שות ביכורי אברהם· הרב אברהם אלישוב
שו"ת · סימן טו
ב"ק דף י"ג ע"ב ד"ה זרק כתבו התוספות דאם זרק חץ או אבן על הכלי ובא אחר וקדם ושברה חייב דאל"כ לא משכחת בצרורות ח"נ עכ"ל. ובקצה"ח (סי' ש"ץ) ראיתי שדוחה הוכחת התוספות וז"ל ומה שהקשו התוספות דאל"כ לא משכחת ח"נ בצרורות נראה דמ"מ אינו אלא כחו. ואע"ג דכמאן דנשבר דמי מ"מ כיון דאינו אלא ע"י כחו הלכה למ"מ דח"נ הוא דמשלם ע"כ עי"ש והביא ראיה מהרא"ש ז"ל שהוכחת התוספות אין הוכחה דגם בזורק חץ אזלינן בתר מעיקרא שכתב בפרק כה"י גבי התיזה ברה"ר והזיקה ברה"י חייב וז"ל אע"ג דגבי דרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשברה אסיקנא לעיל כרבה דבתר מעיקרא אזלינן הכא לא אזלינן בתר מעיקרא אלא אחר המקום שנעשה שם ההיזק דגלי לן קרא ברגל ובער בשדה אחר עי"ש ואי נימא לחלק בין זרק חץ לזרק כלי א"כ מאי קשיא ליה מדרבה דהא התם התיזה ברה"ר דאינו אלא צרורות והוה ליה זורק חץ אלא ודאי דהרא"ש אינו מחלק בין זורק חץ לזורק כלי. אך לפענ"ד נראה לומר דלא כהקצה"ח שדחה הוכחת התוספות כי הוכחת התוספות הוכחה כי התוספות מפרש הגמרא בענין אחר והרא"ש ז"ל מפרש הגמרא בענין אחר. אך קודם לזה צריכים לבאר לכאורה מאי ראיה היא שהביא מרבה לבעיא דרבא הא גבי רבא מיירי שהבהמה דרכה על כלי ולא שברתה ונתגלגל למקום אחר ונשבר מהו בתר מעיקרא אזלינן וגופו הוא ומשלם נזק שלם או בתר תבר מנא אזלינן וצרורות הוא ותפשוט מדרבה דאמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור אלמא דבתר מעיקרא אזלינן וראיה זו לפי ענ"ד אן זה ראיה כלל הא רבא איירי באדם שזורק וזה קיי"ל דאין דין צרורות באדם מה שאין כן לענין הבהמה אף שהיא כגופה מ"מ כך נאמרה הלמ"מ דחצי נזק משלם דמאחר שלא נשברה על מקומה ממש דין צרורות יש לה אלא ע"כ סברת הגמרא לפי פירוש התוספות הכי פרשינן דיש שני אופני הזיקות בעולם אחד יש היזק שבא מן המזיק שעשה בגוף הכלי ויש היזק שנעשה מן המזיק שלא עשה בגוף הכלי רק מן המעשים שלו גרם להזיק את הכלי כגון שנטל כלי של חבירו ושבר בידים הרי זה מזיק בגוף הכלי ועל זה ודאי מחייבינן לו לשלם ומזיק שאינו עושה בגוף הכלי רק מצד המעשים שגרמו שהכלי יהיה נשבר כגון הזורק כלי מראש הגג ובא אחר ושבר אף על גב דהראשון לא שבר אותה בידים רק מצד מעשיו שזרק אותה מהגג מחייבינן לו לשלם ולא לאחר משום שהשני לא עשה שום היזק כי בלאו הכי היתה נשברה אין זה אלא מהראשון לכך מחייבינן לו אבל להשני אין לו רק דין גרמא בעלמא הוא כיון דההיזק היה מוכרח לבא בלי שבירת השני אף שזה קדם והזיק פשיטא דפטור. וכן ראיתי (במשנה למלך פ"ג מה' גזלה ואבדה) וז"ל עוד הקשו התוספות ב"ק דמ"ה הקשו לרש"י דאם הוא פטור כשתופסים אותו מאליהם כשמתפיסו בידים נמי יפטר דסוף סוף אפילו לא היה מתפיסו בידים היו תופסים אותו מאליהם ולא הפסידו בעלים כלום בהתפסתו. והנה קושיא זו נראה דקושיא אלימתא היא דהא פשיטא דע"כ לא אמרינן דמזיק בידים דחייב אלא כשאותו היזק לא היה מוכרח לבא אם לא היה המזיק אבל כשאותו ההיזק היה בא אף שזה קדם והזיק פשיטא דפטור הרי זה דומה לפי מה שכתב (רב"י בפ"ז מה' חובל דין י"ב) הזורק כלי מראש הגג לארץ ולא היה תחתיו כלים וקדם אחר ושברו במקל פטור וכו' עי"ש. הרי מבואר שכל המזיק דבר שאותו ההיזק היה בא אף אם לא הזיק הוה גרמא בעלמא ופטור ובזה שפיר הביא הגמרא ראיה מדין של רבה דאמר אם אחד זרק כלי של חבירו ובא אחר וקדם ושבר פטור משום שהראשון עשה מעשה בגוף הכלי והשני הוא גרמא בעלמא עביד משום הכי פטרינן לו כמו כן גבי בהמה שדרסה על כלי ולא שברתה ונתגלגל למקום אחר ונשבר ודאי מחייבינן לו נזק שלם כיון שהבהמה עשתה מעשה בגוף הכלי מה שדרסה עליה נמצא מה שנתגלגל הכלי למקום אחר ונשבר היה משום מעשה הבהמה שעשתה מקודם לכך מחייבינן לה נזק שלם דבתר מעיקרא אזלינן אבל אם זרק חץ או אבן על כלי של חבירו ובא אחר וקדם ונשבר ודאי מחייבינן לשני משום שהראשון לא עשה שום מעשה בגוף הכלי רק שזרק צרורות על כלי של חבירו והשני עשה מעשה בגוף הכלי במה ששבר הכלי בידים ופשע יותר מן הראשון משום הכי מחייבינן להשני לחוד ולא יכול השני לתבוע מן הראשון חצי נזק שהוא נמי היה יכול לשבור את הכלי בחיציו שלו מ"מ לא ברי הזיקו שפעמים יכול להיות שהאבן אינו נופל על הכלי אבל השני הרי הוא מזיק בידים ודאי מחייבינן לו דאם לא כן אלא אפילו בכה"ג נמי מחייבינן לראשון משום שנחשב כאילו הוא בעצמו עשה ההיזק כמו דאמרינן גבי אשו משום חציו הוא מחייבינן לו אע"ג דממקום גחלת דלקה אש מאליו מ"מ מחייבינן לו על כל הגדיש משום דאמרינן מה שנעשה בסוף ההיזק הרי זה דומה כאילו עשה מיד בשעת זריקת החץ א"כ ג"כ הכא אם היה זורק חץ על כלי של חבירו מחייבינן לו משום שדומה כאילו עשה מיד ההיזק אע"ג דנשבר אח"כ מ"מ מחייבינן לו א"כ אי אמרינן הכי לא משכחת חצי נזק צרורות משום שגבי בהמה נמי צריכים לומר כן מה שהבהמה דרסה על צרורות הרי זה נחשב כאילו שברה מיד אלא ודאי ע"כ צריכים לומר דאנן אמרינן כן כיון דלא ברי הזיקו לא אמרינן כאילו שברה מיד משו"ה אם דרסה על גבי צרורות והתיזה צרורות ושברה כלים מחייבינן לה רק חצי נזק והא דאמרינן גבי אשו משום חציו מחייבינן לו אפילו ממקום גחלת דלקה אש מאליו משום דהתם ברי הזיקא כמו שכתבו התוספות (ב"ק דף כ"ב ד"ה) חציו דחרש וז"ל דלמ"ד דאמר אשו משום חציו הוא לא מחייב אלא באשו שיכול להזיק ברוח מצויה הרבה וקרוב לודאי הזיק כעין חציו וכו' עכ"ל. על כל פנים מוכח מזה שהחיוב של חציו הא דמחייבינן אפילו שלא במקום גחלת משום דברי הזיקו שודאי נדלק כל הגדיש מש"ה חשבינן כאילו עשה ההיזק בידים ובזה ניחא סוגית הגמרא (בב"ק דף י') וז"ל מתקיף לה רב ששת והא איכא מרבה בחבילה היכא דמי אי דבלאו איהו לא אזלא פשיטא אלא דבלאו איהו נמי אזלא מאי קא עביד עכ"ל דלכאורה קשה לפי דעת התוספות הנ"ל דסבר דאם זרק חץ או אבן על כלים של חבירו ובא אחר וקדם ושבר מחייבינן לו ולא לראשון א"כ ג"כ הכא גבי מרבה חבילות נימא נמי שהשני לבד חייב ולא הראשון דקי"ל אשו משום חציו וגבי חץ קאמר התוספות הנ"ל דמחייבינן רק להשני וא"כ איך קאמר הגמרא שאם הראשון הדליק אש אצל גדישו של חבירו ובא אחר ומרבה בחבילות וקרבה ע"י החבילות לגדיש של חבירו והדליק את הגדיש מחייבינן לראשון בלבד ולא להשני אבל לפי שתרצתי לפי התוספות הנ"ל ניחא דלא דמי דהתם שאם זרק חץ או אבן על כלים של חבירו ובא אחר וקדם ושברו דחייבינן לו ולא לראשון משום שלא ברי הזיקו מש"ה מחייבינן להשני שהוא מזיק בידים אבל הכא גבי אש שברי הזיקו ויכול להדליק בלא השני חשבינן בשעה שהתחיל להדליק את הגדיש כמו ששרף כל הגדיש כיון דכרי הזיקו וזה ברור לפענ"ד שזה סברת התוספות כאשר בארנו בע"ה אבל לדעת (הרא"ש ז"ל) דלא מחלק בין זורק כלי לזורק חץ דלעולם מחייבינן לראשון לחוד נוכל לפרש שסבר הא דמדמה הגמרא בעיא דרבא לדין של רבה דאמר אם זרק כלי של חבירו ובא אחר וקדם ושבר פטרינן לו משום דטעמו של הרא"ש ז"ל דמאי דפטרינן להשני משום דבתר מעיקרא אזלינן וחזינן כאילו הוא שבר כמו כן גבי בהמה אם דרסה על הכלי ולא שברתה ונתגלגל למקום אחר ונשבר מחייבינן לו לשלם נזק שלם דבתר מעיקרא אזלינן ונחשב כאילו שברה בדריסתה מיד וכן אם זרק חץ או אבן על כלים של חבירו נחשב כאילו שברה תיכף ומיד ודמי זאת כמו אם היה מכה ממש בהחץ על הכלי והיתה נשברת תחת ידו. וכן משמע (בנ"י) שחיובו משעה שיצא החץ מתחת ידו באותה שעה נעשה הכל. וכן הביא ראיה (הקצה"ח) לדברי הרא"ש מהנ"י ז"ל וכי תימא א"כ לא משכחת חצי נזק צרורות אין שום קושיא דהא גרסינן בגמ' (דף י"ז) וז"ל אמר רבא לעולם כגופו דמי וחצי נזק צרורות הלכתא גמירי לה עכ"ל. היוצא לנו מזה דהלכתא לגרוע אתא וכן כתב הרא"ש ז"ל עי"ש כמו כן הכא אע"ג דבזרק חץ או אבן מחייבינן לראשון משום דחזינן כאילו עשה מיד ההיזק לגמרי מ"מ גבי בהמה לא אמרינן כן משום דהל"מ דחצי נזק צרורות אבל גבי אדם אין דין צרורות באדם כי אדם מועד לעולם וגבי בהמה אין מחייבינן לה אלא דוקא בעשה מעשה בגוף הכלי אז אמרינן דזה דומה כאילו נגמר ההיזק תיכף בעת התחלת המעשה כסברת הנ"י אבל אם לא עשה מעשה בגוף הכלי רק על ידי כחה דהיינו צרורות לא אמרינן כן דהל"מ דגבי צרורות אין משלם אלא חצי נזק משום הכי כתב הרא"ש ז"ל וז"ל אם התיזה ברה"ר והזיקה ברה"י חייב אע"ג דגבי דרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשברה שם אסיקנא לעיל דבתר מעיקרא אזלינן הכא לא אזלינן אלא אחר המקום שנעשה ההיזק וכו' עכ"ל עי"ש וזה כונתו דאין נפקא מינה בין דרסה על הכלי לזורק צרורות כמו דהתם אמרינן בעת שדרסה על הכלי נחשב כאילו שבר מיד כמו כן הכא גבי התיזה צרורות ברה"ר והזיקה ברה"י נימא נמי שפטור משום דנחשב כאלו עשה כל ההיזק ברה"ר אלא מפני מה לא אמרינן כן משום דגזרת הכתוב דגלי לן קרא ובער בשדה אחר והביעור היה בחצר הניזק משום הכי מחייבינן לו ומ"מ אם דרסה על הכלי ברה"ר ולא שברתה ונתגלגל ברה"י ונשבר בכי ה"ג פטרינן לה משום דאזלינן בתר מעיקרא כיון שעשה מעשה בגוף הכלי ולא ע"י כחה ועל זה ליכא הלכה למ"מ דאזלינן בתר הסוף אלא בתר מעיקרא ואמרינן כאלו עשה ההיזק מיד ברה"ר לכך פטרינן לה. וגם ראיתי (בס' אבן שתיה) והוא מאריך הרבה בזה הענין עי"ש ואני קצרתי:
אך קשיא לי לפי דעת הרא"ש שסבר דאזלינן בתר מעיקרא אפילו בזורק חץ או אבן א"כ איך פסק הטור (בסי' תי"ח) וז"ל גמל טעון פשתן ועבר ברה"ר ונכנס פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנוני והדליק את כל הגדיש בעל הגמל חייב מפני שהרבה במשאוי ואם הדליקה במקום אחר ונתפשט האש למקום אחר חייב על מקום האש נזק שלם ועל השאר חצי נזק ואם הגמל סיכסך האש בכל הבירה חייב על כולו נזק שלם וכו' עכ"ל. א"כ אי אמרי' דאזלינן בתר מעיקרא אפילו גבי חץ ואשו נמי משום חציו א"כ כיון שהדליק במקצת הבירה הרי הוא כשרוף כולה ואלו בא אחר ושרפו לא היה משלם כלל דאזלינן בתר מעיקרא וא"כ איהו גופיה שמסכסך כל הבירה הרי כבר מבוער ולא לחייב אלא חצי נזק כמעיקרא. בשלמא לפי התוספות אין שום קושיא דהא סברי גבי חץ אזלינן בתר הסוף אע"ג דהיכא דברי הזיקו נמי אזלי בתר מעיקרא כדבארתי לעיל מ"מ הכא לא ברי הזיקו משום דבעת שהדליקה במקום אחד יכול להיות שנכבה השלהבת כמו דאמר ר' יוחנן אם מסר השלהבת לחש"ו פטור משום דלא ברי הזיקו כמו כן הכא אם הדליקה במקום אחד לא ברי הזיקו ששרף את כל הבירה מש"ה ניחא לדעת התוספות דלא אזלינן הכא בתר מעיקרא רק אחר הסוף לכך מחייבינן ליה לשלם נזק שלם אם סכסכה אבל לדעת הרא"ש ז"ל קשה:
אך לפי ע"ד נוכל לתרץ דהנה זה ידוע דהרא"ש פסק בפרק כ"ה וזה לשון הרא"ש שם בהדיא דהא דצרורות חייב חצי נזק היינו בהפקר אבל אם התיזה ממון בעלים משלם נזק שלם דצרורות אורחא הוא כאבנו וסכינו ומשאו שהניח בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקה עכ"ל. א"כ ניחא לדעת הרא"ש משום דהרא"ש מחלק בין כלב שנטל חררה וכו' לדין של גמל טעון פשתן וכו' דהתם גבי כלב שנטל גחלת שאין הגחלת מיוחדת לבעל הכלב א"כ ה"ל האי גחלת ממש כצרורות של הפקר שזרקה הכלב למרחוק ומשלם חצי נזק אבל כאן גבי גמל לא שייך כלל חצי נזק שהרי תיכף כשהרבה בטל הגמל הפשתן על הגמל רמיא שמירת הגמל עם הפשתן על הבעלים וא"כ כשהכניס הגמל הפשתן לחנות והודלק הפשתן נעשה גוף הפשתן חץ של בעל הגמל וכשהזיק אח"כ והדליק הבירה ה"ל כחמור שהזיק במשאו שמשלם נזק שלם כמו שכתב הרא"ש בריש פרקין דכיצד הרגל וז"ל וכן כל דבר המחובר בגופה משלם נזק שלם וכו' עי"ש וא"כ כמו זה דומה דין של גמל שהזיקה במשאה שעליה שהיא הפשתן שנעשה מזה ההיזק והגמל שהולך ומבעיר ה"ל כזורק חץ של בעליו למרחוק דחייב נזק שלם נמצא מזה שהרא"ש ז"ל היה סובר בין מסכסכת ובין בלא מסכסכת לעולם מחייב נזק שלם וחולק על דעת (הטור ז"ל) שפסק אם לא סכסכה חייב בעל הגמל אלא חצי נזק דצרורות היא אבל הרא"ש לא סבר כן ומרמ"א בחו"מ בסי' תי"ח נמי משמע שיש מחלוקת בדין זה וז"ל וי"א דאם הדליקה במקום אחד וכו' עי"ש. והטור לא כתב בזה הלשון וי"א רק ואם הדליקה וכו' משמע שיש מחלוקת בדבר זה מש"ה לא קשיא לדעת הרא"ש ז"ל [מהטור] משום שהולך לשיטתו. אבל עדיין קשיא קצת על [הטור] גופא מהא דפסק בסי' תי"ח סעיף י' עשה אחד האש ובא אחר והוסיף אם יש במה שעשה הראשון כדי שתגיע למקום שהלכה הראשון חייב ואם לאו הראשון פטור והאחרון חייב עכ"ל. נמצא מזה שאפילו גבי חץ אזלינן בתר מעיקרא דאם לא כן איך פסק הטור שאם עשה אחד האש ובא אחר והוסיף הראשון חייב הא אשו משום חציו וגבי חץ אזלינן בתר הסוף וע"כ היה לנו לחייב את השני אלא ע"כ צריכים לומר דגם בחץ אזלינן בתר מעיקרא א"כ האיך פסק הטור גבי גמל טעון פשתן אם לא סכסך הגמל חייב על מקום האש נזק שלם ועל השאר חצי נזק ואם סיכסך הגמל חייב על כל הגדיש נזק שלם הא פסק להדיא דאזלינן בתר מעיקרא א"כ ג"כ הכא היה לנו לומר שחייב רק חצי נזק כמו בלא סכסוך כמו דבארתי לעיל:
אך זה נוכל לתרץ בדוחק דלא דמי דין של גמל לדין של עשה אחד האש ובא אחר והוסיף הא דאמרינן גבי דין של עשה אחד האש ובא אחר והוסיף פסק הטור דחייב הראשון לבד משום דהראשון לבד עשה כל המעשה ואחר שהוסיף עץ קטן בתוך האש גדול הרי זה דומה כאילו אחד חפר בור עשרה ובא אחר והוסיף עוד טפח ודאי מחייבינן רק לראשון בלבד ג"כ הכא אם האש יכול להזיק בלא השני והשני לא עשה שום מעשה רק מקרב את ההיזק מש"ה פטרינן לו ואזלינן בתר מעיקרא אחר עיקר המעשה אבל התם גבי סיכסך הגמל בהבירה היה עיקר המעשה לבסוף כי בעת התחלת הדלקת האש לא היה שום מעשה אלא שנתן במקום הגחלת וממקום הגחלת היה סכסך על כל הבירה נמצא שבהתחלת המעשה לא היה מעשה עיקר אלא לבסוף היה עיקר המעשה מש"ה לא אזלינן הכא בתר מעיקרא אלא אזלינן נמי אחר הסוף ומחייבינן נזק שלם ודוק: