אור ברסלב
שות בית דוד חלק חו"מ › סימן ח

שות בית דוד· רבי דוד טעביל רובין ממינסק

חלק חו"מ · סימן ח

סימן ז

בעלי מלאכה שהתחייבו א"ע ליקח כל הסחורות הצריכים למלאכתן רק ממנו לבדו משך שנה וכתבו לו שטר ע"ז בזמן חודש שבט וכתוב בו ז"הל איך שהשכירו לו הקארפקי על שנה מיום ר"ח אדר הבע"ל ושנה זו היתה פשוטה ושנה הבאה מעוברת ונתעצמו בדין השוכר עם אנשי החבורה למי שייך חודש העיבור ונסתפקתי בדין זה אי נימא דחודש העיבור שייך להשוכר כדין המשכיר בית לשנה ונתעברה השנה דנתעברה לשוכר או דלמא עד כאן לא קאמרי' דנתעברה לשוכר אלא היכי דבאו חדשי העיבור באמצע שנתו כגון שתחילת זמן השכירות התחיל מאייר וסיון וכדומה דאז הוא דאמרי' דלא כלתה שנתו רק באייר או בסיון מהיכן שהי' ההתחלה ושני חדשי אדר כחדא חשבי' להו כיון דבאו באמצע השנה משא"כ בנ"ד דהתחלת השנה הי' בר"ח אדר אימא דמיד שכלה סוף שבט כל מה שנתו ולא נכנסו חדשי אדר כלל בתוך שנתו של השוכר. עוד יש להסתפק אה בל' שנה סתם נכלל חודש העיבור אם לא וכאשר יתבאר:

ובמאי דסיימנא אפתח גרסינן במס' נדרים (ס' ב') איבעיא להו אמר קונם יין שאני טועם יום מאי דיני' כהיום (פי' ולא אסור אלא עד שתחשך או כיום א' דמי (ר"ל ואסור מע"לע) אמר רב אשי ת"ש קונם יין שאני טועם השנה נתעברה השנה אסור בה ובעיבורה היכי דמי אלימא כדקתני ל"ל למימרא אלא לאו דאמר שנה וש"מ שנה כהשנה דמי ויום נמי כהיום וקדחי לעולם כדקתני השנה ומהו דתימא הלך אחר רוב שנים דלית בהו עיבור קמ"ל והנה במאי דאמר וש"מ שנה כהשנה דמי פי' הר"ן דאי דיני' כשנה אחת לא מתסר בעבורה אלא בי"ב חודש כרוב שנים עכ"ל ולפירושו מוכח מסוגיא זו דשנה אחת אף דאסור מע"לע אבל אין חודש העיבור בכלל רק יב"ח כרוב שנים ובדף (ס"ג א') על הך מתני' דקונם יין שאני טועם השנה אסור בה ובעיבורה כתב הר"ן ג"כ וז"ל מיהו דוקא באמר השנה או שנה זו אבל באומר שנה א' אין חודש עיבור בכלל שהרי יכול להשלים נדרו בשנה אחרת ואע"פ שעובר בבל תאחר מ"מ כיון שאם איחר משלם בשנה אחרת הרי לא הוקבע נדרו בשנה זו דווקא ולכך לא נאסר רק יב"ח כרוב שנים והוסיף עוד הרשב"א ז"ל דאפי' באומר שנה א' מיו' זה אפ"ה אין חידש העיבור בכלל והביא ראי' ממוכר בית בבתי ערי חומה דהאיזה הוי ממש כאמר שנה א' מיום זה ואפ"ה טעמא דרבי רחמנא תמימה להביא חודש העיבור הא לא"ה לא הוי חודש העיבור בכלל וע"ז השיג הר"ן דבאומר שנה א' מיום זה ודאי דחודש העיבור בכלל ודחה שם ראייתו של הרשב"א א מה שהביא מבתי ערי חומה עי"ש במש"כ ולבסוף כתב הר"ן ואני חוכך עוד דאפי' באומר שנה א סתם נמי חודש העיבור בכלל ומשום דחייב לקיים נדרו לאלתר משום חששא דשמא ימות ואפשר שאין לו תשלומין בשנה אחרת עי"ש וזה סותר למש"כ בדף ס"א בפי' הסוגיא דלפירושו שם מוכח דשנה א' אין חודש העיבור בכלל וכבר עמד בזה הש"ך ביו"ד סי' ר"ך עי"ש מה שתירץ ויתבאר אי"ה להלן בדברינו:

והנה הך דינא דנ"ד דהוי שנה מיום זה תליא במחלוקת הר"ן והרשב"א דלהר"ן הוי חודש העיבור בכלל ולהרשב"א לא הוי בכלל ולפ"ז בספק פלוגתא דרבוותא וודאי דהמשכיר הוי מוחזק והשוכר הוי המע"ה ואין חודש העיבור בכלל:

הן אמת דהסמ"ע בחו"מ סי' שי"ב פי' דברי הרשב"א דיש חילוק בין עומד באמצע השנה ובין עומד בתחיל' השנה דבעומד בתחילת השנה ואמר שנה א' מדהוי יכול לומר שנה זו וקאמר שנה א' ש"מ דכוונתו למעט חודש העיבור אבל בעומד באמצע השנה דלא מצי למומר שנה זו דא"כ לא הי' אסור רק עד תשרי ונמצא דאין כאן הוכחה דבא למעט חודש העיבור דהא הוכרח לומר שנה א' בכדי שיהי' אסור שנה תמימה מע"לע א"כ ממילא חודש העיבור בכלל עי"ש במש"כ שכן נראה לו ברור בדברי הרשב"א אף שהר"ן לא הבין כן בכוונתו ולפי דבריו בהך דנ"ד ליכא שום להרשב"א הוי חודש העיבור בכלל אבל באמת דברי הסמ"ע תמוהין מאוד ואי אפשר לפרש כן בדברי הרשב"א בשום אופן חדא דהא מהראי' שהביא הרשב"א א מבתי ערי חומה מוכח להדיא דדעת הרשב"א דסתם שנה א' אין חידש העיבור בכלל כל כמה דלא רבי רחמנא מקרא ולהסמ"ע הוא בהיפוך דבסתם שנה א' נכלל חודש העיבור רק בעומד בתחילת השנה מדהל"ל שנה זו ולא קאמר ש"מ דבא למעט חודש העיבור. ועוד דהא להדיא כ' הרשב"א בחידושיו (והובא בקצרה גם בר"ן בשמו) וז"ל והא דתנן בפ' השואל המשכיר בית לחבירו לשנה כו' דלמא ההיא באומר שנה זו ולפי מה שאמרנו לא תמצא שיהא לו לעולם י"ג חדשים אלא בעומד בר"ה ונתעברה השנה אבל בעומד באמצע השנה לעולם לא דאי אמר לי' השנה או שנה זו אין לו אלא עד ר"ה ואי אמר שנה אחת אינה מונה אלא יב"ח ואפי' באומר מהיום שנה אחת וכמו שאמרנו עכ"ל הרי להדיא להיפוך מדברי הסמ"ע דאלו להסמ"ע משכחת להאי דינא שיהי' להשוכר י"ג חדשים בעומד באמצע השנה ואמר שנה אחת וזה סותר לכל דבריו ודו"ק ועוד קשה עליו גם לפי דבריו במה שכלל דין שנה סתם עם דין שנה אחת כחדא דנראה מדבריו דמתחילת השנה גם באומר שנה סתם אין חודש העיבור בכלל מדלא קאמר שנה זו והא ודאי ליתא דהא שנה סתם סלקא באיבעיא דלא אפשטא אי הוי כשנה אחת או כהשנה ואי נימא דהוי כהשנה ודאי דגם חודש העיבור בכלל וא"כ בנדרים ודאי נקטינן לחומרא דלמא כהשנה דמי ואסור בחודש העיבור וגם לענין שכירות בתים אם השוכר מוחזק דהיינו שכבר דר בה תו לא מפקינן מיני' גם הש"ך ביו"ד סי' ר"כ ס"ק ט"ו הביא לדברי הסמ"ע האלו ולא הרגיש בשגגתו אלא שהוסיף על דבריו שגם דעת הר"ן הוא כן ובזה מתרץ הך סתירה שדברי הר"ן סותרים זא"ז מדף ס"א לדף ס"ג וכמו שכ' לעיל. והשיג על הסמ"ע שכ' שאין כוונת הר"ן כן ובאמת אין זה השגה כלל דהסמ"ע לא כתב רק שהר"ן לא הבין כן בכוונת הרשב"א אבל לא שהר"ן עצמו ל ס"ל כן ובעיקר דברי הש"ך מה שכ' בכוונת הר"ן הגם כי אינם מוקשים כ"כ כדברי הסמ"ע מ"מ רחוק בעיני שיהי' כן כוונת הר"ן ויסתום דבריו כ"כ ואין ל' הר"ן מורה ע"ז כלל שהרי הר"ן לא כ' רק דאי דיני' כשנה א' לא מתסר בעיבורה אלא ביב"ח כרוב שנים ולא נזכר בדבריו הך מלתא מדלא אמר שנה זו או השנה ואין זה אלא דברי נביאות לכוין בדבריו מה שלא נרמז בדבריו כלל ועוד יש להקשות לפי דברי הש"ך דא"כ מהיכי קפשיט הש"ס דש"מ שנה כהשנה דמי מדמתסר בעיבורה דלמא מיירי מתני' בעומד באמצע השנה וא"כ אף אי שנה כשנה א' דמי נמי א"ש הא דמתסר בעיבורה ומנ"ל להש"ס לאוקמי למתני' בעומד מתחילת השנה ולאוכחי מינה דשנה כהשנה דמי אימא דאיירי בעומד באמצע השנה ולא מוכח מינה מידי מיהו לזה י"ל דס"ל להש"ס דמתניתן מדלא קמחלק בין עומד באמצע השנה או בתחילתה ש"מ דמיירי בכל גווני ואפי' בעומד בתחילתה ולכך שפיר קפשיט מיני' דשנה כהשנה דמי אך מ"מ הדבר ברור בעיני שלא כיון לזה הר"ן כלל כיון שלא מצאנו שום רמז בדבריו לדברים האלו שהמציאו הסמ"ע והש"ך ולענין סתירת דברי הר"ן מדף ס"א לדף ס"ג נראה פשוט דלפום הך ואני חוכך שכ' הר"ן בדף ס"ג תו לא יפרש להך סוגיא דדף ס"א כפירושו שם רק כפי' הרא"ש או התוס' שפירשו להך סוגיא בפנים אחרים באופן שאין להוכיח ממנה לאומר שנה א' דלא מתסר בעיבורה כמבואר למעיין בדבריהם גם הרשב"א בחידושיו כ' דמההיא סוגיא יש לדחות דלא מוכח מידי עיי"ש בדבריו ועל אלו הפירושים סמך הר"ן במה שכ' ואני חוכך עוד וכו' וזה פשוט שוב ראיתי שגם בתשו' מהר"א ששון כ"כ בפי' דברי הר"ן וזה ברור. תבנא לקדמנא דדברי הרשב"א ברורים דאפי' עומד באמצע השנה ואומר שנה א' מהיום נמי אין חודש העיבור בכלל ודלא כהסמ"ע וכיון שכן הך דינא דנ"ד במחלוקת שנוי' וכדכתיבנא לעיל וממילא הוי השוכר המע"ה אך באמת אעפ"י שהרשב"א כ"כ בחידושיו וכמו שהביא הר"ן בשמו וגם הטור ח"מ בסי' שי"ב הביא לדברי הרשב"א א אלו מ"מ כיון שמצינו להרשב"א בתשובותיו שהוא עצמו לא רצה לסמוך על דבריו נגד רבותיו וכמי שהביא הב"י בחו"מ בסי' שי"ב ולכך השמיט בשו"ע לדעתו ולא הזכירו כלל לכך לא מצי המוחזק לומר קים לי כהך שיטתא דכללא הוא בידינו דכל דיעה שלא הובא בשו"ע לא מצי המוחזק לומר קים לי ולזאת מצד זה יש לזכות את השוכר דשייך לי' חודש העיבור:

ולענין הך ספיקא קמא דנסתפקנו לומר דלמא עד כאן לא קאמרינן דנתעברה השנה לשוכר אלא בבא באמצע שנתו כגון מאייר לאייר וכדומה אבל לא בבא בסוף שנתו כהך דנ"ד. הנה לכאורה הי' נראה להביא ראי' לזה מהך דנדרים (דף ס"א) דאמרינן שם אלא לאו דאמר שנה וש"מ דשנה כהשנה דמי ופי' שם הרא"ש וז"ל דאי הוי כמו שנה א' כיון דנאסר עד תוך שנה אחרת מאי נפקא מיני' בעיבורה עכ"ל עיי"ש ור"ל דלית כאן רבותא כלל מאי דמתסר בעיבורה כיון דבעינן למחשב מאייר לאייר או מסיון לסיין א"כ וודאי דחודש העיבור נאסר בכלל השנה וא"כ אס"ד דנודר בר"ח אדר בשנה פשוטה ואמר שנה א' ושנה הבאה היא מעוברת דנאסר עד אדר שני א"כ רבותא גדולה יש בזה דלא נימא דכלתה שנתו בר"ח אדר ראשון וא"כ מנ"ל לאוכחי דשנה כהשנה דמי דאימא כשנה א' דמי וקמ"ל דאפי' בנדר בר"ח אדר בפשוטה אפ"ה מתסר בעיבורה ואסור עד אדר השני ואין לדחות זה ולומר דא"כ ה"ל למתניתין לפרושי דמיירי בעומד בר"ח אדר ואיך תני סתמא דזה אינו כלים דוודאי מתניתין מיירי בכל גווני בין בנודר בשארי חדשים כיון דהדין דין אמת בכולם דתמיד מתסר גם בעיבור רק דבנודר בשארי חדשים ליכא רבותא ועיקר הרבותא הוא משום הנודר בר"ח אדר ולכך תני סתמא משום הך רבותא דנודר ברח"א וכה"ג צריכינן למימר גם לפי' הר"ן שם במתני' דף ס"ג דעיקר הרבותא הוא משום נודר בתחילת השנה עיי"ש במש"כ ואפ"ה לא קפריש מתניתן להך מלתא דמיירי בתחילת השנה כיון דהך דינא איתא נמי בנודר באמצע השנה אלא דבאמצע השנה אין כאן רבותא ולכך תני סתמא ומיירי בכל גווני וממילא שמעינן רבותא לנודר מתחילת השנה וה"נ דכוותי' אלא ע"כ דקושטא דמלתא דנודר ברח"א כלתה שנתו בר"ח אדר הראשון כן הי' נראה לכאורה:

אך באמת כבר עמד על חקירה זו בתשובת מהר"י מינץ סי' ט' שנשאל על נער אחד שנולד בר"ח אדר בשנה פשוטה ושנת י"ג היא מעוברת אימתי נעשה בר מצוה להחשב כגדול לענין עונשין ולענין שיהי' חייב בכל המצות וגם הוא הרגיש דיש לחלק בין שבאו חדשי העיבור באמצע הזמן ובין שבא בסוף הזמן והעלה דאין לחלק בזה והביא כן בשם איזה תשובה קדמוניות [אשר לא ידעתי בשל מי הוא] שכתב וז"ל על עסק הנער שהגיע לי ג' שנה אם חודש העיבור בכלל נ"ל דוודאי אינו מן המנין מדאמר בירושלמי דמהירות סימני' ואיחור סימנין וג' שנים של בתולה תלוי' בעיבור חודש של השנה שנ' אקרא לאלוקי' עליון לאל גומר עלי פי' גומר ומסכים עם ב"ד של מטה בעיבורם ואם עברו השנה בתוליה חוזרין וה"ה לתפלה ולסי' גדלות ונערות ולי"ג שנים חידש העיבור בכלל וכן משמע בפ' השואל גבי מרחץ וגבי משכיר בית לחבירו עכ"ל וכתב ע"ז הרב מהרי"מ והנה אע"ג דמשמע שהשאלה היתה על חדשי העיבורים שבאמצע הי"ג שנה אם הם נחשבים בפ"ע או נכללו בכלל השנים וי"ג חדשים של שנת העיבור לשנה אחת יחשב וע"ז השיב דחדשי העיבור וודאי אינו מן המנין וי"ג חדשים נחשבים לשנה אחת מ"מ בעיין נפשטא דה"ה בסוף כמו נ"ד חודש העיבור בכלל וכן מוכח מדבריו מהראי' שהביא מקרא דלאל גומר עלי ופירש גומר ומסכים עם ב"ד של מטה ואם עיברו השנה בתוליה חוזרים והיינו בסוף הג' שנים הרי לפנינו בהדיא שגם בסוף הג' שנים נותן לה חודש העיבור ולא נתמלא שנת ג' עד אדר השני עכ"ד והיינו שהוא קמפרש הך דנמלכי ב"ד לעבר השנה מיירי דנמלכו לאחר שנבעלה דאם לא היו מעברים לא הי' בתוליה חוזרין וכשנמלכו לעברו שוב חוזר הטבע ומסכים עמהם להיות בתוליה חוזרין. ומזה הוכיח דגם בסוף הזמן נחשב העיבור בתוך שנתה דהא בעת שנבעלה כבר כלה לה ג' שנים ויום אחד וכשעיברו ב"ד השנה אח"כ שוב נחשב לאדר הראשון בתוך ג' שנים ולא נעשית בת ג' שנים עד אדר השני והעלה דגם לשכירות בתים הדין כן וכמו שסיים שם באותו תשובה זה הוא יסוד ראייתו. עיי"ש היטב:

והנה באותו תשובה העתיק לשון הירושלמי ונמלכו ב"ד לעבר את השנה וע"ז פלפל המהר"י מינץ דאמאי נקט הירושלמי עיבור שנה דאינו בכל השנים ולא נקיט עיבור חודש דאיתא מידי שנה בשנה ותירץ משום דבפרק יוצא דופן באיבעיא דהנך בתולים מיזל אזלו ואתו או דלמא אתצידו הוא דלא מתצד כו' קאמר שם הש"ס אי אמרת מיזל אזלי ואתי שהות הוא דלא הוי להו למהדר ולכך נקיט עיבור שנה דהיינו חודש שלם בכדי דלהוי שהות לבתולים למהדר דביום אחד דהיינו בעיבור חודש אפשר דלא סגי להו לבתולים למהדר ושוב הקשה ע"ז דא"כ אמאי לא קפשיט הש"ס לאבעייתו מהך ברייתא דמייתי הירושלמי דמדנקט עיבור שנה ולא עיבור חודש ש"מ דס"ל דמיזל אזלי וביום ח' לית להו שהות למהדר וע"ז תירץ דהבעיין וודאי לא ידע דבר והפשטן דהוא רב חסדא ניחא לי' טפי למפשט ממתניתין דכנותן אצבע בעין מה עין מדמעת כו' ש"מ מיזל אזלי ואתו וכל אלה הם דברים תמוהים למאוד דמה שתירץ דלכך לא נקיט הירושלמי יום אחד דעיבור חודש דאפשר דביום אחד ליכא שהות לבתולים למהדר קשה טובא דהא במסקנא לא קיימא הכי כדמתקיף לה רב חייא ברי' דרב איקא ומאן נימא לן דמכה שבתוך ג' אינה חוזרת לאלתר ותו אף אם נימא כיון דרב חייא בלשון ספק אמרה א"כ אפשר נמי דבעינן שהות וכך ס"ל להירושלמי א"כ אמאי לא דחי הש"ס דברי ר"ח מבריית' דהירו' וזה לא יתורץ בתירוצו ועוד אף אם נאמר דבעינן שהות ויו' א' לא סגי להכי מ"מ מה בכך דיום א' לא סגי סוף סוף כיון דעיברו ב"ד את החודש ונמצא דנבעלה בתוך ג' דקיי"ל דבתולי' חוזרין תו היו בתולי' חוזרין אף אח"כ ביום או יומים לאחר ג"ש ויו"א תדע דהא גם בלא עברו ב"ד את החודש אם נאמר דבעינן שהות לבתולים למהדר ולא סגי ביום א' אטו אם נבעלה שעה אחת קודם כלות משך ג"ש ויו"א נימא דאין בתולי' חוזרין הא וודאי בורכא דהא הך דפחותה מג"ש ויו"א בתולי' חוזרין הלמ"מ היא כדאמרינן שם בסוגיין שאמר ר"ע לתלמידיו כשם שכל התורה כילה הללמ"מ והללמ"מ סתמא קאמר כל שפחותה מג"ש לו' בתולי' חוזרין ומשמע אפי' שעה א' פאות נמי בתולי' חוזרין ואי נימא דבעינן שהות ולא סגי ביו"א ע"כ דחוזרין אפי' לאחר ג"ש ויו"א רק דהבעילה היתה בתוך ג"ש וא"כ בעיבור חודש נמי שייך הך מלתא דבתולי' חוזרין כיון דלמפרע נמצא דנבעלה בתוך ג"ש ואזדא לי' תירוצו מכל וכל ובעיקר קושייתו יש ליישב בפשיטות משום דהך לישנא ונמלכו ב"ד לעבר השנה שכ' בעל התשובה לא נמצא כן בירושלמי רק ונמלכו ב"ד לעברו לבד והך לעבר השנה שכ' בתשובה הוא הוספה מדברי בעל התשובה לפרש דברי הירושלמי ובאמת הירושלמי עצמו נוכל לפרושי ברוחא דקאי על עיבור חודש ושוב אין מקום לקושייתו וגם עיקר ראייתו שהביא מזה להוכיח דגם בבא חודש העיבור בסוף זמנו נמי נחשב בתוך שנה שעברה ג"כ נדחה בזה כיון דיותר נוח לן לפרושי להירושלמי דמיירי בעיבור חודש בכדי שלא תיקשה קושייתו דאמאי לא נקיט עיבור חודש דשכיח טפי ועוד דלשנא דלעברו בלשון זכר משמע טבי דקאי על עיבור חודש דאלו על עיבור שנה הל"ל לעברה דשנה הוא לשון נקיבה ולשון ונמלכו מתיישב שפיר גם בעיבור החודש דאף שהיו מקדשין עפ"י ראי' מ"מ הלא מאיימין היו על העדים בכדי לעברו אי לקדשו כפי הצורך שהי' נראה לב"ד משום ירקא או מתייא. וא"כ גם בזה שייך שפיר לשנא דונמלכו:

ועוד נלענ"ד להוכיח כן מדברי הירושלמי במס' נדרים בפ' הנודר מן המבושל הלכה ח' רב הושעי' כד הוי מקבל סהדיא בעין טב הוי אמר לון הוין ידעין כמה עדות יוצא מפיכם כמה שכר בתים יוצא מפיכם אמר ר' אבינא אין כך הוא אפי' דיני נפשות בת שלשה שנים ויום אחד בא עלי' ה"ז בסקילה נמלכו לעברו ובא עלי' אינו בסקילה א"ר אבין אקרא לאלוקי' כו' בת שלשה שנים נמלכו ב"ד לעברו בתולי' חוזרין ואם לאו אין חוזרין ע"כ וכהך מימרא ככתבה וכלשונה איתא נמי במס' סנהדרין בירושלמי והך מימרא דרב הושיעא וודאי דמיירי בעדות החודש חדא דלשנא דמקבל סהדיא אינו אלא בעדות החודש דבעיבור שנה אין שם קבלת עדות כלל ותו דבעין טב הי' מקום מוכן לקבלת עדות החודש כדאמרינן במס' ר"ה זיל לעין טב וקדשי' וא"כ הנך מימרא דר' אבין דאקרא לאל גומר כו' נמי דכוות' מסתמא מיירי בעדות החודש ובמדרש שוחר טוב סי' ד' איתא אמר רב הושיעה איזו אומה שמעכבת על אלוקוה כאומה זו כיצד בשעה שהזקינים יושבים לעבר שנה הקב"ה מסכים על ידיהם ועליהם אמר דוד אקרא לאלקי עליון לאל גומר עלי ית' שמו של הקב"ה שהוא משלים עם ישראל מה שהם גוזרי' מלך ב"ו גוזר גזירה אם מבקשים סנקלוטים לבטלה אינם יכולים אבל המלך בעצמו אם מבקש מקיים ואם מבקש מבעל אבל הקב"ה אננו כן אלא מה שסנהדרין גוזרים הוא מקיים אימתי בר"ה שהסנהדרין יושבים ואומרים ר"ה ביום ב' או ג' בשבת מיד מושיב הקב"ה סנהדרין של מלאכים ואומר להם לכו וראו אם גזרו התחתונים וגמרו ומשיבים לו רבש"ע גמרו שיהא ביום פלוני מיד הקב"ה יושב באותו יום לדון עולמו וכו' למה כי חוק לישראל הוא משפט לאלוקי יעקב ישראל גזרו אותו היום ר"ה ואף הוא משפט לאלוקי יעקב שהוא מקיים גזירותיהם ומסכים עמהם הוי אקרא לחלקים עליון לאל גומר עלי שהוא מסכים לדעתן של ישראל ע"כ. והנה סיפא דהך מדרשא נראה בעליל דדריש להך קרא דאקרא לאלקים עליון וגומר על עיבור החודש דהא אימתי הוא ר"ה הוא תלי בעיבור חודש. וע"ז הביא להך קרא דאקרא לאלקים עליון וגם רישא דהך מדרשא דאמר בשעה שהזקינים יושבים לעבר שנה כו' הי' נלענ"ד לפרשו דקאי על עיבור חודש אלול בכדי לקבוע יום ר"ה ולזה קורא אותו עיבור שנה בעבור שמעברים השנה שעברה ביתרון יום אחד. ונוח לי לפרושי כן בכדי שיהי' הך מאמר דבתרי' ית"ש של הקב"ה וכו' מוסב אדלעיל מיני' והכל מאמר א' כי כן נר נראה מהמשך הלשון מיהו גם אם נפרשו כפשוטו דרישא דמדרשא קאי על עיבור שנה ממש ביתרון חודש א' ותרתי קאמר המדרש שהקב"ה מסכים על ידיהם בין בעיבור שנה ובין בעיבור חודש ועל שניהם קדריש להך קרא דאקרא כו' מ"מ כיון דמצינו בהך מדרשא דדריש נמי לקרא על עיבור חודש א"כ בלי ספק דנוח לן לפרושי דברי הירושלמי דקאי על עיבור חודש בכדי שלא תקשה לן קושית מהר"י מינץ וכדמשמען לשני' דהירושלמי בנדרים ובסנהדרין ומהך מדרש אין להביא ראי' לדינו של מהרי"מ אף אם נפרשנו דקאי על עיבור שנה דהא בהך מדרשא לא אידכר הך מלתא דבתולים חוזרין ונוכל לפרושי דמה שהקב"ה מסכים על ידיהם הוא לענין קביעות המועדות ושארי דברים כמובן. וראיתי בירושלמי דפוס קראקא הנדפס עם פי' קצר ושם פירש בכתובות להך מימרא דר' אבין דקאי על עיבור חודש. ומעתה אזדא לה ראייתו של מוהרי"מ מכל וכל דמעיבור החודש ודאי דאין להביא ראי' לעיבור שנה דשאני עיבור חודש דשם חודש העיבור עליו דהא בזמן שהי' מקדשים ע"פי ראי' לא הי' לו שם בפ"ע רק שהי' מצטרף בשמו לחודש העבר משא"כ בעיבור שנה דהתודש הניתוסף שם אדר עליו ושפיר איכא למימר דכלתה שנתו בר"ח אדר ראשון ולא נכנס כלל בתוך שנתו. ומש"כ המהרי"מ דאדר הראשון עיקרו הוא שבט וקריאת שם אדר אינו אלא בשביל שאין לנו שם אחר לחדשים דשמות חדשים עלו מבבל וז' מהן כתובים במקרא ולזה כ' וז"ל ואלו קרא אותו שבט פשיטא שהיו אומרים שהי' בר מצוה באדר כדפרישית כו' ה"נ ל"ש וכי בשביל קריאת שם שקראו לו אדר נכנס זה להיות בר עונשין ח"ו ולא נאמר נתעברה השנה נתעברה לו הלא קריאת השם לאו משו"ה אתא אלא מפני שאדר הוא חודש האחרון לחדשים נתנו לו זה השם כי מר"ה עד סוף אדר מעברים השנה ולא קודם לכן אם לא לצורך גדול אבל ניסן היא ראש לחדשי השנה וגם תקופות שהן על סדר ימות החמה מניסן מנינן והעיבור הוא למלא פגימתו להשלים חדשי הלבנה לחדשי החמה כו' וכמו שקראוהו אדר היו יכולים לקרוא שבט ובתר שמי' לא אזלינן כדפי' עכ"ל בקצרה ועיי"ש באריכות גם זה קשה דלדבריו א"כ ט"ו בשבט דהוא ר"ה לאילנות נמי נימא דבשנה מעוברת הוא בט"ו לאדר הראשון כיון שעיקרו הוא שבט וקריאת שם אדר אינו אלא שם המושאל מפני שאין לנו שם אחר לקרותו וזה ודאי אינו כדאמרי' להדי' במס' ר"ה (ט"ו ע"א) בעי מיני' רבא מר"נ כו' הית' שנה מעוברת מהו אמר לי' הלך אחר רוב שנים ועי"ש בפי' רש"י הרי דאדר אינו עומד במקום שבט ועוד שהרי כל מצות הנוהגות בשני נוהגות בראשון לבד ממקרא מגילה ומתנות לאביונים בכדי למסמך גאולה לגאולה כדאמרי' במס' מגילה ועי' מש"כ בזה בביאורי הגר"א בשו"ע או"ח סי' תקס"ח ח לענין תענית יא"צ ולענין כל התעניתים הכתובים במגילת תענית מקודם שבטלוה היו נוהגים בשניהם הרי להדיא דדינו כאדר ולא כשבט ודלא כמהורי"מ ודו"ק. גם מש"כ מהרי"מ להביא ראי' מדברי התוס' דנדרים סוף פרק קונם שכ' וז"ל חודש העיבור אדר הראשון הוא ולא אדר השני תדע שהרי אדר הראשון היא ל' יום והשני כ"ט יום ועוד דמגילה ופורים בשני אלמא ראשון חודש העיבור עכ"ל גם ע"ז יש להשיב שהרי הך פלוגתא דר"מ ור"י דפליגי אי אדר סתם הוא הראשון או השני אינו ענין כלל לנ"ד דר"מ ור"י פליגי בלשון בני אדם מה נקרא אצלם אדר סתם דר"מ ס"ל דסתם אדר בלשון הוא השני ולכך היכי דידע דמעברא שתא ואמר סתם כוונתו על השני דבנדרים ושטרות הולכין אחר לשון בני אדם ור"י ס"ל דסתם אדר הוא הראשון בלשון בני אדם ואפי' ידע דמעברה שתא נמי כוונתו על הראשון ולכך אינו ענין כלל לנידון דידי' דמספקינן בעיקר הדין בשנת י"ג דהנער שנולד בפשוטה אי חודש העיבור נכלל בתוך שנתו וכן לענין שכירות נמי עיקר הספק הוא אם נכלל בתוך לשין שנה מעיקר הדין אם לא ולא תלי הך ספיקא בלשון ב"א כלל והתוס' דפ' קונם כתבו בדר"מ דס"ל דבידע דמעברה שתא סתם אדר בלשון ב"א השני הוא וע"ז באו התוס' ליתן טעם לסברת ר"מ דלכך ס"ל כן משום דאדר ראשון הוא ל' יום ושני כ"ט ועוד דמגילה ופורים בשני ולכך סתם אדר בלשון ב"א הוא השני אבל אין ראי' מזה לומר דגם מעיקר הדין אדר הראשון הוא הנוסף והשני הוא העיקר ותו דאף אי נימא דר"מ ס"ל כן גם לענין עיקר הדין דאדר הראשון הוא הנוסף והשני הוא העיקר מ"מ הא ר"י פליג עלה וס"ל דגם בידע דמעברה שתא סתם אדר הוא הראשין ולא חש להנך הוכחות שכ' התוס' ואנן קיי"ל כר"י וכמו שפסקו כל הפוסקים קדמאי ובתראי כר"י זולתי הרמב"ם לבדו הוא יחיד בזה שפסק כר"מ ולכך לא חשו הפוסקים לדבריו כלל בדיעבד כמו שהוא מבואר בשו"ע אהע"ז סי' קכ"ו בהגהת רמ"א ועי"ש שם בב"ש ועיין באו"ח סי' תקס"ח בביאורי הגר"א שהאריך בזה וא"כ לדידן אין כאן ראי' כלל מהתו' מיהו לזה י"ל דמשמע לי' למוהרי"מ מלשון תדע שכ' התו' שס"ל כן לעיקר הדין דהראשון הוא הנוסף ור"מ אזיל בתר עיקר הדין ור"י דפליג ג"כ לא פליג עלי' בעיקר הדין רק משום דבלשון ב"א קרי לאדר ראשון סתם אדר ולכך שפיר הביא ראי' מהתו':

וראיתי להש"ך ביו"ד סי' ר"כ ס"ק י"ז שגם הוא דקדק כן מלשון תדע שכ' התוס' דס"ל להלכה אלא מאי דמשמע לי' להש"ך מזה דדעת התוס' לפסוק כר"מ בפלוגתא דעד אדר דהוא אדר ב' מכה הוכחות אלו וכשיטת הרמב"ם דפסק כן להלכה כר"מ הוא תמוה לענ"ד דאטו אנן מסברא דנפשין ניקום להכריע בפלוגתא דר"מ ור"י כמאן מסתבר טפי ונסמוך ע"ז לפסק הלכה וכיון דר"מ וודאי דלא פליג על הך דמגילה ופורים בשני ואפ"ה לא חש להך מלתא וס"ל דאדר סתם הוא הראשון א"כ איך ניחוש אנן לזה וממילא אית לן למפסק כר"י כדקי"ל בכל דוכתי ר"מ ור"י הלכה כר"י והרמב"ם לא מסברא פסק כן רק משום דסתם מתניתין הוא כר"מ וכמו שכ' הכ"מ אבל לפמש"כ אתי שפיר דאין כוונת התוס' להכריע כר"מ רק לפרש טעמא דר"מ דס"ל דאזלינן בתר עיקר הזמן ונ"מ לאומר שנה א' או שנה סתם וכהך דנ"ד ור"י לא פליג עליו בעיקר הדין רק דס"ל דאזלינן בתר לשון ב"א באומר עד אדר אבל בשנה א' או שנה סתם גם ר"י מודה דעיקר אדר הוא השני ולכך הביא מזה מוהרי"מ ראי' לנ"ד:

מיהו אף שזהו ברור בכוונת מוהרי"מ. מ"מ הדבר מבואר שאינו ראי' כ"כ כיון דנוכל לפרושי כפשוטו דלא באו התוס' רק לפרושי טעמא דר"מ דס"ל דבלשון ב"א סתם אדר הוא השני ולשנא דתדע אינו מוכרע כ"כ ועוד דבעיקר ראייתם של התוס' יש לפקפק דמש"כ דמגילה ופורים בשני לאו משו"ה הוא אלא בכדי למסמך גאולה לגאולה כדאמרי' במגילה ומש"כ שהראשון הוא ל' יום והשני כ"ט תליא בפלוגתא דתנאי ואמוראי במס' ר"ה [י"ט ע"ב] דאיכא מ"ד דשניהם חסירים או שניהם מלאים ואיכא מ"ד דחסירים דווקא ומ"ד דאדר הסמוך לניסן לעולם חסר מסיק שם הש"ס בתיובתא ומסקנת הש"ס הוא דזימנין מלא וזימנין חסר וא"כ אין כאן ראי' כלל על אדר השני שהוא העיקר ולכך יותר נוח לן לפרושי בדברי התוס' דלא באו רק לפרושי טעמא דר"מ ולא לדקדק בלשון תדע בכדי שלא יהי' דברי התוס' תמוהים כ"כ וא"כ אין כאן ראי' כלל מהתוס' דפ' קונם ויותר ה"ל למוהרי"מ להביא ראי' מדברי התוס' דמס' ר"ה בדף הנ"ל בד"ה אדר כו' שכ' וז"ל אבל לדידן טוב למלאות הראשון דהוא חודש העיבור שניתוסף על השנה עכ"ל מיהו גם שם לא כתבו שום ראי' לזה באופן שבשכירות בתים או כהך דנ"ד שהוא לאפוקי מחזקת המשכיר וודאי דלית למסמך ע"ז. ועוד דגם אם נחליט דאדר הראשון הוא התוספת מ"מ מאן יאמר לנו דהעומד בר"ח אדר בשנה פשוטה ואומר שנה אחת או שנה סתם דלא כלתה לו שנתו בסוף שבט:

ולענין הלכה האיר ה' את עיני ומצאתי הדבר כתוב ומפורש כדברי הרב מוהרי"מ והוא בירושלמי דמס' מגילה פ"א ה' ה' וז"ל אדר הראשון תוס' אדר השני תוספת [פי' קא מיבעיא לי' איזהו אדר הוא התוס'] מאי ביניהון [ר"ל מאי נפקא מיני'] רב שמואל בר רב יצחק אמר כבשים איכא ביניהון [ר"ל שנות הכבשים האמורים בתורה כבש בן שנתו איכא ביניהון] נולד בחמשה עשר באדר בשנה שאינה מעוברת ונכנס נשנה שהיא מעוברת אין תימר אדר הראשון תוס' שנה ארוכה הוא אין תימר אדר השני תוס' אין לו אלא עד חמשה עשר באדר הראשון אמר ר' אייבא בר נגרא במתניתא אמר כן אדר הראשון תוס' דתנינין תמן הן העידו שמעברין את השנה כל חודש אדר שהיו אומרים עד הפורים הן העידו שמעברים על תניא הדא אמרה אדר הראשון תוס' אין תימר אדר השני תוס' לקיים על שתא ומעבר להו מר עוקבא אשכח תרין אגרין בחדא כתיב ושפר באפיי ובאפי חבריי מוספה על שתא תלתין יומין ובחדא כתיב ושפיר באפין ובאפי חברייא מוספה על שתא ירח יומין מאן דאמר תלתין יומין אדר הראשון תוס' ומאן דאמר ירח יומין הדר השני תוס' אין מן הדא לית שמע מינה כלום דאמר ר' יעקב בר אחא ור' יודין גזורי ור' יהושע בן לוי לעולם שני חדשים חסירים [וכן הוא עיקר הגרסא כמו שכתוב שם המפרש בתוספותיו] עיבר את הראשון ולא עיבר את השני מה שעשה עשוי לעולם אדר סמוך לניסן חסר הרי נתבאר להדיא דלהירושלמי הוי מספקא לי' הך מלתא וקפשיט דכבש שנולד בט"ו לאדר בפשוטה לא כלתה לו שנתו עד ט"ו לאדר שני דאדר ראשון הוי תוספת וכשנה אריכתא דמי וא"כ ה"נ לענין בר מצוה לא נעשה בר מצוה עד אדר שני וכדברי מוהרימ"י וכמו כן לענין שאילתין שייך חודש העיבור להשוכר ואף שעדיין יש מקום להתעקש ולומר דעד כאן לא מוכח מהירושלמי אלא היכי דנולד באמצע חודש אדר בפשוטה דכיון דצריכינן למנות איזה ימים מאדר לתשלום שנתו תו אמרינן דאדר השני הוא עיקר ולא כלתה שנתו אלא באדר השני אב בנ"ד דכלתה שנתו בר"ח אדר דהיינו בכלות שבט א"כ אכתי איכא למימר דכלתה שנתו בכלות חודש שבט מ"מ נראה לע"ד דאין לחלק בכך והיינו כיון דהירושלמי קאמר דאי אדר הראשון הוי תוספ' כשנה אריכתא הוא ונכלל בתוך לשון שנה האמורה בתורה כמו כן בהך דנ"ד הוי כשנה אריכתא ולא כלתה שנתו עד אדר השני דלענין שנה אריכתא אין לחלק בין אמצע אדר לתחילת אדר זהו מה שנלע"ד בדין זה:

תוכן העניינים

שות בית דוד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה