שות בית דוד· רבי דוד טעביל רובין ממינסק
חלק חו"מ · סימן ט
שייך לה' יו"ד
נשאלתי בא' שהי' לו פרה מבכרת ונתנה לא"י בעודה קטנה לגדלה ברחוק ג' או ד' פרסאו' ולכשנוד' לו שנתעברה שאל כדת מה לעשות להפקיע הוולד מקדושת בכורה ואמר לו חכם א' שיקנה להא"י חלק בפרתו בפני עדים ואף שהוא שלא בפניו ולא כיון לקנות והוי כעודר בנכסי הגר וכסבור שהוא שלו דלא קנה מ"מ סמך בזה על דברי הרב בקצה"ח שכ' בשם הראב"ד והרשב"א דזהו דווקא בנכסי הגר דליכא דעת אחרת דמקנה לו אבל היכי דאיכא דעת אחרת מקנה מהני קנין שלא בכוונה עי"ש מש"כ בסי' רע"ה באריכות וא"כ ה"נ בנ"ד נהי דמתורת חצר לא קנה הא"י דאפשר שלא הי' עומד בשעת מעשה בצד חצירו וא"כ לא הוי רק מתורת שליחות ואין שליחות לעכו"ם מ"מ כיון שבלי ספק שהעכו"ם עשה בה מעש' קנין בהיותה אצלו שמוליכה ומביאה לחצירו דהיינו משיכה אף שהוא בלא כוונת קנין מ"מ בדעת אחרת מקני מהני ואף שבקצה"ח קמסיים ע"ז דבא"י לא מהני דעת אחרת מקנה דטעמא דדעת אחרת הוא מטעם זכי' וזכי' ליתא בעכו"ם וכדמסקי' להדיא במס' ב"מ בפרק איזהו נשך (ע"ב) ולא היא ישראל אתי לכלל שליחות עכו"ם לא אתי לכלל שליחות כו' בזה לא נראה לאותו חכם דברי בעל קצה"ח ומשום דדחיק לי' לפרש כן בדברי הרמב"ם והסיב דברי הרמב"ם לכוונה אחרת כמו שביאר במכתבו שוב נולד לו ספק אחר בזה והיינו שאח"כ פדה אותה מא"י ולא הגיד לו מאומה מהמתנה ועדיין לא ילדה ובכדי להפקיע מקדושת בכורה מכרה לא"י אחר בקנין כסף לבד כי המשיכה היתה שלא כדין ונסתפק השואל כי אולי עדיין מתנתו של הא"י ראשון קיימת ומהני לאפוקי מקדושת בכורה:
וזהו אשר השבתי
הנה ביסוד הדין מה שחידש בעל קצהו"ח דבדעת אחרת מקנה אותו מהני קצין שלא בכוונה ולמד זה מדברי הראב"ד שהביא הנ"י ומדברי הרשב"א בחי' למס' גיטין והוא סבר כאלו הוא הלכה פסוקה ולית מאן דפליג ולענ"ד יש לדין בו טובא ומתחילה אקדים דהאי דינא לית לן למימר מסברא דנפשין בלי ראי' ברורה מוכרחת מהש"ס תדע דהא בעיק' מימרא דר"פ במס' ב"מ (דף י"א ב') דאמרי' שם ר"פ אמר דעת אחרת מקנה אותו שאני כו' עי"ש נחלקו בו אבות העולם דהרי"ף והרמב"ם לא פסקו להא דר"פ וס"ל דאין חילוק בין דעת אחרת מקנה או לא ואף דפסקי להא דרב כהנא לענין מתנה אע"פ שרץ אחריהם ואינם מגיעם והיינו משום דדעת אחרת מקנה אותו שאני אפ"ה לא פסקו להא דר"פ ולא יליף חד מחברי' רק למאי דאתמר אתמר ולמאי דלא אתמר לא אתמר וא"כ לשיטתם ודאי דלית לן למילף מלתא אחריתא מסברא מהא דרב כהנא וגם לשיטת הרא"ש וסייעתו דפסקי להא דר"פ היינו משום דרב אשי קמשני אליבי' ש"מ דהכי הלכתא אבל גם לשיטתם אי לאו דקמדמי להו ר"פ אנן מסברא לית לן לדמינהו וכמו דחזי' לאידך אמוראי בסוגיין דלא ס"ל להא דר"פ וא"כ אף למאי דפסקי' כר"פ מ"מ לית לן למילף מזה דין אחר דלא דמי להא דר"פ וזה פשוט ומעתה צריכי' אנו למיקם על עקרי ראיותיהם של הראב"ד והרשב"א אם מוכרחים המה להוציא מהם דין זה א"ל והנה הראב"ד יליף לה להך מלתא מהא דאמרי' במס' ב"ב (דף מ"א) רב ענן שקיל בדקא בארעי' אזל הדר גודא בארעא דחברי' אתא לקמי' דר"נ כו' א"ל והא אחיל דאתא וסייע בגודא בהדאי א"ל מחילה בטעות הוא את גופך אי הוי ידעת לא הוי עבדת כי היכי דאת לא הוי ידעת הוא נמי לא הוי ידע ע"כ ודייק הראב"ד מדהוצרך רב נחמן לומר כי היכי דאת לא הוי ידעת הוא נמי לא הוי ידע משמע דאלו הוי ידע המזכה אע"ג דלא ידע הזוכה מ"מ קנה הזוכה ואע"ג דאמרינן ביבמות העודר בנכסי הגר וכסבור שהם שלו לא קנה היינו משום דליכא דעת אחרת מקנה משא"כ כאן דאיכא דעת אחרת מקנה זהו תוכן דברי הראב"ד וראי' זו אינה מוכרחת כלל חדא שהרי השיטה מקובצת למס' ב"ב אחרי שהביא דברי הראב"ד אלו קמסיים עלה וז"ל ומסתברא שלאחר שבנו ונודע לו לרב ענן קידם שמיחה חבירו שוב החזיק בה רב ענן חזקה מדעתו והלכך אלו הי' מכיר בו חבירו מקודם שוב ה"ל כמאן דאמר לך חזק וקני והא אחזיק קודם שחזר בו הרשב"א עכ"ל השיטה מקובצת הרי להדיא דהרשב"א לית לי' הך דינא שחידש הראב"ד וכיון שכן ודאי דאין להוציא מחזקת מרא קמא מכח פסקו של הראב"ד דבפלוגתא דרבוותא לא מפקי' ממונא מחזקת מ"ק [וצ"ל דהרשב"א שהביא הש"מ הוא אינו אותו הרשב"א בעל החדושים שהרי הרשב"א בעל החדושים ס"ל כהראב"ד כמש"כ הקצה"ח] ועוד כיון דאפשר לפרושי סוגיין כהרשב"א א"כ מנ"ל לחדש הך דינא דחידש הראב"ד ותו דגם למאי דמפרש שם הנ"י בעצמו להך עובדא דרב ענן דמיירי שהי' הכותל בנוי על מקום שניהם כדין כותל השותפים ורב ענן דאהדר גודא כו' היינו שבנה הכותל החדש על מקום חבירו ונשאר לו מקום קרקעו פנוי בלא כותל ונתרחב חצירו ואח"כ מיחה בו חבירו שיחזיר הכותל למקומו על מקום שניהם ונמצא שלא הי' צריך רב ענן לשום קנין מחדש דהא גם מעיקרא הי' הקרקע שלו ושפיר קא אתי עלה רב ענן מתורת מחילה שמחל לו על שעבוד המקום ובזה וודאי אלו הוי ידע חבירו אף שרב ענן לא ידע כלום מ"מ הוי מחילתו מחילה דהא אין צריך לזה קנין מחדש עד דנימא כיון שלא כיון לקנות אינו כלום דהא הקרקע הוא שלו מעיקרא ולא דמי כלל להא דעודר בנכסי הגר כו' וא"כ קושיית הראב"ד מעיקרא אינו קושיא כלל ועוד דלפום הך פירושא שכתבו התוס' דמיירי בחזקה שיש עמה טענה ג"כ אין כאן שום התחלת קושיא כלל ואף דהתוס' דחו להך פירושא מ"מ המעיין בש"מ יראה דהרבה מהראשונים קיימי בהך שיטתא ומעתה כיון דקושיית הראב"ד יש לתרצה בכמה אנפי תו אין דינו מוכרח כלל והרשב"א בחידושיו למס' גיטין כ' ג"כ כהראב"ד והיינו משום דהוקשה לו שם [כ'] גבי הא דמשני רבא ודלמא שאני זקן דידע לאקנויי דאכתי תיקשה הא הלוים לא ידעו דצריכים למקני דהא לפי סברת רבא האיבעי' הי' גם בגברי ורבא קמשני דזקן שאני שהי' חכם כסתם זקן שבש"ס דהוא חכם ולכך ידע לאקנויי אבל אינש דעלמא לא ידע זה וא"כ קשה דמה בכך שהזקן ידע כיון דאינהו לא ידעי ולא כיונו לקנות תו הוי כעודר בנכסי הגר וכסבור שהוא שלו דלא קנה וע"ז תירץ ג"כ כסברת הראב"ד דבדעת אחרת מקנה לא בעינן כוונת הקונה ומאוד נפלאו לי דבריו בזה דנחזי אנן האיך הי' הקנין שהקנה להם אותו הזקן דאם הי' הקנין בפניהם ומידו לידם מסר להם הנייר ח"כ שפיר הוי הקנין מדעתה ואי משום דלא ידעו שצריכין לקנו' קנין גמור והוי סברי דדרך שאלה נתן להם כיון דמחזירין לו מיד וכמו שפירשו רש"י ותוס' עיי"ש וא"כ אכתי לא נתכוונו לקנין גם זה לא ידעתי מה זו קושיא דהא כי היכי דידע הזקן לאקנויי ידע נמי לאודעינהו שיתכוונו לקנין גמור ולא דרך שאלה בעלמא ואי מיירי שהקנה להם שלא בפניהם א"כ ע"כ דזוכה להם ע"י אחר דבלא"ה אין כאן קנין כלל ובזוכה ע"י אחר מלתא דפשיטא הוא דאין צריך דעת הקינה דזכין לאדם שלא בפניו ובכוונת הזוכה לחוד סגי ולהזוכה הא מצי לאודועי שיתכווין לקנין גמור ועוד דכל זה הוא לפירש"י ותוס' אבל לפי הנראה מדברי הר"ן וכן בריטב"א בשם רש"י [ואינו ברש"י שלפנינו ואולי הוא ט"ס וצ"ל ר"י] דמפרשי להך סוגיא דמס' גיטין כפשוטו דעיקר האיבעיא בהיו מוחזקין בטבלא שהוא שלה כו' היינו משום דלמא לא ידעה כלל להך דינא דבעינן שיהי' גוף הנייר של הבעל ולכך לא הקנתה לו כלל לא בלב שלם ולא שלא בלב שלם מפני שהיא סבורה דגם על הנייר שלה נמי הוי גיטא מעליא וקבעי אביי למפשט מההוא זקן שהי' הנייר משלו וא"כ ה"נ נימא דלמא לא ידע דבעינן שיהי' הנייר משלהם ולא הקנה להם כלום ודחי רבא דלמא שאני זקן דידע לאקנויי דזקן סתמא דתני הוא חכם אבל אינשי דעלמ' אכתי איכא למבעי בהו דלמא לא ידעי להא מלתא ועיין בזה בהר"ן ובהריטב"א והדין פירושא מתחוור טפי בסוגיין מפי' רש"י ותוס' דאילו לפירושם דעיקר האיבעייא היא אי ידעה לאקנויי בלב שלם מפני שמחזיר לה מיד א"כ איכא למיבעי כן בכל מתנה ע"מ להחזיר ובכל קנין סודר אי מהני גבי אשה ג"כ מהאי טעמא דהא סופו לחזור לה ולא הקנה אותו בלב שלם ועוד דהא לפום מאי דהוי סבר רבא דאין חילוק בין גברא לאתתא דהא קמייתי למפשט מערב א"כ אמאי לא תפשוט ממתנה ע"מ להחזיר ומקנין סודר אבל לפירש הר"ן אתי הכל שפיר ולק"מ ולפים הך פירושא דהר"ן אין כאן שום מקום לקושיית הרשב"א אף דלשנא דלא ידעה לאקנויי משמע טפי כפירוש רש"י ותוס' דאלו לפי' הר"ן והריטב"א ה"ל למימר דלא ידעה שצריך לאקנויי מ"מ בעיקר סוגיין ניחא טפי פירישא דהר"ן והך דיוקא לא אלים כ"כ לשנות בשבילו פירוש' דסוגיין ולפ"ז הך דינא דחדשו הראב"ד והרשב"א הוא תלוי ברפיון ואיני מוכרח כלל ולדעתי זהו כוונת הב"י והרמ"א שהשמיטו להך דינא ולא הביאוהו כלל בהלכותיהם ועכ"פ לענין קדושת בכור דהוא דאורייתא נלע"ד דלית לן לסמוך ע"ז כלל מיהו גם לשיטת הראב"ד והרשב"א נמי נראה דעד כאן לא קאמרי אלא היכי דעושה מעשה קנין כאדם העושה בתוך שלו וכהא דהיעודר בנכסי הגר וכסבור שהן שלו אבל בהך דנ"ד דכסבור שהוא של אחרים ומשיכתו אינו אלא מתורת שמירה ששכרוהו לגדל אותה ולשמרה בהא כו"ע מודים דלאו כלום היא דעיקר מעשה קנין בעינן דליהוי עושה כאדם העוש' בשלו ואעפ"י שכעת לא מצאתי ראי' לסברא זו מ"מ מסתברא הכי מפחת הסברא ובר מן הדין גם אם נחליט לדינא כהראב"ד והרשב"א וגם לא נחוש להך סברא שכתבתי דבכסבור שהוא של אחרים ואינו עושה רק בתורת שמירה גרע טפי מכסבור שהוא שלו מ"מ אכתי כ"ז אינו מעלה ארוכה בנ"ד:
והנה ראשונה יש לברורי בעיקרא דהך דינא הא דקיי"ל דזכין לאדם שלא בפניו אם הוא מתורת שליחו' וא"כ קטן דלית לי' שליחות אין לו זכי' מדאורייתא כלל אף ע"י אחר ורק מדרבנן בעלמא הוא דתיקנו לו זכי' או דהוא קנין בפ"ע ומהני גם בקטן מדאורייתא וכבר, עמד בזה הרשב"א בחידושיו למס' קדושין [מ"ב א] והראה פנים לכל צד דמהא דאמר רב גידל א"ר מנין שפלותו של אדם כמותו שנאמר ונשיא אחד ממטה כו' ופריך עלה ותסברא דהא שליחות היא א"כ מצינו שליחות לקטן אלא אי אתמר הכי אתמר מנין שזכין לאדם שלא בפניו שנאמר ונשיא אחד כו' משמע דזכי' לאו מדין שליחות הוא דאלת"ה מאי קמשני אלא הכי אתמר מנין שזכין כו' דהא סוף סוף כיון דמדין שליחות הוא הדק"ל דא"כ מצינו שליחות לקטן אלא ע"כ דלאו משום שליחות הוא וזכין לקטן דבר תורה אף שאין לו שליחות וה"נ משמע בפ"ק דקדושין [כ"ג א ב] לענין הא דאמרינן שם דרשב"א אית לי' דעבד כנעני קינה עצמו בשטר ע"י אחרים דווקא אבל לא ע"י עצמו ואמרינן עלה בעי רבא לרשב"א עבד מהו שיעשה שליח לקבל גיטו מיד רבו הרי אף דזה הוי פשיטא לי' דהרב יכול לזכות לו גט ע"י אחרים מ"מ קמיבעי' לי' אי יכול העבד לעשות שליח א"כ משמע להדיא דזכי' לאו מדין שליחות הוא ובשם התוס' הביא שהביאו בשמן של רש"י דס"ל דזכי' הוא מדין שליחות והביאו ראי' מדאמרי' בפ"ק דב"מ חצר משום יד אתרבאי ולא גרע משליחות גבי מתנה דזכות הוא לו זכין לאדם שלא בפניו ועוד מדאמרינן בפרק אין בין המודר איבעי' להו התורם משלו על של חבירו צריך דעת בעלים או אין צריך מי אמרי' כיון דזכות הוא לו זכין לאדם שלא בפניו או דלמא כיון דמצוה דילי' הוא צריך דעת כו' והא בתרומה שליחות דווקא בעינן דהא האומר לשלוחו צא ותרום והלך ומצא תרום לא הוי תרומה ומשום דדלמא אינש אקרינא שמע ואזיל ותרם כו' וא"כ אס"ד דזכיה לאו מדין שליחות הוא לא הי' יכול לתרום אע"ג דזכות הוא לו ועוד דאמרינן בפרק איזהו נשך [ע"ב א'] דעכו"ם דלא אתי לכלל שליחות לא תיקנו לי' רבנן זכי' הרי להדיא דזכי' הוא מטעם שליחות וקטן לית לי' זכי' אלא מדרבנן והקשה ע"ז הרשב"א מהא דאמרינן פרק השולח גבי חציו עבד וחציו בן חורין דאזל ואקניי לבנו קטן דקטן מקני קני אקנויי לא מקני והוצרכו להעמיד עליו אפטרופס ולקרקושי לינוקא בזוזי ואם איתא לכפיי' לאב למכתב לי' גט שחרור דהא דידי' הוא אכתי דבר תורה והלכך גיטו גט דבר תורה וזכיית הקטן אינו אלא מדרבנן ואתי דאורייתא ומפיק דרבנן ואי משים דלא לשכחי' ינוקא בשוקא ומסרך בי לקרקש לי' בזוזי והניח בצ"ע זהו תוכן כוונת הרשב"א עיי"ש:
ובחידושיו למס' גיטין גבי הא דאמרינן שם הא לכם מעות ופדו לכם המעשר הסכים כהך שיטתא דיש זכי' לקטן מדאורייתא ולא כתב כלום לדחות הנך ראיות שהביאו התוס' לשיטת רש"י וצריכין אנחנו למשכוני נפשין וליישב הנך ראיות כי היכי דלא לסתרו לשיטת הרשב"א וגם דלא לסתרו הנך סוגיות אהדדי והנה הך ראי' דהביאו מפ"ק דב"מ וגם הך ראי' מפרק אין בין המודר הי' אפשר ליישבם קצת אך הך ראי' שהביאו מפרק איזהו נשך היא אלימא טובא דאף אם לא נגרוס התם הך דתיקנו לו זכי' מדרבנן וכמו שכתבו התוס' בפרק בן סורר דאית דלא גרסי לה אפ"ה מוכח משם דזכי' הוא מדין שליחות מדתלי הא בהא כדאמרינן דקטן דאתי לכלל שליחות אית לי' זכי' עכו"ם דלית לי' שליחות לית לי' זכי' ש"מ דזכי' מתורת שליחות דאלת"ה מה ענין זה לזה כלל וכדי ליישב כ"ז נלע"ד דאף להך שיטתא דס"ל דאית לקטן זכי' מדאורייתא מ"מ גם אינהו ס"ל בע"כ דעיקר דין זכי' מתורת שליחות קאתי אלא דבזה עדיפא זכי' משליחות דקטן אף דלית לי' שליחות מ"מ זכי' אית לי' מדאוריית' והיינו משום דשליחות דהוא גם לחובה ובזה וודאי דבעינן דעת דהא אין חבין לאדם בע"כ ולכך קטן דלית לי' דעת לית לי' שליחות אבל זכי' דלא בעינן כלל דעת הזוכה ומשום דאמדינן דעתי' דוודאי ניחא לי' בהכי ואנן סהדי דניחא לי' בשליחותו בזה קטן וגדול שווים דכיון דאנן סהדי דניחא לי' בהכי ולא בעינן דעתו א"כ מה לי קטן ומה לי גדול וכל זה הוא בקטן דלהכי לאו בר שליחות הוא משום שאין לו דעת אבל עכו"ם דאיני בר שליחות אעפ"י שהוא בן דעת א"כ גם זכי' אין לו והיינו דאמרינן ולא היא קטן אתי לכלל שליחות עכו"ם לא אתי לכלל שליחות ובהכי נמי אתי שפיר הך דפ"ק דמציעא והך דפ' אין בין המודר בלי שום גמגום:
והנה מדברי הרשב"א בחי' למס' קדושין שהבאתי לעיל מוכח להדיא דס"ל דדעת אחרת מקנה אותו הוא מטעם זכי' מדמקשה מהא דאקני' לבנו קטן דהוא דעת אחרת מקנה אזכי' ולפי"ז הך דינא דדעת אחרת מקנה אותו לא שייך אלא בדבר שהוא זכות גמור דהייני מתנה ודכוותי' אבל דבר דלאו זכות גמור גם דעת אחרת לא מהני כיון דמדין זכי' קאתינן עלה וכמו כן נמי בעכו"ם דליתא בזכי' גם דעת אחרת מקנה נמי לא שייך ביה. ושיטת התוס' הוא דזכי' הוא מתורת שליחות ולכך קטן דאין לו שליחות גם זכי' ע"י אחר לא מהני גבי' וראיותיהם מבוארי' בדברי הרשב"א דלעיל ולענין הראיות שהביא הרשב"א להוכיח דזכיה לאו מטעם שליחות הוא. הנה הך ראי' דהביא מהא דרב גידל יפה תירצה הר"ן שם בסוגיא דלמסקנא נדינן מכל זה עיי' שם בדברי הר"ן אך הראי' השני' מהא דפ"ק דקדושין דבעינן עבד מהו שיעשה שליח לקבל גיטו מיד רבו הך ראי' אלימא טובא וקשה מאוד ליישבה לפי שיטת התו' ואף שהר"ן כתב לדחותה מ"מ לא ירדתי לסוף דעתו בזה וגם הוא עצמו כתב על זה שהוא דוחק לכך יותר נראה כשיטת הרשב"א והנה לשיטת התו' דזכי מדין שליחות הוא קטן לית לי' זכי' כלל מדאו' ועכו"ם אפי' מדרבנן לית לי' כדאמרי' בפרק איזהו נשך אך לענין דעת אחרת מקנה אותו דעת התו' דמהני אף בקטן מדאורייתא ולדבריהם מוכרחים אנחנו לומר דדעת אחרת מקנה לאו מטעם זכי' קאתינן עלה רק דהוא קנין בפ"ע וההפרש שבין דעת א"מ לזכי' הוא דדעת א"מ להקטן והקטן בעצמו הוא עושה מעשה קנין משא"כ קנין דזכי' הוא דהקטן אינו עושה בעצמו שום מעשה קנין רק דאחר זוכה עבירו אף שלא מדעתו זה מקרי זכי' ולפ"ז אפשר דאף דעכו"ם לית לי' שליחות וגם זכי' לית לי' מ"מ אפשר דדאמ"ק מהני גם גבי עכו"ם תדע דהא רבינא הוי בעי למימר גם לענין זכי' דכמו דמהני בקטן ה"נ מהני גבי עכו"ם הרי חזינן דרבינא משווה עכו"ם לקטן וא"כ נהי דדחינן להא דרבינא מטעם דעכו"ם דלא אתי לכלל שליחות לית לי' זכי' מ"מ זהו דוקא לענין זכי' דעיקר קנינו הוא מטעם שליחות אבל לענין דאמ"ק דלא שייך כלל לשליחות לשיטת התו' שפיר קיימינן בסברת רבינא לדמות עכו"ם לקטן דכמו דמהני בקטן ה"נ מהני בעכו"ם. מיהו יש לדקדק לשיטת התו' דדעת אחרת מקנה מהני גבי קטן מדאו' מהא דאמרי' בקדושין (י"ט א') ת"ש איש כו' אשר ינאף את אשת איש פרט לאשת קטן וא"א מייעד א"כ מצינו אישות לקטן ופריך הש"ס ואלא מאי איני מייעד אמאי קא ממעט לי' קרא תיפשוט מינה דמייעד אמר רב אשי הכא ביבם בן תשע שנים כו' ולשיטת התו' תיקשה דאמאי לא יוכל להיות אישות לקטן הא במקדש אשה גדולה איכא כאן דעת אחרת מקנה דעת האשה שהיא מקנה עצמה לו ותיהני הקדושין שלו מדאו' ולמה הוצרך ר"א לדחוקי ולאוקמי קרא ביבם בן תשע שנים דוקא ולא מוקים לקרא ברווחא בכל הקטנים בעלמא ובשלמא לפי שיטת הרשב"א דדעת א"מ הוי מטעם זכי' אף אם נימא דהוי דאו' וכמו שביארנו לעיל מ"מ א"ש דלא מצינו אישות לקטן כיון דעיקר הקנין הוא מטעם זכי' מקדושי קטן אין זה זכות ברור לו חדא דהא איהו מתחייב לה בשאר כסות ועונה וכתובה וגם נאסר בקרובותי' ועוד שמא לא תמצא חן בעיניו ואפי' לענין חלוקת הארץ אמרי' בקדושין מ"ב כיון דאיכא דניחא לי' בהר ואיכא דניחא לי' בבקעה תו לא הוי זכות לחוד ומכ"ש לענין אשה ודאי דאיכא דניחא לי' בהך אתתא ולא ניחא לי' בהך ואפי' לענין לקדש את בתו אמרי' לא יקדש אדם את בתו הקטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה אע"ג דאשה בכל דהוא ניחא לה מכ"ש באיש דודאי דלא הוי זכות לחוד לגבי' וכיון שכן תו לא מצינן להקנות לי אשה בקטנותו משא"כ לדעת התו' דדעת א"מ הוי קנין בפ"ע קשה אמאי לא מצינו אישות לקטן ואמאי דחוק לאוקמי ביבם דוקא ולא בכל קטנים דעלמא ונראה לדעת התו' אף דדעת ח"מ לאו מטעם זכי' הוא מ"מ לא מהני גבי קדושי קטן והיינו כיון דליכא לחיובי להקטן בשאר כסות ועונה וכתובה ממילא תו לא הוי בקדושין שום ממש דהא איהי לא מקני' נפשה רק על דעת שיתחייב לה כדין איש לאשתו וכיון שאין בחיובו כלום שוב לא מקניא נפשה וכה"ג כתב הה"מ בריש פרק כ"ט מהלכות מכירה דאף למי שסובר דקטן אית לי' זכי מדאו' בדא"מ מ"מ זהו דוקא במתנה אבל גבי מכר כיון שאין נתינתו במעות נתינה אף אין מעשיו כלום מן התור' עכ"ל עי"ש. ודברי הרמב"ם בזה נמי נראה ברור דס"ל דיש לקטן זכי' ע"י אחר מדאו' וגם בדעת אחרת מקנה הוא ג"כ מטעם זכי' שהרי בפ"ד ה' א' כ' וז"ל זכין לקטן אפי' בן יו' א' ולגדול בין בפניו בין שלא בפניו ע"כ הרי דהשווה קטן לגדול לומר כשם שזה קונה מדאו' כך זה קונה מדאו' ובפ"ח מהלכות לולב ה' יו"ד כתב ואין נותנין אותו לקטן שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מדאו' ונמצא שאם החזירו אינו חוזר הרי דס"ל דדעת אחרת מקנה הוא ג"כ מה"ת והא דכ' בפכ"ט מה' מכירה ה' א' שלשה אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר דבר תורה אבל חכמים תיקנו שיהי' החרש והקטן נושאים ונותנים ומעשיו קיימין משום כדי חייו ובהלכ' י"א כ' יראה לי שקטן שקנה קרקע ונתן דמים והחזיק בקרקע תעמוד בידו אע"פ שאין ממכרו בקרקע כלום שהקטן כמי שאינו בפנינו הוא וזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין אלא בפניו עכ"ל ולכאורה דבריו אלה סתרי אהדדי שהרי בהלכה א' כתב שאין מקחן מקח מה"ת ובהלכה י"א כתב שקנינו בקרקע הוי קנין וע"כ מה"ת קאמר דהא במקרקעי לא תיקנו רבנן תקנתא דפעוטות וא"כ דבריו סתרן אהדדי לכאורה ונראה ליישבם בפשיטות עפ"י מש"כ הרמב"ם בפרק שלשים מהלכות מכירה ה' א' וז"ל המוכר קרקע או מטלטלין וזכה בהן ללוקח שלא מדעתו יד לוקח על העליונה אם רצה הלוקח אין המוכר יכול לחזור בו ואם לא רצה תחזור לבעלים עכ"ל וזה פשוט דדין קטן הוא כדין גדול שלא בפניו ולכך שפיר כתב בהלכה י"א שקטן שקנה קרקע ונתן דמים והחזיק בה תעמוד בידו דכיון דאית לי' זכי' ע"י דאמ"ק אותו א"כ הוא קינה קרקע מה"ת רק שהקטן יכול לחזור בו ואין המוכר יכיל לחזיר בו ודקדק הרמב"ם לכתוב כן גבי קרקע דוקא מפני שבמטלטלין כבר תקנו חכמים שיהי' מקחן מקח וממכרן ממכר משום כדי חייו אבל במקרקעי דלא תקנו כלום לכך במקרקעי אוקמא אדאי' שיהי' דינו כדין גדול שלא בפניי שיד הלוקח על העליונה וכמו כן גבי קטן יד הקטן על העליונה וזהו מאי דמסיים הרמב"ם שהקטן כמו שאינו בפנינו הוא וזכין לאדם כו' והיינו משום דדעת אחרת מקנה הוא ג"כ מטעם זכי' וכשיטת הרשב"א וכמש"כ בקצה"ח והא דכתב בהלכה א' שלשה אין מקחן מקח ואין יומכרן ממכר דין תורה וחשיב בנייהו קטן לאו למימרא דקטן אין לו זכי' כלל במקח מדאו' אלא כיון שיכול לחזור בו בכל עת עד שיגדיל לכך קרי לי' אין מקחן מקח ורצה לומר שאין מעשיו קיימין מצד הקטן מפני שיכול לחזור בו ולא ירצה שום אדם לישא וליתן עמו על ספק ולכך תקנו חכמים במטלטלין שיהיו מעשיו קיימין ולא יוכל לחזו' בו בכדי שישאו ויתנו עמו וזהו שדקדק הרמב"ם לומר אבל חכמים תקנו שיהי' הקטן נושא ונותן ומעשיו קיימין משום כדי חייו ורצה לומר שעיקר התקנה שיהי מעשיו קיימין ולא יוכל לחזור בו כנ"ל פשוט בכוונת הרמב"ם אלא שלשון הה"מ שכ' ע"ז אבל במקח כיון שאין נתינתו בדמים נתינה אף אין מעשיו כלום מן התורה אינו מדוייק לפ"ז דהא באמת אית לי' זכי' מה"ת ואפשר דכוונת הה"מ דדוקא ע"י כסף הוא דאין קנינו כלים כיין דכל עיקר הקנין הוא נתינת המעות והקטן הוא דמצי למיהדר וליקח הכסף בחזרה נמצא שאין קנינו כלום ולכך אין מקחו מקח כלל משא"כ היכי דהחזיק בחזקה אחרת מהני אף שיכול לחזיר בו מ"מ הא אינו מבטל גוף הקנין בחזרה שלו לכן שפיר מהני הקנין ובזה אתי שפיר מה שמדייק הרמב"ם בהלכה י"א וכתב ונתן דמים והחזיק דמשמע דיקא שהחזיק בחזקה אחרת לבד מה שנתן דמים וכן כתב הרשב"א בחידושיו למס' גיטין גבי הא לכם מעות ופדו לכם את המעשר שני וז"ל מהכא משמע דקטן אית לי' זכי' מדאו' בדא"מ דאל"כ אין פודין אלא משל אב והי' להם להוסיף חומש ואי קשיא הא דתנן פרק מי שמתו זכין לקטן והין זכין לגדול יטעמו משום שאין יד לקטן לזכות עצמו כגדול תירצו בתו' וכו' וא"נ בקנין סודר כיון דקיי"ל דקונין בכליו של קונה אין לו דעת להקנות כליו עד שיגיעו לעונת הפעוטות עכ"ל אך מ"מ דחוק לפרש כן בדברי הה"מ דא"כ לא ה"ל לפלוגי בין מקח למתנה רק דבמקח גופי' ה"ל לאפלוגי בין קנין כסף לשארי קנינים דהא במתנה קנין כסף ליכא וע"כ דקונה בשארי קנינים וא"כ בכה"ג גם במקח מהני ומלשונו שם משמע דעיקר החילוק הוא בין מקח למתנה וצ"ע. ועכ"פ יהי' איך שיהי' בזה כוונת הה"מ דברי הרמב"ם נראים ברורים לענ"ד כדכתיבנא ושבקי' להה"מ דאיהו דחיק ומוקי אנפשי' ולשיטת הרמב"ם ליכא לאקשויי מהא דפרט לאשת קטן דמוקמי' לה ביבם בן ט וכו' אמאי לא נימא דאשמועי' קרא בכל קטנים דעלמא דלא נימא כיון דבדאמ"ק קונה מה"ת א"כ הכא שהאשה מקנה א"ע לו הוי א"א גמורה לכך אשמועי' קרא דממעטי' לי' מחיובא משום די"ל כיון דהקטן יכול לחזור בו א"כ אי אפשר לחיובי' משום א"א משום דהוי התראת ספק שמא יחזור בו הקטן ונמצא דעוקר הקדושין למפרע ומרא דשמעתא דההיא סוגי' הוא ר"ל ור"ל ס"ל דהתראת ספק לא שמה התראה וכן תירץ בנוב"ק חלק אה"ע סי' ס"ד לשיטת ר"י בר ברזילי עי"ש בדבריו והגאון בעל ש"א הובאו דבריו בשו"ת בית אפרים בחלק אהע"ז סי' מ"א הוסיף לומר דאפי' לר"י דס"ל התראת ספק שמה התראה אפ"ה הא גרע טפי משום דבשעת עשיית המעשה עבירה הדבר מסופק משא"כ בכל הח"ס דעלמא שבשעת מעשה העבירה ברור חיובו עי"ש בדבריו:
ומעתה בנ"ד הדבר קשה מאוד להקל מכח קניית העכו"ם הראשון כי רבו הסברות לאיסור חדא דעיקרא דהך דינא דנפיק מדברי הראב"ד והרשב"א הוא תלוי ברפיון כי ראייותיהם אינם מוכרחים בזה כלל וכמש"כ לעיל ועוד דלו יהבינן להו כל דבריהם מ"מ אכתי איכא למיחש לשיטת הרשב"א דס"ל דדעת אחרת מקנה הוא מטעם זכי' וא"כ לית' בעכו"ם דהא זכי' בעכו"ם לית' כדאמרי' להדיא בפ' איזהו נשך ועוד שהרי גם הרמב"ם סובר כן וכמבואר בדברינו לעיל באריכות ועוד כי שיטתם נראה עיקר בש"ס וכמ"ש לעיל דהך דפ"ק דקדושין דאיבעי' להו עבד מהו שיעשה שליח כו' קשה ליישב לשיטת התו' ודברי הר"ן בזה דחוקים כאשר הרגיש בעצמו בדחקו ולא נשאר לנו שום צד סברא להקל רק אם נסמוך על שיטת התו' דס"ל דדאמ"ק הוא לאו מטעם זכי' וגם זה בצירוף שיטת הראב"ד והרשב"א דס"ל דדאמ"ק מהני לקנין שלא בכוונה אשר שניהם אינם מיושבים כ"כ בשיטת הש"ס ואינם מוכרחים כלל ואיך ניקו אנן ונסמוך ע"ז באיסור שחיטת קדשים בחוץ:
ולא ידעתי מה עלה על דעת מעלתו במש"כ לפרש דברי הרמב"ם דס"ל דדאמ"ק גבי קטן שוה למזכה לגדול שלא בפניו דלא מהני רק בזכות גמור וקניית מטלטלין לא מקרי זכות מפני שהם פוחתין והולכין ולכך לא קנה הקטן גם בדאמ"ק מדאו' רק מתקנת חז"ל אבל בקרקע הקנין לו הוא זכות גמור ולכך קונה מדאו' בדאמ"ק ולא הועיל בדבריו אלה כלום חדא דהא לפ"ז מוכרחין אנו ג"כ לומר דס"ל להרמב"ם דטעמא דדאמ"ק הוא מטעם זכי' ולכך מהני בזכות ולא בחוב וכיון שכן ודאי דלא מהני בעכו"ם דהא עכו"ם לית לי' זכי' וכדאמרי' להדיא בש"ס בפ' א"נ וא"כ גם דאמ"ק ליתא בעכו"ם כיון דמטעם זכי' קאתינן עלה ושוב אין כאן היתר בנ"ד כלל וכדכתיבנא ועוד דהוא מלתא דתמי' טובא לומר דקנין קטן בקרקע אלים טפי מבמטלטלין ואנן חזי' בהיפוך דג דבמטלטלין תיקנו לו רבנן שיהי' מקחו מקח וממכרו ממכר ובקרקע לא תיקנו כלום וא"כ אלים קנינו במטלטלין טפי וא"כ אס"ד דמדאורייתא אלים קנינו בקרקע טפי א"כ איך יתקנו חז"ל בהיפוך לגמרי מדין תורה והוי כחוכא וטלולא וכמש"כ הקצה"ח ע"ז דהוא כלפי לאיי ועוד כלום חלקנו בגדול שלא בפניו בין קרקע למטלטלין מידי והרי הרמב"ם בפרק שלשים מהלכות מכירה ה' א' השווה דין קרקע למטלטלין לענין גדול שלא בפניו וכמו שהבאתי דבריו לעיל וא"כ מנ"ל לפלוגי בזה לענין קטן ודברי מעלתו נסתרים מני' ובי' במש"כ דהרמב"ם משווה קטן לגדול שלא בפניו וקמחלק בקטן בין קרקע למטלטלין והרי בגדול שלא בפניו קמשוה להו הרמב"ם וא"כ תו לא דמי קטן לגדול ועוד אני תמה מדבריו במאי דפשיטא לי' דקנין חצר אין כאן דדלמא לא הי' עומד בשעת מעשה אצל חצירו ולכך לא קאתי עלה אלא מדין משיכה דממ"נ אם נאמר דבעינן שיעשה הקונה מעשה קנין בשעה שהדאמ"ק אותו דווקא א"כ גם במשיכה מאן לימא לן דהיתה בחצירו בשעה זו ודלמא קיימא באגם או בר"ה ואם נאמר דדעת אחרת מקנה מהני אפילו בעושה הקנין אח"כ א"כ גם מתורת חצר יש כאן קנין דהא לא אפשר שלא הי' עומד בחצירו בצד הפרה בשום פעם משעה שהקנה לו עד שלקחה ממנו בחזרה אך לפי האמת חצר שלא מדעתו וודאי דלא הוי רק מדין שליחות וכדמסיק הרב בנתיבות בסי' ר' וא"כ עכו"ם דליתא בשליחות לית לי' שום קנין בחצר שלא מדעתו ואפילו עומד בצידו ואפילו בדאמ"ק ולכך לית לן למשקל ולמטרי בנ"ד רק משום משיכה וכמו שכתב מעלתו ולא מטעמי'. ובר מן דין בהך דנ"ד דלקחה מיד העכו"ם קודם שילדה והעכו"ם לא ידע מאומה משום מתנה לא בתחילה ולא בסוף וודאי דאין בה שום צד קנין להעכו"ם כלל ויש לי בזה הרבה לרצות ואין העת גורם סוף דבר בהא סליקנא ובהא נחיתנא דמצד קנינו של העכו"ם הראשון אין כאן שום היתר בנ"ד ומצד קנינו של העכו"ם השני יודיענו מהות המשיכה במה היתה שלא כדין ונעיין בה: