שות בית דוד· רבי דוד טעביל רובין ממינסק
חלק חו"מ · סימן ג
שאלה
באתי בבקשה בנידון שאלה הבאה לפני ועדיין לא פסקתי אותה איש אחד הי' משרת בקרעצים כמה שנים והחזיקו אותו לאיש מהימן וכמה וכמה פעמים מדד בעצמו ש"ש ומספא ומכר לעו"ש ואח"כ הלך מבעה"ב ונשא אשה ואח"כ מכר המשרת הנ"ל דבר לשמעון ואח"כ רצה שמעון למכור החפץ ללוי והכיר לוי ואמר שזה החפץ שלו והשיב שקנה אותו מהמשרת שהי' בקרעצים ואמר כן הדבר שנגנב ממנו החפץ הזה בהיותו בקרעצים והחזיר לוי המעות ולקח החפץ ובא לקרעצים והודה המשרת והחזיר המעות אח"כ אמר הבעה"ב שהי' אצלו המשרת כמה שנים בהיותך אצלי כמה שנים פעם א' נגנב ממני טבעת א' טוב שהי' קשור בתיבה קטנה עם עוד כמה טבעות ועוד כמה דברים נגנבו ממקום שהי' סגור במנעל והי' תמי' גדולה האיך נגנבו ועתה שנתוודע שאתה גנב בודאי אתה גנבת אותם ועוד חשד אותו שמא מכר לעצמו ש"ש ומספא והוא כפר ואמר הבעה"ב אתבעך לדין ועשה פשרה עמו ונתן לו צעטיל לשלם סך שמונה רו"כ והצעטיל בכתיבת יד הבעה"ב והמשרת חתם בעצמו לשלם סך הח' רו"כ הנ"ל ובקיום עד א' ובצעטיל מבואר דת"ן לבעהש"ט ואח"כ באו אלי לדין הבעה"ב עם המשרת לתבוע הסך שמונה רו"כ המבואר בצעטיל וטען המשרת שזה הצעטיל נתן מחמת אונס שזה הי' באותו לילה אשר בא לוי לתבוע ממנו החפץ ולא הניחו הבעה"ב לילך לביתו והפחידו שילך עמו שלא ע"פי ד"ת על המעש' של לוי ומחמ' זה הוכרח לחתום על הצעטיל ובאמת לא לקח מבעה"ב מאומה כל משך שהי' אצלו והצעטיל הוכרח ליתן באונס והבעה"ב הכחישו שלא הפחידו כלום רק אמר שלמחר יתבע אותו לדין על החשדים ואדרבא הוא המשרת בעצמו ביקש שיעשו פשר למען לא יתפרסם הדבר ובאו לפני לתווך הדין ביניהם. הנה לכאורה לפי טענת המשרת שנתן הצעטיל מחמת אונס אין לחייבו מכח השט"ח כמבואר בסי' ר"ה בנתיבות סעי' ב' חידושים ס"ק יו"ד וז"ל ואם אנסו ונתן לו שט"ח כדי לפטר מהאונס בטל השט"ח דלא שייך גמר והקנה כיון שעדיין לא נתן לו המעות ואפי' לא מסר מודעא המתנה של השט"ח בטל עכ"ל וע"ש ביאורים ס"ק ח' ואפי' אם נאמר דזה לא הוה מתנה רק כעין פשר ומבואר שם סעי' ג' פשרה דינה כמכר [ובמכר מבואר בסעי' א' דאם לא מסר מודעא מקודם לא מהני] הא כתב הנתיבות שם סעי' ג' ביאורים ס"ק עי"ת וחי' ס"ק י"א וז"ל והא דאונס לחוד לא מבטל הפשרה דוקא כשלא אנסו רק לפשר סתם ועל הפיסוק דמים נתרצה בעצמו אבל כשאנסו גם על הסך הפשר האונס לחוד מבטל וע"ש בביאורים הטעם וא"כ לפי הטענה של המשרת שהי' האונס גם על הסך אינו חייב לשלם על השט"ח ואף דבסי' ר"ה סעי' ז' י"א ברמ"ח דאם הפחידו לאו כלום חדא הא המחבר פסק דגם להפחידו הוה אונס וא"כ המשרת מוחזק ויכול לומר קים לי ועוד עיין בנתיבות סעי' ז' ביאורים ס"ק י"ב מבוא דבברי היזקא כגון מלשינות וכיוצא בו הוה אונס ע"ש וכן מבואר להדי' במחבר ש"ע סימן י"ב סעי' י"א וז"ל אם ראובן הפחיד את שמעון למסרו אם לא וכו' ועשו פשרה בקנין וביטול מודעא יכול לחזור בו עכ"ל וע"ש בסמ"ע ס"ק כ"ב ולחייבו מצד שחתם ע"א על השטר חדא דלא נתקיימה עדיין חתימתו ועוד הש"ך בסי' נ"א ס"ק ג' פסק דשט"ח בעד א' נאמן לומר פרעתי בהיסת ואפשר גם לטעון ע"י אונס חתמתי נאמן ולחייבו מטעם כת"י בנאמנות הא מבואר בסי' ס"ט סוף סעי' ב' אם טוען אמנה הייתי אם נתקיימה חתימתו אינו נאמן ואם לא נתקיימה חתימתו נאמן לומר פרעתי ומשמע שם דנאמן לומר אמנה במיגו דפרעתי וע"ש בסמ"ע ס"ק י"ד וכאן חתימת יד המשרת א"א לקיימו רק שקצת ספק אצלי אם יש לדמות טענת אונס על השטר לטענת אמנה כמו באמנה ופרעתי מהימן בשבועת היסת אם הכת"י אינו מקויים או אפשר אונס אינו שכיח ולכאורה לדעתי יש להשביע את המשרת שהאמת שנתן ח"י מחמת אונס וגס נכלול בשבועתו על החשדים שבעה"ב חושדו כמו שמבואר בסי' צ"ו סעי' ו' דאם נסתלק הבן בית ואח"כ נתחייב לו שבועה ממקום אחר מגלגל עליו שבועה הראשונה ע"ש ולענין שלא ליתן שבועה להמשרת מאחר שהוא חשוד הא מבואר בש"ע סי' צ"ב דאין אדם נפסל מחמת עצמו וכאן לא הי' עדים אלא שהודה בעצמו דהי' יכול לומר קניתי החפץ ההוא ומבואר שם ברמ"א דאין נפסל על קול וחשד ובקשתי להשיב הדין איך לפסוק. [ע"כ לשון השואל]:
תשובה
הנה בעיקר הדין גם אם הוא כדברי המשרת אם זה מקרי אונס אם לאו הדבר מבואר בשו"ע ח"מ סי' ר"ה ועיין בטור וב"י דדעת הרמב"ם והרשב"א והר"ן הוא דהפחידו נמי מקרי אונס וכן פסק הב"י וכמעט שאין חולק בזה אלא שהרמ"א הגיה ע"ז וז"ל מיהו יש חולקין וס"ל דהפחידו לאו כלום הוא דעביד אינש דגזים ולא עביד עכ"ל והוא מדברי המהרי"ק בשורש קפ"ה והנה מהך דגזים ולא עביד דאמר הש"ס במס' שבועות בפ' כל הנשבעין דאמר ר"נ האי מאן דנקיט נרגא בידו ואמר איזול ואקעלי' לדקלא דפלניא ואשתכח דקטיל ושדי לא אמרינן דהוא קטלי' דעביד אינש דגזים ולא עביד וודאי דאין שום ראי' לזה דשאני התם דלענין אפוקי ממונא מהמוחזק שפיר אמרינן להך סברא דגזים ולא עביד ולא מפקינן ממונא מספיקא אבל לענין מודעה וודאי דהסברא נותנת דאף דהוי מספיקא אם יעשה כן מ"מ מספיקא נמי מתפחד כיון שבידו לעשי' שלא יעש' כמאמרו ולכך שפיר הוי אונ' וכבר הרגיש המהרי"ק עצמו דמהש"ס לחוד אין ראי' אלא שהו' הכרי' דליכ' לפלוגי בהכי בזה מדברי המרדכי בפ' הנזקין דר"ל להדיא דלא מקרי אנוס ומשים דעביד אינש דגזים ולא עביד ולענ"ד דברי מהרי"ק אלו צ"ע טובא כי המעיין במרדכי יראה דלא זו שאין ראי' לדברי מהרי"ק אלא דאדרבה לכאורה יש להביא ראי' משם להיפוך והיינו משום דשני מיני אונס יש. א' אונס המבטל את המכר ע"י עידי מודעה ואת המתנה גם בלא מודעה ע"י אונס לחוד נמי קמבטל את המתנה וכמש"כ הרשב"ם וכל הפוסקים דתלוהו וזבין זביני זביני אבל תלוהו ויהיב לאו כלום הוא ב' ועוד יש מין אונס שהוא מקיים את המתנה והיינו הא דתנן במס' גיטין בסוגיין דסקריקון דבגזירה קמייתא ומציעתא כיון דהיו מסורים להריגה אגב דקטלי' להו גיזרי ומקני אפי' בלא נתינת מעות וכבר הקשה הב"י דמ"ש זה מהא דקיי"ל תלוהו ויהיב לאו כלום הוא ותירץ בשם הרשב"א דשאני אונס דהריגה כיון שלא הי' מקוים לשוב לנחלתם ולכך גמרי ומקני ועוד תירץ מסברא דנפשי' דשאני ההיא דסקריקון דהאונס לא הי' על המתנה רק דהאונס הי' כלל להריגה ובמתנה זו הי פודה את נפשו ממוח וא"כ אין כאן אונס אלא זכות משא"כ בתלוהו ויהיב דהאונס הוא על המתנה ולכך אין במתנתו כלום עי"ש היטב והמרדכי הקשה ג"כ קושיא זו ותירץ בשם ר"ת וז"ל נראה לר"ת דהא מלתא דמי לזביני דקיי"ל תלוהו וזבין זביני' זביני כיון דאי לא יהיב לי' קרקע מסתפי דלמא קטיל להו דמי כאלו הסקרקון עצמו מכר לו בשביל הקרקע שלו עכ"ל וכוונתו נראה פשוט דבסקרקון כיון שחייו מסורים ביד הסקריקון הוי כאלו נותן לו הסקריקון את נפשו של בעל השדה תמורת השדה שקיבל ממנו והוי כמו זביני משא"כ ביסורים גרידא לא שייך בזה לומר דיהיב לי' מידי ולכך לא הוי כזביני' דהא אינו נותן לו מידי עבור שדיהו רק מניעת היסורים אבל בסיקריקון הוא נותן לו את נפשו עבור שדיהו והוי כזביני. ועיין:
והנה בהך עובדא דהמרדכי הי' הענין שדחקו את חביריהם בתפיסה והיו מגזמים להרוג אותם אם לא יתנו להם כך וכך וע"ז כתב המרדכי דלא דמי לסקריקון דקמייתא ודמציעתא ונימא דאגב אונסי' דהריגה גמר ומקני גם במתנה דשאני התם שהיו מסורים בידם להריגה אבל כאן עביד אינש דגזים ולא עביד עי"ש במש"כ הרי דעיקר כוונת המרדכי במאי דחידש להך סברא דגזים ולא עביד היינו כי היכי דלא נימא דהוי אונס גדול כאונס דסקרקון שהוא מקיים את המתנה אבל מ"מ הא ודאי דאונס בינוני מיהת הוי ככל אונסי דעלמא שהן מבטלין את המתנה ומשום דלענין זה לא שייך סברא דגזים ולא עביד כיון דמ"מ מתפחד מזה שפיר מקרי אונס לבטל את המתנה תדע דהא המרדכי עצמו בעובדא דידי' פסק דאין במתנתם כלום והיינו ע"כ מהאי טעמא דלענין לבטל את המתנה שפיר מקרי אונס ולא שייך בזה הך דגזים ולא עביד ודוק ולא נעלם ממני שיש לדחות ולומר שגם בהיפוך אין ראי מהמרדכי והיינו משום דאפשר לומר דהתפיסה הוי אונס לבטל המתנה ולא מאי דמגזמו להריגה אך פשטא דלשנא דהמרדכי לא משמע כן כמבואר למעיין בדבריו אבל עכ"פ הא ודאי דגם לדינו של מהרי"ק אין כאן ראיה כלל ומשום דמה ענין הך אונסא דמבטל את המתנה להך אונסא דמקיים את המתנה ועוד דזה בא להעמיד בחזקת מרא קמא וזה בא לאפוקי מחזקת מ"ק ומאחר דאין ראייתו מהמרדכי מוכרחת א"כ מנ"ל לחלוק עלינו את השווין ולומר דהמרדכי פליג על הר"ח והרמב"ם והרשב"א והר"ן דכולהו ס"ל דלהפחידו נמי הוי אונס ובפרט לחלוק על הר"ח שעליו כתבו שכל דבריו דברי קבלה ודברי הראבי' שהביא המהרי"ק חפשתי אחריהם ולא מצאתים וגם אם ישנם בשום מקום הוא יחיד בזה נגד כל הנך רבוותא וכיון דשום א' מהראשונים לא הביאו דבריו א"כ לא מצי המוחזק לומר קים לי כיחידאה וכמש"כ הפוסקים:
ועוד נלפע"ד דניהי דמהמרדכי אין להוכיח בהיפוך דזה הוי אונס לבטל המתנה ומשום דאיכא למדחי כדדחינו לעיל דהתפיסה גופי' הוי אונס מ"מ מהש"ס עצמו יש להביא ראי' לזה תדע דהא בגזירה שלישית ג"כ היו מגזמים להרוג אותם והיו אומרים שא קרקע זו והניחני רק כיון שלא היו מסורים בידם להריגה עפ"י גזירת המלך תו לא אמרי' דגמרי ומקני ואעפ"כ לענין לבטל את המתנה שפיר חשיב אונס וכדתנן לקח מסקריקון וחזר ולקח מבעה"ב מקחו בטל וליכא למדחי דגם שם הי' איזה אונס זולת הגיזום להריגה חדא דלא נזכר זה בש"ס כלל ומאין לנו לומר כן ועוד דהא דומיא דגזירה קמייתא ומציעתא קאמרינן ובהנך גזירת דקמייתא ומציעתא ודאי דגם בלא שום אונס אחר רק במה שהיו מגזמים להורגם אמרי' דגמרי ומקני כיון שהיו רשאים לעשות כן עפ"י גזירת המלך וה"נ דכוותי' בגזירה ג' דאמרי' דלא גמרי ומקני נמי מיירי בלא שום אונס אחר דהא הש"ס לא מחלק בנייהו בהכי רק במה שבאלו היו מסורים בידם ע"פ גזירת המלך ובשלישית לא היו מסורים בידם אלא ע"כ דגם בגזירה ג' נמי לא הי' שם שום אונס אחר ואפ"ה לענין לבטל את המתנ' שפיר מקרי אונס ודוק. ובהכי ניחא לי מאי דלא הביא המרדכי ראי' לדינו מהך דגזירה ג' ולמה הוצרך להביא ממרחק לחמו מהא דפרק כל הנשבעין דעביד אינש כו' דהא הך דגזירה ג' דמיא ממש לנידון דידי' אלא דלהכי לא קמייתי ראי' מגזירה ג' משום דאיכא למדחי דשאני התם שלא הי' שום התחלה לגיזום דבריהם ולכך לא גמרו ומקני אבל בעובדא דה דהמרדכי שהתחילו כבר לדוחקם בתפיסה אימא דאגב אונסי' דהריגה גמרי ומקני אף שלא היו מסורים בידם ע"פ חוקי המלוכה ולכך הביא מהא דנקיט נרגא בידי' דהוי ג"כ התחלת מעשה לגיזום דבריו ואפ"ה אמרי' דגזים ולא עביד וה"נ אף שהתחילו לדוחקם בתפיסה אפ"ה אמרי' דמגזים ולא עביד כנלענ"ד פשוט בכוונתו הרי מוכח גם מהמרדכי דבגזירה ג' לא הי' שם שום אונס אחר ואפ"ה חשיב אונס לבטל המתנה וכן הוא להדיא ברש"י שסביב האלפסי שכ' וז"ל דבהרוגי מלחמה לא הי' בו דין סקריקון נוהג והמקח הי' קיים דאגב אונסי' מפחד ודאגת מיתה גמר ומקני. מהרוגי מלחמה ואילך שלא הי' כ"כ אונס אלא קצת פחד לא גמר ומקני כ"כ אלא מחמת יראה אומר לו כך שא קרקע זו והניחני עכ"ל הרי להדיא כדכתיבנא ודו"ק. והראי' שהביא המהרי"ק לדבריו מהך דתשובת הרא"ש שהביא הטור באהע"ז סי' קי"ח שכ' וז"ל ועל האשה שמחלה כתובתה ונדונייתא לבעלה וטוענת שהיא עשתה המחילה מפני שהי' מגזם לגרשה מפני שלא ילדה לו אין זה טענת אונס וכו' משום שבדין הי' לגרשה והיא שחדתו בממון שלא לגרשה ועוד שאין האונס ידוע ולא מסרה מודעה מקודם עכ"ל והנה המהרי"ק העתיק להך דתשובת הרא"ש בשינוי קצת היינו בדלי"ת במקום וא"ו שבטור כ' ולא מסרה מודעה ואיהו העתיק דלא מסרה מודעה בדלי"ת וא"כ היא נתינת טעם אל הקודם והבין מחמת זה דהך שאין האונס ידוע דכ' הרא"ש כוונתו לומר משום שאינו רק גיזומי דברים בעלמא ולא ידיע אונסי' דאפשר דגזים ולא עביד והך דלא מ"מ הוא נתינת טעם אדלעיל ומוכח מיני' דע"י מסירת מודעה שפיר הוי האונס ידוע ולא אמרי' תו דגזים ולא עביד היכי דמ"מ מקודם ועפי"ז כתב הנתיבות בשם הרב מוהרח"ש להך דינא דהיכי דמסר מודעה מקודם לכ"ע הוי אונס אפי' בהפחידו לחוד ותמה על הרב בהג"ה שהביא להא דהמהרי"ק אעובדא דפרדיסא שכ' הב"י דהא התם הי' ע"כ ע"י מודעה ובזה הא גם מהרי"ק מודה דהוי אונס עי"ש במש"כ אך באמת לא נתכוין לזה הרא"ש כלל רק דעיקר כוונתו היא פשוטה והיינו משום דהמתנה אינה בטילה רק ע"י עידי אונס או ע"י מודעה גם אי לא ידעינן באונסי' ובעובדא דהרא"ש לא הי' שם אף אחד משני אלה דהאונס לא הי' ידוע בעדים רק שהיא טענה כן שהי' מגזם לגרשה אבל לא הי' לה עדים ע"ז וגם לא מסרה מודעה ע"ז לפני ב' עדים ולכך אין לה טענה במה לבטל המחילה וזהו שכ' הרא"ש ועוד שאין האונס ידיע ר"ל דאינו ידוע בעדים ולא מסרה מודעה ר"ל וגם לא מ"מ וא"כ אין לה שום צד זכות לבטל המחילה וזה פשוט וברור בכוונתו ולפ"ז אין מזה ראי' לא לדברי מהרי"ק ולא לדברי הרב המוהרח"ש שהביא בנתיבות ואדרבה יש להוכיח מדבריו בהיפוך מדברי מהרי"ק דמדכ' שאין האונס ידוע וכוונתו בעדים וכדכתיבנא מכלל דאי הוי ידוע בעדים שפיר הוי מקרי אונס ואף שאינו רק הגזמת דברים במה שבידו לעשות וזהו דלא כמהרי"ק וכבר הרגיש בזה הרב במשנה למלך וכ' בשם מוהרח"ש לפרש כן כוונת הרא"ש אלא שקיצר מאוד ולא ביאר הדברים כל הצורך עי"ש במש"כ בפ"י מה' מכירה.
ומעתה כיון שאין כאן ראי' כלל לדינו של הרב מוהרח"ש שהביא בנתיבות א"כ מצד הסברא וודאי דאין לחלק בזה דאטו המודעה מועלת לאשוויי אונס בדבר שאינו אונס הא אינה מועלת רק דלא נימא דע"י קבלת דמים גמר ומקני אבל לא למשווי אונס בדבר שאינו אונס בלא"ה וזה פשוט. והנה מהא דעובדא דפרדיסא לפי פירושו של הרשב"ם נמי נראה דלא כמהרי"ק דהא גם התם נמי לא הי' רק הפחדה בעלמא בדבר שבידו לעשות ואפ"ה מקרי אונס ולדברי המהרח"ש שהביא הנתיבות יש לתרץ זה. והיינו משוה דע"י מודעה שפיר מקרי אונס אך כבר הוכחנו לעיל דאין לדבריהם שום שורש ומקור דאינהו ילפי לה מתשובת הרא"ש וכפי הבנת המהרי"ק בדבריו ובאמת לא נתכוון הרא"ש לזה כמש"כ וא"כ ליתא לדינם ותו הדק"ל להמהרי"ק מהך דפרדיסא לפי' הרשב"ם. אך באמת כבר הרגיש בזה במשנה למלך ותירץ דשאני עובדא דפרדיסא דהתם לא הי' צריך לעשות שום מעשה רק במה שהי' כובש לשטר המשכנתא ת"י הי' גוזלה ולכך חשבינן לי' כאלו כבר עשה אבל בעלמא כיון שהוא צריך לעשות איזה מעשה אפי' בדבר שהוא בידו לעשותו מ"מ אין האונס ברור דאפשר דגזים ולא עביד והוא חלוק וכו' אך כל זה אלו הי' לנו שום הכרח לחלק בהכי אבל למה שבררנו שאין מדברי המרדכי שום ראי' לדברי המהרי"ק א"כ מי הוא המכריחנו לחלק בזה ובפרט שגם מתשובת הרא"ש שהביא בטור בסי' קי"ח לפי מה שפירשנו דבריו לעיל והוא ברור בכוונתו א"כ מוכח מדבריו ג"כ דס"ל דאף הפחדה בעלמא ואף בדבר שהוא בקום ועשה נמי מקרי אונס לבטל המתנה דמדכ' שאין האונס ידוע ור"ל בעדים מכלל דאי הוי ידוע בעדים שפיר הוי אונס אף בהפחדה בעלמא ואף בקום ועשה,. ודו"ק. סוף דבר דברי מהרי"ק אילו צ"ע טובא ואפי' אי המוחזק יוכל לומר קים לי כמהרי"ק מסתפקנא טובא. ומכ"ש דיוכל המוחזק לומר קים לי כהב"י וכמש"כ כ"ת וכיון שכן בהך דנידון דידן שפיר מקרי אונס וזה אין צריך לפנים. ומש"כ כ"ת עוד במכתבו וז"ל ועוד עיין בנתיבות סעי' ז' באורים ס"ק י"ב מבואר דבברי היזיקא כגון מלשינות הוי אנוס וכן מבואר להדיא במחבר סי' י"ב סעיף י"א ע"ש עכ"ל דנראה מדבריו דהבין מדברי הנתיבות דבברי היזיקא כמלשינות וכיוצא בו גם הרמ"א מודה דהוי אונס אפי' בהפחדה בעלמא ושגגה הוא בידו דהנתיבות ה ה"ק דגם להמחבר דס"ל דלהפחידו הוי אנוס מ"מ זה אינו רק היכא דהפחידו בדבר הברור כגון מלשינות וכו' אבל אם הפחידו להביאו בערכאות דלא ברי היזיקא דלא כל המביאין בערכאות נוצחין גם להמחבר אינו אונס מכלל דהרמ"א דפליג וס"ל דלהפחידו לאו כלום הוא אפי' בדבר דברי היזיקא כגון מלשינות פליג וכן הוא להדיא במהרי"ק ע"ש וזה ברור והמחבר בסי' י"ב אזיל לשיטתי' בכאן דהפחידו מיקרי אונס ודו"ק:
אך בעיקר הדין דנידון דידן אי נאמן לומר אנוס הייתי בדבר יש לדמותו להא דתשובת הרא"ש שהבאתי לעיל שכתב כיון שאין האונס ידוע בעדים וגם לא מסר מודעה שוב אין נאמן לומר אנוס הייתי ואין לומר דיהי' נאמן לומר אנוס הייתי במגו דפרעתי דזה אינו דהוי מחויב שבועה ואינו יכול לשבע ומשלם דבדין ע"א בכתב אי חשיבא עדותו כמו שמעיד בע"פ עד דיהי' זקוק לשבועה הדבר מבואר בשו"ע ת"מ סי' נ"א סעי' ב' דשפיר חשיבה כמו שמעיד בפי' וזקוק לשבועה ולכך לא מצי למטען פרעתי משוה דהוי מחויב שבועה ואי"ל משלם דשבועה צריכה להיות דווקא להכחיש העד והיינו באומר לא לויתי אבל פרעתי לא מצי למטעון וגם לדעת החולקים שם דס"ל דנאמן לומר פרעתי וכ' הש"ך ע"ז שכן עיקר לאו משום דס"ל דע"א בכתב אינו זוקק לשבועה וכירושלמי שהביא הרא"ש בשילהי מס' ב"ב דז"א ומשום דלית מאן דחש לדברי הירושלמי [זולת מקצת מן הראשונים ודבריהם לא הובאו בש"ע כלל כיון דתלמודא דידן פליג ע"ז וכמש"כ הרא"ש שם רק דס"ל להחולקים דלא עדיף ע"א בכתב משני עדים בע"פ ובשני עדים בע"פ נמי נאמן לומר פרעתי דהמלוה את חבירו א"צ לפורעו בעדים והא דאין נאמן לומר פרעתי נגד שטר בב' עדים היינו משום דשטרא בידי מאי בעי אבל בע"א אין חוששין להניח שטר כזה בידו וא"כ גם לדעת החולקים נמי אינו נאמן רק היכי דליכא נאמנות בשטרא אבל בנידון דידן דיש בו נאמנות א"כ אינו נאמן לטעון פרעתי ומשום דהני מחויב שבועה ואיל"מ ולא מהני בזה מיגו וכ"כ הש"ך בסי' ע"ה ס"ק מ"ב וז"ל בממרמות שלנו אם יש רק ע"א על הקיום מאחר שיש שם נאמנות על הפרעון רק שיוכל לטעון פרעתי במגו דמזויף וכיון שיש ע"א שהוא חתימתו לא הוי מיגו וא"כ ה"ל משואיל"מ עכ"ל הש"ך ואף שבסמ"ע בסי' נ"א ס"ק ה' לא משמע כן מ"מ הפוסקים הבאים אחריהם הסכימו לדברי הש"ך וכיון שכן הך דנידון דידן דמי ממש לדברי הש"ך כיון שהוא כ"י בנאמנות ויש ע"א על הקיום א"כ לא מצי למטען פרעתי רק במיגו דמזויף ומאחר שיש ע"א על הקיום תו הוי משואלי"מ ודלא כמו שעלה על דעת כ"ת לפוטרו ע"י שבועה וכיון דלא מצי למטען פרעתי א"כ מכ"ש דאינו נאמן לומר אנוס הייתי ודו"ק:
וכ"ז אם נאמר דהך דנ"ד דמי למתנה אבל באמת נלענ"ד דהך דנ"ד דמי לפשרה ובעינן דווקא מודעה ובלא מודעה אונס לחוד אינו מבטל הפשרה משום דדמיא למכר וכמ"ש הרמב"ם ומש"כ כ"ת בשם הנתיבות דהיכא דאנסוהו גם על סכום המעות תו דמיא לה למחנה אינו נלענ"ד דאיהו יליף לה לדיני' מהא דסעי' ד' דאם אנסוהו למכור בפחות שוב הוי כמתנה ובאמת לא דמי להדדי כעוכלא לדנא דהתם כיון דדמי השדה ידועים שהיא שוה מאה ואיהו אנסו למכור בחמישים תו הוי אינך חמישים כמתנה ולא כלום הוא אבל בפשרה מה גבול תתן לזה לומר כך שוה וכך אינו שוה וכיון דמוותר קצת מטענותיו תו דמי למכר וזביני זביני דהא גם במכר בדבר שאין דמי' ידועים הדבר פשוט דזביני זביני גם אם אנסו על סכום המעות וה"נ דכוותי' בפשרה וזה ברור ונכון וכיון שכן הך דנ"ד הוי פשרה ודמי למכר ובלא מודעה אין בטענתו כלום. סיומא דהך פיסקא דלענ"ד נראה פשוט לחייב את המשרת לשלם ובפרט דמסתמא יכולים לקיים את ח"י הע"א דאז אפי' לדברי הנתיבות דמחשב לה למתנה אפ"ה חייב המשרת ומשום דהוי מחוייב שבועה ואיל"מ כדברי הש"ך בסי' ע"ה ס"ק מ"ב שהבאתי לעיל: