שות בית דוד· רבי דוד טעביל רובין ממינסק
חלק חו"מ · סימן א
שאלה מעשה באחד שמסר לחבירו מאה שקים קמח שיוליכם על ספינה שלו לנמל פלוני וכל שק יהי' במשקל ארבעה פוד קמח וקיבל עליו הנפקד כל אחריות והמפקיד התחייב א"ע עבור זה שכר לערך מאה ר"ט והנה לאחר שמסר לו המפקיד על ספינתו נהג השומר ברמאות ולא שקלם כלל לפני המפקיד ואח"כ אירע מעשה שאחר שבא לפארט חסר לפי דברי המפקיד באופן שהחסרון עולה יותר מדמי שכירות שהתחייב א"ע ליתן בעד הולכת הספינה איך לידייני' דיינא להאי דינא כי הנפקד השיב א"י מה שהנחתה אתה נוטל הגם שהוא בעצמו לא הלך על הספינה ואינו יכול לטעון ברי שאינו נחסר כלום מ"מ הוי כא"י אם נתחייבתי לך והשאר הוא הילך. ולכאורה כן הדבר מבואר בח"מ סי' רצ"ח בסופו בהגהת הרב שאם המפקיד אומר נגנב מפקדוני והנפקד אומר א"י מה שהנחת' אתה נוטל דפטור וכטעמא דאמרן אך כד דייקינן שפיר אינו דומה לזה אלא כעוכלא לדנא ונאמר אם מסר המפקיד לשומר עשרה שטרות והתחייב א"ע ליתן עשרה זהובים בעד שכר שמירתן ונאבד א' מהן על ידי פשיעת השומר באופן שחייב הגם דהתורה מעטה בשמירתן ופטור השומר מלשלם מכל מקום גם המפקיד פטור מלשלם השכירות שהתחייב א"ע כמבואר בח"מ סי' ש"א דעכ"פ מפסיד שכרו ולדעתי פשוט שאינו מחוייב לשלם כלל היינו כל עשרה זהו' כיון שלא השלים עבודתו וגרם לו הפסד יותר משכרו ויש להביא ראי' ע"ז הגם שאינו צריך לדעתי ממה שמוכח בש"ס בב"מ [נ"ח א'] דאם פשע ביום א' ולא שמר כראוי שאינו מחוייב לשלם כל שכירות השנה אם הי' נשכר בהבלעה היינו על משך שנה או חודש ומה לי שכר הזמן שמפסיד מחמת שהיתה בהבלעה והנשכר לא השלים עבודתו ביום א' ומה לי שכר באיכות החפץ שהית' בהבלעה ואם לא השלים בא' מחפצים אינו מחוייב לשלם לו כל השכירות כללא דמלתא כל זמן שלא השלים עבודתו ותנאו שנתחייב השומר אינו מתחייב המפקיד בשכר שמירה וא"כ הוא הדין בנ"ד יכול המפקיד לטעון אני יודע בבירור שאתה לא קיימת תנאך ע"כ איני מחוייב לך השכר וא"כ ה"ל כשומר אמר א"י אם אתה חייב לי שכר שמירה והמפקיד אמר ברי שאיני חייב לך שאינו יכול להוציא מידו השכירות דחיוב השכירות אינה אלא לבסוף ואפי' למ"ד ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף מ"מ כל שלא השלים תנאו ומחזיר לו באמצע הדרך בוודאי אינו חייב כלל אלא לאחר שהשלים תנאו ועבודתו פליגי אם התחילה כבר או שלא התחיל כלל אלא עתה [הגם אם נאמר שכבר ההתחייבות היתה מתחלה אך כשאירע עתה קילקול לפי דברי המפקיד הוי לדידי' כספק פירעון א"כ הוי כמלוה טוען שמא נפרעתי דפטור הלוה הגם שמוחזק ותופס בפיקדון אין זה תפיסה אלא מספק ופיקדון ברשותי' דמרי' קאי] ויותר מזה מבואר בח"מ סי' ע"ב גם במשכון אם הי' ספק למלוה כמה נתחייב הלוה על משכונו והלוה טוען ברי שמחוייב המלוה להחזיר לו משכונו בכ"ש אם אינו אלא פיקדון שאינו יכול לתפוס וע"כ לדעתי הדבר פשוט כביעתא בכותח שמחויי' השומר להחזיר את הפיקדון למפקיד בלי שום תשלומין כיון שא"י בעצמו אם השלים תנאו ועבודתו שהתחייב א"ע ואיך יכול ליקח שכירתו אך מה אעשה שלא זכיתי שיודו חבירי לדברי ונפסק הדין עפ"י הרוב שיפטר השומר בטענת א"י שישבע ע"ז ויטול שכרו משלם והנה בקשתי מחבירי שעכ"פ ינוכה משכירתו כיון שגרם במעט שלא רצה לשקול וליתן כתב קבלה ע"ז כמה קיבל על הספינה אנן סהדי שלא הי' מתחייב השוכר ומרבה בשכירות על אופן כזה שיכול לטעון מה שהנחתה אתה נוטל והנה בזה היו מודים קצת לדברי אך לא הי' דעתם רחבה לפסוק הדין בבירור ועשו פשרה בזה ולדעתי פשוט לכל מתחיל שאינו חייב לו כל שכירתו וחייב השומר לנכות משכירתו באומד יפה ובעיקר כתבתי לעיל ובקשתי להודיעני ע"י מוקדם באופן כשיבואו הבע"ד בעשיית פשרה נדע איך להתנהג כשיכריע מע"ל כדעתי:
שוב עיינתי דנראה ברור גם אם הי' כבר חיוב על המפקיד מחוב אחר והשומר הוא המלוה טוען א"י אם נחסר מהפקדון והלוה הי' טוען ברי שנחסר לו מהפקדון הי' מחויב המלוה הוא השומר להחזיר לו פקדונו בחנם הגם שוודאי נתחייב לו הלוה והספק פרעון בא ממקום אחר בטענת יש לי בידך כנגדם שהפסדתה מפקדוני דהא דשמא עדיף היינו להחזיק ולא להוציא הגם שמבואר בש"ע סי' ע"ב סעי' כ"ו בסופו דאם המלוה טוען א"י כמה נפחת והלוה טוען ברי שישבע המלוה שבועת היסת ונפטר היינו דווקא משכון דב"ח קונה משכון והוי כשלו והוי כלוה רוצה להוציא מתחת ידו ומש"ה נשבע היסת ונפטר ונראה דבזה אפשר ליישב אחר העיון מה שנתחבטו למה די בהיסת ולא בעינן נק"ח דמיירי דאין המלוה תובע כלום וכסברת הר"ן הביא הסמ"ע ס"ק י"ט משא"כ בפקדון דברשותו דמרי' קאי מחויב המלוה להחזיר כיון דהלוה טוען ברי שפרעתי לך החוב אך באמת גם במשכון הנ"ל צ"ע דהא מבואר שם סעיף י"ד בהגהת הרב דאם הם מחולקין בפרעון ואצל המלוה נולד ספק בפרעון שמחוייב להחזיר המשכון בחנם וא"כ מדוע נשתנה דינו כאן בסעי' כ"ו דאם המלוה מסופק כמה נפחת שישבע ויטול דמה לי ספק פרעון או טענת שנפחת מהמשכון ע"י פשיעותו ואין בידי ליישב זה כי אם בסברת הט"ז בסעיף הנ"ל דזה לא מחשיב כלל לספק ולא דמי לאינו יודע אם נפרעתי כיון שאומר ששמרתי' כראוי ובמקום המשתמר א"כ מסתמא לא נעשה שום סיבה ופחת ואם נעשה היא באונס אך בנ"ד שלא הלך בעצמו אין להחשיבו לטענת ברי וגם לפי שיטת הפוסקים וכן סתם המחבר לקמן סי' ש"ג דש"ש חייב על גניבת אונס א"כ נראה דהוי ספק גמור ויש לי עוד הרהורי דברים בטענת שמא וברי אך מפני שאינו נוגע לזה לא אספנו פה:
ע"כ לשון השואל.
תשובה
וזה אשר השבתי לו
מכתבו היקר הגיעני ומפני הטרדה לא השבתי עד כה עתה ראיתי להשיבו מפני הכבוד ואכתוב כפי הנלע"ד בקצרה והנה בראשית ההשקפה הי' הדבר זר בעיני לחייב את בעל הספינה באחריות גניבה ואבידה כי כפי הנהוג בקאנטרקטין באספלאוו דפה שלא לכתוב קבלת אחריות בפירוש. אף דודאי הוי כש"ש להתחייב בגניבה ואבידה דלא גרע מהאומנין דבההוא הנאה דתפיס לי' אאגרי' הוי ש"ש. עכ"ז מעולם לא החלטנו הדין לחייבו בגניבה ואבידה והיינו מהא דאמרי' בב"ק (נ"ו ב') בפיסקא דמסרו לרועה דאמרי' שם מאי מסרו לרועה. מסרו רועה לברזלי' דאורחי' דרועה לממסר לברזיל' עי"ש וכן פסק בשו"ע סי' רצ"א סעי' כ"ב. ועי' ש"ך שם ס"ק ל"ב. שכתב דאפי' לדעת החולקין באשתו ובניו אם אין להם במה לשלם מודים בזה דפטור עי"ש ודו"ק וכיון שהדבר ידוע ומפורס' שאין מדרך בעל הספינה ללכת בעצמו על ספינתו. רק להושיב אחר במקומו (הנקרא שאפער) א"כ אין דינו של בעל הסחורה באחריות גניבה ואבידה עם בעל הספינה כלל רק עם השאפער. ואף דנהיגי למכת' בשטרי הקאנטרקט אחריות אש ומים לא קבלתי עלי. ליכא לדיוקי מהא לישנא מכלל דשאר אחריות קבל עלי' דאפשר דלא כתב כן אלא לשופרא דשטרא ומנא אמינא לה מהא דאיתא בב"ב (ע' א') בעי מיני' רב אחא ב"ר הונא מר"ש. חוץ מחרוב פלוני חוץ מסדן פלוני אותו חרוב הוא דלא קנה הא שאר חרובים קנה. או דלמא שאר חרובים נמי לא קנה. אמר לי' לא קנה ואיכא דאמרי חוץ מחצי חרוב פלוני כי' עי"ש וכירשב"ם שם דלהכי לא קנה שאר חרובים דבשביל שייפה המוכר כוחו שפירש בפירוש אין אני מוכר החרוב ההוא. אין לנו לגרע כוחי בשאר חרובים כו'. ואפי' לרבנן נמי איכא למימר לפיכך פרט החרוב ההוא דבההוא חרוב פלוני היה חפץ יותר ולא היה רוצה שיתבענו לוקח לדין. ולחרוב זה איכוין לשופרא דשטרא. אבל על שאר חרובים לא חשש לשופרא דשטרא דמ"מ בוטח הוא במאי דקיי"ל כו' עכ"ל. והכי נמי דכוותי' בכל בעלי ספינות דמני' למימר דלאחריות אש ומים חשש לשופרא דשטרא ולשאר אחריות לא חשש כ"ם. ועוד מצינן למימר כאן דלטפויי אתא שיתחייב בשכרו בשלימות ואף דהיכא פלוגתא דרבוותא בהך דינא דהרי"ף והרמב"ם השמיטו להך דינא. ועי' תוס' שם ד"ה חוץ מחרוב. ועי' בב"י סי' רי"ו במש"כ בזה. מ"מ ודאי דיכול המוחזק לומר קים לי כהרשב"ם ועוד יש להאריך בזה. אך לא ראיתי להרחיב הדבור בזה. כיון שכ"ת כתב שקיבל עליו כל אחריות ובדעתו מוחלט הדבר לחייבו בגניבה ואבידה. לזאת נראה לדון לפי הנחתו שחייב בגניבה ואבידה כי חזקה על חכם כמי"ב שכבר עמד על נידון דידי' שאין לפוטרו משום הנך מילי דכתיבנא:
והנה בעיק' יסוד הנחתו שהניח שאם פשעבא' מהשטרו' אינו מקבל שכר על כולן והביא ראי' לזה. מהא דאמרי' בב"מ (נ"ח א') גבי השוכר את הפועל לשמור את התינוק ואת הפרה. שאם שכרו לשנה או לחודש נוטל שכר שבת לפיכך אחריות שבת עליו. ומשמע לי' מזה שאם פשע בשבת אינו נוטל שכר בעד השנה כולה אם עולה דמי ההפסד הבא מחמת הפשיעה כנגד שכר של כל השנה וא"כ מה לי הבלעת הימים ומה לי הבלעת החפץ. ונראה מדבריו דעיקר הך דינא בהבלעה חליא מלתא דמחמת ששכרו בהבלעה על כל החפצים לכך בפשיעת אחד מהן מפסיד שכר כולן. וכן הוסיף בזה ביאור במכתבו השני. דהכל תלי בהבלעה. ולענ"ד עיקר הנחתו אינו נראה ואדרבה מסוגיא דהתם יש להוכיח בהיפוך דאינו מפסיד אלא שכר שבת בלבד מדפריך התם אי הכי רישא דתני אין אחריות שבת עליו ה"נ דלהפסיד את שכרו ומי אית לי' שכר שבת. וא"כ אס"ד דבפשיעת שבת מפסיד שכר כל השנה כולה. א"כ מאי קא קשיא לי' כלל מרישא דאימא דהכי קאמר אין אחריות שבת עליו ולכך אינו מפסיד שכר כל השנה כולה. אבל בסיפא דאחריות שבת עליו אם אירע הפסד בשבת מפסיד שכר של כל השנה כולה אלא ע"כ דגם בסיפא אינו מפסיד רק שכר שבת ולכך שפיר קא קשיא לי' מרישא דכיון דברישא אין לו שכר שבת בלא"ה ה"כ מאי אין אחריות שבת עליו דתני. ואין לדחות זה ולומר דברישא דלא הוי בהבלעה הוי מלתא דפשיטא לי' להש"ס דאין סברא כלל שיפסיד עי"ז שכר כל השנה כולה אף אם הי' אחריות שבת עליו ולכך קא קשיא לי' להש"ס דלמאי תני רישא כלל אין אחריות שבת עליו. דאי משום שכר שבת הא בלא"ה לית לי' שכר שבת ואי משום שכר כל השנה זהו מלתא דפשיטא דשכר כל השנה. לא תליא בזה כלל כיון שאינו בהבלעה. דזה אינו חדא דלשנא דהגמ' לא משמע כן ועיקר חסר מן הספר. ועוד דזה אינו קושיא כלל דאף דברישא לא יהי' רבותא כ"כ מ"מ שייך שפיר למתני משום דבעי למתני בסיפא לפיכך אחריות שבת עליו ולאשמועינן הך רבותא דמ"מ הפסיד שכרו לכך תני רישא איפכא לפיכך אין אחריות שבת עליו ור"ל דלא הפסיד שכר כל השנה וכה"ג משני הגמ' בכמה דוכתי' איידי דבעי למתנא בסיפא תני נמי רישא וא"כ לא הל"ל להגמ' לשנויי בשקנו מידו רק דתני רישא משום סיפא. דהא הך שינויא דבשקנו מידו הוא שינויא דחיקא תדע דלא משני כן לעיל מיני' באותה סוגיא גבי בני העיר ששלחו שקליהן. ודחיק לשנויי דנשבעין לבני העיר במעמד גזברין ונגנבה בלסטים מזויין עי"ש ולמה לא משני דמיירי בשקנו מידו אלא ע"כ דהאי שינויא הוי דחיקא לי' להש"ס דמדתני סתמא משמע דמיירי בסתם שומר שלא קני מידו כדרך כל השומרים שהם בלא קנין. וא"כ הדק"ל אמאי דחיק הגמ' לאוקמי בשקנו מידו ה"ל לשנויי דתני רישא איידי דבעי למתני סיפא דזהו תירוץ פשוט בכל הש"ס. אלא ע"כ דשכר כל השנה לא הפסיד גם בסיפא. רק שכר שבת לחוד. ולכך שפיר קא קשי' לי' מרישא דלא שייך למתני כלל אין אחריות שבת עליו כיון דבלא"ה לית לי' שום שכר. וגם בעיקר סברתו דתלי הך דינא אם שכרו בהבלעה או שלא בהבלעה אינו מסתבר כלל דמה ענין הבלעה לכאן והבלעה שאמרו בש"ס במס' ב"מ אינו אלא לענין דלא להוי מחזי כשכר שבת. ומשים דשכר שבת אינו אלא מדרבנן ולכך סגי בתקנתא קלה דהבלעה כיון דתו לא מחזי כשכר שבת לכך לא חיישינן לה תו במלתא דרבנן. אבל מנ"ל למילף מזה לענין להפסיד כל שכרו שיהי' תלוי בהבלעה או שלא בהבלעה כיון שאין לזה שום רמז בש"ס ולענין ממונא דהוא דאורייתא לא ילפינן מתקנתא דעבדו חז"ל למלתא דאיסורא דרבנן בעלמא. אמנם יש להביא ראי' לדברי כת"ר מהא דאמרי' במס' ע"ז (ס"ה) רבא אמר ל"ק הא דאמר לי' העבר לי מאה חביות במאה פרוטות הא דאמר לי' חביות חביות בפרוטה ופרש"י וז"ל דכל כמה דלא אעברינהו לכולהו לא יהיב לי' מידי הלכך כולה אגרא שייך בי' עכ"ל ופירושו מוכרח שם בסוגיין הרי להדיא דהיכי דשכרו בהבלעה על כמה חפצים. כל כמה דלא השלים כל מלאכתו לא יהיב לי' שכרו כלל וא"כ הוא הדין היכי דנאבד א' מהם אבד כל שכרו וזו ראי' מוכרחת:
ומעתה צריכינן ליישב הנך סוגיות כי היכי דלא לסתרי אהדדי דמהא דב"מ מוכח דלא תליא בהבלעה כלל. ומהא דע"ז מוכח דתליא בהבלעה ונראה דיש לחלק בין הבלעת הימים ובין הבלעת החפצים דבהבלעת החפצים הוא דשייך לומר דנעשו כולם כחפץ א' היכי ששכרו בה בהבלעה מאה חביות ביחד כיון שיכולים להתערב ולעשות מהן חביות א' גדולה וגם משארי חפצים יכול לעשות מכולם חבילה אחת מה שאינו בימים דכל יום ויום בעי שימור בפני עצמו ועוד דבחפצים זימנין דמשכחת לה אם לא ימצא מי שיעבור לו כולן יחד לא ירצה להעביר מקצתן כלל ונוח לו שישארו במקומן. ולכך אף אם לא יהי' הענין כן מ"מ בכיוצא בזה אמרו לא נתת דברך לשיעורין משא"כ בהבלעת הימים דאטו אם לא ימצא מי שישמור לו בשבת יניחנו בלא שימור גם בשאר הימים לכך לא נעשו ע"י הבלעה כגוף אחד ועוד יש לחלק דבהבלעת הימים כגון שכיר שבת שכיר חודש שכיר שנה דדינו כפועל שיכול לחזור בו בחצי היום וא"כ לא יהא אלא חוזר מ"מ צריך לשלם בעד מה ששמר. משא"כ בהבלעת החפיצים דדינו כקבלן שאינו יכול לחזור בו ולכך נעשו כגוף א' ואם לא השלים תנאו בא' מהן אבד שכרו לגמרי אם מגיע ההפסד כנגד כל שכרו ועוד יש לחלק בכמה גווני ולפ"ז נמצא מה דיליף כת"ר הבלעת החפצים מהבלעת הימים הוא תלי תניא בדלא תניא ועכ"פ הא ודאי דבהבלעת החפיצים שפיר קאמר כת"ר דבפשע בא' מהן הפסיד כל שכרו:
ומעתה נבוא לעיקר הדין והנה במאי דסיים אפתח. מאי דרמי מר פסקי השו"ע בסי' ע"ב אהדדי דבסעיף י"ד כתב הרב בהג"ה. דלוה שאמר למלוה על המשכון פרעתיך כך וכך והמלוה השיב אמת פרעתני אבל איני יודע כמה הלוה נאמן ואילו בסעיף כ"ו בסופו כתב המחבר דכשאמר המלוה איני יודע כמה נפחת דנשבע המלוה הסת ונפטר ורצה לומר שגובה חובו ותמה מר מה חילוק יש בין זל"ז וכתב שלא מצא ישוב לזה רקע"פ דברי הט"ז תמהני עליו שלא שם עינו על דברי האחרונים במקומן שכתבו לחלק בין טענת פרעון וטענת יש לי בידך כנגדו דבספק פרעון דשטרא כיון דלפרעון קאי נמצא דבזה הספק קמבטל להמלוה לחזקת השטר או המשכון שיש לו וכההיא דסי' נ"ט משא"כ בטענת יש לי בידך כנגדו אף דהמלוה אומר איני יודע מ"מ כיון דקיי"ל בעלמא דזה גובה וזה גובה. א"כ מלחא אחריתא היא ואינו מגרע בזה חזקת השטר או המשכון ולכך נשבע שאינו יודע וגובה בשטרו ודבר זה מבואר בקצה"ח סי' נ"ט עי"ש במש"כ מעשה בא לידינו כי' והסכים לזה בנתיבות סי' הנ"ל. וכתב שהוא מלתא דפשיטא וטענת פחת במשכון ודאי דהוי כטענת יש לי בידך דמלתא אחריתא הוא ואיני מגרע חזקתו בזה וכ"כ בנתיבות סי' ע"ב בכדי ליישב הך קושיא עצמה שהקשה מעכת"ר. ודבריהם פשוטים ומבוארים בזה ואינם צריכים סעד לתומכן ומעתה אתיין שפיר פסקי השו"ע בסעי' י"ד וסעיף כ"ו ולית כאן רומיא כלל ועוד יש ליישב בכמה אנפי ולא רציתי להאריך בזה מפני שדברי הקצה"ח והנתיבות נראין עיקר בזה:
ומאחר שכן הוא בלי ספק נשובה לראות בנ"ד למאי מדמינן לה לטענת פרעון או לטענת יש לי בידך כנגדו והנה אם לא הי' בכאן שום שכר אחר רק שכר שמירה בלבד הי' הדבר שקול כי יש פנים לכאן ולכאן כי יש לדון ולאמר דעד כאן לא אמרינן דטענת פחת במשכון אינו מגרע חזקתו אלא היכי דהחוב הוא בא מפאת ההלואה דכיון דבהלואה אין בה שום ספק כלל א"כ טענת פחת מלתא אחריתא היא כטענת יש לי בידך כנגדו משא"כ היכי דהחוב היא שכר שמירה דבזה אף אם הי' הדין נותן שלא להתחייב בפחת כגון בשטרות והקדשות או שהי' שמיר' בבעלים וכיוצא מ"מ הרי הפסיד את שכרו כדמוכח מההיא סוגיא דהזהב וכמו שהביא כת"ר במ"כ נמצא דטענת פחת בכאן הוי כטענת פרעון על שכר שמירה כיון דאם אמת נכון הדבר שנאבד לא נתחייב בשכר שמירה כלל וא"כ אף שהוא מוחזק במשכון הרי אבד את חזקתו וכההיא דסעי' י"ד דלעיל אמנם גם בהיפך יש לומר דעד כאן לא אמרינן בשטרות והקדשות דשכרן מיהא הפסידו רק משום דכיון דפטרתן התורה מתשלומי הפחת א"כ עיקר טענתו בפחת אינו אלא להפסיד את שכרו אבל בשומר דעלמא דחייב לשלם הפחת אף אם יעלה דמי הפחת הרבה יותר מכדי שמירתו אפ"ה חייב לשלם הכל ולא מצי למפטר נפשי' באיבוד שכר שמירתו לחוד א"כ הסברא נותנת דאינו תלוי כלל זה בזה רק שהשומר הוא מחויב לשלם דמי משכורתו שלימה נמצא דעיקר תביעתו של המפקיד אינו לפטור עצמו משכר שמירה דהא אם דמי הפחת הוא יותר משכרו תובע ממנו כל דמי הפחת ואדרבה כל עיקר טענתו הוא כיון שנתחייבתי לך בשכר שמירה על ידי זה נתחייבת לי דמי הפסד מגו"א וכיון שכן תו הוי כטענת יש לי בידך כנגדו דמילתא אחריתא היא ואיני מגרע בזה חזקת משכונו וכההיא דסעי' כ"ו דלעיל האף דדינא דזה גובה וזה גובה לא שייך הכא כ"כ דאין סברא שיטול זה שכרו במזומן דווקא כדין שכיר דלא מצי למיומר טול מה שעשית בשכרך וכמש"כ התוס' בב"ק [ט' א'] ד"ה ר"ה בשם ר"ח דשלשה חילוקים בפרעון יש ועיי"ש וזה ישלם לו עבור נזקי בקרקע כדין מזיק מ"מ גם בהיפך לומר דמגרע בזה חזקתו אין שייך כאן דהא מ"מ שכרו הוא תובע בברי וסברא דכל שטר לפרעון עומד שב' בקצה"ח ג"כ לא שייך כאן וכיון שהדבר שקיל ומוכרע וודאי אם כבר נפסק הדין עפ"י הרוב לחייב את בעל הסחורה לשלם אין אח"ז כלום כי על אלה וכיוצא בזה אמרה תורה אחרי רבים להטות:
אמנם באמת בנידון דידן לא צריכין למיחת נפשין לה ספיקא כלל כי כל זה אינו רק אם לא הי' בזה שום תשלומין אחרים רק שכר שמירה בלבד אולם בנ"ד שעיקר השכר הוא שכר הולכת הסחורה למקום הידוע ושכר הספינה וגם כי יש לו לבעל הספינה ע"ז כמה הוצאות ורפסתא דספינתא וחיוב שמירתו אינו אלא בההוא הנאה דתפיס לי' אאגרי' כדין אומן ובזה כבר הביא בקה"ח בשם הרשב"ץ בסי' ש"ה ס"ק ב' באומן שעשה מלאכה לבעה"ב והבעה"ב סייעו במלאכתו באופן דהוי שמירה בבעלים ונאבדה המלאכה קודם שהחזירה לבעה"ב ב ופסק הרשב"ץ דעל פחת האבידה פטור מלשלם דהוי שמירה בבעלים וכיון שכן חייב ליתן לו שכרו משלם ובקה"ח תפס ע"ז מהך סוגיא דהזהב דבהקדשות ניהו דפטרתו התורה מלשלם מ"מ שכרן הפסידו וה"נ דכוותה ושוב צידד קה"ח לומר דעד כאן לא אמרינן דהפסידו שכרן אלא דהשכר הוא שכר שמירה משא"כ הכא דהשכר בא לו בשביל אומנתו שפיר פסק הרשב"ץ דמחייב לשלם שכרן ולבסוף הניח בצ"ע הדבר ובנתיבות כתב עליו דאין בזה שום ספק וממקומו הוא מוכרע דהא בני העיר ששלחו שקליהן דאמרי' עלה אגרייהו מיהו לפסדו הא גם התם השכר אינו שכר שמירה רק שכר הולכת המעות ליד הגיזבר ואפ"ה הפסידו לשכרן וא"כ ה"נ גבי אומן מפסיד גם שכר אומנתו ונראה דבנ"ד כ"ע מודים דמחויב לשלם לו שכר הולכת הספינה בעד הסחורה הנשארת דהא יש להבין דבאמת נראה סברת בעל קה"ח נכונה ומיושרת דמה לו לבעה"ב אצל שכר אומנתו של האומן מה שהרויח בפועל ידיו ואם נגנב או נאבד מפני שלא שמר כראוי אם שכיר הוא בא בשכרו אבל מה שייכות יש לו לשכר אומנתו אך ראיית בעל נתיבות להפסידו גם שכר אומנתו ג"כ היא ראי' ברורה שאין להשיב עלי' עוד יש להבין בסוגיין קושיית הגמ' אגרייהו מיהו לפסדו מה הוא סברת הש"ס בזה אם הוא מצד הסברא דניהו דהם פטורי' מלשלם מ"מ כיון שהם הגורמי' במה שנגנב או נאבד גם המה יפסידו עכ"פ שכרן זה ודאי אין סברה כלל דכיון שהתורה פוטרתן מהיכי תיתי לחייבינהו ואי משום דכיון שלא שמרו כראוי אמאי יתן לו שכר התינח על שכר שמירה לבד שפיר הוי מקשה הש"ס כן מסברא אבל על שכר שליחות יותר מסתברין בזה סברת בעל קה"ח דאין לזה שייכות כלל עם מה שלא שמרו כראוי:
אמנם עיקרן של דברים אלו מבוארים היטב עפ"י מאי דקיי"ל דשליח או פועל שארעו אונס ולא נהנה הבעה"ב כלל ממלאכתו אם האונס בא מפאת השליח דלא מצי למימר אנא קאמינא הוא מפסיד שכרו מכל וכל כמו בשליח שהביא אגרת ומצא תגר שכ' המרדכי ועי' בסמ"ע סי' של"ה ס"ק ט"ו. אבל אם האונס בא מפאת הבעה"ב דמצי השליח למימר אנא הא קאמינא מחויב ליתן לו הבעה"ב שכרו וכדאמרי' בשמעתין נשבעין ליטול שכרן מבעה"ב וכ"ז הוא כשלא נהנה בעה"ב אבל כשנהנה בעה"ב אף שה שהאונס בא מפאת הפועל אפ"ה צריך לשלם בעד מה שנהנה וכדאמרי' בהשוכר את האומנין (ע"ט א') דשוכר את החמור ומת בחצי הדרך נותן לו שכרו של חצי הדרך דאלו עד הכא בעית למיתי לאו אגרא בעית למיתב ועי"ש בתוס' ד"ה אלו וכל אלו חלוקי דינים מבואר היטב מתוך הש"ס ומפסקי הש"ע ועיי' בנתיבות סי' של"ה ס"ק ג':
ומעתה נתבאר לנו היטב קושיית הש"ס דמקשו אגרייהו מיהו לפסדו משום דהכא שנגנב הכל ולא נהנה כלל בשליחותן דהכי משמע לשנא דנגנבו או שאבדו דנגנב הכל וכיון דאין להמשלח שום הנאה בשליחותן אם הי' אונס גמור חשבינן לי' כאונס שבא מפאת הבעה"ב דנותן להם שכרם אף שלא נהנה משום דהשליח מצי למימר אנא הא קאמינא ומה לי במה שנאנסו מעותיך אבל כיון שנאבד ע"י גו"א נהי דהתורה פטרן מ"מ לא עדיף זה מאונס הבא ע"י שליח כמו בהביא אגרת ומצא חגר או במת החמור בחצי הדרך דהיכי דלא נהנה הבעה"ב אינו נוטל שכר כלל אף דהוא אונס גמור וה"נ כמו כן בנגנב אף דהתור' פטרתו מ"מ כיון דלא נהנה בעה"ב כלל בשליחות וזה בא מפאת השליח לא עדיף זה מאונס גמור שמפאת השליח שאינו נוטל שום שכר וזהו כוונת רש"י במש"כ בסוף הדיבור והרי לא השלימו מלאכתן ודו"ק וגם בהך עובדא דבעקצה"ח שפיר קפטר לי' בנתיבות ומוכח כן מסוגיין כיון שלא נהנה הבהע"ב כלום והרי לא השלים מלאכתו דהשלמת המלאכה אינו אלא לאחר חזרה ליד בעלים וכמו שהוכיחו כן מהתו' דפרק הגוזל קמא והך שמירה בבעלים ניהו דהתורה פטרתו מ"מ לא עדיף מאונס הבא מפאת השליח וכדכתיבנא כנלע"ד ברור פירושא דסוגיין וכיון שכן בנ"ד דנהנה בעל הסחורה במה שהביא הסחורה הנשארת. א"כ אם הי' הדין נותן בכאן דיפטר מגו"א כגון אלו הי' כאן שמירה בבעלים וכדומה בודאי דהי' מתחייב לשלם שכרו בשלימות בעד הסחורה שהביא כיון שנהנה בעה"ב משום דדמיא להא דאמרי' אלי עד הכא בעית למיתי לאו אגרא כו' וגם בעל נתיבות יודה לזה כאשר הוכחנו מדבריו וא"כ גם עתה שאין צד לפוטרו מגו"א מ"מ וודאי דהוי כטענה אחריתא וכטענת יש לי בידך כנגדו דאינו מגרע בזה חזקת משכונו ושפיר פסקו החולקים עליו דישבע שא"י ויטול שכרו.
אמנם כ"ז הוא אם הוא מקרי מוחז' במה שת"י על הספינ' ע"פ אופני חזקת משכון המבוארים בסי' ע"ב ואף שבנ"ד לא בא לידו בתורת משכון מ"מ גם באומן פסק הרמ"א א בא"ע סי' כ"ח סעיף ע"ו בהג"ה דקונה משכון ולכך אם קדשה בשכרו מקודשת עיין בב"ש וח"מ שם דהביאו ג' שיטו' בזה נמצא בנ"ד וודאי דקנה משכון אף לשיטת הר"ן שהביאו שם דכאן וודאי דתפוס לי' אאגרי' אחר התביע' ולשיט' זו נראה שהסכי' גם הגר"א א בביאורו עיי"ש ואפשר דגם להרמב"ן בנ"ד קונה משכון דעיקר סמיכתו לכתחילה הוא ע"ז מ"מ לא ברירא לי מלתא לשי' הרמב"ן ולא הספיק הזמן בידי לעיין בזה כראוי יען שהשליח אץ ונמהר לדרכו מ"מ כיון דלרי"ו והטור והר"ן קונ' משכון בכה"ג דנ"ד וגם הרמ"א פסק כרי"ו בביאורי הגר"א נראה דס"ל ל כוותייהו עיקר כוותייהו נקטינן בנ"ד דקונ' משכון וא"כ אם הוא מוחזק בסחורה ע"פ האופנים המבוארים בסי' ע"ב מסעיף י"ז עד סעיף כ"ב שפיר פסקו החולקים עליו וכדכתיבנא אבל אם אינו מוחזק במשכון וודאי דהדין עם כת"ר וישבע בעל הסחורה שנפחת כנגד שכרו בוודאי ויפטר מת מתשלומי דמי השכר וזה ישבע שא"י אם נפחת יותר ויפטר מלשלם את המותר וזה פשוט רק אם הוא באופן דלית לנו לפוטרו מגו"א מהנך טעמי שכתבנו בריש דברינו: