אור ברסלב
שות בית דוד חלק חו"מ › סימן ב

שות בית דוד· רבי דוד טעביל רובין ממינסק

חלק חו"מ · סימן ב

סימן א

שאלה

ראובן הי' לו בית על חצר שמעון וגם מקצת פלאץ לבית הנ"ל וראובן הנ"ל מלאכתו הוא הנקרא קופער שמיד ועסק ראובן במלאכתו על חצר שמעון ג"כ והעמיד שם כלי מלאכתו על החצר של שמעון כמה שנים ואחר הימים מכר ראובן ללוי את ביתו וכל אשר לו בעד ששים רו"כ והנה לוי הלוקח של ראובן רצה להחזיק גם בחצירו של שמעון וטוען בפנינו ב"ד היות שהמוכר שלו החזיק בחצר זה שלשה שנים כד"ת ע"כ טוענין ללוקח וכיון שמבואר בשטר הקנין שלו ביתו וכל אשר לו כוונתו גם על חצר שמעון כי מסתמא לקח המוכר שלו החצר הנ"ל משמעון דאל"כ הי' שמעון מוחה ביד ראובן מלעשות מלאכתו בחצר הנ"ל בקביעו' כמה שנים ואעפ"י דב"ד שואלין כעת את פי ראובן וצועק ככרוכיא שהחצר הנ"ל אינו שלו ג"כ אין שומעין לו כמש"כ הרב בסי' קמ"ג ושמעון טוען שמעולם לא מכר את חצירו לראובן וזה שלא מיחה היינו משום דהי' בעיניו כאלו זה נהנה ולא חסר כיון שלא הי' לו מקצת החצר הנ"ל לצורך כ"כ והי' חושב שזהו ממידת אנשי סדום למחות במה שלא חסר וכעת אינה ברשותו של המוכר ולא הניח שמעון ללוי להחזיק אח החצר הנ"ל בשלו ע"כ:

וזהו דבר הספק אצלי דהנה הש"ך ך ז"ל בסי' קמ"ו סק"ז הביא מ"ש הטור בשם הרמב"ן והרא"ש דאין צריך הלוקח להביא ראי' שהוא יורש או לוקח אלא כיון שהחזיק ג' שנים סגיא וטענינן לו עכ"ל משמע מלשונו דווקא אם הלוקח אכלה ג"ש והמוכר לא דר בו רק יום א' או המוריש הוא דאין צריך להביא ראי' משים דנאמן לומר לוקח אני או יורש במיגו דאי בעי טעין לקחתי ממך [ואפשר דשבועה מיהא בעי כאלו טעין לקוח הוא בידו ע' בר"סי ק"מ] אבל אם המוכר או המוריש דר בו ג' שנים והלוקח עדיין לא החזיק ג"ש גם הרמב"ן והאשר"י מודים דצריך ראי' כיון דלית לי' מיגו דלקחתי ממך דנחזי אנן אם הא' מוחזק במטלטלין ויש עדי מסירה בפיקדון או מדברים העשוים להשאיל ולהשכיר וגם יש עדי ראיה מי מהימן לענין יודע אני שהמטלטלין אלו שלך הם ולקחתי מפלוני שבפני הוא לקחה ממך דכי עדיף טענה זו שלקחתי מפלוני יותר מאלו טען קניתי ממך [וכן משמע מש"ך סק"ו בסי' קל"ד דטענה קניתי מפלוני והוא קנאה ממך אינו נאמן רק במגו דלקחתי ממך] אע"ג דכ' הש"ך בסי' קמ"ו סעיף קטן י"ג והסכים לדעת הרמב"ן שם דאע"ג דלוקח לא דר בו רק יום וגם המוכר לא דר בו רק יום אחד נאמן לומר לקוח הוא בידו מפלוני ואנן טענינן שהמוכר שלו לקח אותו מהמערער שאני התם דאינו מברר המערער בעדים ששדה זו שלו. ע"כ נאמן המוחזק במגו דאי בעי טעין לקוח הוא בידו ממך ואז הי' נאמן במגו דשד' זו אינו שלך מעולם ולהד"מ ע"כ נאמן לומר לקחתי' מפלוני ואנן טענינן לי' שהמוכר שלו קנה מהמערער כיון שהמוכר הי' נאמן לטעון לקוח הוא בידי ממך במגו דלא הי' ד"מ משדה זו אינה שלך כלל אבל אם יש עדי' ששדה זו הי' בוודאי של המערער אז אף אם החזיק המוכר או המוריש ג"ש אינו נאמן לומר לקוח הוא בידו מפלוני והוא לקחה ממך בפני אלא במגו דלקוח הוא בידי ממך [וכן מבואר ברשב"ם בחזקת הבתים ל' ב' ובש"ך קמ"ו סע"ק י"א ובכמה מקומות] וכיון שלא החזיק הלוקח ג"ש וידוע בעדים שהשדה זו של המערער היתה בוודאי אינו נאמן לטעון לוקח אני מפלוני עד שיברר בעדי' שהוא לוקח כיון דלית לי' מגו שוב ראיתי שהנתיבות כתב כן בשם האו"ת והסכים עמו וזהו בעיני דבר פשוט. וא"צ לפנים:

אמנם דין עקא דהא בנ"ד אנן יודעין בוודאי שהיא לקוח מראובן ע"י שטר מכירה א"כ לכאורה לית כאן שום ספק כיון שהמוכר שלו החזיק ג"ש כד"ת אנן טענינן לי' שהמוכר שלו לקח את החצר משמעון. אולם אעפ"כ עדיין הדבר צריך תלמוד אצלי ונראה בעיני דהדין עם המערער דהנה כ' הלחם משנה פ' י"ד מטו"נ על הא דכ' המ"מ בשם י"א הוא הרמ"ה דהלוקח או היורש צריך להביא ראי' שהוא יורש או לוקח וז"ל אין לפרש ביורשים דקאמר דר"ל שהוא בן המת וכו' אלא אעפ"י שידענו שזה יורשו מ"מ צריך להביא ראי' איך באה לו בתורת ירושה דאל"כ אפשר שאעפ"י שאביו אכלה יום א' אולי הורידוהו בתורת אריסות [ר"ל המוכר או היורשין הורידוהו בתורת אריסות] ואלו הי' כאן הי' מודה [ר"ל המוריש או הלוקח הי' מודה שלא הורידוהו רק לאריסות או לפירות וכדומה] לכך צריך להביא ראי' וכו' עכ"ל וע"כ לא פליג הרמב"ן על הי"א הנ"ל אלא דוקא אם החזיק המוריש או הלוקח ג"ש והמוריש לא דר בו רק יו' א' דאז יש לו מגו כמש"כ הנתיבות אבל אם לא החזיק הלוקח או היורש ג"ש דאז לית לי' מגו אפי' המוריש דר בו ג"ש לא מהימן לומר לוקח אני אלא צריך להביא ראי' שהמוריש הניח לו שדה זו בתורת ירושה והלוקח צריך להביא ראי' ששדה זו בידו בתורת מקח כיון דלית לי' מגו וכמש"כ:

ולפ"ז בנ"ד צ"ע כיון דקיי"ל בכל מקום היכי דמסופק לן בלישנא דשטרא אמרי' יד בעל השטר על התחתונ' ולפ"ז בנ"ד אע"ג דכ' לי' ראובן ללוי הבית וכל אשר לו יש לומר דלא הי' כוונתו רק על כל מה ששייך לו בודאי אבל מנא ידעינן דכוונת המוכר הי' גם על חצר של שמעון וא"כ כמו ביורש אף אם ידעינן שהוא יורשו וכל הקרקעות והמטלטלין של המוריש בחזקת היורש בלי שום דיבור של המוריש הרי התורה העמידה הכל בחזקת היורש אעפ"כ שדה זו צריך לברר שאביו הניח לו בפי' בתורת ירושה. דאל"כ חיישי' שמא גם אביו הי' מודה שלא ירד לתוך שדה זו אלא בתורת אריסות או לפירות וכדומה ולא הניח לבנו היורש בתורת ירושה כלל א"כ ה"נ בנ"ד ד אע"ג דידעינן שהוא לקות אעפ"כ כ"ז שאינו מברר על שדה זו שגם היא באה לו בתורת מקח אינו נאמן דלא עדיף מיורש דאנן לא טענינן לי' כ"ז שאינו מברר שגם שדה זו באה לו בתורת ירושה ומגוף השטר קנין אינו מוכח כיון דיד בעל השטר על התחתונה י"ל דלא כיון כלל המוכר על חצר של שמעון עד שהלוקח יברר בראי' ברורה שגם זו מכר לו המוכר אז טענינן לי' ללוקח גראה דאף אם נאמין לו ללוקח בלא ראי' לכל הפחות שבועת היסת מיהא בעי כאלו טען לקחתי' ממך וכאן לא שייך שבועה זו גלל כן הי' נראה לפי דעתי הקלושה שהדין עם שמעון המערער ובפרט שבגוף החזקה יש לעיי' עדיין אם היא חזקה מועלת אם לאו כיון דהו"ל זה נהנה וזה לא חסר רק משום דלא מצאתי עדיין גלוי לדין זה אמרתי מוטב להיות מן המחונים בדין כמחז"ל מאתן מאתן ד"מ זוזי שווי ועכבתי מלהגיד אח הפסק ב"ד עד שאדרוש את הדין מפי אדומ"ור והוא יאיר עיני בדין זה ועל תשובתו הרמה אני מצפה:

ועל אשר נתאחרה תשובתי אליו חזר וכתב אלי עוד כפעם וז"ל. אדרוש עוד הפעם את אדומ"ר את אשר כבר שאלתי נידון חזקת החצר ועיקר שכחתי כי המעשה שהי' כך הי' שאצל ראובן לקח אחד בתורת משכון את הבית הנ"ל על החוב שהי' מגיע לו מאת ראובן ולא החזיק עדיין בעה"ח הנ"ל את הבית והפלאץ הנ"ל רק נעל אח הבית הנ"ל במפתח זולא הכניס שום אדם לתוך הבית הנ"ל והפלאצין ואחר זמן מכר בעל החוב הנ"ל את הבית הנ"ל להלוקח וכתב לו בעה"ח להלוקח שמוכר לו כל הזכות שיש לו וכ"ז גליתי לאדומ"ור כי ראיתי בנתיבות הביא בשם התומים וגם הס' מ"ב בסוף הספר בפסק הלכות שם על סי' קמ"ו וכן הביא שם בשם מהרש"ל בסי' א' דבבע"ח שאני ופתיחין לי' שבילי החכמה אשר כ"ז אך למותר להאריך בדברי שפת יחר ומבקש אני מאת רומעכת"ה להודיעני הדין הזה איך לפסוק אותו. ע"כ לשון השואל:

תשובה

וזה אשר השבתי לו

בנידון דשאילנא קדמוהי כמבואר במכתבו הנה מה שרצה מעכ"ת לסמוך על דברי הרב בלח"מ בפי' דברי הה"מ. לפענ"ד קשה מאוד לסמוך על זה ובמ"כ יצא מגדר הפשוט לפרש דברי הה"מ בכוונה זרה ורחוקה וגם כי הוא נגד כל סוגיא דכולא תלמודא דקיי"ל בכל דוכתא דטוענין ליורש ור"ל כל הטענות שהי' המוריש יכול לטעון לזכותי' טוענין אנו בעצמינו להיורש כל זכות שהי' המוריש יכול לטעון ולדברי הרב בלח"מ לא יהי' זה רק אם צוה לפני מותו ואמר שזה אני מוריש לבני אבל אם מת סתם בלי שום צוואה שוב אין טוענין להיורש ואמרי' דלמא אי הי' המוריש כאן הי' מודה וכו' והא ודאי ליתא וראי' ברורה לזה מדין שטר כיס היוצא על היתומים דפליגי בה (ב"ב ע' ב') דייני א"י ודייני גולה ולדייני א"י דהלכתא כוותייהו נשבע וגובה מחצה והיינו משום דטענינן ליורשים החזרתי במגו דנאנסו כמו דאבוהון הי' מצי למיטען כן על פלגא דפקדון והתם ע"כ מיירי דלא צוה שום דבר לפני מותו דהא זהו עיק' פלוגתייהו דדייני גולה ודייני א"י דדייני גולה סברי אם איתא דפרעי מימר הוי אמר ודייני א"י אמרי אימר מלאך המות אנסו כדאי' התם בסוגייא עי"ש הרי להדי' דמיירי שם שלא צוה כלום לפני מותו ואפ"ה לדייני א"י דהלכתא כוותייהו טענינן ליתמי החזרתי במגו דנאנסו ולא אמרי' אלו הי' המוריש כאן הי' מודה דלא החזיר וכסברת הרב בלח"מ אלא ודאי דליתניהו לדברי הרב בלח"מ רק דכל זכות שהי' המוריש יכול לטעון לטובתו אנן מעצמינו טוענין כך ליורשים אף דמת סתם ולא צוה כלום לפני מותו ואף דייני גולה לא נחלקו עלייהו רק בכהאי גוונא דפליגי התם דכיון שהי' ידו' להמוריש שיש עליו שטר א"כ אם איתא דפרעי' מימר הוי אמר והיינו משום שהי' לו לחוש להשטר שיש עליו פן יוציאוהו על היורשים ולא ידעו מה לטעון אבל בכה"ג דנ"ד גם דייני גולה מודי דאפי' מת סתם טוענין להיורשים כל מידי דהוי מצי למטעון אבוהון לזכותי' דבזה ליכא הך סברא דמימר הוי אמר דלמה הי' לו לומר ולצוות על דבר שהוא בחזקתו מכבר ג"ש או אפשר שהי' לו שטר רק שהיורשים אינם יודעים אנה הוא וממילא ידע דכל מה שנשאר אחרי מותו יהי' לזרעו מודים דטענינן ליתמי לזכותן ולא אמרי' אלו אבוהון קיים דלמא הי' מודה דלזכות טענינן ליתמי ולא לחובתן ולדברי הרב בלח"מ מ בטל כל דין דטענינן ליתמי מדמצריך שהמוריש יניח להן כן בפירוש ליורשיו א"כ הלא המוריש בעצמו הוא הטוען כיון שהוריש כן בפירוש למורישיו ע"כ הרי הוא טוען בעצמו שהוא שלו ולמה זה אמרו דטענינן אנן ליתמי קצרן של דברים דברי הרב בלח"מ אין להם פנים כלל בהלכה וסוגיא דשטר כיס היוצא על היתומים הוי' תיובתא לדבריו ואין לחלק בזה בין מטלטלין לקרקע דהא הרמב"ן עצמו שהביא שם הה"מ למד דין הקרקעות מדין מטלטלין גם הש"ך בסי' קמ"ו משווה דין קרקעות למטלטלין. ומה שהכריח להלח"מ לומר כן מלשון הרשב"א שהביא ב"י אינו הכרח כלל וז"ל הב"י וכתב הרשב"א בתשובה הבא מחמת ירושה או מקח צריך להביא ראי' שהוא יורש או לוקח דאי לאו הכי אין טוענין לו כך הסכימו הראשונים ומכללם הראב"ד ונראין דבריהם שאם לא הביא ראי' שהוא יורש או לוקח מעמידין אותה ביד הראשון שיש לו עידי אבות ויכול הוא לטעון לפירות הורדתי' ואלו הי' כאן הי' מודה ומיהו וכו' והוקשה לו להרב בלח"מ כיון דחשש הרשב"א להך סברא דאלו הי' כאן הי' מודה א"כ מה יועיל לזה במה שמביא ראי' שהוא בנו של המת סוף סוף איכא למיחש דלמא אם הי' בכאן הי' מודה ומחמת זה הוכרח לפרש דצריך להביא ראי' שהוריש לו שדה זו בפירוש דמעתה תו אין לחוש להך מלתא דאלו הי' בכאן הי' מודה כיון שהורישה לו בפירוש ועפ"ז פירש גם דעת היש מי שפירש שהביא הה"מ כן אך כבר הוכחנו דליתא להך סברא דאלו הי' כאן הי' מודה דלזכות אמרי' דטענינן ליתמי כל מה דהוי מצי אבוהון למטען לזכותן אבל לחובה לא אמרי' אלו הי' כאן הי' מודה רק דהרשב"א מיירי שהראשון החזיק ג' שנים וזה היורש לא החזיק ג"ש וגם לא ידענו בבירור אם הוא יורשו אם לאו ומ"מ אם לא הי' המערער ודאי דהוי מוקמינן לה ביד היורש כיון שלא ידענו להמת יורש קרוב מזה וכמבואר בהלכות נחלות סי' ר"פ ורפ"ד ומשום דלכאורה מצי היורש למטעון נגד המערער מה לך בכך אם אני הוא היורש אמיתי או כי יש יורש קרוב ממני הלא אתה לא באתה אלי בטענת ירושה רק בטענת שהיתה של אבותיך ובזה כבר בטלה טענתך כיון שהחזיק בה המת מכבר ג"ש ולכך אניני צריך לראי' כלל נגד טענותך. ואם יבא אח"כ איזה יורש לטעון עלי מחמת ירושה שהוא יורש קרוב ממני אז אצטרך לראי' אבל נגד טענתיך שאתה בא לערער על גופה של שדה מכח עידי אבות להוציא גם מיד המת בזה דבריך בטלים מבלי שום ראי' כיון שהחזיק בה המת ג"ש וממילא השדה הוא בחזקתו כיון שלעת עתה אין עלי שום מערער מכח ירושה וע"ז בא הרשב"א להשמיענו דנראין לו דברי הראב"ד שצריך לראי' גם נגד המערער מחמת עידי אבות וכוונת הרשב"א בהבאת ראי' זו הוא כפשוטו שיביא ראיה שהוא בן המת או היורש היותר קרוב אבל כל זמן שלא הביא ראי' שהוא בן המת או יורשו מוקמינן לה ביד המערער ולא תועיל לזה חזקת ג"ש של המת כלל משום דהוי חזקה שאין עמה טענה ואפשר אלו הי' כאן הי' מידה שירד לפירות ומ"מ סגי בראי' זו שהוא בן המת או יורשי דכיון שהוא היורש בודאי תו הדרינן לכללא דקיי"ל בכל דוכתי דטוענין ליורש כל מה דהוי אבוהון מצי למטעון לזכותו הוי כחזקה שיש עמה טענה ולכך לא חיישי' תו להך סברא דאלו הי' כאן הי' מודה דלזכותו טענינן ולא לחובתו אבל כל כמה שלא הביא ראי' שהוא היורש לא שייך בזה הך דינא דטוענין ליורש כיון שאין לפנינו יורש ברור וכיון דאנן לא טענינן לי' ממילא נשארה החזקה של המת מבלי טענה ואמרי' אלו הי' כאן הי' מודה. כנלע"ד פשוט וברור בכוונת הרשב"א (במש"כ ואלו הי' כאן הי' מודה) ודו"ק בלשון הרשב"א שהביא בב"י ותמצא כדברי ובאמת שיש לדון בזה אחר סברת הרשב"א דמה בכך שלא הביא ראי' שהוא היורש מ"מ כיון שאין לך אדם מישראל שאין לו יורשים א"כ סוף סוף נטעון עבור היורש יהי' מי שיהי' הרשב"א במש"כ ואלו הי' כאן הי' מודה דלאו על המת קאי רק על היורש האמיתי וה"ק דאפשר דהיורש האמיתי הי' מודה להמערער משום שנודע לי ענינו ושמע מפי המת או ראה או ידע שירד לשדה זו באריסות הי' ניחא טובא דמעתה נסתלק מה שבאנו לדון אחריו וגם לישנא דאלו הי' מודה מדוקדק יותר אך רחוק בעיני לפרש כן בכוונתו ומ"מ הסברא מצד עצמה היא אמת ונכונה ודו"ק ומעתה דעת לנבון נקל לפרש עד"ז גם היש מי שפירש שהביא הב"י אלא דהיש מי שפירש הוסיף עוד דאף בהחזיק היורש ג"ש מ"מ בעי ראי' שהוא היורש דבלא"ה גם חזקתו אינה מועלת כיון שאין עמה טענה וכל זמן שלא נתברר לנו בעדי' שהוא היורש לא טענינן עבורו אף שהחזיק ג"ש וממילא נשארה חזקתו בלא טענה ואינה כלום ובזה נחלק עליו הרמב"ן וס"ל כיון שהחזיק ג"ש שוב מהמנינן לי' שהוא היורש במגו וכיון דנאמן בזה שהוא היורש ממילא טענינן עבורו וחזר להיות כחזקה שיש עמה טענה ולזה הסכים הרשב"א וכדמסיים עלה באותה תשובה ומיהו ה"מ וכו' אבל בלא החזיק היורש ג"ש מודה הרמב"ן להרשב"א דבעי ראי' שהוא היורש וכמש"כ הפוסקים אך הראי' דמצרכינן לי' להביא הוא כפשוטו שהוא בן המת או יורשו הקרוב וכדכתיבנא ודלא כהלח"מ ודו"ק ומאחר דנדחית עיקר ראייתו של הרב בעל לח"מ אין מקום לדבריו כלל והיינו דלא אשתמיט שום א' מגדולי הפוסקים הראשונים והאחרונים להביא להך דינא דחידש הלח"מ ואדרבא מוכח מלשונם בכמה דוכתי להיפוך ואם באתי להביא ראיות לזה מלשונות הפוסקים והתשובות יכלה הזמן והנייר ובמש"כ יש בו די ועיין והרבה יש לי לרצות עוד בסוגיא ד' כ"ג ובפרש"י ותוס' שם ד"ה יורש תנינא דגם משם יש להוכיח דלא כהלח"מ אלא שאין הזמן מסכים עמדי ואי"ה לעת אחר נאריך בזה. ומאחר דנידחו דברי הלח"מ א"כ אזדא לה כל מש"כ במכתבו הראשון ומה שהוסיף עוד במכתבו השני לזכות את המערער מפאת שאצל ראובן לקח א' את כל הנ"ל בתורת משכון על החוב שהי' מגיע לו ולא החזיק עדיין הבע"ח בבית ופלאץ הנ"ל רק שנעל את הבית במפתח שלו ולא הכניס שום אדם לתוך הבית ופלאצין הנ"ל והבע"ח הוא שמכר הבית להלוקח וקאתי עלה מפאת דברי התומי' שהביא הנתיבות. הנה בתומים למד דין זה מרומיא דשני תשובות הרא"ש אה אהדדי דבכלל צ"ח כתב דטוענין לבע"ח כמו שטוענין ללוקח ובכלל צ"ט כתב להיפוך דלא טענינן לבע"ח משום דקיי"ל בע"ח מכאן ולהבא הוא גובה וחשיב כבא להוציא שאינו מוציא כ"א בראי' ברורה וע"ז קא מתרץ התומי' דבכלל ב"ח מיירי שכבר גבה הבע"ח להחזיק ולכך חשיב כלוקח גמור וטענינן עבורו אבל בכלל צ"ט מיירי שבא לגבות ולא החזיק בה עדיין ולכך חשוב כמוציא משום דמכאן ולהבא הוא גובה ולא הוי כאלו היתה שלו מעיקרא זהו תוכן כוונתו וא"כ מה מהמבואר מדבריו החזיק ולא החזיק דקאמר התומים אין כוונתו על חזקת ג שנים רק על חזקת קנין שקנה השדה בחזקה דתו הוי כלוקח וטענינן עבורו וא"כ בנידון דידן דמיירי שכבר נעל הבעה"מ את הבית במפתח שלו הוי חזקה גמורה כמבואר בסי' קצ"ב ואף דהרמב"ם בעי גם שפתח אח"כ מ"מ בנידון דידן מסתמא נעל ופתח כמה פעמים וגם בלא"ה אין דברי הרמב"ם בזה מוסכמים להלכ' רק כפשטא דלישנא דתלמודא דנעל לחוד נמי סגי וגם כיון שהמפתח שלי י"ל דלכ"ע סגי בנעל לחוד ואין להאריך בזה כי המה דברים פשוטים וכיון שכבר קנה הבעה"ח את הבית בחזקה דנעל תו הוי כלוקח וטענינן עבורו כמו שטוענין ללוקח וכדברי הרא"ש בכלל צ"ח ואי משום שלא החזיק רק בבית ולא בפלאץ מ"מ הא קיי"ל מכר לו עשר שדות בעשר מדינות והחזיק באחת מהן קנה כולם ואפי' בית ושדה נמי דינא הכי כמש"כ הנ"י בב"ב הביאו הרמ"א בסי' קצ"ב לפסק הלכה ודין בע"ח הוא בדין מוכר כיון שחובו הוא כנגד הכל כמש"כ התוס' בקדושין דף כ"ז בשם הר' שמואל מאייברא הביאו הב"י בסי' קצ"ב וגם הנתיבות הביאו לפסק הלכה וכיון שכן בנ"ד חזקתו בבית מועיל גם להפלאץ והוי כלוקח על כולו דטוענין עבורו וא"כ אזדא לה גם מש"כ במכתבו השני וכל אלה הם דברים ברורים לפע"ד הקלושה אלא שמ"מ אינני תוקע עצמו לדבר הלכה לזכות הלוקח מפני החשש שחשש מעכ"ת בסוף מכתבו הראשין שיש לעיין בגוף החזקה אם הוא חזקה המועלת משום דה"ל זה נהנה וזה לא חסר ולפי שדבר זה תלי' לפי המקום והחזקה אם דרך השכנים להקפיד בכיוצא בזה הוי חזקה וא"ל לא כמבואר ברמ"א סי' ק"מ לכך לא אוכל להחליט דעתי בזה ומעכ"ת בצירוף הדיינים ידינו בזה לפי ראות עיניהם כי הם אדונים בזה ולא אני ואם הי' הענין שגם המערער הי' משתמש בחצר במקום ההוא לפרקים וודאי דלא הוי חזקתו כלום כמבואר ברמ"א סי' ק"מ והוא נובע מסוגיא דאנא בשכוני גוואי הוואי ועל הלוקח לברר זה שמעולם לא השתמש בו המערער כל ג' שנים רצופים. המחבר:

תוכן העניינים

שות בית דוד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה