזה הך דינא דטוענין ליורש כיון שאין לפנינו יורש ברור וכיון דאנן לא טענינן לי' ממילא נשארה החזקה של המת מבלי טענה ואמרי' אלו הי' כאן הי' מודה. כנלע"ד פשוט וברור בכוונת הרשב"א (במש"כ ואלו הי' כאן הי' מודה) ודו"ק בלשון הרשב"א שהביא בב"י ותמצא כדברי ובאמת שיש לדון בזה אחר סברת הרשב"א דמה בכך שלא הביא ראי' שהוא היורש מ"מ כיון שאין לך אדם מישראל שאין לו יורשים א"כ סוף סוף נטעון עבור היורש יהי' מי שיהי' הרשב"א במש"כ ואלו הי' כאן הי' מודה דלאו על המת קאי רק על היורש האמיתי וה"ק דאפשר דהיורש האמיתי הי' מודה להמערער משום שנודע לי ענינו ושמע מפי המת או ראה או ידע שירד לשדה זו באריסות הי' ניחא טובא דמעתה נסתלק מה שבאנו לדון אחריו וגם לישנא דאלו הי' מודה מדוקדק יותר אך רחוק בעיני לפרש כן בכוונתו ומ"מ הסברא מצד עצמה היא אמת ונכונה ודו"ק ומעתה דעת לנבון נקל לפרש עד"ז גם היש מי שפירש שהביא הב"י אלא דהיש מי שפירש הוסיף עוד דאף בהחזיק היורש ג"ש מ"מ בעי ראי' שהוא היורש דבלא"ה גם חזקתו אינה מועלת כיון שאין עמה טענה וכל זמן שלא נתברר לנו בעדי' שהוא היורש לא טענינן עבורו אף שהחזיק ג"ש וממילא נשארה חזקתו בלא טענה ואינה כלום ובזה נחלק עליו הרמב"ן וס"ל כיון שהחזיק ג"ש שוב מהמנינן לי' שהוא היורש במגו וכיון דנאמן בזה שהוא היורש ממילא טענינן עבורו וחזר להיות כחזקה שיש עמה טענה ולזה הסכים הרשב"א וכדמסיים עלה באותה תשובה ומיהו ה"מ וכו' אבל בלא החזיק היורש ג"ש מודה הרמב"ן להרשב"א דבעי ראי' שהוא היורש וכמש"כ הפוסקים אך הראי' דמצרכינן לי' להביא הוא כפשוטו שהוא בן המת או יורשו הקרוב וכדכתיבנא ודלא כהלח"מ ודו"ק ומאחר דנדחית עיקר ראייתו של הרב בעל לח"מ אין מקום לדבריו כלל והיינו דלא אשתמיט שום א' מגדולי הפוסקים הראשונים והאחרונים להביא להך דינא דחידש הלח"מ ואדרבא מוכח מלשונם בכמה דוכתי להיפוך ואם באתי להביא ראיות לזה מלשונות הפוסקים והתשובות יכלה הזמן והנייר ובמש"כ יש בו די ועיין והרבה יש לי לרצות עוד בסוגיא ד' כ"ג ובפרש"י ותוס' שם ד"ה יורש תנינא דגם משם יש להוכיח דלא כהלח"מ אלא שאין הזמן מסכים עמדי ואי"ה לעת אחר נאריך בזה. ומאחר דנידחו דברי הלח"מ א"כ אזדא לה כל מש"כ במכתבו הראשון ומה שהוסיף עוד במכתבו השני לזכות את המערער מפאת שאצל ראובן לקח א' את כל הנ"ל בתורת משכון על החוב שהי' מגיע לו ולא החזיק עדיין הבע"ח בבית ופלאץ הנ"ל רק שנעל את הבית במפתח שלו ולא הכניס שום אדם לתוך הבית ופלאצין הנ"ל והבע"ח הוא שמכר הבית להלוקח וקאתי עלה מפאת דברי התומי' שהביא הנתיבות. הנה בתומים למד דין זה מרומיא דשני תשובות הרא"ש אה אהדדי דבכלל צ"ח כתב דטוענין לבע"ח כמו שטוענין ללוקח ובכלל צ"ט כתב להיפוך דלא טענינן לבע"ח משום דקיי"ל בע"ח מכאן ולהבא הוא גובה וחשיב כבא להוציא שאינו מוציא כ"א בראי' ברורה וע"ז קא מתרץ התומי' דבכלל ב"ח מיירי שכבר גבה הבע"ח להחזיק ולכך חשיב כלוקח גמור וטענינן עבורו אבל בכלל צ"ט מיירי שבא לגבות ולא החזיק בה עדיין ולכך חשוב כמוציא משום דמכאן ולהבא הוא גובה ולא הוי כאלו היתה שלו מעיקרא זהו תוכן כוונתו וא"כ מה מהמבואר מדבריו החזיק ולא החזיק דקאמר התומים אין כוונתו על חזקת ג שנים רק על חזקת קנין שקנה השדה בחזקה דתו הוי כלוקח וטענינן עבורו וא"כ בנידון דידן דמיירי שכבר נעל הבעה"מ את הבית במפתח שלו הוי חזקה גמורה כמבואר בסי' קצ"ב ואף דהרמב"ם בעי גם שפתח אח"כ מ"מ בנידון דידן מסתמא נעל ופתח כמה פעמים וגם בלא"ה אין דברי הרמב"ם בזה מוסכמים להלכ' רק כפשטא דלישנא דתלמודא דנעל לחוד נמי סגי וגם כיון שהמפתח שלי י"ל דלכ"ע סגי בנעל לחוד ואין להאריך בזה כי המה דברים פשוטים וכיון שכבר קנה הבעה"ח את הבית בחזקה דנעל תו הוי כלוקח וטענינן עבורו כמו שטוענין ללוקח וכדברי הרא"ש בכלל צ"ח ואי משום שלא החזיק רק בבית ולא בפלאץ מ"מ הא קיי"ל מכר לו עשר שדות בעשר מדינות והחזיק באחת מהן קנה כולם ואפי' בית ושדה נמי דינא הכי כמש"כ הנ"י בב"ב הביאו הרמ"א בסי' קצ"ב לפסק הלכה ודין בע"ח הוא בדין מוכר כיון שחובו הוא כנגד הכל כמש"כ התוס' בקדושין דף כ"ז בשם הר' שמואל מאייברא הביאו הב"י בסי' קצ"ב וגם הנתיבות הביאו לפסק הלכה וכיון שכן בנ"ד חזקתו בבית מועיל גם להפלאץ והוי כלוקח על כולו דטוענין עבורו וא"כ אזדא לה גם מש"כ במכתבו השני וכל אלה הם דברים ברורים לפע"ד הקלושה אלא שמ"מ אינני תוקע עצמו לדבר הלכה לזכות הלוקח מפני החשש שחשש מעכ"ת בסוף מכתבו הראשין שיש לעיין בגוף החזקה אם הוא חזקה המועלת משום דה"ל זה נהנה וזה לא חסר ולפי שדבר זה תלי' לפי המקום והחזקה אם דרך השכנים להקפיד בכיוצא בזה הוי חזקה וא"ל לא כמבואר ברמ"א סי' ק"מ לכך לא אוכל להחליט דעתי בזה ומעכ"ת בצירוף הדיינים ידינו בזה לפי ראות עיניהם כי הם אדונים בזה ולא אני ואם הי' הענין שגם המערער הי' משתמש בחצר במקום ההוא לפרקים וודאי דלא הוי חזקתו כלום כמבואר ברמ"א סי' ק"מ והוא נובע מסוגיא דאנא בשכוני גוואי הוואי ועל הלוקח לברר זה שמעולם לא השתמש בו המערער כל ג' שנים רצופים. המחבר:
סימן ג
שאלה
באתי בבקשה בנידון שאלה הבאה לפני ועדיין לא פסקתי אותה איש אחד הי' משרת בקרעצים כמה שנים והחזיקו אותו לאיש מהימן וכמה וכמה פעמים מדד בעצמו ש"ש ומספא ומכר לעו"ש ואח"כ הלך מבעה"ב ונשא אשה ואח"כ מכר המשרת הנ"ל דבר לשמעון ואח"כ רצה שמעון למכור החפץ ללוי והכיר לוי ואמר שזה החפץ שלו והשיב שקנה אותו מהמשרת שהי' בקרעצים ואמר כן הדבר שנגנב ממנו החפץ הזה בהיותו בקרעצים והחזיר לוי המעות ולקח החפץ ובא לקרעצים והודה המשרת והחזיר המעות אח"כ אמר הבעה"ב שהי' אצלו המשרת כמה שנים בהיותך אצלי כמה שנים פעם א' נגנב ממני טבעת א' טוב שהי' קשור בתיבה קטנה עם עוד כמה טבעות ועוד כמה דברים נגנבו ממקום שהי' סגור במנעל והי' תמי' גדולה האיך נגנבו ועתה שנתוודע שאתה גנב בודאי אתה גנבת אותם ועוד חשד אותו שמא מכר לעצמו ש"ש ומספא והוא כפר ואמר הבעה"ב אתבעך לדין ועשה פשרה עמו ונתן לו צעטיל לשלם סך שמונה רו"כ והצעטיל בכתיבת יד הבעה"ב והמשרת חתם בעצמו לשלם סך הח' רו"כ הנ"ל ובקיום עד א' ובצעטיל מבואר דת"ן לבעהש"ט ואח"כ באו אלי לדין הבעה"ב עם המשרת לתבוע הסך שמונה רו"כ המבואר בצעטיל וטען המשרת שזה הצעטיל נתן מחמת אונס שזה הי' באותו לילה אשר בא לוי לתבוע ממנו החפץ ולא הניחו הבעה"ב לילך לביתו והפחידו שילך עמו שלא ע"פי ד"ת על המעש' של לוי ומחמ' זה הוכרח לחתום על הצעטיל ובאמת לא לקח מבעה"ב מאומה כל משך שהי' אצלו והצעטיל הוכרח ליתן באונס והבעה"ב הכחישו שלא הפחידו כלום רק אמר שלמחר יתבע אותו לדין על החשדים ואדרבא הוא המשרת בעצמו ביקש שיעשו פשר למען לא יתפרסם הדבר ובאו לפני לתווך הדין ביניהם. הנה לכאורה לפי טענת המשרת שנתן הצעטיל מחמת אונס אין לחייבו מכח השט"ח כמבואר בסי' ר"ה בנתיבות סעי' ב' חידושים ס"ק יו"ד וז"ל ואם אנסו ונתן לו שט"ח כדי לפטר מהאונס בטל השט"ח דלא שייך גמר והקנה כיון שעדיין לא נתן לו המעות ואפי' לא מסר מודעא המתנה של השט"ח בטל עכ"ל וע"ש ביאורים ס"ק ח' ואפי' אם נאמר דזה לא הוה מתנה רק כעין פשר ומבואר שם סעי' ג' פשרה דינה כמכר [ובמכר מבואר בסעי' א' דאם לא מסר מודעא מקודם לא מהני] הא כתב הנתיבות שם סעי' ג' ביאורים ס"ק עי"ת וחי' ס"ק י"א וז"ל והא דאונס לחוד לא מבטל הפשרה דוקא כשלא אנסו רק לפשר סתם ועל הפיסוק דמים נתרצה בעצמו אבל כשאנסו גם על הסך הפשר האונס לחוד מבטל וע"ש בביאורים הטעם וא"כ לפי הטענה של המשרת שהי' האונס גם על הסך אינו חייב לשלם על השט"ח ואף דבסי' ר"ה סעי' ז' י"א ברמ"ח דאם הפחידו לאו כלום חדא הא המחבר פסק דגם להפחידו הוה אונס וא"כ המשרת מוחזק ויכול לומר קים לי ועוד עיין בנתיבות סעי' ז' ביאורים ס"ק י"ב מבוא דבברי היזקא כגון מלשינות וכיוצא בו הוה אונס ע"ש וכן מבואר להדי' במחבר ש"ע סימן י"ב סעי' י"א וז"ל אם ראובן הפחיד את שמעון למסרו אם לא וכו' ועשו פשרה בקנין וביטול מודעא יכול לחזור בו עכ"ל וע"ש בסמ"ע ס"ק כ"ב ולחייבו מצד שחתם ע"א על השטר חדא דלא נתקיימה עדיין חתימתו ועוד הש"ך בסי' נ"א ס"ק ג' פסק דשט"ח בעד א' נאמן לומר פרעתי בהיסת ואפשר גם לטעון ע"י אונס חתמתי נאמן ולחייבו מטעם כת"י בנאמנות הא מבואר בסי' ס"ט סוף סעי' ב' אם טוען אמנה הייתי אם נתקיימה חתימתו אינו נאמן ואם לא נתקיימה חתימתו נאמן לומר פרעתי ומשמע שם דנאמן לומר אמנה במיגו דפרעתי וע"ש בסמ"ע ס"ק י"ד וכאן חתימת יד המשרת א"א לקיימו רק שקצת ספק אצלי אם יש לדמות טענת אונס על השטר לטענת אמנה כמו באמנה ופרעתי מהימן בשבועת היסת אם הכת"י אינו מקויים או אפשר אונס אינו שכיח ולכאורה לדעתי יש להשביע את המשרת שהאמת שנתן ח"י מחמת אונס וגס נכלול בשבועתו על החשדים שבעה"ב חושדו כמו שמבואר בסי' צ"ו סעי' ו' דאם נסתלק הבן בית ואח"כ נתחייב לו שבועה ממקום אחר מגלגל עליו שבועה הראשונה ע"ש ולענין שלא ליתן שבועה להמשרת מאחר שהוא חשוד הא מבואר בש"ע סי' צ"ב דאין אדם נפסל מחמת עצמו וכאן לא הי' עדים אלא שהודה בעצמו דהי' יכול לומר קניתי החפץ ההוא ומבואר שם ברמ"א דאין נפסל על קול וחשד ובקשתי להשיב הדין איך לפסוק. [ע"כ לשון השואל]:
תשובה
הנה בעיקר הדין גם אם הוא כדברי המשרת אם זה מקרי אונס אם לאו הדבר מבואר בשו"ע ח"מ סי' ר"ה ועיין בטור וב"י דדעת הרמב"ם והרשב"א והר"ן הוא דהפחידו נמי מקרי אונס וכן פסק הב"י וכמעט שאין חולק בזה אלא שהרמ"א הגיה ע"ז וז"ל מיהו יש חולקין וס"ל דהפחידו לאו כלום הוא דעביד אינש דגזים ולא עביד עכ"ל והוא מדברי המהרי"ק בשורש קפ"ה והנה מהך דגזים ולא עביד דאמר הש"ס במס' שבועות בפ' כל הנשבעין דאמר ר"נ האי מאן דנקיט נרגא בידו ואמר איזול ואקעלי' לדקלא דפלניא ואשתכח דקטיל ושדי לא אמרינן דהוא קטלי' דעביד אינש דגזים ולא עביד וודאי דאין שום ראי' לזה דשאני התם דלענין אפוקי ממונא מהמוחזק שפיר אמרינן להך סברא דגזים ולא עביד ולא מפקינן ממונא מספיקא אבל לענין מודעה וודאי דהסברא נותנת דאף דהוי מספיקא אם יעשה כן מ"מ מספיקא נמי מתפחד כיון שבידו לעשי' שלא יעש' כמאמרו ולכך שפיר הוי אונ' וכבר הרגיש המהרי"ק עצמו דמהש"ס לחוד אין ראי' אלא שהו' הכרי' דליכ' לפלוגי בהכי בזה מדברי המרדכי בפ' הנזקין דר"ל להדיא דלא מקרי אנוס ומשים דעביד אינש דגזים ולא עביד ולענ"ד דברי מהרי"ק אלו צ"ע טובא כי המעיין במרדכי יראה דלא זו שאין ראי' לדברי מהרי"ק אלא דאדרבה לכאורה יש להביא ראי' משם להיפוך והיינו משום דשני מיני אונס יש. א' אונס המבטל את המכר ע"י עידי מודעה ואת המתנה גם בלא מודעה ע"י אונס לחוד נמי קמבטל את המתנה וכמש"כ הרשב"ם וכל הפוסקים דתלוהו וזבין זביני זביני אבל תלוהו ויהיב לאו כלום הוא ב' ועוד יש מין אונס שהוא מקיים את המתנה והיינו הא דתנן במס' גיטין בסוגיין דסקריקון דבגזירה קמייתא ומציעתא כיון דהיו מסורים להריגה אגב דקטלי' להו גיזרי ומקני אפי' בלא נתינת מעות וכבר הקשה הב"י דמ"ש זה מהא דקיי"ל תלוהו ויהיב לאו כלום הוא ותירץ בשם הרשב"א דשאני אונס דהריגה כיון שלא הי' מקוים לשוב לנחלתם ולכך גמרי ומקני ועוד תירץ מסברא דנפשי' דשאני ההיא דסקריקון דהאונס לא הי' על המתנה רק דהאונס הי' כלל להריגה ובמתנה זו הי פודה את נפשו ממוח וא"כ אין כאן אונס אלא זכות משא"כ בתלוהו ויהיב דהאונס הוא על המתנה ולכך אין במתנתו כלום עי"ש היטב והמרדכי הקשה ג"כ קושיא זו ותירץ בשם ר"ת וז"ל נראה לר"ת דהא מלתא דמי לזביני דקיי"ל תלוהו וזבין זביני' זביני כיון דאי לא יהיב לי' קרקע מסתפי דלמא קטיל להו דמי כאלו הסקרקון עצמו מכר לו בשביל הקרקע שלו עכ"ל וכוונתו נראה פשוט דבסקרקון כיון שחייו מסורים ביד הסקריקון הוי כאלו נותן לו הסקריקון את נפשו של בעל השדה תמורת השדה שקיבל ממנו והוי כמו זביני משא"כ ביסורים גרידא לא שייך בזה לומר דיהיב לי' מידי ולכך לא הוי כזביני' דהא אינו נותן לו מידי עבור שדיהו רק מניעת היסורים אבל בסיקריקון הוא נותן לו את נפשו עבור שדיהו והוי כזביני. ועיין:
והנה בהך עובדא דהמרדכי הי' הענין שדחקו את חביריהם בתפיסה והיו מגזמים להרוג אותם אם לא יתנו להם כך וכך וע"ז כתב המרדכי דלא דמי לסקריקון דקמייתא ודמציעתא ונימא דאגב אונסי' דהריגה גמר ומקני גם במתנה דשאני התם שהיו מסורים בידם להריגה אבל כאן עביד אינש דגזים ולא עביד עי"ש במש"כ הרי דעיקר כוונת המרדכי במאי דחידש להך סברא דגזים ולא עביד היינו כי היכי דלא נימא דהוי אונס גדול כאונס דסקרקון שהוא מקיים את המתנה אבל מ"מ הא ודאי דאונס בינוני מיהת הוי ככל אונסי דעלמא שהן מבטלין את המתנה ומשום דלענין זה לא שייך סברא דגזים ולא עביד כיון דמ"מ מתפחד מזה שפיר מקרי אונס לבטל את המתנה תדע דהא המרדכי עצמו בעובדא דידי' פסק דאין במתנתם כלום והיינו ע"כ מהאי טעמא דלענין לבטל את המתנה שפיר מקרי אונס ולא שייך בזה הך דגזים ולא עביד ודוק ולא נעלם ממני שיש לדחות ולומר שגם בהיפוך אין ראי מהמרדכי והיינו משום דאפשר לומר דהתפיסה הוי אונס לבטל המתנה ולא מאי דמגזמו להריגה אך פשטא דלשנא דהמרדכי לא משמע כן כמבואר למעיין בדבריו אבל עכ"פ הא ודאי דגם לדינו של מהרי"ק אין כאן ראיה כלל ומשום דמה ענין הך אונסא דמבטל את המתנה להך אונסא דמקיים את המתנה ועוד דזה בא להעמיד בחזקת מרא קמא וזה בא לאפוקי מחזקת מ"ק ומאחר דאין ראייתו מהמרדכי מוכרחת א"כ מנ"ל לחלוק עלינו את השווין ולומר דהמרדכי פליג על הר"ח והרמב"ם והרשב"א והר"ן דכולהו ס"ל דלהפחידו נמי הוי אונס ובפרט לחלוק על הר"ח שעליו כתבו שכל דבריו דברי קבלה ודברי הראבי' שהביא המהרי"ק חפשתי אחריהם ולא מצאתים וגם אם ישנם בשום מקום הוא יחיד בזה נגד כל הנך רבוותא וכיון דשום א' מהראשונים לא הביאו דבריו א"כ לא מצי המוחזק לומר קים לי כיחידאה וכמש"כ הפוסקים:
ועוד נלפע"ד דניהי דמהמרדכי אין להוכיח בהיפוך דזה הוי אונס לבטל המתנה ומשום דאיכא למדחי כדדחינו לעיל דהתפיסה גופי' הוי אונס מ"מ מהש"ס עצמו יש להביא ראי' לזה תדע דהא בגזירה שלישית ג"כ היו מגזמים להרוג אותם והיו אומרים שא קרקע זו והניחני רק כיון שלא היו מסורים בידם להריגה עפ"י גזירת המלך תו לא אמרי' דגמרי ומקני ואעפ"כ לענין לבטל את המתנה שפיר חשיב אונס וכדתנן לקח מסקריקון וחזר ולקח מבעה"ב מקחו בטל וליכא למדחי דגם שם הי' איזה אונס זולת הגיזום להריגה חדא דלא נזכר זה בש"ס כלל ומאין לנו לומר כן ועוד דהא דומיא דגזירה קמייתא ומציעתא קאמרינן ובהנך גזירת דקמייתא ומציעתא ודאי דגם בלא שום אונס אחר רק במה שהיו מגזמים להורגם אמרי' דגמרי ומקני כיון שהיו רשאים לעשות כן עפ"י גזירת המלך וה"נ דכוותי' בגזירה ג' דאמרי' דלא גמרי ומקני נמי מיירי בלא שום אונס אחר דהא הש"ס לא מחלק בנייהו בהכי רק במה שבאלו היו מסורים בידם ע"פ גזירת המלך ובשלישית לא היו מסורים בידם אלא ע"כ דגם בגזירה ג' נמי לא הי' שם שום אונס אחר ואפ"ה לענין לבטל את המתנ' שפיר מקרי אונס ודוק. ובהכי ניחא לי מאי דלא הביא המרדכי ראי' לדינו מהך דגזירה ג' ולמה הוצרך להביא ממרחק לחמו מהא דפרק כל הנשבעין דעביד אינש כו' דהא הך דגזירה ג' דמיא ממש לנידון דידי' אלא דלהכי לא קמייתי ראי' מגזירה ג' משום דאיכא למדחי דשאני התם שלא הי' שום התחלה לגיזום דבריהם ולכך לא גמרו ומקני אבל בעובדא דה דהמרדכי שהתחילו כבר לדוחקם בתפיסה אימא דאגב אונסי' דהריגה גמרי ומקני אף שלא היו מסורים בידם ע"פ חוקי המלוכה ולכך הביא מהא דנקיט נרגא בידי' דהוי ג"כ התחלת מעשה לגיזום דבריו ואפ"ה אמרי' דגזים ולא עביד וה"נ אף שהתחילו לדוחקם בתפיסה אפ"ה אמרי' דמגזים ולא עביד כנלענ"ד פשוט בכוונתו הרי מוכח גם מהמרדכי דבגזירה ג' לא הי' שם שום אונס אחר ואפ"ה חשיב אונס לבטל המתנה וכן הוא להדיא ברש"י שסביב האלפסי שכ' וז"ל דבהרוגי מלחמה לא הי' בו דין סקריקון נוהג והמקח הי' קיים דאגב אונסי' מפחד ודאגת מיתה גמר ומקני. מהרוגי מלחמה ואילך שלא הי' כ"כ אונס אלא קצת פחד לא גמר ומקני כ"כ אלא מחמת יראה אומר לו כך שא קרקע זו והניחני עכ"ל הרי להדיא כדכתיבנא ודו"ק. והראי' שהביא המהרי"ק לדבריו מהך דתשובת הרא"ש שהביא הטור באהע"ז סי' קי"ח שכ' וז"ל ועל האשה שמחלה כתובתה ונדונייתא לבעלה וטוענת שהיא עשתה המחילה מפני שהי' מגזם לגרשה מפני שלא ילדה לו אין זה טענת אונס וכו' משום שבדין הי' לגרשה והיא שחדתו בממון שלא לגרשה ועוד שאין האונס ידוע ולא מסרה מודעה מקודם עכ"ל והנה המהרי"ק העתיק להך דתשובת הרא"ש בשינוי קצת היינו בדלי"ת במקום וא"ו שבטור כ' ולא מסרה מודעה ואיהו העתיק דלא מסרה מודעה בדלי"ת וא"כ היא נתינת טעם אל הקודם והבין מחמת זה דהך שאין האונס ידוע דכ' הרא"ש כוונתו לומר משום שאינו רק גיזומי דברים בעלמא ולא ידיע אונסי' דאפשר דגזים ולא עביד והך דלא מ"מ הוא נתינת טעם אדלעיל ומוכח מיני' דע"י מסירת מודעה שפיר הוי האונס ידוע ולא אמרי' תו דגזים ולא עביד היכי דמ"מ מקודם ועפי"ז כתב הנתיבות בשם הרב מוהרח"ש להך דינא דהיכי דמסר מודעה מקודם לכ"ע הוי אונס אפי' בהפחידו לחוד ותמה על הרב בהג"ה שהביא להא דהמהרי"ק אעובדא דפרדיסא שכ' הב"י דהא התם הי' ע"כ ע"י מודעה ובזה הא גם מהרי"ק מודה דהוי אונס עי"ש במש"כ אך באמת לא נתכוין לזה הרא"ש כלל רק דעיקר כוונתו היא פשוטה והיינו משום דהמתנה אינה בטילה רק ע"י עידי אונס או ע"י מודעה גם אי לא ידעינן באונסי' ובעובדא דהרא"ש לא הי' שם אף אחד משני אלה דהאונס לא הי' ידוע בעדים רק שהיא טענה כן שהי' מגזם לגרשה אבל לא הי' לה עדים ע"ז וגם לא מסרה מודעה ע"ז לפני ב' עדים ולכך אין לה טענה במה לבטל המחילה וזהו שכ' הרא"ש ועוד שאין האונס ידיע ר"ל דאינו ידוע בעדים ולא מסרה מודעה ר"ל וגם לא מ"מ וא"כ אין לה שום צד זכות לבטל המחילה וזה פשוט וברור בכוונתו ולפ"ז אין מזה ראי' לא לדברי מהרי"ק ולא לדברי הרב המוהרח"ש שהביא בנתיבות ואדרבה יש להוכיח מדבריו בהיפוך מדברי מהרי"ק דמדכ' שאין האונס ידוע וכוונתו בעדים וכדכתיבנא מכלל דאי הוי ידוע בעדים שפיר הוי מקרי אונס ואף שאינו רק הגזמת דברים במה שבידו לעשות וזהו דלא כמהרי"ק וכבר הרגיש בזה הרב במשנה למלך וכ' בשם מוהרח"ש לפרש כן כוונת הרא"ש אלא שקיצר מאוד ולא ביאר הדברים כל הצורך עי"ש במש"כ בפ"י מה' מכירה.
ומעתה כיון שאין כאן ראי' כלל לדינו של הרב מוהרח"ש שהביא בנתיבות א"כ מצד הסברא וודאי דאין לחלק בזה דאטו המודעה מועלת לאשוויי אונס בדבר שאינו אונס הא אינה מועלת רק דלא נימא דע"י קבלת דמים גמר ומקני אבל לא למשווי אונס בדבר שאינו אונס בלא"ה וזה פשוט. והנה מהא דעובדא דפרדיסא לפי פירושו של הרשב"ם נמי נראה דלא כמהרי"ק דהא גם התם נמי לא הי' רק הפחדה בעלמא בדבר שבידו לעשות ואפ"ה מקרי אונס ולדברי המהרח"ש שהביא הנתיבות יש לתרץ זה. והיינו משוה דע"י מודעה שפיר מקרי אונס אך כבר הוכחנו לעיל דאין לדבריהם שום שורש ומקור דאינהו ילפי לה מתשובת הרא"ש וכפי הבנת המהרי"ק בדבריו ובאמת לא נתכוון הרא"ש לזה כמש"כ וא"כ ליתא לדינם ותו הדק"ל להמהרי"ק מהך דפרדיסא לפי' הרשב"ם. אך באמת כבר הרגיש בזה במשנה למלך ותירץ דשאני עובדא דפרדיסא דהתם לא הי' צריך לעשות שום מעשה רק במה שהי' כובש לשטר המשכנתא ת"י הי' גוזלה ולכך חשבינן לי' כאלו כבר עשה אבל בעלמא כיון שהוא צריך לעשות איזה מעשה אפי' בדבר שהוא בידו לעשותו מ"מ אין האונס ברור דאפשר דגזים ולא עביד והוא חלוק וכו' אך כל זה אלו הי' לנו שום הכרח לחלק בהכי אבל למה שבררנו שאין מדברי המרדכי שום ראי' לדברי המהרי"ק א"כ מי הוא המכריחנו לחלק בזה ובפרט שגם מתשובת הרא"ש שהביא בטור בסי' קי"ח לפי מה שפירשנו דבריו לעיל והוא ברור בכוונתו א"כ מוכח מדבריו ג"כ דס"ל דאף הפחדה בעלמא ואף בדבר שהוא בקום ועשה נמי מקרי אונס לבטל המתנה דמדכ' שאין האונס ידוע ור"ל בעדים מכלל דאי הוי ידוע בעדים שפיר הוי אונס אף בהפחדה בעלמא ואף בקום ועשה,. ודו"ק. סוף דבר דברי מהרי"ק אילו צ"ע טובא ואפי' אי המוחזק יוכל לומר קים לי כמהרי"ק מסתפקנא טובא. ומכ"ש דיוכל המוחזק לומר קים לי כהב"י וכמש"כ כ"ת וכיון שכן בהך דנידון דידן שפיר מקרי אונס וזה אין צריך לפנים. ומש"כ כ"ת עוד במכתבו וז"ל ועוד עיין בנתיבות סעי' ז' באורים ס"ק י"ב מבואר דבברי היזיקא כגון מלשינות הוי אנוס וכן מבואר להדיא במחבר סי' י"ב סעיף י"א ע"ש עכ"ל דנראה מדבריו דהבין מדברי הנתיבות דבברי היזיקא כמלשינות וכיוצא בו גם הרמ"א מודה דהוי אונס אפי' בהפחדה בעלמא ושגגה הוא בידו דהנתיבות ה ה"ק דגם להמחבר דס"ל דלהפחידו הוי אנוס מ"מ זה אינו רק היכא דהפחידו בדבר הברור כגון מלשינות וכו' אבל אם הפחידו להביאו בערכאות דלא ברי היזיקא דלא כל המביאין בערכאות נוצחין גם להמחבר אינו אונס מכלל דהרמ"א דפליג וס"ל דלהפחידו לאו כלום הוא אפי' בדבר דברי היזיקא כגון מלשינות פליג וכן הוא להדיא במהרי"ק ע"ש וזה ברור והמחבר בסי' י"ב אזיל לשיטתי' בכאן דהפחידו מיקרי אונס ודו"ק:
אך בעיקר הדין דנידון דידן אי נאמן לומר אנוס הייתי בדבר יש לדמותו להא דתשובת הרא"ש שהבאתי לעיל שכתב כיון שאין האונס ידוע בעדים וגם לא מסר מודעה שוב אין נאמן לומר אנוס הייתי ואין לומר דיהי' נאמן לומר אנוס הייתי במגו דפרעתי דזה אינו דהוי מחויב שבועה ואינו יכול לשבע ומשלם דבדין ע"א בכתב אי חשיבא עדותו כמו שמעיד בע"פ עד דיהי' זקוק לשבועה הדבר מבואר בשו"ע ת"מ סי' נ"א סעי' ב' דשפיר חשיבה כמו שמעיד בפי' וזקוק לשבועה ולכך לא מצי למטען פרעתי משוה דהוי מחויב שבועה ואי"ל משלם דשבועה צריכה להיות דווקא להכחיש העד והיינו באומר לא לויתי אבל פרעתי לא מצי למטעון וגם לדעת החולקים שם דס"ל דנאמן לומר פרעתי וכ' הש"ך ע"ז שכן עיקר לאו משום דס"ל דע"א בכתב אינו זוקק לשבועה וכירושלמי שהביא הרא"ש בשילהי מס' ב"ב דז"א ומשום דלית מאן דחש לדברי הירושלמי [זולת מקצת מן הראשונים ודבריהם לא הובאו בש"ע כלל כיון דתלמודא דידן פליג ע"ז וכמש"כ הרא"ש שם רק דס"ל להחולקים דלא עדיף ע"א בכתב משני עדים בע"פ ובשני עדים בע"פ נמי נאמן לומר פרעתי דהמלוה את חבירו א"צ לפורעו בעדים והא דאין נאמן לומר פרעתי נגד שטר בב' עדים היינו משום דשטרא בידי מאי בעי אבל בע"א אין חוששין להניח שטר כזה בידו וא"כ גם לדעת החולקים נמי אינו נאמן רק היכי דליכא נאמנות בשטרא אבל בנידון דידן דיש בו נאמנות א"כ אינו נאמן לטעון פרעתי ומשום דהני מחויב שבועה ואיל"מ ולא מהני בזה מיגו וכ"כ הש"ך בסי' ע"ה ס"ק מ"ב וז"ל בממרמות שלנו אם יש רק ע"א על הקיום מאחר שיש שם נאמנות על הפרעון רק שיוכל לטעון פרעתי במגו דמזויף וכיון שיש ע"א שהוא חתימתו לא הוי מיגו וא"כ ה"ל משואיל"מ עכ"ל הש"ך ואף שבסמ"ע בסי' נ"א ס"ק ה' לא משמע כן מ"מ הפוסקים הבאים אחריהם הסכימו לדברי הש"ך וכיון שכן הך דנידון דידן דמי ממש לדברי הש"ך כיון שהוא כ"י בנאמנות ויש ע"א על הקיום א"כ לא מצי למטען פרעתי רק במיגו דמזויף ומאחר שיש ע"א על הקיום תו הוי משואלי"מ ודלא כמו שעלה על דעת כ"ת לפוטרו ע"י שבועה וכיון דלא מצי למטען פרעתי א"כ מכ"ש דאינו נאמן לומר אנוס הייתי ודו"ק:
וכ"ז אם נאמר דהך דנ"ד דמי למתנה אבל באמת נלענ"ד דהך דנ"ד דמי לפשרה ובעינן דווקא מודעה ובלא מודעה אונס לחוד אינו מבטל הפשרה משום דדמיא למכר וכמ"ש הרמב"ם ומש"כ כ"ת בשם הנתיבות דהיכא דאנסוהו גם על סכום המעות תו דמיא לה למחנה אינו נלענ"ד דאיהו יליף לה לדיני' מהא דסעי' ד' דאם אנסוהו למכור בפחות שוב הוי כמתנה ובאמת לא דמי להדדי כעוכלא לדנא דהתם כיון דדמי השדה ידועים שהיא שוה מאה ואיהו אנסו למכור בחמישים תו הוי אינך חמישים כמתנה ולא כלום הוא אבל בפשרה מה גבול תתן לזה לומר כך שוה וכך אינו שוה וכיון דמוותר קצת מטענותיו תו דמי למכר וזביני זביני דהא גם במכר בדבר שאין דמי' ידועים הדבר פשוט דזביני זביני גם אם אנסו על סכום המעות וה"נ דכוותי' בפשרה וזה ברור ונכון וכיון שכן הך דנ"ד הוי פשרה ודמי למכר ובלא מודעה אין בטענתו כלום. סיומא דהך פיסקא דלענ"ד נראה פשוט לחייב את המשרת לשלם ובפרט דמסתמא יכולים לקיים את ח"י הע"א דאז אפי' לדברי הנתיבות דמחשב לה למתנה אפ"ה חייב המשרת ומשום דהוי מחוייב שבועה ואיל"מ כדברי הש"ך בסי' ע"ה ס"ק מ"ב שהבאתי לעיל:
סימן ד
נסתפקתי בדין האפטרעט געלט הנהוג בין הסוחרים כשרואים שרבו האנשים העומדים על המקח אשר בסיבת זה יוזל המקח מאוד אזי מי שרוצה ליקח מבטיח האנשים הרוצים לעמוד על המקח סכום כך וכך בכדי שימנעו א"ע מזה ולא יוזל המקח ואם נעשית ההבטחה הזאת בלי שום קנין ובלי שום השלשת מעות רק בדברים בעלמא אם יש לדמותו לשכירות פועלים דקיי"ל דלא בעי קנין רק בדברים בעלמא בעי לקיים הבטחתו וכמש"כ הרא"ש במס' ע"ז בפ' השוכר את הפועל והריב"ש בסי' תע"ו כיון שהוא מדרך ליתן שכירות בעד זה וכמו שדקדק הרא"ש לומר כיון דביאה הוא דבר שנותנין שכר ע"ז א"כ לקני בדברים בעלמא כשכירות פועלים או דלמא שאני פועל שעושה איזה פעולה או דיבור אבל בנ"ד שקבלת שכרו בעבור שמונע א"ע מלעשות איזה פעולה אבל אינו עושה כלום א"כ אף שמדרך ליתן שכר בעד זה מ"מ לא דמי לשכירות פועלים ובעי קנין אבל בלא קנין אינו כלום והנה אף כי הסברא נותנת דבלא קנין אינו כלום. מ"מ אין מדרכי לסמוך בכיוצא בזה על הסברא לבד מפני שיש לבע"ד מקום לחלוק כי הסברא נוכל להפכה לכאן ולכאן לזאת ראיתי לברר דין זה מן התלמוד והוא ממאל דגרסי' במס' כתובות (פ"א ב') ההוא גברא דנפלה לי' יבמה בפומבדיתא בעי אחוה למפסלא מיני' בגיטא א"ל מאי דעתך משום נכסי אנא בנכסי פליגנא לך אתא לקמי' דרב יוסף אמר כיון דאמור רבנן לא לזבן אע"ג דזבין לא הוי זביני' זבינא [ור"ל משום דיבם אינו רשאי למכור בנכסי אחיו מפני שכל נכסי בעלה הראשון אחראין וערבאין לכתובתה) ותו איתא התם ההוא גברא דנפלה לי' יבמה במתא מחסיא בעי אחוה למפסלא מיני' בגוטא כו' א"ל בנכסי פליגנא לך. א"ל מסתפינא דעבדית לי כפומבדיתא רמאה א"ל פליג מהשתא אתא לקמי' דמר בר רב אשי אמר אע"ג דאמר ר' יוחנן משוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר שלשים יום קנה התם בידו (פי' להקנותה לו עכשיו) הכא לאו בידו. והנה בהך עובדא קמייתא פירש"י דמיירי שקנו בידו ומדהוצרך לרש"י לפרש דמיירי בקנין דוקא ש"מ דס"ל לרש"י לסברא פשוטה דבלא קנין אינו כלום אפי' בלא הך טעמא דרב יוסף וא"כ אס"ד דבמה שמונע א"ע מלעשות איזה פעולה נמי חשיב כשכירות פועלים א"כ אפי' בלא קנין נמי תהני בלא טעמא דרב יוסף כדין שכ"פ דלא בעי קנין אלא ע"כ דס"ל לרש"י לסברא פשוטה דהמניעה מלעשות איזה דבר לא חשיב כשכירות פועלים ואפשטא הך ספיקא דידן דבלא קנין אינו מחויב לקיים הבטחתו וגם מדברי הריטב"א בחדושיו למס' כתובות נמי יש להוכיח כן דהריטב"א הקשה לפרש"י דפי' דעובדא קמייתא הי' בקנין א"כ ע"כ מיירי שקנו מידו ברוחות דבלא"ה הוי קנין דברים בעלמא ואינו כלום וכדאמרי' במס' ב"ב (ג' א') וכי קנו מידו מאי הוו קנין דברים בעלמא הוא ומשני שקנו מידו ברוחות ורב אשי משני שהלך זה והחזיק בשלו וזה בשלו וכיון שכן תו הוי כמכר גמור כיון שקנו מידו ברוחות וא"כ תקשה דמאי חידש לו בעובדא דמתא מחסיא במאי דאמר לי' פליג מהשתא ובמאי תיקן הך חששא דמסתפינא דעבדית לי כפומבדיתא רמאה כיון דגם שם נמי הוי כפליג מהשתא שאין אחר קנין ברוחות כלום דהא בש"ס משוה להו להדדי קנו ברוחות והלך זה והחזיק כו' ועוד הקשה כקושיית התוס' ד"ה פומבדיתא רמאה דלא שייך לקרותו רמאי כיון שרב יוסף פסק דמן הדין לא מצי למזבן וא"כ מאי רמאות יש בזה לכך פי' דעובדא קמייתא הי' בלא קנין ולכך חזר בו באמרו שלהטעותו נתכוין ורב יוסף שאמר דלהכי לא הוי זביני' זבינא משום שאינו רשאי למכור בנכסי אחיו לא שהי' צריך בהך עובדא להך טעמא רק דלרווחא דמלתא אמר כן דאפי' אם הי' מה קנין גמור אפ"ה לא עשה ולא כלום משום דאמרו רבנן לא לזבן זהו תוכן כוונתו אף שקיצר שם בל' הקושיא מאוד ודבריו שם מוטעים מטעות סופר עד למרבה וצריכים הג"ה ותיקון כמבוא' למעיין בדבריו עי"ש ועכ"פ הנה למדנו מדבריו דבלא קנין שפיר מצי למהדר בי' ולומר שלהטעותו נתכוין וא"כ ע"כ דלא דמי לשכירות פועלים דאלו התם גם בלא קנין לא מצי למהדר בי' אחרי עשיית הפעולה והיינו ע"כ מטעמא דמניעת הפעולה לא חשיב כפעולה ולפי דברי הריטב"א הך הוכחה שפיר טפי משום דלפירושו מוכח כן מהש"ס גופא מדקרי לי' רמאה וכן הוא גם בתוס' ד"ה פומבדיתא רמאה כי דבריהם מכוונים לדברי הריטב"א עי"ש. הן אמת דקושיותיו של הריטב"א יש ליישבם ברווחא דמש"כ דלדברי רש"י ע"כ מיירי שקנו מידו ברוחות דבלא"ה הוי קנין דברים וכדאמרי' במס' ב"ב יש להשיב ע"ז דלא דמי כלל להתם דבשלמא התם גם מעיקרא הי' לו חלק בגוף הקרקע דהא בשותפין קיימינן שם ולא חידש לו עתה בקנינו רק שמחוייב לחלוק עמו ולברר חלקם לכא"וא וא בפני עצמו ולכך כל עוד שלא ביררו חלקם ברוחות לא הוי רק קנין דברים דעל מה יחול הקנין אבל המוכר חצי שדיהו לחבירו אף שלא בירר חלקו ברוחות רק שקנו מידו שמוכר לו חצי שדיהו אטו מי לא הוי מכירה מעלייתא תדע דהא להדיא שנינו במתניתין בפרק בית כור (ק"ז ב') האומר לחבירו חצי שדה מכור לך משמנין ביניהם וקמפרש בגמ' ולוקח נוטל כחוש הרי להדיא אף דלא קנו מידו ברוחות אפ"ה הוי מכירה מעלייתא והיינו משום דמעיקרא לא הי' לו שום חלק בגוף הקרקע ועתה הקנה לו חצי שדיהו א"כ יש מקום לקנין לחול דהיינו לקנות חלק בגוף הקרקע ולא שייך ע"ז לומר קנין דברים בעלמא משא"כ התם דגם מעיקרא הי' לו חלק בקרקע ולכך הקנין לחלוק בלא קנו ברוחות שפיר קאמר הש"ס דלא הוי אלא קנין דברים בעלמא וזה ברור וכיון שכן שפיר חידש לו בעובדא תנינא דמתא מחסיא במאי דאמר פליג מהשתא ומשום דהוי סבר כיון שחלקו יהי' מבורר ובקנין תו לא מצי לאפוקי מיני' ואף שבאמת אין שום נפקא מינ' לדינא במה שבירר חלקו לטעמא דרב יוסף מ"מ האי גברא דינא לא גמירי ולא ידע מאיזה טעם פסק רב יוסף דקניני בטל ולכך הוי סבר דמעתה שבירר חלקו יהי' מועיל טפי ולא יתבטל קנינו תדע דהא הריטב"א עצמו לא הקשה אלא משום דהוי סבר דמיירי ע"כ בקנו ברוחות אבל בלא"ה לא הוי קשיא לי' ולא מידי אף שלפי האמת אין שום חילוק בין בירר חלקו אם לא והיינו ע"כ מטעמא דהאי גברא דינא לא גמיר וכיון שחידש לו דבר בקנינו הי' סבור שיהי' מועיל לו שלא יתבטל קנינו. ומעתה כיון שהוכחנו דעובדא קמייתא נוכל לאוקמי שפיר אף בלא קנו מידו ברוחות כי גם קנין סתם נמי לא מקרי קנין דברים א"כ אזדא לה קושיית הריטב"א מכל וכל ודו"ק וגם קושייתו השני' והיא קושיית התוס' נמי לא קשה כ"כ דאימא דלהכי הוו קרי לי' רמאה באמרו דמשום דהי' יודע הדין דלא מהני בזה הקנין לכך הטעהו לומר שיחלוק עמו וקנו מידו ומשים שהי' יודע דאין שום ממש בזה מן הדין וא"כ אין לך רמאי גדול מזה ונמצא שאין כאן ראי' מן הש"ס עצמו אבל עכ"פ מדברי רש"י והריטב"א יש להוכיח שכן הי' סברתם בפשיטות דהמניעה מעשות איזה פעולה לא הוי כשכירות פועלים וכדכתיבנא:
איברא דלכאורה יש לדחות כ"ז ולומר דאף אי נימא דזה הוי כשכירות פועלים מ"מ הא מבואר בח"מ סי' של"ב בהגהת רמ"א סעי' ד' דאם התנה עם הפועל לתת לו איזה חפץ בשכרו יכול ליתן לו דמיו דהואיל ולא משך החפץ לא קנאו לגוף החפץ ומקורו נובע מדברי הרא"ש במס' ע"ז שהוכיח כן מהא דהתבעלי לי בטלה זה דהוי אתנן דפריך עלה בש"ם והא קמחסרא משיכה וא"כ ש"מ דלא קנה גוף החפץ עי"ש וכן כ' הר"ן שם ובתשו' מהר"מ מרוטונבורג עי"ש וא"כ אף אם נאמר דזה הוי כשכירות פועלים מ"מ לא קנה גוף הנכסים בלא קנין וא"כ אזדא לה הוכחתינו אך באמת אדרבה מהא גופי' יש להביא ראי' דלא הוי כשכירות פועלים דאל"כ נהי דלא קנה בגוף הנכסים מ"מ הי' לו להתחייב בדמיהם וכמבואר בדברי הרא"ש הנ"ל ואפי' למאי דאמר רב יוסף דלא מצי למיזבן ובטל הקנין מגוף הנכסים מ"מ דמיהם הי' לו להתחייב כמו דאמרי' גבי שכירות פועלים דאף דבטל הקנין מהחפץ משים דחסר משיכה מ"מ חייב ליתן לו דמיו מדין שכירות פועלים וה"נ דכוותי' ומסתימת לשון הש"ס והפוסקים משמע דלא נתחייב כלל אף בדמיהם מדלא אישתמיט שום אחד מהפוסקים להשמיעני זה דנתחייב בדמיהם וגם מדקרי לי' פומבדיתא רמאה משמע דלא נתן לו מאומה דאל"ה לא הי' מקום לקפידא זו כ"כ דמה לי הן מה לי דמיהן אלא ע"כ דזה לא הוי כשכירות פועלים. אך אכתי יש לדחות כ"ז ולומר דשאני התם כיון דמן הדין מצוה בגדול לייבם וממילא הנכסים שלו ואחיו הקטן הי' רוצה להעביר עליו את הדרך שלא כדת הלכך מצי להטעותו ודמיא למאי דאמרי' בב"ק קט"ו טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו וכדאמרי' במס יבמות ק"ו גבי בת חמוה דרב פפא דנפלה לפני יבם שאינו הגין לה ואמרי' שם לבתר דחלץ לה אמר לה זיל הב לי' אמר לי' משטה אני בך עבדא לי' מי לא תניא הרי שהי' בורח מבית האסורים והייתה מעבורת לפניו אמר לי' טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו אלמא אמר לי' משטה אני בך הכא נמי משטה אני בך ע"כ וכ' שם הרשב"א והר"ן דדווקא בנפלה לפני יבם שאינו הגון כיון דמצוה עלי' לחלוץ והוא אינו רוצה הוי כעין אנוסה בזה הוא דמצי למימר משטה אני בך אבל היכי דנפלה לפני יבם הגון רק שהיא אינה חפיצה בו בזה אם הבטיחה לו אמון מחוייבת ליתן לו ולא מצי טעין משטה אני בך וכ"כ שם הרא"ש בקצרה. וא"ר ה"נ בסוגיין דכתובות גבי יבם כיון דמן הדין מצוה בגדול לייבום ושייכים הנכסים לו ממילא ואחיו הקטן רצה להפסידו שלא כדין ולפסול עלי' בגיטא וזה שפיר יכול להטענתו דהני כעין אנוס בדבר משא"כ בנ"ד דלא שייך סברא זו דהא הרשות ביד שניהם בשוה לקחת המסחר ואין לאחד על חבירו שום עדיפות ושום זכות א"כ אפשר דנתחייב במה שהבטיח לחבירו על הסתלקותו ממסחר זה ולא מצי טעון משטה אני בך ודמיא לנפלה ליבם הגון לה דלא מצי למטען משטה אני בך כמש"כ לעיל בשם הרשב"א והר"ן ועי' רש"י שם בסוגיא דפי' להדיא דהמטעה הי' הגדול והטעה את אחיו הקטן וכוונתו פשוטה ליישב לישנא דנפלה לי' דקאמר הש"ס דמשמע לו ולא לאחיו:
אך באמת גם משום זה לא תברא דע"כ יש להוכיח מסוגיין דבהנך עובדא דבעי למיפסל בגיטא לא שייך הך דינא דמשטה אני בך דהא בהך עיבדא דהי' בורח מבית האסורין והי' מעבורת לפניו וכן בהך דיבה שאינו הגין שהבטיחוהו ליתן לו מאתיים זוז כתב הרשב"א בתשובה והביאו הב"ח בשו"ע אהע"ז סי' קס"ט ס"ק נ"ג להלכה אפי' קנין לא מהני עיי"ש ואף דהאו"ת בסי' פ"א ס"ק ה' ובס"ס קכ"ט כתב דדין זה במחלוקת שנוי דהרא"ש בתשובה הביאו הטור וב"י ס"ס קכ"ט חולק ע"ז וס"ל דבקנין לא מצי אמר משטה אני בך אין דבריו מוכרחים בזה וכמש"כ הרב בעל נ"מ בסי' רס"ד עיי"ש כי דבריו נכונים ומסקנת הרב בנ"מ דהיכי דהוא מצוה לעשות כן וחבירו אינו רוצה כגון במעוברת שמצוה להצילו וכן ביבם שאינו הגון כ"ע מודי דאפי' קנין לא מהני והדין עמו והרבה יש לרצות בזה רק שאכמ"ל ומעתה אס"ד דבהנך עובדי דבעי למפסל בגיטא נמי שייך הך מלתא דמשטה אני בך והוא מפני שאחיו רוצה לעשות שלא כדת ומשום דמצוה בגדול א"כ גם בקנין נמי מצי למימר משטה אני בך וא"כ תיקשה ל"ל לרב יוסף למימר הך טעמא דלא מצי למיזבן ומר בר רב אשי למה הוצרך לטעמא דמשום שאינו בידו תיפוק להו דבלא"ה אינו כלום משום דמצי למימר משטה אני בך כדתניא גבי מעבורת להדיא ובשלמא בל"ז לא קשיא על רב יוסף דהא בלא"ה נמי אינו כלים ומשום שהי' בלא קנין להריטב"א והתוס' דשפיר יש לומר כתירוצם דרב יוסף לרבותא נקיט דאפי' אם הי' קנין נמי אינו מועיל ומשום דלא מצי למיזבן גם אין להקשות על רב יוסף דתיפוק לי' משים טעמא דמר בר רב אשי משום שאינו בידו די"ל דרב יוסף לרבותא נקיט אפי' למ"ד דס"ל אדם מקנה דשלב"ל אפ"ה לא מהני משום דלא מצי למזבן וכן למר בר"א נמי לא תיקשה דתיפוק לי' משום טעמא דר"י די"ל דנקיט לרבותא דאפי' למאן דס"ל דיבם ואח"כ חולק מה שעשה עשוי בחילק ואח"כ יבם לא עשה ולא כלים משום שאינו בידו אבל הא וודאי דתיקשה דנימרי תרווייהו טעמא דמשטה אני בך דהוי רבותא טפי דאפי' אם הי' מבטיח ליתן לו משלו דאז לא שייכו טעמי דידהו אפ"ה אינו כלום מטעמא דמשטה אני בך אלא ע"כ מדלא נקטו להך טעמא דמשטה ש"מ דלא שייך בהנך עובדי הך טעמא דמשטה והיינו משום דס"ל להנך אמוראי כהך מ"ד דס"ל דמצות חליצה קודמת וא"כ אין לו זכות בנכסים מן הדין ואחיו הקטן דבעי למיפסל בגיטא כדין רצה לעשות או דנקטו לרבותא אפי' להך מ"ד דמ"ח קודמת ועכ"פ בין כך ובין כך הא וודאי דלא שייך בהנך עובדי הך מלתא דמשטה אני בך וכמו שהוכחנו מסוגיין וכיון שכן הדרא הוכחתינו לדוכתא דשכירות בשיל שמונע עצמו מלעשות איזה דבר לא הוי כשכירות פועלים מדלא חייבוה בהנך עובדי ליתן עכ"פ דמי הנכסים כדאמרן זהו מה שנלענ"ד בדין זה
סימן ה
בשו"ע ח"מ סי' קנ"ד סעי' ד' כתב הב"י וז"ל היה פתח של אחד מהשותפין בחצר קטן אינו יכול להרחיבו שהרי שותפו אומר לו מפתח קטן אני יכול להסתר ממך אבל לא בפתח גדול ואם הי' הפתח גדול לא יעשנו שנים שהרי אומר לו בפתח אחד אני יכול להסתר בשנים אינו יכול אבל מי שהי' לו פתח לר"ה ורצה להרחיבו אי שהי רחב ורצה לעשותו שנים אין חבירו שכנגדו יכול לעכב עליו ואצ"ל בני ר"ה שאינם מעכבים עליו והגיה עליו הרמ"א הי' לו פתח גדול יכול לעשותו שם פתח קטן אבל לא במקום אחר ונרשם ע"ז [טור וב"י בשם הרמב"ם] וקשה לי טובא על הך דינא דכתב הרמ"א שאינו יכול לשנות הפתח ממקום למקום ואף בעושהו קטן נמי אינו יכול לשנותו למק"א ומכ"ש בעושיהו כמדת הראשון דוודאי לא דהא אמרינן בב"ב [ס' א'] אחד לא יעשנו שנים סבר רמב"ח למימר בר ד' לא לשווי תרי בני תרתי תרתי דקא שקיל תמני בחצר אבל בר תמני לשווי' תרי בני ד' ד' שפיר דמי א"ל רבא מצי אמר לי' בחד פיתחא מצינא לאצטנועי ממך בתרי לא מצינא לאצטנועי ממך והשתא לדברי הרמ"א מאי איריא דלא מצי לשווי' תרי בני ארבעי ארבעי ומשום דמצי אמר לי' בתרי פיתחא לא מצינא לאצטניעי ממך ותיפוק דאפי' חד בר ארבעי לא מצי לשווי' כיון דע"כ הוא משנה את מקומו דהא אי אפשר לעשות מחד בר תמני תרי בני ד' אם לא בשינוי מקום דהיינו שפתח אחד יעתיקנו ממקומו למק"א וא"כ אפי' אם אינו עושה רק פתח אחד בר ד' והראשון יסתום לגמרי אפ"ה יכיל למחות בו ולמאי צריכינן להך טעמא דבתרי לא מצינא לאצטנועי ממך ותו אמרינן התם לעיל מיני' קטן לא יעשנו גדול סבר רמב"ח למימר בר ארבעי לא לשווי' בר תמניא דקא שקיל תמני בחצר אבל בר תרתי לשווי' בר ארבעי שפיר דמי א"ל רבא מצי אמר לי' בפתחא זוטרא מצינא לאצטנועי ממך בפתחא רבה לא מצינא אצטנועי ממך והשתא כיון דעביד מבר תרתי בר ד' א"כ השני אמות שהוסיף ברחבו המה במקום חדש שלא במקומו הראשון וא"כ מאי איריא דבר ד' לא מצי לשווי' ומשום דבפתחא רבה לא מצינא לאצטנועי ותיפוק לי' דאפילו חד בר תרתי נמי אינו יכול לעשות כיון שהוא במקום אחר אלא ע"כ מוכח מזה דלשנותו למק"א ואפי' כמדת הראשון נמי שפיר דמי ומכ"ש אם עושיהו קטן ממידתו הראשונה וזהו קושיא עצומה לדברי הרמ"א. ועיינתי ברמב"ם עצמו שממנו הוציא הרמ"א את דינו והנה בהרמב"ם ליתא להך דינא דאינו יכול לשנות ממקום למקום ברוחב הבית רק שהרמב"ם כתב כן לענין שאינו רשאי לשנות בחלונות מלמעלה למטה אי ממטה למעלה אבל לענין שינוי ממקום למקום לצדדין ברוחב הבית לא הזכיר מזה הרמב"ם כלום וז"ל הרמב"ם בפ"ז מה' שכנים ה"ט אבל בעל החלונות שרצה לשנות מקום חלונו בין למעלה בין למטה אפי' היתה גדולה ואמר אפתח אחרת קטנה ואסתום את זו בעל החבר מעכב עליו וכן אינו יכול להרחיב בחלון כל שהוא הרי דלא מיירי הרמב"ם כלל מדין שינוי מקום לצדדין לרוחב הבית רק מדין מלמעלה למטה או אפכא. ולכאורה עלה ברוחי לומר דדווקא לענין שינוי שמלמעלה למטה או ממטה למעלה הוא דאמר הרמב"ם לדינו והיינו כמו שכתב שם הלח"מ וז"ל טעמו יודאי דבכל חד איכא טעמא אם הי' למטה ורצה לעשות למעלה יאמר עד עתה אני רואה אותך ואני נשמר מייך אבל עכשיו תעלה בסילם ותראה בפתע פתאים ולמעלה ורוצה לשנות למטה יאמר עד עכשו לא היתה רואה אותי תדיר והיית צריך לסולם לעלות ולראות אבל עתה תראה אותי תדיר ומפני זה כתב הה"מ שיש לזה קצת ראי' מהא דאחד לא יעשנו שנים ומשום דא"ל בחד פתחא כו' בחרי לא מצינא לאצטנועי וה"נ איכא כהך טעמא כדכתיבנא עכ"ל והנך טעמי דכ' הלח"מ לא שייכי אלא בהנך שינוים דממעלה לחטה אבל בשינוי דלצדדין לרוחב הבית וודאי דלא שייכי הנך טעמי ולכך לרוחב גם להרמב"ם שרי לשנות ממקום למקום ולכך באמת לא הזכיר הרמב"ם דין השינוי דלצדדין כן הי' נראה לכאורה לפרש בדעת הרמב"ם דמעתה לא תיקשה עליו מסוגיא דבב"ב וכו' שהקשינו לדעת הרמ"א ועוד דע"כ דצריכינן לומר כן לדבריו דהא הך דינא דכ' הרמב"ם אין לו מקור כ"כ בש"ס וכמו שכ' עליו הה"מ זה אינו מבואר בגמ' רק קצת ראי' לזה מהא דא' לא יעשנו שנים והך דינא דלצדדין שרי וודאי דאיכא ראי' גמורה מהש"ס וכמו שכתבנו. אלא שעומד לנגדי מש"כ הה"מ וז"ל זה אינו מבואר בגמ' ודעת קצת הגאונים שכל שסותר את זו ומגביה ועושה אחרת כנגד זו ממש רשאי שהרי ממעט הנזק אבל דעת המחבר כדעת רב משה גאון ז"ל שכ' שאפילו לשנותן למעלה נמי אינו יכול וקצת ראי' וכו' עכ"ל הה"מ הרי להדיא משמע מדבריו דאפי' לדעת הגאונים המתירים לשנות למעלה מ"מ זהו דווקא כנגד זה ממש אבל לשנותו לצדדין אינו רשאי ומשמע דמכ"ש לדעת הרמב"ם דגם למעלה אינו יכול לשנות וודאי דמכ"ש דלצדדין אינו יכול לשנות וא"כ גם להרמב"ם תיקשה כמו שהקשינו להרמ"א לפי הבנת הה"מ בדבריו: