אור ברסלב
שות בית דוד חלק חו"מ › סימן י

שות בית דוד· רבי דוד טעביל רובין ממינסק

חלק חו"מ · סימן י

סימן ט

תשובה לרב א'

בנידון שאילתא דשאילנא קדמוהי בדבר הגינה אשר הי' בה מקום קבר ידוע והיתה מקודם ת"י עכו"ם שהי' מחזיק בה באלמות וחרש העכו"ם את הקבר ופינה את העצמות שהיו לו למוקש בדרך תרישתו והשליכם חוצה עד שכמעט לא הי' ניכר מקום הקבר ואח"כ בא הפלאץ ליד יהודי והוא כהן וגם הוא חרשו וזרעו כמה שנים ולא שת לבו להיות נזהר ממקום הקבר עד שאירע לו שמצא עצם אדם בקצה הפלאץ ואז נתן בלבו לחפש אחר מקום הקבר ומצא שם עוד עצמות בקבר גופה והורה לו כת"ר לקבור את העצם שמצא בקצה שדיהו ג"כ בתוך הקבר ויפה הורה אך בזאת נסתפק כת"ר אם יש לכל השדה דין בית הפרס שאסור לכהן לכנס בה וכמבואר בש"ע יו"ד סי' שס"ט וסי' שע"ב וגם בזה פתח בכתא דהיתרא ועקרי יסודי ההיתר שלו המה בנויים על דברי התו' במס' כתובות (כ"ט ע"ב) ד"ה בית הפרס שכתבו דאפי' במקום קבר נמי מקלינן כבשאר שדה ור"ל שאינו מטמא באוהל והביאו ראי' מדתניא במס' מ"ק (ה' ע"ב) מצא שדה מצוינת ואינו יודע מה טיבה יש בה אילנות בידוע שנחרש שם קבר ור"ל ומותר לכהן לכנס בה לדבר מצוה ע"י ניפוח אין בה אילנות בידוע שאבד בה קבר ולא מהני ניפוח וא"כ אס"ד דמקום הקבר נשאר באיסורו לטמא באוהל א"כ מאי נ"מ לי' בהא כיון שאינו יודע מקים הקבר דהא אינה יודע מה טיבה קתני א"כ סוף סוף אסור לכנס בה בשביל מקום הקבר אלא ע"כ דגם מקום הקבר יצא מאיסורו מלטמא באוהל ולא היי דינו רק כבית הפרס עכ"ד התו' והנה למדנו מדבריהם דס"ל להש"ס דהמחרישה ודאי סלקא לי' לטומאה מהקבר עד ששב גם הקבר להיות כביה"פ ולפ"ז בנ"ד שהעכו"ם תרש את הקבר בהיותה ת"י ועכו"ם אינו עושה ביה"פ בחרישתו וכדתנינן להדיא במס' אהלות והסברא נותנת דהא דאינו עושה ביה"פ היינו לקולא שלא לאסור שאר שדה מלא מענה אבל מקום הקבר ודאי דיצא מאיסורו אף בחרישת העכו"ם כיון דסברא פשוטה להש"ס דהמחרישה ודאי סלקא לי' לטומאה א"כ למה יגרע בזה כוחו של חרישת עכו"ם דמקולי ביה"פ שנינו כאן דעכו"ם אינו עושה ביה"פ ולא לחומרא וכיון שכן אף שבאתה השדה אח"כ ליד ישראל והישראל תרש אותה מ"מ כיון שכבר נתבטל מקום הקבר ע"י חרישת עכו"ם והשדה צא נעשית ביה"פ ע"י חרישתו א"כ אין כאן עוד שום צד סברא לומר שתאסור ע"י חרישת ישראל כיון שאין כאן לא מקום קבר ולא ביה"פ א"כ במה תאסור ואף שמצא אח"כ עצמות בקבר עצמו מ"מ גם בזה אין חשש לאסור השדה משום דהוי כחרש ואח"כ מצא דאינו עושה ביה"פ כדתנן במס' אהלות עי"ש זהו תוכן כוונה כת"ר:

והנה אף כי דבריו בנויים על אדני החכמה והסברא הישרה עכ"ז אם לדין יש תשובה דהא התו' שם מסקו בדבריהם וביה"פ להכי הוי מדרבנן משום דהוי ספק טומאה ברה"ר ואע"ג דבכל ספק טומאה ברה"ר לא גזרו טומאה מדרבנן מ"מ הכא שייך למיגזר טפי כיון שהספק קבוע ועי"ש ודבריהם בזה מוכרחים מאוד לפי שיטתם דס"ל להש"ס לסברא פשוטה דהמחרישה ודאי סלקא לטומאה מהקבר עד דסמכי' ע"ז גם לקולא לטהר מקום הקבר מטומאת אוהל א"כ ודאי דאית כאן ספק גמור מדאו' שמא נמצאו עצמות בשדה שנפלו מהמחרישה כיון שהמחרישה בודאי העלתם מהקבר א"כ אית לן למיחש שמא נפלו בשדה דרך הליכת המחרישה וכיון דהוי ספק גמור וספיקא דאו' לחומרא א"כ תקשי למה מקלינן כ"כ בביה"פ בעכו"ם שחרש וחרש ואח"כ מצא וללכת ע"י ניפוח לדבר מצוה ושארי קולות דתנינן שם באהלות בפירקין דביה"פ כיון דהוי ספיקא דאו' ולזה הוכרחו התו' לתרץ דלהכי הוי דרבנן משום דספק טומאה ברה"ר טהור ולמדנו מדבריהם דכל הנך קולות דמקלינן בביה"פ אינו אלא ברה"ר דמדאורייתא הוא טהור אבל ברה"י דספיקו טמא מדאורייתא ליתנהו להנך קולות וכדתנינן להדיא בפ"י דמס' טהרות משנה ד' כל ספיקות וספיקי ספיקות שאתה יכול להרבות ברה"י טמא וכיון שכן בהך דנידון דידן דעיקר השאלה הוא אי שרי לפקח בעיסקי גינתו בהיותה זרועה ובעת ההיא וודאי דהיא רה"י וכדתנן הבקעה בימות החמה רה"י לשבת ורה"ר לטומאה ובימות הגשמים רה"י לכאן ולכאן ואף באינה גדורה נמי הוי רה"י לטומאה ורב אשי לא פליג עלי' בהא במס' שבת אלא באוקימתא דהברייתא הוא דפליגי דמר מוקים לה בגדורה בכדי שיתיישב טפי לישנא דרה"י לשבת ומר מוקים לה באינה גדורה בכדי שיתיישב טפי לישנא דבקעה וכדמפרש לה הש"ס התם. אבל במאי דמוכח מדברי עולא דגם באינה גדורה נמי הוי רה"י לטומאה לא פליגי בהך מלתא כלל וא"כ הך דנידון דידן וודאי דהוי רה"י בהיותה זרועה וא"כ אית לן למיזל לחומרא בכל הספיקות מדאו' ואזדא להו כל הנך התירים שהמציא כ"ת מעכו"ם שחרש וחרש ואח"כ מצא דבר"הי כולהו טמאין מדאו' ועוד דגדולה מזה גרסי' במס' ב"ב דף קנ"ג ע"ב אמר רבא ל"ש אלא שלא עברו עליו ימות הגשמים אבל עברו עליו ימות הגשמים רה"י לכאן ולכאן ופי' שם הרשב"ם דאם עברו עליו ימות הגשמים פעם א' תו הוי רה"י לטומאה גם בימות החמה וכן פסק הרמב"ם וא"כ בנ"ד שכבר עברו עליו כמה וכמה ימות הגשמים היינו בהיותה ורועה א"כ לעולם הוי רה"י ועכ"פ גם לדברי התוס' שם במס' ב"ב דלא ניחא להו בהך סברא וקמפרשי להש"ס באנפא אחריני מ"מ הא וודאי דבהיותה זרועה הוי רה"י לטומאה וא"כ אין כאן שום היתר בנ"ד לפקח בעיסקו גינתו דעיקר המלאכה הוא בהיותה זרועה וזה ברור. ובר מן דין בעיקר דברי התוס' דמס' כתובות שכתבו דגם במקום הקבר מקילין כבשאר שדה והיינו ע"כ משום דאמרינן דהמחרישה וודאי סלקא לי' לטומאה מהקבר הגם כי עפר אני תחת כפות רגליהם ומי אנכי להרים ראש נגד רבותינו בעלי התוס' אשר מפיהן אנו חיים ובפרט שכן הוא דעת רש"י במס' מ"ק שפירש להא דיש בה אילנות בידוע שנחרשנה קבר היינו משום שוודאי נחרשה השדה לצורך האילנות וכן שם בשינוייא דרב פפא דקמשני הב"ע בשדה שאבד בה קבר דציינוהו לאלתר משום שאבד בה קבר ומטמא באוהל וביש אלנות אפ"ה שרי לכנס בה משום דכיון דוודאי נחרשה השדה לצורך אילנות שוב חזר הדין להיותה שדה שנחרש בה קבר ושרי לילך ע"י ניפוח ולא איכפת לן בקבר הנאבד ש"מ דגם מקום הקבר חזר להיות היתר והיינו ע"כ כסברת התום דגם לקולא אמרינן דהמחרישה וודאי סלקא לי' לטומאה. עכ"ז תורה הוא וללמוד אני צריך דלענ"ד הקלושה הדבר תמוה ביותר דאיך נאמר דהמחרישה וודאי סלקא לי' לטומאה דא"כ ע"כ צ"ל דלא היו רגילין לקבור מיתיהם כ"כ בעומק כדהשתא וכמו שכתבו כן התוס' במס' מ"ק בד"ה מנפח ולא היו רגילים כו' עיי"ש והא מלתא דתמי' טובא דהא כל עצמה עמקה של מחרישה אין רק ג' טפחים וכדאמרינן במס' ב"ק ל' ע"א חסידים הראשונים היו מצניעים קוצותיהן וזכוכיותיהן בתוך שדותיהן ומעמיקים להם ג' טפחים שלא תעכב המחרישה וא"כ איך אפשר שיקברו את המת בפחות מג' טפחים הלא בפחות מג' טפחים הכלב יכול לחפש אחריו וכדאמרינן במס' פסחים לענין חמץ שנפלה עליו מפולת ואין לך בזיון מתים גדול מזה לקברו באופן שהכלב יכול לחפש אחריו ועוד דלהדיא תנינן בתוספתא דמס' אהלות פי"ז ומייתי לה הרמב"ם בפסקיו בפ"י מה טומאת מת ה' א' החורש ע"ג ארון אפי' מוקף רובדיס ואפי' יש על גביו רום שתי קומות יזפ"ה עושה בית הפרם ובקבר כזה וודאי דלא יצא הקבר מאיסורו ע"י חרישה כיון דהמחרישה וודאי דלח מעה ביה ומ"מ מיקרי ביה"פ וזהו דלא כהתו' ודוחק לומר דהש"ס מיירי בסתם קברי שלא היו בעומק והתוספתא קאתי לאשמועי' דאפי' בקבר עמוק הרבה או מוקף רובדים נמי איתא לדיני דביה"פ דא"כ ה"ל להש"ס לפלוגי בין ביה"פ שהוא עמוק דלא יצא הקבר מאיסורו ובין ביה"פ שאינו עמוק דגם הקבר יצא מאיסורו וכל דיני ביה"פ במשנה בסתם נשנו בלי שום חילוק וגם הרמב"ם לא קמחלק בינייהו בשום דוכתא ותו דגם בקבר שאינו עמוק ניהו דהמחרישה יוכל ליגע בי' מ"מ מאן יאמר לן דהוציאה את הכל עד שלא נשאר בקבר כלל דהא הקבר אתחזק בטומאה ובמה יצא מחזקתו ומצד הסברא וודאי נראה דניהי דאיכא למיחש שהוציאה קצת מהעצמות מ"מ רובן נשארו בקבר ועוד במאי דהוכרחו לומר לשיטתם דכל הקונות שנישנו בביה"פ אינו אלא ברה"ר ולא ברה"י וכמו שבארנו דבריהם לעיל גם זה קשה טובא דלא מצינן בשום דוכתא לחנק בביה"פ בין רה"ר לרה"י וגם הרמב"ם לא מחלק בינייהו ואדרבה סתם ביה"פ בשדה שנינו וסתם שדה הוי רה"י לטומאה בימות הגשמים דהא לזריעה קיימא וא"כ ה"ל להש"ס לחלק בין ימות החמה לימות הגשמים כדמחלק בבקעה דהא גם בביה"פ מיתר לזרוע תבואה שאינו נעקר ועוד דהא לשיטת הרשב"א והרמב"ם כיון שעברו עליה ימוח הגשמים גם בימות החמה הוי רה"י וא"כ כל קולות ששנינו בביה"פ אינו אלא בשדה שנחרשה בימות החמה דווקא ולא עברו עליו ימות הגשמים וכל כה"ג ה"ל להש"ס לפרושי:

ועוד קשה טובא שהרי התוס' עצמם במס' שבת [ט"ו ע"ב] בד"ה בית הפרס כתבו בהיפך מזה וז"ל שם נראה לר"י דמיירי בשדה שנחרש בה קבר דטהור מדאורייתא ולא חיישינן לעצם כשעורה ולא הוי אלא מדרבנן אבל שדה שנאבד בה קבר הוי ספיקא דאורייתא כדמוכח במס' מ"ק [ה' ע"ב] וא"כ אמאי אמרו חכמים אף ספק מגע ברה"י תולין והתנן בפ"ו דטהרות דכל ספיקות ברה"י טמא עכ"ל ואם איתא לדברי התוס' דמס' כתובות דגם שדה שנחרשה לא מקלינן רק ברה"ר ומשום דספק טומאה ברה"ר טהור אבל ברה"י הוי ספק גמור וטמא מדאורייתא א"כ הדרא קושיא לדוכתא דאמאי קאמרי ברה"י חולין ולא הועילו התוס' כלום במאי דמוקי לה בשדה שנחרשה ודוק ומהתימא ששני הדיבורים המה מדברי ר"י וצע"ג לכך נראה לפע"ד דעיקר מלתא דביה"פ אינו משום דהמחרישה ודאי סלקא לטומאה דמסתמא קברו עכ"פ ביותר מג' טפחים אשר מן הדין לא הי' לנו לחוש כלל שמא העלתם המחרישה איזה עצם דלית לן לאחזוקי מקום טהור בטמא מספק וכמו שכתבו התוס' במס' מ"ק בד"ה הנ"ל בריש דבריהם (ודברי התוס' במס' מ"ק לא זכיתי להבינם כלל דרישא לאו סיפא וסיפא לאו רישא דתחילת דבריהם נוטים לשיטת הר"ש שאכתוב בסמוך אי"ה ומה שכתוב עוד ולא היו רגילים כו' המה כדברי התוס' דמסכתא כתובות והמה שני הפכים בנושא א' ומאן דמתרגם לי דברי התוס' דמסכתא מ"ק אליבא דחד שיטתא מובילנא מאני' כו') ואפי' ברה"י נמי לית לן למיחש שמא העלתה המחרישה איזה עצם ורק חומרא בעלמא שהחמירו בו חכמים הוא משום קנסא שתרש הקבר במזיד לכך החמירו בו חז"ל למיחש אולי דלדלה המחרישה איזה עצם ולכך מקילינן בהו כל הנך קילי היכי דלא שייך קנסא וכמש"כ הרא"ש והרמב"ם בפירושיהם אבל מקום הקבר ודאי דנשאר באיסורו לטמא באוהל כבתחיל' והראי' שהביאו התו' מהך סוגיא דמ"ק מברייתא דמצא שדה מצויינת ואינו יודע מה טיבה הנה המעיין שם בסוגיין יראה דפרש"י ז"ל דחוק טובא דמלבד מה שהקשינו עליו לעיל עוד יש לדקדק בו א' במה שפירש בהא דבידוע שנחרשה משים דודאי נחרשה השדה לצורך האילנות וכיון שכן ודאי דאינו מוכרח לומר שנחרשה מקודם דאימא דציינוה ואח"כ נחרשה לצורך האילנות ובע"כ צ"ל דסברא המקשה הי' דאף דנחרשה אח"כ מ"מ מדלא סלקו הציון תומ"י אחר החרישה ש"מ דגם שדה שנחרשה בעי ציון וא"כ קשה דמאי קמשני רב פפא הב"ע בשדה שאבד בה קבר דציינוהו כו' כיון דגם המקשה בע"כ ידע מזה ואפ"ה הוי קשיא לי' מדלא סלקו הציון וע"כ צ"ל דרב פפא הכי קמשני דאף דלכתחילה לא בעו ביון בנחרשה מ"מ כיון דכבר מצויינת לא מסלקי' ממנה הציון כיון דאכתי לא נטהרה לגמרי ואיכא עליו עדיין טומאת ביה"פ או דס"ל לר"פ דתלינן הא דלא סילקו הציון שלא הספיק עדיין הזמן או דאיתנסו איתום וא"כ עיקר תירוץ זה חסר מהספר ועוד דמאי ראי' הוא כלל שנחרשה כבר דדלמא הוא בין חרישה לחרישה דאטו בכל יום חורשין לצורך האילנות ועוד קשה בהא דאמר ר"י עד שיהא שם זקן תו תלמוד דלפרש"י צריך לפרש דר"י פליג וס"ל דלא תלינן בסתמא בנחרשה לצורך האילנות עד שתהא שם זקן יודע שנחרשה וזה תימא וכי לא סגי בעדות דלאו זקן או תלמיד והכי הל"ל עד שיהא אדם יודע בדבר. לכך נראה דהעיקר בפירושא דהברייתא דיש בה אילנות בידוע שנחרש בה קבר הוא כמש"כ התו' דההוכחה היא משום שדה שנאבד בה הקבר אין נוטעין ואין מקיימין בה אילנית וכן פירשוהו כל הראשונים בפירושיהם ועיין בר"מ ובר"ש ובהראב"ד ועיי' באהלות פי"ו ופי"ז ובפירושא דסוגיין בקושיית הש"ס ובשינוייא דר"פ נלענ"ד לפרש בפשיטות דסברת המקשה היתה דע"כ מתחלה ציינוה בשביל שנחרשה מדחזינן בה אילנות דאס"ד שנאבד בה לא הוי מקיימינן האילנות והקבר נמי ע"כ דליתא באותה שדה מדלא ציינוהו בפ"ע דהא מקום הקבר מטמא באוהל והשדה אינו מטמא באוהל וא"כ וודאי דבעי ציון בפ"ע ומדלא ציינוה בפ"ע מוכח דליתא לקבר באותה שדה והיינו משום דפינוהו משם או שמתחילה הי' בשדה הסמוכה ושתיהן שלו באופן שלא הי' על אותה שדה רק חששא דנחרשיבה קבר ואפ"ה ציינוה בשביל דשדה דנחרשה לחוד נמי בעי ציון ורב פפא קמשני דלעולם משום חששא דנחרשה לחוד לא בעי ציון לכתחילה רק דהכא מיירי דמתחילה ציינוה בשביל שנאבד בה קבר ומדחזינן בה אילנות מוכח שנמצא אח"כ ופינוהו משם מדלא ציינוהו בפ"ע ומהא דלא נסתלקו הציונים אוכח דנחרשה אח"כ ולכך כיון דנשאר שם טומאה על השדה בשביל חרישתה לכן לא נסתלקו הציונים דנהי דנחרשה לא בעי ציון לכתחילה מ"מ אחרי שכבר מציינת לא מסלקינן להציווים ממנה מאחר דלא נטהרה מכל וכל ובזה מתיישבא כולא סוגיא שפיר בלי שום גמגום ומיושב כל מה שדקדקנו והקשינו לפי' רש"י ואזדא לה נמי הוכחת התוס' במס' כתובות ודו"ק היטיב בכל זה ופירוש זה למדתי מדברי הר"ש במס' אהלות בפי"ד מ"ה עיי"ש במש"כ שבסוגיא זו טעו בה הפרשנים והיא פשוטה וכו' וסיו' דבריו ועוד יש לפרש בשדה שאבד בו קבר מתחיל' וציינוה ומדחזינן בה אילנית השתא תלינן דאחרי כן נמצא הקבר ופינהו ומ"מ חיישינן מיהת שמא נחרשה מדלא נסתלקו הציונים ופריך מינה דאמרי' דשדה שנחרש בה קבר לא בעי ציון ומשני ר"פ כי תניא ההיא בשדה שאבד בה קבר דציינוהו ויש בה אילנות בידוע שנחרש בה קבר כלומר ובטעות צייניה שהי' סבורים שאבד בה קבר אינו קשר עכ"ל הר"ש ז"ל עי"ש והנה ראשית דבריו המה כמו שפירשתי דהא משמע מדבריו דבא לפרושי מלתא דר"פ מדנקט בלשנא בשדה שאבד בה קבר מתחיל' וציינוה שזהו מדברי ר"פ דהא המקשה לא הי' ידע דציינוהו מתחילה בשביל שאבד בה קבר אלא ממש"כ אח"כ ופריך מינה כו' ובשינויא דר"פ פי' שהיו סבורים שאבד ובטעות ציינוה משמע מזה דראשית דבריו לפרושי דברי המקשה קאתי ולא יכולתי להשלום את דבריו בזה כלל דאנה נזכר בדברי המקשה דציינוהו בתחילה בשביל שאבד בה קבר הלא זהו דחידש ר"פ בשינוייא דידי' ועוד פירושו בשינוייא דר"פ שבטעות ציינוה אינו מובן כלל דא"כ אמאי לא נסתלקו הציונים ועוד אם נאמר דדבריו הראשונים לפרושי דברי המקשה קאתי א"כ לא הוי מקשי מידי ודו"ק לכך צ"ל דדבריו הראשונים לפרושי שינוייא דר"פ קאתי והוא ממש כמו שפירשתי וסיום דבריו ופריך מינה כו' יש בהם איזה ט"ס כאשר הוא מצוי טובא בהר"ש ואינם מובנים והפירוש הברור בשוגיין הוא כדכתיבנ' ועכ"פ הא וודאי למדנו מדברי הר"ש מדכתב ופינוהו ש"מ דלא ס"ל כסברת התוס' במס' כתובות דלאחר שנחרשה מקילין גם במקום הקבר כבשאר שדה דא"כ לא הי' צריך לאוקמי דמיירי בפינוהו וא"כ איכא חניא דמסייע לן דלא ס"ל כהתוס' כללא דנקטינן מהנך מילי מעליותא דכתבינן דלענ"ד דברי התוס' דמס' כתובות המה תמוהים מאוד והר"ש והתוס' במס' שבת לא ס"ל כן גם מסתימת לשון הרמב"ם נראה דאזיל בשיטת הר"ש ולזאת קשה בעיני לסמוך על דבריהם אפי' באיסור ביה"פ דרבנן ובפרט שהעלתי לעיל דגם לדברי התוס' ליתא להנך קולות בשדה זרועה שהיא רה"י לטומאה אפי' באינה גדורה ועוד נוסף ע"ז דהא לדברי התוס' ע"כ צ"ל כמו שכ' התוס' במס' מ"ק שלא היו רגילים לקבור מיתיהם כ"כ בעומק כדהשתא וא"כ לדידן שקוברין בעומק אף לדברי התוס' לא נתבטל מקום הקבר וא"כ אכתי איכא לאיסתפוקי דלמא אחר שבאת השדה ליד ישראל וחרש אותה שוב נעשית ביה"פ ע"י חרישת הישראל אחרי שמקום הקבר נשאר בחזקתו ומטמא באוהל ואף שיש צד סברא לומר דכל מה שתוכל המחרישה לעלות העלתה בפעם הראשון בחרישת העכו"ם ושוב בחרישת הישראל לא העלתה ולא כלום מ"מ איכא נמי צד סברא לומר בהיפוך כיון דכל עיקר טומאת ביה"פ אינו אלא משום קנסא שחרש את הקבר במזיד וא"כ מה לי שחרש בפעם ראשון או שחרש אחרי חריש' העכו"ם סוף סוף יש למיקנסי' משום שחרש את הקבר כיון דמקום הקבר לא נתבטל ואכתי מידי ספיקא לא נפיק ולענין עיקר הדין שנינו להדיא בתוספתא דמס' אהלות פ"ח שאין מדוד העמים ולא ביה"פ בחוץ לארץ וכן פסק הרמב"ם בפי"א מה' טומאת מת ה' י"א ע"ש וגם הר"ש הביא להך תוספתא והקשה ע"ז מאי אין מדור העמים בחוץ לארץ דקתני דהא ח"ל בלא"ה טמאה משום חרץ העמים ותירץ דנ"מ לענין כהנים דחו"ל דשרי להו לכנס למדור העמי' ובבית הפרס וגם התוס' במס' פסחים ט"ו י"א הביאו להך תוספתא לענין דשרו כהנים בחו"ל לכנס למדור העמים וכיון שכן אחרי שבנ"ד מקום הקבר ידוע ועיקר הספק איני אלא לענין שאר השדה ובזה וודאי דמותרים הכהנים לכנס משום שאין ביה"פ בחו"ל ואף שהב"י הביא בשם מ"כ לפרושי להך תוספתא לחומרא דבחו"ל לא מהני בדיקה לביה"פ ולמדור העמים אבל לא לטהרם בחו"ל מ"מ הדבר ברור דלא שבקינן דברי הרמב"ם והר"ש והתוס' במס' פסחים דמפרשי להתוספתא כפשוטו מפני דברי המ"כ שהביא הכ"מ אשר לא ידענו מאן חחים עלה ומי הולידו ובפרט דפשטא דלשנא דהתוספתא אינו סובל כלל את פירושו של המ"כ כאשר יראה כל מעיין שופט בצדק ולזאת בנ"ד הדבר ברור להתיר מיהו כ"ז אינו רק לשיטת הר"ש והתוס' במס' שבת דס"ל דגם ברה"י איתא להנך קולות דמקילינן בביה"פ אבל לשיטת התוס' דמס' כתובות שכתבו דלהכי הוי ביה"פ דרבנן משום דספק טומאה ברה"ר טהור מכלל דברה"י לא מקילינן שום קולא בביה"פ וממילא דהך קולא נמי דתנינן בתוספחא שאין ביה"פ בחו"ל נמי אינו אלא ברה"ר אבל ברה"י דספיקו טמא מדאורייתא א"כ אין נ"מ בין ארץ ישראל לחו"ל וא"כ בנ"ד דהוי רה"י בהיות' זרוע' אין כאן היתר מהך דהתוספת אך לפי מה שהעלתי לעיל דהעיקר כשיטת הר"ש והתו' במס' שבת שב ההותר על מכונו וכדכתיבנא זהו מה שנלע"ד בדין זה וצור ישראל יצילינו משגיאות ויראינו מתורתו נפלאות:

תוכן העניינים

שות בית דוד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה