שות ביכורי אברהם· הרב אברהם אלישוב
שו"ת
סימן א
שאלה כבוד הרב כו' כו' שליט"א.
אחדשה"ט באתי לבקש מכתר"מ ה' יאריך ימיו בטוב להשיב מענה על איזה גרגרים ופליאות מה שעלה על רעיוני:
גרסינן בגמרא הגונב כיס בשבת חייב משום דבא החיוב גנבה קודם איסור שבת. צ"ע אמאי חייב לשלם ע"י העדים הא הוי עדות שאאי"ל דאם יבאו עדים אחרים ויזימו אותם לא יהיו חייבין לשלם ממון משום קלבדר"מ רק מיתה לבד מה שרצו לחייב את הנידון. ועור מצינו בכמה מקומות כה"ג היכא דבא החיוב ממון קודם האיסור חייב ע"י העדים רק על שאר מקומות מצאתי שמפרשים זאת (בים התלמוד). אבל התירוץ דים התלמוד לא שייך בזה כלל ועי"ש:
ממנו ידידו נצח אברהם
תשובה ב"ה יום א' מנ"א אך משפט וצדקה לפ"ק ביאליסטאק. כבוד ה' המופלג ושנון ומתמיד מו"ה אברהם נ"י.
ע"ד קושיתו בהא דגונב כיס בשבת וכו' אמאי חייב לשלם מ"י העדים הא הוי עשאאי"ל וכו' הא לא הוה קושיא דשפיר אם יבואו עדים ויזימו אותם יהיו חייבין לשלם משום דהחיוב הוא על שני מעשים דהחיוב ממון הוא במה שהעידו על ההגבהה שהגביה ברשות הבעלים והחיוב מיתה הוא במה שהעידו שהוציא מרשות הבעלים לרה"ר ושני מעשים הוה הרי זה דומה כמו שהעידו ממון לזה ומיתה לזה דחייבין ממון לזה ומיתה עבור האחר דהכא לא שייך לומר קלבדר"מ וה"מ אם העידו על שני מעשים כמו הכא בגונב כיס בשבת דנתחייבו בשניהם ושפיר הוי עדות שאתה יכול להזימה ומצינו כה"ג בפ' מרובה (דף ע"ג) גבי פלוגתא דאביי ורבא עד זומם דאמר אביי למפרע הוא נפסל הקשה הגמרא לאביי מהא דגנב על פי שנים וטבח ומכר על פיהם ונמצאו זוממין משלמין את הכל מאי לאו שהעידו על הגנבה וחזרו והעידו על הטביחה והוזמו על הגנבה וחזרו והוזמו על הטביחה ואס"ד למפרע הוא נפסל וכו' אמאי משלמין אטביחה עי"ש משמע דקושית הגמרא הוא אמה דמשלמין אטביחה אבל אמה דמשלמין אגנבה ניחא. ולכאורה קשה עדים שהוכחשו בנפש לוקין א"כ אפילו על הגנבה נמי הוה פטורין משום דאגלאי מלתא למפרע דכי מסהדי אטביחה פסולין ואין משלמין אטביחה אבל מלקות חייבין על עדות הטביחה משום לא תענה כמו שעדים שהוכחשו בנפש והשתא כיון דחייבין מלקות שוב אין העדים חייבים לשלם על עדות גנבה משום קלבדר"מ וא"כ קשיא נמי אגנבה אמאי משלמין ועוד דלכאורה קשה נמי אמתניתין דמשמע דאם לא נמצאו זוממין משלם הגנב על פיהם אגנבה ואטביחה ואמאי הא הוה מדות שאי אתה יכול להזימה דאם יוזמו אותן לא יהיו חייבין לשלם משום קלבדר"מ דהא חייבין חלקות משום לא תענה. אע"כ צריכין לומר כיון דהחיוב על שני מעשים היינו על הגנבה ועל הטביחה לא אמרינן קלבדר"מ ושפיר חייבין ומשלמין העדים על הגנבה אף על גב דחייבין מלקות על הטביחה:
והנה אמתניתין דחייב הגנב בתשלומי דו"ה בלא"ה לק"מ דהא שפיר משכחת לה הזמה כמו דמסיק לה הגמרא והלכתא עדים שהעידו בב"א והוזמו ועי"ש בתוספות בד"ה שהעידו בב"א. וע"כ צריכין לומר כן דהחיוב דהגנב הוה מהאי טעמא דמשכחת לה הזמה בב"א דלפי הנ"ל אכתי קשה אמאי חייב הגנב אטביחה הא הוה עדות שאי אי"ל דהא אטביחה אין משלמין לפי הס"ד דגמרא ולא מקשה הגמרא אלא על העדים אמאי משלמין אטביחה אבל אמה דמשלם הגנב אטביחה לא מקשה הגמרא כלום. וע"כ צריכין לומר דמש"ה ניחא להגמרא מה דמשלם הגנב אטביחה משום דמשכחת לה הזמה דהוזמו בב"א אבל מהא דניחא להגמרא הא דמשלמין העדים אגנבה ולא מקשה אלא אמה דמשלמין אטביחה שמעינן מהכא דהחיוב הוא על שני מעשים לא אמרינן קלבדר"מ ושפיר חייבין העדים לשלם אם יוזמו והוה עדות שאי"ל. אלא אי קשיא הא קשיא הא הוה עדות שאי אתה יכול להזימה בזוממי זוממין דהא המזימין לא באו לחייב העדים אלא משום כאשר זמם ולא הוה אלא דבר אחד ואם יבאו עדים אחרים ויזימו את הזוממין בגנב כיס בשבת לא יתחייבו אלא מיתה ותשלומין לא יהיו חייבין משום קלבדר"מ דבשלמא עדים הראשונים שפיר חייבין חיתה וממון דהא העידו על שני הדברים כנ"ל. אבל עדות המזימין אינו אלא משום כאשר זמם והוי דבר אחד וא"כ הרי זה קשיא לי אמאי חייב הגנב בתשלומין בגונב כיס בשבת הא הוה עדות שאאי"ל. וראיתי בספר ים התלמוד דהקשה כה"ג אמאי חייבין העדים אגנבה ואטביחה הא הוה עדות שאאי"ל דבשלמא עדים הראשונים שפיר חייבין ממון משום גנבה ומלקות אטביחה משום דהוה שני דברים אבל עדים המזימין לא הוה אלא דבר אחד משום כאשר זמם. וא"כ אמאי חייבין העדים הראשונים ועי"ש:
והנה קושית ים התלמוד בב"ק שם יש לתרץ קצת דאמרינן בפ' ט' דסנהדרין (דף ע"א) ואמר רבא עדים שהעידו בטרפה והוזמו אין נהרגין עדי טרפה שהוזמו נהרגין ר"א אומר אפילו עדי טרפה שהוזמו אין נהרגין לפי שאינן בזוממי זוממין ופי' רש"י ולרבא כיון דעדות זוממין חידוש הוא אע"ג דהוה עדות שאי אתה יכול להזימה מיקטלי אלמא דרבא סבר דלא בעינן עדות שאי"ל בזוממי זוממין וא"כ שפיר חייבין העדים הראשונים אגנבה ואטביחה אע"ג דהוה עדות שאי אי"ל בזוממין וי"ל דאביי סבר בזה כרבא דלא בעינן עדות שאי"ל בזוממין אבל בסוגיא דגנב כיס בשבת אכתי קשה דאין לתרץ כנ"ל דהא פסקינן כר"א דאמר דבעינן עדות שאי"ל בזוממין:
והנה כ"ז כתבתי לפלפולא בעלמא אבל באמת לק"מ דלכאורה קשה הא דאמר הכא וכן בסנהדרין שכבר נתחייב בגנבה קודם שיבא לידי איסור שבת וכן בכתובות קאמר שכבר נתחייב בגנבה קודם שבא לידי איסור סקילה ואמאי לא קאמר בכל הנך מקומות קודם שבא לידי חיוב סקילה וע"כ דמיירי שהוציא ברה"ר בשוגג או שהיה במזיד ובלא התראה ומש"ה אין כאן חיוב סקילה אלא איסור סקילה ואיסור שבת מש"ה לא קאמר חיוב סקילה וא"כ העדים לא באו אלא לחייבו ממון וא"כ שפיר הוה עדות שאי"ל בין בעדות הראשונים ובין בזוממי זוממין לכך ניחא דתני הגונב כיס בשבת חייב והוה עדות שאי"ל:
ממני ידידו נצח
סימן ב
שאלה בע"ה יום א' לסדר למען ייטב לך והארכת ימים שנת תרנ"ה פה אראן. כבוד הרב הג' ומוכתר במדות טובות וכו' כמר נ"י.
אחדשה"ט מכתבו קבלתי בשמחה רבה ומצאתי בו סברות נכונות ה' יתן להכת"ר כתיבה וחתימה טובה בכלל ישראל אמן:
הא דכתב הכת"ר על שאלתי אין זה קושיא דשפיר אם יבאו עדים ויזימו אותן יהיו חייבין לשלם משום דהחיוב הוא על שני מעשים וכו'. אבל ברם מצאתי שיטות רבים שסוברים אפילו בשני מעשים נמי פטור רק לשני בני אדם הרי זה חייבין אבל לחד גברא אפילו בשני מעשים נמי פטורין דמשמע משיטה מקובצת לשיטת הסוברים מאן דאכל תרומה וקרע שיראין של חבירו נחשוב החיוב לחד גברא לכך פוטר רב אשי שם בכתובות (דף ל"ח) ולא אמרינן דהא דומיא לשני גברי כיון דשני מעשים הוא הלא מוכח מזה דאין מחלקין בין מעשה אחד לשני מעשים. ועוד ראיה מצאתי מב"ק בתוספות (דף כ"ב) פריך התוספות מהא דאמר רבא היה רודף אחר חברו ושבר כלים בין דהנרדף ובין של אחר פטור ותירץ הריב"ם דבכל מקום ממון לזה וחיתה לוה חייב רק גבי רודף אין זה ממון לזה ומיתה לזה חייב משום דבכל איש ואיש יכול להרוג אותו וכו' ואי אמרי' בשני מעשים דומה כאילו ממון לזה ומיתה לזה א"כ מאי תירץ הריב"ם דהכא חשיבא כממון ומיתה לחד גברא הא שני מעשים הם כיון דהעדים יכולין להעיד דרודף אחר חבירו סתם או דיכולין לומר פלוני שבר כלים סתם וכי תימא כיון דהתחיל לרדוף הלא מחויב מיתה וכיון דמחויב מיתה אפילו ששבר אח"כ מ"מ פטרינן ליה ונחשב כחד מעשה. א"א לומר כן הא הרמב"ם בה' גנבה קאמר בפירוש מתי פטרינן לו דוקא שהחיוב מיתה וממון באין כאחד אבל אם לא באין כאחד מחייבינן ליה ג"כ הכא גבי רודף נמי צריכין לומר כן אע"כ צריך לומר כיון דהחיוב לחד גברא פטרינן ליה וכן סובר הרמב"ן ז"ל גבי רודף אפילו שבר כלים לאחר זמן והחיוב מיתה בא קודם חיוב ממון פטרינן ליה והא דקאמר רבא גבי פלוני בא על בת פלוני נהרגין ומשלמין ממון כיון דלשני גברי מחייבינן ליה הרי זה מוכת דלא מחייבינן משום שני מעשים אפילו לדעת הרמב"ן ז"ל דעיקר פטור דאמר רבא גבי רודף אחר חבירו אלא משום דחיוב מיתה בא קודם חיוב ממון והא דאמר רבא גבי פלוני בא על נערה פלונית נהרגין ומשלמין ממון איירי דחיוב מיתה וממון באין כאחד. מוכח מדעת הרמב"ן אם אפילו החיוב יש לשני בני אדם אך מ"מ כיון דיש חיוב מיתה קודם חיוב ממון פטרינן ליה. אולם הת"ח דחה אותו עיין בספר ת"ח פרק בן סורר. עוד ראיה נוכל לומר לדעת הריב"ם דסבר דבכל מקום ממון לזה ומיתה לזה חייב דגרסינן בגמרא סנהדרין פרק בן סורר גבי מחתרת ושבר כלים פטור פסקו התוספות וכן בעל המאור ז"ל אפילו דשבר כלים אח"כ מ"מ פטור כיון דמחויב מיתה והכא ודאי שני מעשים הם דחיוב מיתה בא קודם תשלומין מ"מ פטרינן ליה משום דשני החיובים לחד גברא ואם תאמר דהתוספתא נוטה לשיטת הפוסקים דסוברים דשני מעשים דומה כאילו היה החיוב לשני גברי לכך הוה עדות שאי"ל:
ברם אי אפשר לומר כן דהתוספתא נוטה לדעת הרמב"ם ז"ל והרמב"ם פסק בה' גנבה פ' ג' גנב וטבח בשבת פטור משום שהמיתה וממון באין כאחד לכאורה איך קאמר דפטרינן ליה משום שהחיוב מיתה וממון באין כאחד הא שני מעשים הם שהעדים מחייבין ממון משום גנבה והעדים מחייבין אותו מיתה במה שטבח בשבת ואי אמרי' דשני מעשים דמי כאלו היה חייב לשני בני אדם אמאי פטרינן ליה הכא הא הרמב"ם פסק בה' עדות ה' כ"א כרבא דאמר ממון לזה ומיתה לזה חייב. אלא ודאי ע"כ צריכין לומר דהרמב"ם לא סבר דבשני מעשים מחייבין לו כאילו לשני גברי לכך פוטר כיון דהחיוב הוא לחד גברא ומיתה וממון באין כאחד פטרינן ליה. וממתניתין דב"ק דתני התם אם נמצאו זוממין משלמין את הכל משמע אבל אם לא נמצאו זוממין משלם הגנב על פיהם וכו' אין שום הוכחה דנוכל לומר דסתמא דמתניתין ר"מ היא דאמר לוקין ומשלחין כדאוקמינן גבי גנב וטבת ביום הכיפורים פריך הגמרא הא אין לוקין ומשלמין אוקמא הגמרא כר' מאיר ג"כ הכא נוכל לומר כן דמני מתניתין כר' מאיר לכך ניחא הא דתני מתניתין דאם לא נמצאו זוממים היה הגנב משלם אגנבה ואטביחה אף ע"ג דאם יוזמו העדים הוה מחייבינן להו מלקות אטביחה מ"מ הוי עדות שאי"ל דג"כ אנו יכולין לחייבו ממון אגנבה כר' מאיר וכיון דעדותן עדות לכך אנו יכולין לחייב את הגנב על פיהם. ועוד כיון דפסקינן דעדים זוממים קנסא ילפינן ממוציא שם רע שלוקה ומשלם בקנסות כי כל טעמא דרבנן דאמרי שאין לוקין ומשלמין אלא משום דאמרי עדים זוממין דממונא לא ילפינן ממוציא שם רע [עי"ש בתוספות במכות דף ד' ד"ה סבר] אבל אנן דקיי"ל דעדים זוממין קנסא שפיר ילפינן ממוציא ש"ר דלוקין ומשלמין. אך קצת קשה לפי מה דפסק הרמב"ם דעדים זוממין קנסא והרמב"ם סתר את עצמו בה' גנבה פ"ג דלא אמרינן לוקה ומשלם אפילו בקנס. והפני יהושע מתרץ קצת עי"ש במכות:
אך לפי דעתי נוכל לתרץ את התוספתא הנ"ל. דאיתא (בריש פ' כיצד העדים) בתוספות ד"ה מעידין וז"ל תימא כיון דאם הוזמו אינן נעשים בן גרושה וחלוצה א"כ גם בשלא יוזמו איך יעשה על פיהם בן גרושה הא הוי עדות שאי אי"ל ואין זה עדות וי"ל כיון דלוקין הוי כאשר זמם ושפיר הוי עדות שאי"ל ופריך התוספות מעידי נערה המאורסה ותירץ דהתם באין לחייבו מיתה וזממו להרוג את הנפש לא מקיים כאשר זמם במלקות דהא בהדיא כתיב נפש בנפש גבי הזמה דעדות. ועוד י"ל דגבי עדות דבן גרושה וחלוצה לא בעינן עדות שאי"ל משום דאין הקרא ועשיתם לו כאשר זמם קאי גבייהו בשום צד שבעולם וכו' וסברתם יש מפרשים זאת דנחלקו בהטעם דאמאי בעינן עדות שאי"ל דהתירוץ הא' ס"ל דהא דבעינן עדות שאי"ל היינו כדי שיהיו יראים להעיד שקר דאם יוזמו ישלמו אבל אם אאי"ל מעידין שקר ומש"ה ס"ל דאף אם א"א לקיים כאשר זמם מ"מ בעינן עדות שאי"ל אבל לתירוץ הב' ס"ל דהוה מטעם כאשר זמם ומש"ה ס"ל דהיכא דא"א לקיים כאשר זמם לא בעינן ערות שאי"ל לפי הסברא הזאת נוכל לומר דג"כ גבי הגונב כיס בשבת בין לתירוץ הא' דהא דבעינן עדות שאי"ל מצד הסברא כדי שיהיו יראים להעיד שקר אבל אם יחייבו אותם במיתה א"ל דאין אנו יכולין לחייבו ממון משום קלבדר"מ מ"מ הוי עדות שאי"ל משום מיתה לבד יראים להעיד שקר ואף לתירוץ הב' נמי ניחא דלפי התירוץ הב' דהוה מטעם כאשר זמם לכך היכא דאי אפשר לקיים כאשר זמם לא בעינן עדות שאי"ל לכך כה"ג גבי הגונב כיס בשבת דהתם אי אפשר לקיים בהו כאשר זמם מטעם קלבדר"מ מש"ה לא בעינן עדות שאי"ל דוקא גבי נערה המאורסה ודאי כאשר זמם קאי עליהן דאם התרו בה מקטלי אינהו בשהוזמו וכיון דאפשר בהן לקיים כאשר זמם לכך אפילו בכה"ג אי אפשר לקיים בהן כאשר זמם מ"מ בעינן עדות שאי"ל אבל התם גבי הגונב כיס בשבת דהתם אי אפשר לחייב שתיהן מיתה וממון בב"א מש"ה לא בעינן עדות שאי"ל. וכן מצאתי כה"ג בספר דמשק אליעזר על הא דהקשו איך מקבלין עדי הודאה או הלואה בהדיוטות כיון דקי"ל עדים זוממין קנסא ואין דנים בהדיוטות וא"כ איך מקבלין עדי הודאה או הלואה הא לא יוכלו להזימם בפני אותן ב"ד שמקבלין העדות כיון שהם הדיוטות ואף שיכולין להזימם בפני ב"ד אחר מומחין לא מהני כמו בקרובים דצריך דוקא שיוכלו להזימם בפני אותן ב"ד והוה עדות שאי אי"ל. ותירץ שם מהתוספות דריש מכות עי"ש בה' דיינים ס"א. ממילא יתורץ ג"כ במה דהוה עדות אפילו בזוממי זוממין כנ"ל:
אך זה נוכל לתרץ כמו שמצינו בספר כובע ישועה וז"ל בהא דאמרינן בסנהדרין (דף ט') שהביא הבעל עדים שזינתה והביא האב עדים והזימום לעדי הבעל נהרגין ואין משלמין ממון חזר והביא הבעל עדים והזימום לעדי האב נהרגין ומשלמין ממון והרי על הממון ה"ל עדות שאא"י להזימה כשהדר יוזמו מדי הבעל לא ישלמו ממון דבהו היה ממון ונפשות לחוד וע"כ נ"ל דכיון דכשחזר והוזמו אותן יהיו חייבין מיתה אף על פי דממון לא ישלמו מ"מ חשיב הזמה גם לעדות דממון בדבר זה נ"כ הכא גבי גנב כיס בשבת ה"ל עדות שאתם יכול להזימה אפילו בזוממי זוממין כי הם פטורין מממון אבל מיתה חייבין חשיב הזמה כמבואר (בריש פרק מכות בתוספות) עכ"ל. משמע כונתו דסגי במה דנענשו במיתה לבד. גם זה הוי עדות שאי"ל ואם לא יענשו כלל אין זה עדות ולפי תירוץ הא' מהתוספות דריש מסכת מכות ג"כ צריכין דנענשו לכל הפחות בדבר אחד מטעם דיראים להעיד שקר:
לפי זה קשה לי הא דפסק הרמב"ם פרק י"ח מה' עדות כיצד הזמה כגון עדים שבאו ואמרו ראינו זה שהרג את הנפש או לוה מנה לפלוני ביום פלוני במקום פלוני ואחר שהעידו ונבדקו באו שנים אחרים ואמרו ביום זה ובמקום זה היינו עמכם ואין אנו יודעין אם הרג או לאו אם לוה או לאו אלא אתם הייתם במקום פלוני. על זה האופן הוי הזמה אבל אם אמרו שהתם הייתם עמנו במקום פלוני ולהד"ם לא זה הרג את זה ולא זה הלוה את זה הרי זו הכחשה עכ"ל. לפי הסברא הזאת איך סתר את עצמו הא בס' עדות פ' י"ב משמע איפכא וז"ל וכן מי שהעיד שפלוני רבעו בין באונסו של נרבע בין ברצונו הוא ואחר מצטרפין להרגו. קשיא לי הא הוי עדות שאי אי"ל דאם יבואו עדים ויזימו אותן הלא בהזמה גופא מכחישין את הדבר ואומרים עמנו הייתם הלא הנרבע היה עם העדים מתי היה המעשה. ולפי הרמב"ם אין זה הזמה ואי אפשר לקיים בהן כאשר זמם בשלמא לתירוץ הב' דהתוס' דמכות ניחא כיון דטעמא דבעינן עדות שאי"ל מצד הכתוב והיכא דאפשר אפשר אבל לתירוץ הא' דהתוספות דבעינן דיקוים בהן כאשר זמם והכא אי אפשר לקיים בהן כאשר זמם ואיך הוה עדות. ולי נראה הא דסברי דבעינן שתקוים בהן כאשר זמם ואם אי אפשר אין זה עדות הלא כונתם דיראים להעיד שקר ואם אי אפשר לקיים בהן כאשר זמם מעידין שקר. אבל גבי נרבע דמעיד על עצמו אנן לא חשדינן דמעיד שקר רק דחפץ לעשות תשובה לכך נאמן להעיד על חבירו:
אלא אי קשיא הא קשיא בח"מ סי' ל' עדי דיני ממונות חוץ מעדי חבלות אינם צריכין דו"ח ומשמע דבעדי חבלות הוה דינו כמו בעדי נפשות ואם אמר א"י עדותן בטלה הקשה בישועות יעקב בסי' פ"ח סעיף י"ז לפי דעת הרמב"ם ז"ל דסבר דהכחשה בגוף הדבר הוה כחקירות ואם אמר איני יודע עדותן בטלה ה"ה בדיני קנסות אם אחר א"י בגוף הדבר עדותו בטלה לדעת הרמב"ם וקשה מב"ק ל"ה ב' שוורים א' גדול וא' קטן הניזק אומר גדול הזיק והמזיק אומר קטן הזיק הממע"ה וגובה מהקטן ולמ"ד פ"נ קנסא ע"כ מיירי שיש עדים רק דלא ידעי אם הגדול הזיק או הקטן הזיק ובקנס צריך דו"ח ועשאי"ל וא"כ הוה כאומר א"י בחקירות ועדותן בטלה ולא יגבה אף מהקטן וא"כ אמאי שקיל כדאמר מזיק ותירץ דיש לחלק בין ר' ישמעאל לר"ע יעו"ש ובדמשק אליעזר מתרץ בענין אחר. ולפי דעתי אין זה קושיא כלל לדעת הרמב"ם דהא לפי דעת הרמב"ם ז"ל נוכל לומר שהמשנה מיירי בלא עדים וכי תימא כיון שמיירי בלא עדים אמאי שקיל כדאמר מזיק הא מודה בקנס הוא אין זה קושיא דזה ידוע לכל דהראב"ד ז"ל כתב פלגא נזקא קנסא שאני מקנסא דעלמא דהכא קרנא הוא וכי אתא לב"ד ומודה זיל שלים אמרינן לו. והרמב"ם פ' ט' מה' נזקי ממון דין י' ג"כ מסכים לדעת הראב"ד ז"ל. וה"ה ז"ל מביא שהר"א ז"ל מסכים לדעת הרמב"ם ואם מודה זיל שלים אמרינן לו. וממילא ניחא מה שהקשו המפרשים הא דקיי"ל מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור דוקא דמחייב את עצמו בקרן ואיך פטרינן אם מודה בפ"נ. אבל לפי דעת הראב"ד והרמב"ם ניחא דסברי דאם מודה זיל שלים אמרינן לו רק דאין כופין לשלם כמו בממונא לכך אם הניזק תפס והחזיק הודה תפיסתו תפיסה והוה מחייב את עצמו בקרן לכך אין כופין אותו לשלם כמו בממון רק אם באו עדים ואח"כ הודה כפינן ליה לשלם כמו בממון. וניחא מתניתין אם אפילו דיש עדים ואומרים לא ידענו אם גדול או קטן הוא מ"מ הוה עדות שאי"ל ולא נחשב כאומר א"י בחקירות ואין עדותן בטלה כיון דהודה בעצמו וחייב את עצמו במה שהודה ותפיסתו תפיסה ויגבה מהקטן כמו דאמר מזיק ועל זה הקשו המפרשים כיון דתפס אמאי לא מהני כמו דאמר ניזק כיון דהניזק טוען ברי. עיין בשב שמעתא פ' י"א. אך צריך עיון הא דפירש רש"י בב"ק פ"ח בד"ה קטן יוכיח שפסול לעדות דכתיב גבי עדים זוממין ועמדו שני האנשים ולא קטן ועוד דעדות שאי אי"ל דלאו בר עונשין הוא עכ"ל. בשלמא אי אמרינן כתירוץ הא' דתוספות דמכות דטעמא דבעינן עדות שאי"ל כדי שיראים להעיד שקר ניחא מה שקטן פסול להעיד הגם שאי אפשר לקיים בו הזמה מ"מ צריכין עדות שאי"ל. אבל לפי תירוץ הב' דהתוספות דסבר כיון דאי אפשר לקיים בהן הזמה הוה עדות בלא הזמה אמאי פסול הקטן להעיד ואין יכולין לומר דרש"י סבר כתירוץ הא' דהתוספות דהטעם דהא דבעינן עשאי"ל כדי שיראים להעיד שקר ואיך שביק רש"י ראיה מן הפסוק כתירוץ הב' דהתוספות נלמוד מן הסברא. אין זה מובן לי כלל. עוד צ"ע מ"ש הרשב"ם בב"ב (דקנ"ה) דהביא ראיה מן הפסוק לבד והראיה הב' מטעם דעדות שאין אתה י"ל לא מביא כלל אבל על התוספות שם אין קושיא כלל דהא דמבואר בתוס' זוממי עבד לא יהרגו וכיון דהם לא יהרגו גם הוא לא יהרג משום דעדות שאין אי"ל עכ"ל. לפום ריהטא נוכל להקשות על התוספות מתירוץ הב' דהתוספות דמכות כמובן אבל ברם אין קושיא כלל נראה מאי תירוץ הב' דהתוספות דמכות לעולם אזלינן בתר קרא כאשר זמם רק היכא דאי אפשר לקיים כאשר זמם בשום צד התם אמרינן דלא חיישינן לזה א"כ כיון דאזלינן בתר קרא ומקרא משמע דוקא אחיו ולא עבד לכך פטרינן אבל לרש"י קשה. לפי דעתי נוכל לתרץ דרש"י לא פירש כהתוספות דמכות רק דמתרץ על קושית התוספות דמכות באופן אחר היכא דבא החיוב מצד והצדיקו את הצדיק כגון דמחייבינן לעדות מלקות התם לא בעינן עשאי"ל. אבל היכא דבא החיוב מצד כאשר זמם הכא בעינן שיקויים בהן כאשר זמם לכך ניחא הא דפריך התוס' איך נעשה בן גרושה וחלוצה הא עדות שאין אי"ל וכו' ותירץ כיון דלוקין הוה כאשר זמם ג"כ לפי' רש"י נמי נתרץ כן רק לא משום צד הסברא בכונת התוספות אלא כיון דמחייב מלקות דמחייבינן להו אינו בא החיוב מצד כאשר זמם דליכא כאשר זמם אלא החיוב בא משום והצדיקו את הצדיק ממילא ניחא מה דפריך התוספות מעדי נערה המאורסה לא קטלינן משום שיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו ולפי' רש"י ניחא דהתם גבי עדי נערה המאורסה דבא החיוב שלהם מחמת כאשר זמם דחייבינן להו מיתה וזה החיוב משום כאשר זמם אין יכולין לומר דלוקין בשלמא גבי גו"ח אע"ג דרצו לעשותו בן גו"ח מ"מ כיון דזה אינו אלא לאו בלבד שאמרו שעבר על לאו ולא יהיה חלל בזרעו וגבי לאו יש חיוב מלקות וחיוב מלקות בא מצד והצדיקו כדמבואר במכות אין חיישינן לעדות שאי"ל אבל גבי עדי נערה המאורסה דרצו לחייבו מיתה או לאוסרה על בעלה דהכא ליכא חיוב אחר על העדות רק כאשר זמם לכך בעינן עדות שאי"ל וכן שאר עדות ל עדות דממון כגון קנס או בד"נ כיון דאין בהן אלא כאשר זמם ע"כ צריכין לקיים מה שאמרה תורה ועשיתם לו כאשר זמם אבל בדין דאין להם חיוב כאשר זמם כגון גבי גו"ח או בריב שיש בין אנשים או גבי לאו דיש להם חיוב משום והצדיקו ואינו כתיב בהם כאשר זמם לכך לא בעינן עדות שאי"ל לכך ניחא הא דפירש"י הקטן פסול לעדות משום דעדות שאין אתה יכול להזימה כיון דלאו בר עונש ואין יכולין לקיים בהן כאשר זמם. אבל הרשב"ם סבר כתירוץ הב' דהתוספות לכך לא מביא טעם הב' של רש"י. ועוד נוכל לומר כונת הרשב"ם דסבר דלא בעינן עדות שאי"ל בממונות דמצינו בתוספות ב"ק פ"ח וז"ל עד הרואה נעשה דיין בד"מ אבל עד המעיד אין נעשה דיין אפילו בד"מ עכ"ל. אח"כ מפרש התוספות סברתם וטעם דאין עד המעיד נעשה דיין י"מ משום דה"ל עדות שאין אי"ל דכיון שהוא בעצמו עד ודיין לא מקבל הזמה על עצמו ומהאי טעמא פסקינן עדים הקרובים לדיינים פסולים הם דהדיינים לא יקבלו הזמה על קרוביהם בחו"מ (סי' ל"ג) אבל הרשב"ם מפרש הא דאין עד המעיד נעשה דיין משום דכתיב ועמדו שני האנשים לפני ה' ואמרינן בשבועות ועמדו שני האנשים אלו העדים לפני ה' אלו דיינים ולא שיהיו העדים עצמן נעשים דיינים. מוכח מזה דהרשב"ם לא סבר כסברא הראשונה דהטעם משום דבעינן עשי"ל וממילא לשיטתו אם העדים קרובים לדיינים כשרים וכן פסק הנ"י וד"מ בשם הר"י דבד"מ לא בעינן עשי"ל ומה"ט מכשיר לעדים הקרובים לדיינים ועיין בסמ"ע (סי' ל"ג ס"ק כ"ו) אבל רש"י שפירש הא דהקטן פסול להעיד משום דעדות שאין אתה יכול להזימה משום דסבר בד"מ ג"כ צריכין עשי"ל וטעם דאין עד המעיד נעשה דיין כי"מ שסוברים בד"מ בעינן עדות שי"ל והדיינים לא יקבלו הזמה על עצמן ועל טעם זה קשה להר"י דאורלייניש דאלא מעתה עדים הקרובים לדיינים לא יעידו בפניהם דה"ל עדות שאאי"ל אלא ע"כ יכולין להזימה בב"ד אחר ה"נ בני הזמה נינהו בב"ד אחר משמע לפי סברת הר"י דאורלייניש דמהני הזמה בב"ד אחר נוכל לומר דלשיטתו ניחא הא דמקבלין עדי הודאה או הלואה בהדיוטות אע"ג דעדים זוממין קנסא הוא ובקנס צריכין דוקא מומחין ובפני הדיוטות אין יכולין לקבל הזמה א"כ העדים שהעידו בפני הדיוטות אין זה עדות והוה עדות שאאי"ל כך הקשה הטורי אבן בר"ה אולם לסברת הר"י דאמר דמהני הזמה בב"ד אחר א"כ הכא נמי אע"ג דאין הדיוטות יכולין לקבל הזמה מ"מ הוי עדות שאי"ל כיון דיכולין להזימם בב"ד אחר ולשיטת רש"י דבממון ג"כ בעינן עדות שאי"ל ניחא מה דאמר רב יוסף הביא הבעל עדים שזינתה והביא האב עדים והזימום לעדי הבעל חזר והביא הבעל עדים שזינתה והזימום לעדי האב נהרגין ומשלמין ממון. לפום ריהטא נוכל להקשות הא הוה עדות שאין אי"ל ובממון ג"כ בעינן עדות שאי"ל לכך פי' רש"י הא דקאמר ממון לזה לא איירי בממון שרצו להפסידו כתובה אלא מאי ממון ממון דמאה כסף שרצו להפסידו כך פירש"י ז"ל ורש"י אזל לשיטתיה הא דדחק רש"י לאוקמא דהכא מיירי דוקא בקנסא במאה של כסף כי מצינו בב"ק (דף קי"ב) אמר רב פפא גנב וטבח בשבת חייב משום דחיוב גנבה בא קודם איסור שבת פירש"י וחייב ג"כ אטביחה אע"ג דחיוב הטביחה בא עם איסור שבת ביחד מ"מ כיון דקנס חידוש הוא וכן מצינו בכתובות באלו נערות (דף ל"ד) משמע מהכא אפילו דמחויב מיתה מ"מ משלם ולא אמרינן קלבדר"מ לכך ניחא דהא ומשלמין היינו קנס מאה כסף לבעל והוה עדות שאי"ל כי אפילו אם יוזמו העדות נמי הוה משלמין מאה כסף אע"ג דמחויבין חיתה וא"ת א"כ אמאי קאמר הגמרא עדי האב נהרגין ומשלמין משום ממון לזה ומיתה לזה הא אפילו בלא האי טעמא נמי חייבין לשלם משום דקנס הוא ובקנס לא בעינן כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו כיון דחידוש הוא. אך באמת אין זה קושיא כלל דהא דאמר הגמרא האי טעמא דממון לזה ומיתה לזה אלא משום חידוש נקט לה דקמ"ל דממון ונפשות לזה חייב אפילו דבא החיוב ממון ומיתה ביחד מ"מ מחייבינן להו אבל לאו דוקא נקט לה האי טעמא ה"ה אפילו בלא האי טעמא נמי מחייבינן להו וכן מצינו בכמה מקומות כה"ג אפילו בלא האי טעמא נמי היה חייב מ"מ נקט לה משום דקמ"ל איזה דבר חידוש. וע"כ צריכין לומר דהא דאמר הגמרא האי טעמא דממון לזה ומיתה לזה מחייבינן אינה אלא לדמיון בעלמא למילף מינה על שאר מקומות אבל עיקר הדין לא מצינו למילף מסיפא רק מרישא כי לפי' רש"י דמפרש הא דאמר הגמרא ממון לזה היינו מאה כסף והא קנם הוא איך נוכל ללמוד מזה הא קיי"ל ממונא מקנסא לא ילפינן אלא ע"כ צ"ל דעיקר הדין דממון לזה ומיתה לזה חייב ילפינן רק מרישא הגם לפי התוספות דב"ק (דף ע"א.) ד"ה והא מוכח דאפילו בקנס אמרינן קלברר"מ. וגם לפי דעת המגיד משנה ה' גנבה פ' ג' פסק דאין הלכה כרבה דאמר קנס חידוש ולוקין ומשלמין וכן עיקר. אך לפי דעתי נוכל לתרץ אפילו לרבנן דאמרי דלא ילפינן ממוציא ש"ר מ"מ נוכל לחלק אימתי אמרינן דאין לוקין ומשלמין בקנס דוקא שהעידו שקר על הטביחה ומכירה דהוה קנס משום דיש קרן ביניהם דהוה ממונא כיון דפטורין מקרן ג"כ פטורין מקנס משום דו"ה אמר רחמנא אבל לא שלשה או ד'. וכן משמע שם בתוספות וז"ל ולרבנן דאמרי דאין עדים זוממין לוקין ומשלמין אפילו בשעה שהעידו על הטביחה ומכירה שקר דהוה קנס עכ"ל אבל דליכא קרן רק כולה קנס הכי נמי אמרינן דילפינן ממוציא שם רע ואין אמרינן קלבדר"מ בקנס כזה:
ממני ידידו נצח ומברכו בכל טוב אברהם
סימן ג
כבוד המופלג ושנון מו"ה אברהם נ"י ביאליסטאק ט"ו אלול
מה שהקשה דסתרי הלכתא אהלכתא דקיי"ל דעדים זוממין קנסא כר' מאיר והרמב"ם פסק דלא אמרינן לוקה ומשלם אפילו בקנס כרבנן כבר הקשה זאת הפני יהושע עי"ש במכות. ולפי דעתי נוכל לומר דלא קשה מידי דהתוספות בכתובות (דף ל"ב) כתבו וז"ל דהריצב"א תירץ דרבנן נמי סברי דעדים זוממין קנסא הוא ולא ילפינן ממוציא ש"ר משום דכ"ר משמע בממון ומלקות א"נ טעמא דרבנן דממוציא ש"ר לא ילפינן משום חידוש א"כ הרמב"ם אע"ג דפסק דע"ז קנסא מ"מ פסק כרבנן ולא כר' מאיר דלא ילפינן ממוציא ש"ר שלוקין ומשלמין. ולפי זה ניחא נמי דברי הרמב"ם בפי"ח מה' עדות ה"ח דכתב חיוב העדים זוממין לשלם במקום שמתחייבין הרי זה קנס ולפיכך אין משלמין על פי עצמן וכתב הכ"מ דפסק כר' עקיבא כיון דהני אמוראי יהבי טעמא למלתא דר' עקיבא אלמא דהלכתא כותיה עכ"ל. ולפי הנ"ל בלא"ה ניחא דהרמב"ם סבר כשיטת התוספות דכתובות דרבנן נמי מצי סברי דעדים זוממים קנסא ושפיר פסק הרמב"ם כרבנן ולאו דוקא כר' עקיבא:
ומה שכתב על מה שהקשיתי גבי גנב כיס בשבת אמאי חייב והא הוה עדות שאין אי"ל בזוממי זוממין וכתב דנוכל לתרץ כמו שמצינו בספר כובע ישועות. הנה אכתוב בזה מה שאמרתי לתרץ דברי הרמב"ם דהנה הרמב"ם כתב בפ' ב' מה' רוצח וז"ל אדם טרפה שהרג את הנפש נהרג אבל בפני עדים פטור שמא יוזמו ואם הוזמו אינן נהרגין שהרי לא יוזמו אלא להרוג טרפה וכל עדות שאינה ראויה להזמה אינו עדות בד"נ עכ"ל. והקשה הלח"מ בפ' כ' מה' מדות ה' ז' וז"ל בה' רוצח פ' ב' כתב רבינו אדם טרפה שהרג את הנפש וכו' וכל עדות שאינה ראויה להזימה אינו עדות בד"נ. וק' לשונו שכתב בד"נ דמשמע דבד"מ הוי עדות והא בפ' הנשרפין אמרי סתם כל עדות שאאי"ל אינה עדות ומשמע בין בממון ובין בנפשות עכ"ל. ונראה לתרץ דהנה אמרינן בפ"ק דסנהדרין (דף ט') אר"י הביא הבעל עדים שזינתה והביא האב עדים והזימום לעדי הבעל חזר והביא הבעל עדים והזימום לעדי האב נהרגין ומשלמין ממון. הא הוה עדות שאאי"ל. והנה לתירוץ ראשון דהתוספות דמכות בד"ה מעידין ניחא דהתוספות הקשה התם כיון דאם הוזמו אין נעשין ב"ג וחלוצה א"כ גם בשלא הוזמו איך יעשה על פיהם ב"ג ואמאי הא הוי עדות שאי אי"ל ואין זה עדות ותירץ כיון דלוקין הוה כאשר זמם ושפיר הוי עדות והנה בטעמא דעדות שאי אי"ל לא הוה עדות איכא תרי טעמי אב"א קרא ואב"א סברא אב"א סברא דמן הסברא לא הוה עדות דחיישינן שמא ישקרו העדים להעיד שקר אבל השתא דיש להם עונש כשיוזמו יראים המה להעיד שקר דלמא יזימום ומש"ה עדות שאי אי"ל לא הוה ערות ואב"א קרא דכתיב כאשר זמם ובעינן לקיים בעדים כאשר זמם ואם אי אפשר לקיים בעדים כאשר זמם לא הוה עדות. והנה הנ"מ בין הני תרי לישני דאם נאמר מן הסברא בכדי ליראם מלומר שקר א"כ כשיש על העדים עונש אחר נמי סגי דהא יראים העדים להעיד שקר שמא יזימום ויהא להם עונש וא"כ הוה עדותן עדות אבל אם נאמר מקרא דכאשר זמם בעינן שיהא להם אותו עונש שחייבהו הנידון ואם אי אפשר לקיים בהם אותו עונש לא הוה עדותן עדות אף שיהא להם עונש אחר היינו מלקות מחמת לא תענה מ"מ מקרי עדות שאי אי"ל ולא הוה עדות. והנה תירוץ זה של התוספות ס"ל ועדות שאי אי"ל לא הוה עדות הוא מן הסברא ומשו"ה תירץ התוספות כיון דלוקין הוה כאשר זמם דיראים לומר שקר משום מלקות דלא תענה אם יזימם וע"ז הקשה התוספות מהא דהיו בודקין דאמרינן משום דיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו והוה לה עדות שאי אי"ל ומאי קאמר והא מ"מ לוקין כשיזימו וא"כ לפי הסברא היו יראים המה להעיד שקר והוה עדות שאי"ל ותירץ התוספות דהתם כיון שבאין לחייבו מיתה וזממו להרוג את הנפש לא מקיים כאשר זמם במלקות דהא בהדיא כתיב נפש בנפש בהזמה דעדות נפשות ולא חשיב הזמה במלקות בקוצר הדברים דהתוספות מחלק בין מיתה לשאר עדות בעדי מיתה דכתיב נפש בנפש וכיון דאי אפשר לקיים בזה דין הזמה ממש מקרי עדות שאי אי"ל אבל הכא שלא כוון אלא לשויא בן גרושה וב"ח דליכא כי אם לאו בעלמא כיון שלוקין חשיב שפיר עדות שאי"ל וכן בכל מקום דליכא מיתה דמצד הסברא הוא דבעינן עשאי"ל בכדי שיראים לשקר וכיון דאיכא עונש סגי. וכן מבואר במפרשים בפי' התוספות כן. ולפי זה ניחא הא דקאמר עדי האב נהרגין ומשלמין דהוי שפיר עדות שאי"ל דהא לענין ממון לא בעינן הזמה ממש אלא שיראים המה להעיד שקר וה"נ שפיר יראים המה להעיד שקר דהא על פי עדות זו יתחייבו מיתה. ומטעם זה מקרי גם לענין הממון עדות שאי"ל דהא לענין הממון סגי נמי בעונש אחר ואין לך עונש אחר חמור מזה דנתחייבו מיתה וא"כ ניחא לתירוץ הראשון שבתוספות אבל לפי תירוץ שני שכתבו דגבי בן ג' ובן ח' לא חיישינן כלל באתה יכול להזימה ולא קאי כלל עליו בשום צד שבעולם וא"כ לתירוץ זה משמע דבכל מקום בעינן הזמה ממש ואפילו בממון א"כ קשיא אמאי הכא נהרגין ומשלמין ממון. ונראה דהתוספות אזלי לטעמייהו דכתבו בפ' ק' דכתובות (דף ל"א) בד"ה ר"א דהא דאמרינן עדי האב נהרגין ומשלמין ממון לזה פי' לבעל שרצו להפסידו כתובה ונפשות לעדים עי"ש. והנה מבואר באחרונים דבממון לא בעינן עדות שאי"ל וכיון דהתוספות מפרשי ומשלמין ממון היינו הכתובה שרצו להפסידו לבעל דהיינו ממון ל"א בעינן עדות שאי"ל ושפיר קאמרי נהרגין ומשלמין ממון. אך אכתי קשה לפי' רש"י בסנהדרין שם דפירש ומשלמין ממון היינו מאה כסף לבעל שבאו לחייבו כשהזימו את עדיו ומאה כסף הא קנסא הוא ובקנס הא בעינן עדות שאי"ל וא"כ אמאי משלמין הא הוה עדות שאי אי"ל ונראה שתי תשובות יש בדבר זה א) דיש לומר דרש"י סבר כתירוץ ראשון בתוספות ברפ"ק דמכות דבעלמא לא בעינן הזמה ממש דהוא מצד הסברא וכיון דאיכא עונש אחר סגי ומקרי עדות שאי"ל רק בד"נ גזה"כ הוא דבעינן הזמה ממש ומש"ה כיון דאיכא עונש לענין מיתה זה נקרא ג"כ עדות שאי"ל לענין הממון ושפיר קאמר נהרגין ומשלמין ממון. ב) עוד יש לומר דרש"י סבר כרבא דאמר עדי טרפה שהוזמו נהרגין ואע"ג דהוה עדות שאי אי"ל בזוממי זוממין ומשום דבזוממין לא בעינן עשאי"ל ומשו"ה שפיר משלמין ממון ונהרגין. אמנם להרמב"ם אין לומר כן דסבר כרבא דהנה הרמב"ם נמי מפרש כרש"י דז"ל הרמב"ם בפ' כ"א מה' עדות ה' י' מוציא ש"ר על אשתו שהביא עדים שזינתה כו' חזר והביא הבעל עדים והיזום עדי האב הרי עדי האב נהרגין ומשלמין ממון לבעל נהרגין משום שעדי הבעל נגמר דינן להריגה בעדותן ומשלמין קנס מפני שנגמר דין הבעל לשלם קנס אלמא דהרמב"ם נמי מפרש ומשלמין ממון היינו קנס מאה סלע וא"כ קשיא נמי להרמב"ם אמאי משלמין קנס הא הוה עדות שאי אי"ל ואין לומר דהרמב"ם סבר כרבא דבזוממין לא בעינן עדות שאי"ל דהא כתב בפ' כ' מה' עדות ה"ז וז"ל עדים שהעידו על איש אחד טרפה שהרג והוזמו אין נהרגין וכן העדים שהיו טרפה והעידו בדבר שחייבין מיתה והוזמו אינן נהרגין שאם יוזמו זוממיהן אין נהרגין אלמא דהרמב"ם פסק כר"א דבזוממין נמי בעינן עדות שאי"ל וא"כ אמאי נהרגין ומשלמין ממון וע"כ צריכין לומר דהרמב"ם סבר כתירוץ הראשון דהתוספות דרפ"ק דמכות דהא דבעינן בכל מקום עדות שאי"ל הוא מן הסברא וא"כ אפילו אם אינו מקיים בהם הזמה ממש אותו עונש אלא עונש אחר נמי מקרי עדות שאי"ל ומש"ה שפיר מפרש הרמב"ם ומשלמין ממון היינו קנס דמאה סלע ולפי זה שפיר כתב הרמב"ם בפ' ב' מה' רוצח שמא יוזמו ואם יוזמו אינן נהרגין שהרי לא זממו אלא להרוג טרפה וכל עדות שאינה ראויה להזמה פירוש להזמה ממש אותו עונש אינה עדות בד"נ דהא דוקא בעדות נפשות הוא דבעינן הזמה ממש אבל בעלמא סני בעונש אחר וזה נמי מקרי עדות שאי"ל ומשו"ה אמר הגמרא סתם כל עדות שאי אי"ל אינה עדות בין בממון ובין בנפשות אלא דבהזמה גופא יש חילוק ביניהם דבד"נ בעינן הזמה ממש ומשום גזה"כ ובממון לא בעינן הזמה ממש אלא אפילו בעונש אחר נמי סגי ומקרי עדות שאי"ל כיון דבעדותן נענשו במיתה אע"ג דלגבי הממון לא יענשו כלל מ"מ לא חיישינן לזה והוה עדותן עדות דיראים להעיד שקר וא"כ מתורץ קושית לח"מ:
ומה שכתב דנוכל לתרץ כדתירץ הספר כ"י אין מובן לי מה שאמר ה' כ"י וז"ל דכיון דכשהוזמו בעדות זו יתחייבו מיתה חשיב הזמה גם לעדות ממון בדבר זה אע"פ דלא ישלמו ממון ולא כתב שום טעם לזה דממ"נ אי חשיב הזמה אמאי לא ישלמו וכיון דלא ישלמו האיך הוא חשיב הזמה. ובאמת זה נסתר מדברי התוספות דפ"ב דב"ק (דף כ"ב) בד"ה בגדי דחד ועבדא דחד דכתבו ור"ת מפרש דבכל מקום מיתה לזה ותשלומין לזה פטור לבד מעדים זוממין דבעינן שיתקיים כאשר זמם בכל אחד עי"ש. ולפי דבריו משמע דכיון דכשהוזמו בעדות זו יתחייבו מיתה חשיב הזמה לגבי ממון בדבר זה אע"פ שלא ישלמו ממון א"כ אמאי בע"ז מיתה לזה ותשלומין לזה חייב דמ"ש מבכל מקום דפטור חיתה לזה ותשלומין לזה ואי משום דבעינן שיתקיים כאשר זמם הא שפיר חשיב הזמה גם לעדות הממון אע"פ שלא ישלמו ממון א"ו דחדא תליא באידך דאם נאמר דחשיב הומה חייב לשלם ואם נאמר דאינו חייב לשלם לא חשיב הזמה ומשו"ה בעדים זוממין דבעינן שיתקיים כאשר זמם בכל אחד אמרינן דמיתה לזה ותשלומין לזה חייב ושפיר חשיב הזמה. אבל לפי מה דבארתי לעיל ניחא דשפיר חשיב הזמה החיוב מיתה לעדות דממון כיון דבעדות ממון לא בעינן הזמה ממש ואפילו אם יהיה להם עונש אחר נמי סגי והכא יהיה להם עונש מיתה ושפיר חשיב הזמה אף אם יהיו פטורין מלשלם וכ"ז דוקא במיתה ותשלומין לאחד דחשיב הזמה משום דיהיה להם עונש אחר בעדות זו ושפיר נמי פירש ר"ת בתוספות דב"ק הנ"ל דבע"ז מיתה לזה ותשלומין לזה חייב דבעינן שיתקיים הזמה בכל אחד דבעינן עונש באותה עדות ומה שיהא להם עונש בעדות אחרת זה ודאי לא חשיב הזמה כלל. ועוד י"ל דר"ת מפרש כתירוץ השני דהתוספות דרפ"ק דמכות דבכל מקים בעינן הזמה ממש ומש"ה מפרש דבע"ז מיתה לזה ותשלומין לזה חייב דבעינן שיתקיים כאשר זמם בכל אחר ואחר היינו דבעינן כאשר זמם ממש בכל אחד ואחד:
ממני ידידו נצח
סימן ד
גרסינן בתוספתא ב"ק היה מגרר ויוצא פטור מתשלומין וחייב מיתה שחיוב מיתה וחיוב ממון באין כאחד וקלבדר"מ. צ"ע האיך מחייבינן מיתה הא אין הזמה לחצאין כיון דאין יכולין לקיים בהו כאשר זמם על הממון האיך יכולין לקיים בהו כאשר זמם על המיתה:
אמנם יכולין לתרץ כדתירץ הריטב"א וז"ל במעידין באיש פלוני שהוא בן גו"ח לוקין ואמאי לא ישלמו נמי תו"מ שהיו מפסידין אותו ותירץ שם ג' תירוצים ובתירוץ בתרא כתב וז"ל דכיון דלא מקיימינן בהו הזמה במה דהוי עיקר סהדותייהו דפיסולו דבן גו"ח לא מקיימינן לה בהא דלא מקיימינן הזמה לחצאין וכו' ואע"ג דאמרינן לקמן מעידין אנו באשת פלוני שזינתה והוזמו שנהרגין ואין משלמין כתובתה שהיו מפסידין לה. התם כיון דקם להו בדרבה מיניה דין תורה הוא שבכל מקום שיש מיתה וממון שהמיתה עומדת במקום שניהם וכולה הזמה היא עכ"ל הריטב"א. הרי עינינו הרואות דכעין זה כבר הקשה הריטב"א מהא דמעידין אנו באשת פלוני שזינתה ותירוץ הריטב"א יספיק לתרץ ג"כ הכא גבי היה מגרר ויוצא וכו'. אבל עדיין קשה לי מהא דבעי רבא פלוני רבע שורי מהו מי אמרינן אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם קרוב אצל ממונו בתר דבעי הדר פשטה אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם קרוב אצל ממונו והשור יסקל והכא ודאי הזמה לחצאין כי אי אפשר לקיים בהן הזמה על השור משום דלגבי בעל הבית עצמו אין שייך הזמה הגם לגבי עד שני שייך הזמה מ"מ איך שייך הזמה אפילו לגבי עד שני הא קיי"ל אין עד זומם משלם ממון עד שיזומו שניהם והכא אין לומר כהריטב"א כיון דקלבדר"מ דין תורה הוא שבכל מקום שיש מיתה וממון שהמיתה עומדת במקום שניהם כיון דהכא מחייבינן להו מיתה וממון אם יוזמו ואנו אין יכולין לקיים בהם כאשר זמם על הממון א"כ איך קיימינן הזמה על המיתה הא אין הזמה לחצאין:
אך אפשר לומר דקיי"ל ע"פ בעלים אסור לגבוה ומותר להדיוט דאינו נסקל כך איתא בתמורה (דף כ"ח) ואיך מסקינן דאין אדם קרוב אצל ממונו והשור יסקל פי' רש"י בסנהדרין (דף י) הני מילי היכא דלא העידו הבעלים על הרובע מי הוא או העידו ולא היה עד שני עמהם אבל הכא דגברא מיקטיל על פי בעל השור לא פלגינן דבורא משום ממון. הלא מוכח מזה דמצד הדין היה פטור אם לא מיקטיל על פי בעל השור רק כיון דמיקטיל על פי בעל השור מש"ה אסרינן את השור ונסקל ונראה מי הוא הגרם לאסור את השור רק המיתה לבד והמיתה עיקר עדותן משו"ה חייבין מיתה ואין זה הזמה לחצאין כיון דמחויבין מיתה והמיתה עומדת במקום שניהם וכולה הזמה היא והרמב"ם ג"כ מסכים כפי' רש"י דכיון דאין אדם קרוב אצל ממונו לא פלגינן דיבורא והשור יסקל כי לא נתכוון כלל להעיד על שורו רק להמית את חבירו וכיון דעיקר עדותן על המיתה משו"ה אם אנו יכולין לקיים הזמה על המיתה ג"כ מקרי הזמה על הממון ואין זה הזמה לחצאין אבל הראב"ד ז"ל פירש בענין אחר איפכא ממה שכתב הרמב"ם וז"ל א"א מן המפרשים הטובים יש שמפרשים דכיון דאין אדם קרוב אצל ממונו לא פלגינן דיבורא לומר שאין נתכוון להעיד על השור גם על השור נתכוון להעיד ומתוך שאינו נאמן על השור שהוא ממונו אינו נאמן על הרובע דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ועיין בלח"מ פ' י"ב ה' עדות ה' ב' וז"ל לפי דעת הראב"ד הכי נמי כדאמרו מהו דתימא אדם קרוב אצל עצמו אמרינן אצל אשתו לא אמרינן הוי פירושו ולא ליקטלו לא לה ולא לאותו פלוני דכיון דהוא פסול לעדות לגבי דידה נתבטל כל העדות ואתא שפיר מה שהוקשה להתוספות דף י' אע"ג דמתניתין בפ' זה בורר דבעל כאשתו לענין עדות וכו' דאין ה"נ דפסול לעדות גבי דידה ומשום הכי לא מהימן לגבי דידיה עכ"ל. וניחא אפילו לדעת הראב"ד ומהאי טעמא גופא כיון דאין הזמה לחצאין לכך אינו נאמן דהא דאינו נאמן על שורו משום דאין שייך בו הזמה וכיון דאין שייך בו הזמה לכך פטרינן אפילו לרובע:
סימן ה
רא"ש ב"ק על דף ג' פסק שחצי נזק צרורות מעליה משלם כרב פפא דהוא בתרא עי"ש אפשר לומר דקיי"ל ע"פ בעלים אסור לגבוה וזה ידוע לנו שרב פפא סבר פלגא נזקא ממונא. ובגמרא (דף ט"ו) שקיל וטרי והשתא דאמרת פלגא נזקא קנסא האי כלבא דאכל אימרי ושונרא דאכלה תרנגולא משונה הוא שם בתוספות ד"ה והשתא וז"ל דוקא למ"ד פלגא נזקא קנסא אבל למ"ד פלגא נזקא ממונא פטור לגמרי דמהי תיתי וכו' קשיא לרב פפא מדף י"ח גבי בעיא דרבא צרורות מגופא משלם או מעליה משלם רצה הגמרא לפשוט מהא דתנן כלב שנטל חררה והדליק את הגדיש ותני עלה משלם ח"נ צרורות מגופא ושני הגמרא דמיירי מתני' בדשני בנחלת א"כ לפי שיטת רב פפא דסבר פלגא נזקא ממונא היכי מתרץ את המתניתא אי בהוכרחה הא לרב פפא פשיטא מעליה משלם והכא תני חצי נזק מגופא ואי בדשני הא קאמר רב פפא משונה פטור לגמרי כיון דיצא מכלל רגל ולקרן נמי לא דמי דקרן אורחא הוא דסתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי עוד קשה לרב פפא מהכלב והגדי שדלגו מלמטה למעלה קאמר הגמרא בדף כ"א תנו רבנן הכלב והגדי שדלגו מלמטה למעלה פטורין מלמעלה למטה חייבין פריך הגמרא והא תניא הכלב והגדי שדלגו מלמעלה למטה נמי פטורין תרגמא רב פפא בדשני כלבא בזקירא וגדיא בסריכא והיכא מתרץ רב פפא הכי הא קאמר רב פפא בדשני פטרינן לו עוד קשה לרב פפא מאכלה כסות או כלים דגרסינן במתניתין (דף י"ט) אם אכלה הבהמה כסות או כלים משלם חצי נזק דמשונה הוא ולרב פפא הוה פטור לגמרי ואיך אוקמא מתניתין הגם על קושיא זאת אנו יכולין לתרץ כדתירץ החכמת שלמה במה דאכלה כסות או כלים הוה אורחיה כקרן כיון דלאו אורחיה למיכל כסות או כלים א"כ כוונתה להזיק וא"כ הוא קרן ממש דאורחייהו להזיק אבל על אידך אין אנו יכולין לתרץ משום דבמה שהזיק הוה אורחיה רק הנזק בא על ידי שינוי. ולפי דעתי נוכל לתרץ דיש שני אופני הזיקות. א) היזק שנעשה ע"י שינוי כגון כלבא דאכל אימרי ושונרא דאכל תרנגולא שעצם ההיזק נעשה ע"י שינוי ועל זה האופן פוטר רב פפא דהוה לאו אורחיה להזיק בזה האופן. ב) היזק שנעשה ע"י אורחיה רק הכנת ההיזק בא ע"י שינוי אבל ההיזק גופא הרי זה אורחיה ואין כונתה להזיק ועל זה האופן מחייב רב פפא מש"ה ניחא מה שתירץ רב פפא בדשני כלבא בזקירא וגדיא בסריכא ומחייב רב פפא חצי נזק משום דהעצם היזק הוה אורחיה כי אורחיה לכלבא לדלג מלמעלה למטה רק ההיזק בא ע"י שינוי בזקירא או בסריכא וכן גבי מתניתא דצרורות דמגופיה משלם ומיירי בדשני בגחלת והכא ג"כ ההיזק גופא הוה אורחיה כי אורחיה דכלבא להדליק הגדיש ע"י חררה רק הכא מיירי שהכנת ההיזק בא ע"י שינוי כגון בדשני משו"ה אם אפילו מיירי מתניתא בדשני ג"כ לרב פפא מחייבינן דהא דומיא דקרן דאורחיה להזיק דסתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימא:
ולפי דעת הרא"ש הנ"ל משמע שרב פפא חולק על רבא ופשיטא לו שחצי נזק צרורות מעליה משלם וגם מוכח כן מה"ה ז"ל בפ' ב' ה' נזקי ממון עי"ש. ניחא מה שפריך הש"ס ב"ק (דף כ"ו) ולא תהא שן ורגל חייבת אלא חצי נזק מק"ו מקרן. והקשו התוספות שם הא אמרי' וחצו את כספו כספו של זה ולא כספו של אחר וכתבו דאין למעט מכספו רק במה שאין משתלם אלא מגופו עי"ש. דלכאורה קשיא לי לפי מאי דבעי רבא חצי נזק צרורות אי מגופו משלם או מעליה משלם א"כ אי אמרי' שחצי נזק צרורות מגופו משלם איך פריך הש"ס שרגל ושן יהיה החיוב אלא חצי נזק הא כתיב כספו משמע כספו של זה ולא כספו של אחר:
אך לפי דעת הסוברים שרב פפא חולק על רבא נוכל לומר שהש"ס דהתם הולך לפי שיטת רב פפא שפשיטא לו שחצי נזק צרורות מעליה משלם. וכן מבואר בתוספות שם שהשיטה זו הולך לפי דעת רב פפא ולא לרבא ועי"ש בדף כ"ו ד"ה מידי. אבל לפי דעת המשנה למלך פ' ב' ה' נזקי ממון שהאריך ומבאר שם דאין שום סברא לומר דאיכא פלוגתא בין רב פפא לרבא אלא וכלהו אית להו דקרי להו תולדה לפוטרו ברה"ר וא"כ כבר אמר בגמרא לפוטרו ברה"ר הדר ממאי דאמר מעיקרא לרב פפא פשיטא לו ואע"ג דלא קאמר אלא מ"מ הדר ועיין שם במשנה למלך על זה. א"כ קשיא לפי דעתו איך פריך הש"ס ולא תהא שן ורגל חייב אלא חצי נזק הא כתיב כספו של זה ולא כספו של אחר:
אך נוכל לתרץ ברם שהש"ס פריך בין לדעת רב פפא ובין לרבא והא דכתיב וחצו את כספו אינו בא למעט רק שחצי נזק צרורות פטור ברה"ר דאי מבער בשדה אחר אינו ידוע לנו רק מכולו נזק שפטור ברה"ר אבל חצי נזק שפטור ברה"ר אינו ידוע לנו כלל מש"ה כתיב וחצו את כספו משמע כספו של זה ולא כספו של אחר פירוש על חצי נזק של קרן מחייבינן ברה"ר אבל לא על חצי נזק של רגל והא דקשיא להתוספות איך גמר רגל מקרן וכו' ע"כ צריכים לומר לפי המשנה למלך הנ"ל אין זה קושיא משום דאין מועלת חומרא זו לחייבו ברה"ר ולאו פירכא הוא:
סימן ו
במסכת כתובות (דף ל"ד) הקשה מהרש"ל על הא דאמרו רז"ל במס' ב"ק (דף ע"א.) ולמ"ד דרבנן מ"ט דרבנן דפטרי כו' ופירש"י ז"ל מ"ט דרבנן דפליגי אדר"מ ופטרי מקנס דו"ה הואיל וטובח ע"י אחר אוקימנא הא שחיטה ראויה היא מדאורייתא עכ"ל. והקשה המהרש"ל ז"ל שם בכתובות וז"ל צ"ע מ"ש דהמקדש באיסורי הנאה דרבנן דאינה מקודשת ומפקיעין איסור א"א משום דלא הוה ממון א"כ הכי נמי הכא דהוי שחיטה שאינה ראויה. וראיתי בספר הק' מתת ידו שתירץ זה דהתם גבי קדושין דאף דלא שייך למימר התם כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש משום דאילו קדיש אדעתא דרבנן לא היה מקדש באיסורי הנאה דידהו מ"מ איכא למימר הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו עמו שלא כהוגן ואפקעינן לקדושין מיניה כדאיתא בב"ב (דף מ"ח) משא"כ גבי טביחה ומכירה דליכא למימר הכי דמה עשה הנגנב שלא כהוגן שיש לנו להפקיע ממונו. תמוה לי תמיה גדולה על שלא עלה על דעת המהרש"ל ז"ל סברת רבינו הנ"ל הלא מצינו בהדיא בגמרא ב"ב שם מר בר רב אשי אמר באשה ודאי קדושין לא הוי מ"ט הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו עמו שלא כהוגן ואפקעינהו רבנו לקדושין מיניה. ומקודם לתירוצנו נקדים לדייק את דברי המהרש"ל שהקשה מהא דהמקדש באיסורי הנאה דרבנן אינה מקודשת מטעם דלא הוי ממון הוי לגבי' למימר דאינה מקודשת מטעם דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושין מיניה או מטעם דהוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו עמו שלא כהוגן וזה נוכל לתרץ דלא שייך הכא הסברא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ומשו"ה אפקיעו רבנן לקדושין משום דלא מצו חכמים לאפקעינהו לקדושין אלא לכל דמקדש אדעתייהו. אבל זה שלא קידש כהוגן רק באיסורי הנאה בודאי לא קידש על דעת חכמים ולכך לא מצי לאפקעינהו לקדושין מיניה כדמוכח שם מדברי התוספות ב"ב. וגם לא שייך הכא הסברא דעשו עמו שלא כהוגן משום דהכא לא דמי כההיא דחטף (דפ' ב"ש דף ק.) ולגבי תליוה וקדיש אלא דהכא קדיש כהוגן רק במה שמקדש אותה לא היה שוה פרוטה והוא סבר דיש בו פרוטה כיון דמן התורה יש בו פרוטה לכך קידש אותה. אבל התם גבי אמר תליוה וקדיש שייך בזה עשה שלא כהוגן לכך נשאר המהרש"ל בצ"ע ואם תאמר אפילו אי אמרי' מה שהפקיעו חכמים את הקדושין משום דלא הוי ממון ג"כ לא קשיא כלל כי שוה ממון צריכין מן התורה כדיליף בקדושין משו"ה יכולין חכמים להפקיע את הקדושין משום דלא שוה ממון דלהו דומה כמו האיש המקדש אשה בלא פרוטה ודאי לא הוי קדושין. אבל התם גבי דו"ה כיון דמדאורייתא שחיטה ראויה היא אמאי פטרי רבנן דהתם לא שייך לומר כיון דלהו הוה איסור משו"ה שחיטה לאו ראויה היא כיון דמדאורייתא מחויב לשלם דו"ה ושחיטה ראויה היא אין יכולין חכמים להפקיע החיוב בשלמא התם גבי קדושין יכולין חכמים להפקיע הקדושין משום דלגבי דידהו לא הוה קדושין מן התורה כיון דאין שוה ממון אבל גבי טו"כ אוקמינן שם בטובח ע"י אחר כי אפילו דלדידהו ג"כ מן התורה שחיטה ראויה היא רק דקנסו לו שאסור באכילה ושפיר פריך הגמרא איך יכולין לקונסו הא מן התורה מחויב לשלם דו"ה וחומרא דאתי לידי קולא. ברם אין זה קושיא השתא ומה קדושין דאיסור א"א יכולין חכמים להפקיעו מאיסור א"א כש"כ גבי חיוב ממון יכולין להפקיעו מחיוב דאורייתא ולאוקמא בחזקת הגנב וזה יותר טוב לקונסו שאסור באכילה כי מחשבתו היה במה ששחט בשבת כדי לאוכלו מש"ה קנסו שאסור באכילה ואם תאמר כיון דיש לחייב מן הצד האיך. יכולין לפוטרו נמצא חוטא נשכר וזה דוחק לומר כן אימת אמרינן חוטא נשכר דוקא דהחוטא נהנה מזה אבל הכא דהגנב לא נהנה מזה כלל משום דהבהמה גופא אסור באכילה וחייב לשלם כפל נמצא אין זה נשכר. ברם נוכל לתרץ קושית המהרש"ל דמצינו ברא"ש פ"ב דקדושין המקדש באיסורי הנאה דרבנן מקודשת ומוכח מדאמרינן תניא המקדש בחולין שנשחטו בעזרה ר' שמעון אומר מקודשת אלמא חילין שנשחטו בעזרה לר' שמעון לאו דאורייתא משמע דאיכא איסורי הנאה דרבנן ואפ"ה אמר ר' שמעון דמקודשת וכן פסקינן בא"ה (סי' כ"ח סעיף כ"א) עי"ש. ולפי דאוקמינן בב"ק מאן רבנן ר' שמעון דסבר הטובח בשבת שחיטה לאו ראויה היא ולא שמה שחיטה ומסיק הגמרא דסבר כר' יוחנן הסנדלר ובו פליגי רב אחא ורבינא חד אמר דר' יוחנן הסנדלר סבר מעשה שבת דרבנן ועל זה פריך הגמרא ולמ"ד דרבנן אמאי פטרי רבנן הא מדאורייתא שחיטה ראויה היא ור' שמעון עצמו קאמר גבי קדושין דהוה קדושין אע"ג דלדידהו אין זה קדושין מ"מ כיון דמן התירה הוי קדושין אין יכולין חכמים להפקיע מאיסור א"א ג"כ הכא נמי צריכין לומר כן כיון דמן התורה הרי זה מחויב דו"ה איך יכולין חכמים להפקיע ולפוטרו. אך גם זה דוחק לפי דעת הרמב"ן בפ' כירה בספר מלחמות ה' כתב דרי"ף ס"ל דודאי ר' יוחנן הסנדלר מדמחמיר כולי האי פשיטא דסבירא ליה דמדאורייתא היא וא"כ כי פליגי ר' אחא ורבינא פליגי בסברת עצמן וקושית הגמרא האי ולמ"ד דרבנן וכו' אינה עולה על ר' שמעון כלל ועדיין נשאר בצ"ע קושית המהרש"ל ז"ל:
סימן ז
לכבוד הרה"ג כו' ומוכתר במדות טובות כו' כו' בביאליסטאק:
אחדשה"ט הנני לבקשו גם הפעם להשיבני על מכתבי ודברי והמה באורח חיים בסי' י"א:
כתב שם הרמ"א ז"ל וז"ל אבל אם גזל צמר ועשה חוטין כשרים עכ"ל. וכתב שם הט"ז על זה וז"ל וזה דעת הנ"י אבל הרמב"ם ז"ל סבר אפילו בכה"ג נמי פסול משום דמצוה הבאה בעבירה דסבר כר"ת בכל מקום יאוש כדי קני לבד בקרבן לא קני משום מצוה הבאה בעבירה ולאו דוקא קרבן כן בכל מצוה נמי לא קני משום מצוה הבא בעבירה כן כתב התוספות ריש פרק לולב הגזול עכ"ל:
ולפי דעתי הקלושה צ"ע דהכא משמע דהרמב"ם ז"ל סבר מצוה הבאה בעבירה מדאורייתא דאי אמרת מהב"ע אסור מדרבנן לא יצא וכיון דקניא ביאוש ושינוי השם וליבון היכי קאמר הרמב"ם ז"ל דלא יצא והציצית פסולים הם הלא צריך לקנות אותם בשינוי השם ושינוי מעשה אלא ע"כ צריך לומר דהרמב"ם ז"ל סובר דמצוה הבא בעבירה לא קני מדאורייתא לכן אפילו יש יאוש ושינוי השם ג"כ אינו מועיל להפקיע מאיסור שלו שהיה מקודם. וכן מצאתי בשאגת אריה. לפי זה קשה לי ממצה גזולה (בסי' תנ"ד) מבואר שם אם גזל מצה לא יצא אבל אם גזל קמח ולשה ואפאה יצא דקנה בשינוי מעשה. וכן פסק הרמב"ם ז"ל הרי מוכח ומבואר להרמב"ם דקני בשינוי מעשה ובהלכות ציצית מבואר להיפך אפילו בשינוי מעשה נמי לא קני מצד מצוה הב"ע לא יצא. וגם מצינו גבי לולב הגזול (בסי' תרמ"ט) מבואר שם אם גזל לולב ושיפן יצא דקנה בשינוי מעשה. וכן פסק הרמב"ם ז"ל דיצא ולפי שבארנו לעיל שהרמב"ם סובר במצוה לא קני אפילו בשינוי מעשה כיון שהוא מצוה הבא בעבירה וזה דוחק לי לתרץ אימת אמרינן מצוה הב"ב דלא יצא אפילו דכבר שינה בשינוי מעשה דוקא בגזל מישראל בזה שייך לומר מצוה הב"ב ובכה"ג לא מועיל בשום אופן אבל אם גזל מעכו"ם אז לא נקרא מצוה הב"ב שגזל רק מדרבנן ולמה לא יצא מצד שאינו שלו ובתורה כתיב ועשו להם משלהם וכמו כן גבי לולב כתיב לכם לכך אם שינה בשינוי מעשה הרי זה שלו ואז יצא ולא אמרינן מצוה הב"ב וזה דוחק לומר לפי דעתי כי בהלכות גנבה פסק הרמב"ם ז"ל דגזל עכו"ם אסיר מדאורייתא אע"ג דהמהרש"ל ז"ל הקשה הלא בהלכות גזלה פסק הרמב"ם דגזל עכו"ם אסור מדרבנן ותירץ המהרש"ל ז"ל עי"ש. והרבה מפרשים מקשים על הרמב"ם ז"ל מההיא דקדשה בגזל וכו' אך באתי לפני כתר"ה שתירץ לי תירוץ שיהא שוה לפי דעת כולם כי בזה יש מחלוקת הפוסקים אי גזל עכו"ם אסור מדאורייתא או אסור מדרבנן:
ממני ידידו נצח ומברכו בכל טוב אברהם
סימן ח
וע"ז השיב לי גאון אחד מפורסם וז"ל כבוד ה' המופלג והחריף מו"ה אברהם נ"י יקבל פה התשובה אחרתי עד כה כי בעת הגיעני לא היה לי פנאי אף לפתוח המכתב לקרותו עד עתה כאשר בא מכתבו השני הוכרחתי לפנות ולהשיב לו התשובה:
ממני ידידו
הא דהקשה מע"ל הכא משמע דהרמב"ם סובר מצוה הבא בעבירה דאורייתא לפי זה קשה ממצה גזולה דמבואר (בסי' תנ"ד) אם גזל מצה לא יצא אבל אם גזל קמח ואפאה יצא דקנה בשינוי מעשה וכן פסק הרמב"ם ז"ל. הרי מבואר להרמב"ם דקני בשינוי מעשה ובה' ציצית מבואר להיפך וכו' א"כ הרמב"ם סותר את עצמו ע"כ קושיתו. ובאמת אין כאן קושיא כלל דמה דמבואר בסי' תנ"ד דאם גזל קמח ואפאה יצא דקני בשינוי מעשה הוא דהש"ע אזיל לטעמיה דפסק בסי' י"א כהנמ"י דסבר דקני ביאוש ושינוי השם וה"נ משום הכי פסק דקני ביאוש ושינוי מעשה והא דלא כתב הרמ"א מיהא דאסור לכתחלה כמו דכתב בסי' י"א מיהא לכתחלה אסור לעשותן י"ל דהרמ"א סמך עצמו אמאי דכתב בסי' י"א ועוד דהאי לישנא דאם גזל קמח ואפאה יצא משמע דוקא בדיעבד אבל לא לכתחלה ומשום הכי לא הוצרך הרמ"א לסיים מיהא לכתחלה אסור אבל בסי' י"א דכתב אבל אם גזל צמר ועשאן חוטין כשרים דמשמע דוקא בדיעבד מ"מ הוה אמינא דמותר לכתחלה לתלות הציצית בבגד משום הכי הוצרך הרמ"א לסיים מיהא לכתחלה אסור לעשותן פי' דאסור לתלות הציצית בבגד ומ"ה בסי' תנ"ד לא הוצרך הרמ"א לסיים מיהא לכתחלה אסור אבל הרמב"ם כתב סתמא דאין אדם יוצא י"ח במצה גזולה דכתב בפ"ו מה' תרו"מ ה"ז אין אדם יוצא י"ח באכילת מצה שהיא אסורה לו כגון שאכל טבל או מעשר או שגזלה וא"כ אין הרמב"ם מחלק בין גזל מצה בין גזל קמח ואפאה מצה ובשניהם סבר הרמב"ם דאינו יוצא י"ח ואזיל לטעמיה דסבר בה' ציצית דאינו יוצא י"ח בציצית גזולה ובכל גווני פסול לדעת הט"ז וה"נ סבר הרמב"ם לדעת הט"ז דבכל גווני פסול מצה גזולה ואע"ג דמשמע מדברי הה"מ דבגזל קמח ואפאה מצה דיוצא בה י"ח וז"ל הה"מ אבל מש"כ או שגזלה הוא בירושלמי תני מצה גזולה אסור לברך עליה אמר ר"א ע"ש ובוצע ברך נאץ ה' הדא דתימא בתחלה אבל בסוף דמים הוא חייב לו ר"י אין עברה מצוה ר"י אומר אין מצוה עברה אמר ר"א אלה המצות אם עשיתן כמצותן ה"ה מצות ואם לאו אינן מצות ע"כ. אבל ראיתי מי שכתב ממה שאמרו אבל בסוף דמים הוא חייב לו ש"מ גזולה יוצא בה בדיעבד דהא לא כתיב מצתכם ע"כ ובסוף הירושלמי אינו נראה כן אלא לא יצא והוא שגזל מצה אבל גזל חטים או קמח ואפאה מצה ודאי יוצא דקנאן בשינוי ודמים הוא חייב לו עכ"ל. וא"כ נראה מדברי הה"מ דבגזל קמח ואפאה מצה יוצא בה י"ח י"ל דזהו דעת עצמו של הה"מ וקאי אהא דכתב וראיתי מי שכתב ממה שאמרו אבל בסוף דמים הוא חייב לו ש"מ גזולה יוצא בה בדיעבד וע"ז כתב הרב המגיד וסוף הירושלמי אינו נראה כן אלא לא יצא ועל זה כתב אבל גזל חטים או קמח ואפאה פת ודאי יוצא בה הוא מסכים לדעתם אבל דעת הרמב"ם שפיר י"ל דסבר דבכל גווני לא יצא י"ח ומ"ה כתב הרמב"ם סתמא או שגזלה ואינו מחלק בין גזל מצה ובין גזל קמח ואפאה מצה דבכולם לא יצא י"ח כן י"ל לדעת הט"ז:
והנה יש להקשות על הה"מ שהביא מי שכתב ממה שאמרו וכו' ש"מ גזולה יוצא בה בדיעבד דהא לא כתיב מצתכם וקשה דהא דאמרינן (בפ"ב דפסחים דף ל"ח) אמר ר"א עיסה של מע"ש לדברי ר"מ פטורה מן החלה לדברי חכמים חייבת בחלה מצה של מע"ש לדברי ר"מ אין אדם יוצא בה י"ח בפסח לדברי חכמים יוצא בה י"ח בפסח וכו' מתקיף לה רב פפא בשלמא עיסה דכתיב עריסותיכם משלכם וכו' אלא מצה מי כתיב מצתכם וכו' אתיא לחם לחם כתיב הכא לחם עוני וכתיב התם והיה באכלכם מלחם הארץ מה להלן משלכם אף כאן משלכם עי"ש אלמא דאע"ג דלא כתיב מצתכם ילפינן לחם לחם דבעינן משלכם אע"ג דהתם קאי לענין מצה של מע"ש וע"ז הוא דילפינן לחם לחם מ"מ כמו התם במצה של מע"ש ילפינן דבעינן שלכם ה"נ במצה גזולה שפיר ילפינן דבעינן משלכם כיון דכתיב במצה לחם עוני ניתן למילף בגז"ש מלחם דכתיב בחלה דבעינן שלכם א"כ כמו דאמרינן שלכם ולא של מע"ש ה"נ נאמר שלכם ולא של גזלה אע"ג דרבנן פליגי על ר"מ ולא ילפי מגז"ש דלחם לחם י"ל דע"כ לא פליגי אלא במצה של מע"ש ומשום דסברי דמע"ש ממון הדיוט הוא והוה שלכם אבל במצה גזולה י"ל דאפילו רבנן מודו דילפינן לחם לחם מחלה דבעינן שלכם וא"כ שפיר הוה כאילו כתיב מצתכם והאיך כתב הה"מ דבמצה גזולה יוצא בדיעבד דהא לא כתיב מצתכם. ונראה לתרץ דע"כ לא שייך ללמוד לחם לחם מחלה אלא לענין מע"ש למ"ד דממון גבוה הוא ומשום דעיסת הקדש פטורה מן החלה וכדתנן בפ"ג דחלה הקדישתה עיסתה עד שלא גלגלה ופדאתה חייבת וכו' שבשעת חובתה היתה פטורה ופי' הרב דגלגול הקדש פוטר דכתיב עריסותיכם ולא עריסת הקדש וכמו דאמרינן בפ"ו דמנחות (דף ס"ו) אבל הכא תרי זימני עריסותיכם כתיב חד כדי עריסותיכם וחד עריסותיכם ולא עיסת עכו"ם ולא עיסת הקדש ושפיר לר"מ ילפינן מצה של מע"ש בגז"ש דלחם לחם דכמו דפטור מחלה משום דעיסת הקדש ה"נ אינו יוצא י"ח מצה משום דעיסת הקדש דממון גבוה היא אבל האיך נלמוד לענין מצה גזולה מגז"ש דלחם לחם לומר דכמו דגזולה פטור מחלה ה"נ איני יוצא בה י"ח מצה דהא גזולה חייבת בחלה וכדתניא בפ' הגוזל עצים (דף צ"ד) רא"א הרי שגזל סאה של חטים וטחנה ואפאה והפריש ממנה חלה כיצד מברך וכו' וטעמא דהאי עריסותיכם אינו ממעט גזולה משום דגזולה מ"מ חייבת בחלה אם קנה הגזלן חייבת בחלה דהוה כדידי' אם קנה ביאוש ושינוי מעשה ואם לא קנה הגזלן חייבת בחלה משום הנגזל דידיה הוא ופטור מן החלה לא משכחת לה אלא דהאי עריסותיכם אינו ממעט אלא עיסת הקדש ומשום עיסת הקדש פטורה מן החלה וא"כ אף לר"מ דיליף הגז"ש דלחם לחם לא יליף אלא לענין מצה מעיסת מע"ש אבל לענין מצה גזולה לא שייך למילף הגז"ש דלחם לחם וכש"כ לרבנן דר"מ לא ילפינן הגז"ש דלחם לחם לענין מצה גזולה. ואין להקשות דא"כ לרבנן האי גז"ש דלחם לחם למאי איצטריך דבשלמא לר"מ איצטריך למצה של מע"ש דלא יצא ידי חובתו אלא לרבנן למאי איצטריך ואין לומר דר"מ ורבנן פליגי בזה דר"מ קיבל מרבו האי ג"ש דלחם לחם ורבנן לא קבלו מרבו הגז"ש דלחם לחם דגז"ש בעינן קבלה מרבו ואין דנין גז"ש מעצמו דא"כ מאי קאמר ר"א מצה של מע"ש לדברי ר"י דאמר ממון גבוה אין אדם יוצא י"ח בפסח לדברי חכמים יוצא בה י"ח בפסח ומשום דסברי חכמים דממון הדיוט הוה תיפוק ליה דאפילו אי הוה סברי חכמים דממון גבוה הוה נמי אמרי דיוצא בה י"ח בפסח כיון דטעמא דר"מ הוה דאין ארם יוצא י"ח בפסח הוא משום גז"ש דלחם לחם ואי לאו האי גז"ש הוה סבר דיוצא בה י"ח בפסח אע"ג דממון גבוה הוא וא"כ חכמים דלא קיבלו הגז"ש דלחם לחם מרבן סברי שפיר דיוצא בה י"ח בפסח אע"ג דהוה סברי דמע"ש ממון גבוה הוא וא"כ מאי קאמר ר"א לדברי חכמים הסברי מע"ש ממון הדיוט הוא יוצא בה י"ח בפסח דמשמע דוקא משום דסברי מע"ש ממון הדיוט א"ו דהחכמים נמי קיבלו הגז"ש דלחם לחם מרבן וא"כ למאי אתי לרבנן האי גז"ש ונראה דאיצטריך למה דתנן בפ"ו דמנחות (דף ע') החיטין והשעורין וכו' הרי אילו חייבין בחלה ומצטרפין זה עם זה ואמר בגמרא הני אין אורז ודוחן לא מנה"מ אמר ר"ל אתיא לחם לחם ממצה כתיב הכא והיה באכלכם מלחם הארץ וכתיב התם לחם עוני והתם גופא מנ"ל אמר ר"ל וכן תנא דבי ר"י וכן תנא דבי ראב"י אמר קרא לא תאכל עליו חמץ ז' ימים תאכל עליו מצות לחם עוני דברים וכו' וא"כ לחכמים איצטריך הגז"ש דלחם לחם להכי ואיפכא הוא דילפינן לחם דחלה מלחם דמצה והאי גז"ש דמנחות נמי כ"ע מודו בה דר"מ נמי דיליף לחם דמצה מלחם דחלה מ"מ סבר נמי דילפינן האי גז"ש דמנחות לחם דחלה מלחם דמצה ומשום דאין גז"ש למחצה ויש לה"ר דהאי גז"ש דמנחות הוא לכ"ע מהא דתניא בפ' ב' דפסחים (דף ל"ה) אמר ר"י ב"נ אורז מין דגן הוא ומחייבין על חמוצו כרת ואדם יוצא בה י"ח בפסח וכן היה ר"י ב"נ אומר קרמית חייבת בחלה דמין דגן הוא ואע"ג דחלת לחם כתיב בה וגמר לחם לחם מלחם עוני שם במנחות אורז נמי לחם הוא עי"ש. ואם איתא דהאי גז"ש דמנחות לאו לכו"ע הוא מאי הקשה רש"י אדר"י ב"נ מהאי גז"ש דמנחות דלמא ר"י ב"נ לית ליה להאי גז"ש דמנחות א"ו דהאי גז"ש דמנחות הוא לכו"ע ושפיר הקשה רש"י. והנה הרש"ש בהגהותיו לש"ס הגיה ברש"י דמסכים אורז נמי לחם הוא הגיה קרמית נמי לחם הוא ולדעתי נראה דאין צריך להגיה דלכאורה קשה דאמאי באורז קאמר ר"י ב"נ מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת ואדם יוצא בה י"ח בפסח ולא קאמר חייבת בחלה ובקרמית קאמר חייבת בחלה ולא קאמר מין דגן הוא וחייבת על חימוצו כרת ואדם יוצא בה י"ח בפסח. ונראה דמש"ה לא קאמר ר"י ב"נ ברישא וחייבת בחלה דזה הוא פשיטא כיון דקאמר דיוצא בה י"ח בפסח פשיטא דחייבת בחלה דבמנחות לא ילפינן בגז"ש דלחם לחם מלחם עוני אלא במה דאינו יוצא בה י"ח בפסח אינה חייבת בחלה ואי לאו הגז"ש הוה אמינא אע"ג דאינו יוצא בה י"ח בפסח חייב בחלה. אבל במה דיוצא בה י"ח בפסח ודאי דחייבת בחלה וא"כ ה"נ לא הוצרך ר"י ב"נ לומר חייבת בחלה דזה פשיטא ובסיפא דאמר קרמית חייב בחלה דוקא חייב בחלה אבל אינו יוצא בה י"ח בפסח ואין חייבין על חימוצו כרת ומשום דלאו מין דגן הוא והא דחייב בחלה הוא מדרבנן דאי ס"ד דחייב בחלה מה"ת דמין דגן הוא ה"ל למתני נמי דחייבין על חימוצו כרת ויוצאין בה י"ח בפסח דהא ילפינן במנחות לחם דחלה מלחם דמצה ודין אחד להם א"ו דחייב בחלה מדבריהם דרבנן גזרו וא"כ אי אפשר לפרש כפי' הרש"ש דקושית רש"י ותי' קאי על קרמית דמאי מקשה הא אינו חייב בחלה אלא מדרבנן ואם נאמר דהרש"ש מפרש דחייב בחלה מדאורייתא מאי מתרץ רש"י קרמית נמי לחם הוא דא"כ אמאי לא קתני דחייבין על חימוצו כרת ואדם יוצא בה י"ח בפסח וע"כ צריכין לומר דקושית רש"י קאי ארישא דקאמר ואדם יוצא י"ח בפסח ומקשה הא אמר במנחות דחלת לחם כתיב בה וגמר לחם לחם מלחם עוני ואמרינן והתם מנ"ל אמר ר"ל וכו' אמר קרא לא תאכל עליו חמץ ז' ימים תאכל עליו מצות לחם עוני דברים הבאין לידי חימוץ אדם יוצא בה י"ח בפסח יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון ותירץ רש"י דר"י ב"נ סבר דאורז נמי מין דגן הוא ולא ממעט מגז"ש ומשו"ה קאמר דאדם יי"ח בפסח והגז"ש ממעט מידי אחרינא ולפי זה נדחה הראיה שהבאתי מכאן דכ"ע סברי האי גז"ש דמנחות די"ל דאיכא תנאי דלא סברי גז"ש דמנחות והא דהקשה רש"י אר"י ב"נ הוא משום דע"כ ר"י ב"נ סובר להאי גז"ש מדקתני ברש"י וחייבין על חימוצו כרת ואדם יוצא בהן י"ח בפסח ולא קתני וחייב בחלה וע"כ הוא משום דר"י ב"נ סבר דילפינן האי גז"ש דמנחות לחם דחלה מלחם דמצה למעט מחלה דבר שאינו יוצא במצה אבל במה שהוא יוצא בה במצה פשיטא דחייבת בחלה ומשו"ה לא תני וחייבת בחלה דפשיטא וכ"ז הוא אם ילפינן גז"ש דמנחות אבל אי לאו הגז"ש דמנחות ה"ל לר"י ב"נ למתני ברש"י ומחייבת בחלה וא"כ מוכח דר"י ב"נ אית ליה הגז"ש דמנחות ומש"ה הקשה רש"י דהא ילפינן לחם לחם מלחם עוני דר"י ב"נ מודה בה ואמרינן התם והתם מנ"ל וכו' יצאו אלו שהן באין לידי סרחון ומשו"ה קאמר ר"י ב"נ ואדם יוצא בהן י"ח בפסח. ולפי זה נדחה הראיה שהבאתי מכאן דכ"ע סברי האי גז"ש דמנחות דילפינן לחם לחם מלחם דמצה די"ל דאיכא תנאי דפליגי בזה ומ"מ שפיר מקשה רש"י לר"י ב"נ משום דהא ע"כ ר"י ב"נ אית ליה הגז"ש דמנחות מדלא קתני וחייבת בחלה. אמנם מדברי ר"א דאמר לדברי חכמים דאמרי מע"ש ממון הדיוט הוא אדם יוצא בה י"ח בפסח משמע דאי הוה סברי דממון גבוה הוא לא הוה יוצא בה י"ח בפסח וע"כ מגז"ש דלחם לחם אלמא דרבנן אית להו להאי גז"ש דמנחות:
נחזור לעניננו ושפיר כתב הה"מ דהא לא כתיב מצתכם דהא לא שייך ללמוד לחם לחם מחלה לענין מצה גזולה. אמנם ברא"ש בפ"ב מבואר דלענין מצה גזולה נמי שייך ללמוד לחם לחם מחלה דהרא"ש כתב שם וז"ל משמע מהכא דאין יוצאין במצה גזולה דרבנן אית להו שפיר גז"ש דגז"ש זו מקובלת בפ' רי"ש על ההיא מתני' דהחטין והשעורין וכו' וקאמרי לה בגמרא מנה"מ אמר ר"ל אתיא לחם לחם ממצה וכו' אלא דרבנן אית להו שפיר מעות של מע"ש הוה שלכם אבל גזולה דלאו לכם הא לא נפיק בה. וכן מוכח מסקנא דסוגיא דקאמר וכו' עכ"ל. אלמא דהרא"ש סבר דגזלה נמי ילפינן מלחם דחלה. אולם כבר הקשה שם הק"נ על הרא"ש מהא דב"ק הרי שגזל סאה חטים ותירץ דהק"נ אינו מובן עי"ש וא"כ שפיר כתב הה"מ דהא לא כתיב מצתכם דלא ילפינן לחם לחם מחלה לענין מצה גזולה. ואין להקשות אמה דביארתי לדעת הט"ז דהא דמבואר (בסי' תנ"ד) דאם גזל קמח ואפאה יצא דקנה בשינוי עשה הוא מדברי הנמ"י אבל לדעת הרמב"ם לא א ואין להקשות מהא דכתב הב"י בסי' תנ"ד מקור לדין זה מדברי הרא"ש ומדברי הרמב"ם לדעת הה"מ עי"ש. אלמא דדין זה המבואר בשו"ע הוא מדברי הרמב"ם וכן רשום בבאר הגולה דדין זה הוא מדברי הרמב"ם וכן דקדק הרא"ש וכו' אלמא דדעת הרמב"ם בגזל קמח ואפאה דיצא י"ח די"ל דהב"י אזיל לטעמיה דכתב בה' ציצית דהרמב"ם אינו חולק עם הנ"י וטעמיה דהרמב"ם דפסול הוא משום דמיירי קודם יאוש או משום דהוה שינוי החוזר לברייתו אבל יאוש ושינוי קונה כדעת הנ"י ומשו"ה מפרש הב"י הא דכתב הרמב"ם אין אדם יוצא י"ח במצה גזולה היינו בגזל אבל אם גזל קמח ואפאה דקנה בשינוי יצא ושפיר כתב הב"י המקור לדין זה מדברי הרמב"ם אבל הט"ז דעשה פלוגתא בזה הרמב"ם עם הנ"י ודעת הרמב"ם אף ביאוש ושינוי דלא יצא א"כ סבר דדין זה דגזל מצה (בסי' תנ"ד) הוא מדברי הרא"ש והנ"י אבל דעת הרמב"ם הוא דאפילו בגזל קמח ואפאה מצה דלא יצא י"ח וכדעתו בה' ציצית:
סימן ט
עוד מענין הנ"ל
ולפי דעת הרה"ג הנ"ל דמבואר לדעת הט"ז הדין דגזל מצה (בסי' תנ"ד) הוא מדברי הרא"ש והנ"י אבל דעת הרמב"ם הוא דאפילו בגזל קמח ואפאה מצה דלא יצא י"ח [וכו' עיין לעיל] אך לפי ע"ד נוכל לומר דגם לדעת הרמב"ם נמי הרי זה יוצא י"ח אם קנה בשינוי מעשה משום דלא דמי לה' ציצית הא דפסק הרמב"ם גבי ציצית דפסולים הם אע"ג דקנה בשינוי השם ויאוש מ"מ פסולים הם משום דעדיין חזותיה עליו ונראה שהוא צמר אבל אם גזל פשתן ועשה מהן ציצית הרי זה יוצא מצות ציצית משום דמראהו הראשון חלף והלך לו משו"ה ודאי הרי זה יוצא מצות ציצית אבל התם גבי גזל קמח או חטים הא נשתנה מראהו הראשון ואינו נראה חזותו דחטין או קמח משו"ה אפילו לדעת הרמב"ם נמי יוצא י"ח ואינו אסור משום מצוה הבא בעבירה כי אימת אסרינן משום מצוה הבא בעבירה היכא דחזותו הראשון נראה ולא חלף ע"י שינוי שעשה משו"ה אפילו עשה שינוי מעשה נמי לא יצא משום מצוה הבא בעבירה אבל אם פ"י שינוי שעשה נעקר מראהו הראשון אינו חל עליו האיסור משום מצוה הבא בעבירה וכן משמע מדעת הרמב"ם ז"ל וז"ל ואין עושין אותן מצמר הגזול וכו' (ה' ציצית פ' א') משמע דוקא אין עושין מצמר הגזול אבל מנטוע פשתן הגזול עושין אותן משום דנעקר מראהו הראשון והוה דומה כאילו שלא גזלה מעולם כי מעצם איסור הגזלה הלא נפק בשינוי מעשה שעשה רק דנשאר עדיין האיסור ממצוה הבא בעבירה לכך אם חלף מראהו הראשון ואין זה שגזלה אינו חל עליו האיסור של מצוה הבא בעבירה ואינו מאוס לקיים בה מצוה:
סימן י
להרה"ג הנ"ל
צע"ג על הט"ז איך לא ראה דברי הרמב"ם דפסק יאוש כדי לא קנה גבי ה' גנבה וגבי ה' גזלה והוא אמר להיפך שהרמב"ם סובר כר"ת דאמר יאוש כדי קנה לבד בקרבן וכו'.
ממני ידידו נצח ומברכו בכל טוב אברהם
סימן יא
כבוד ה' המופלג וחריף מו"ה אברהם נ"י פה ביאליסטאק:
מה שהקשה על הט"ז איך לא ראה דברי הרמב"ם דסבר יאוש כדי לא קנה וכו' נמי לא קשה מידי ומע"ל מפרש מה שכתב הט"ז ע"כ נ"ל דהרמב"ם סובר כמש"כ התוספות בב"ק בשם ר"ת לעיל דיאוש בכ"מ קנה וכו' דפי' הוא דהרמב"ם מפרש פי' הגמרא בדעולא כפי' ר"ת ולא כפי' ר"י דר"ת פי' התם דיאוש קונה ומשום מצוה הבא בעבירה פסול ור"י מפרש דביאוש כדי לא קנה ובעינן יאוש ושינוי השם וגבי קרבן דלא מהני יאוש ושינוי השם דמעיקרא חולין והשתא הקדש משום כיון דלא קני לו אלא מחמת שהקדיש ולא היה קנוי לו מקודם פסלי רחמנא להקרבה משום מהב"ב אבל אי היה קני לו קודם ההקדש ע"י יאוש ושינוי אין כאן מצוה הב"ב וכשר להקרבה ולפי' ר"ת לעולם פסול להקרבה משום מהב"ב. והט"ז הא דכתב שם וא"כ זה שגזל צמר ועשה מהם ציצית ע"כ כבר ליבן דבלא ליבון השייך לו תחלה א"א לעשות ממנו חוטין א"כ ודאי לא הוה שינוי החוזר לבריתו מחמת הליבון וא"כ ליבן הוא השינוי וליבון הוי קודם שעשה ציצית וא"כ לפי' ר"י אין כאן משום מהב"ב כמו התם בקני לו קודם ההקדש דאין בו משום מצוה הב"ב ומשו"ה כתב הט"ז דהרמב"ם ס"ל כמו שכתבו התוספות בשם ר"ת ולר"ת לעולם איכא משום מצוה הבא בעבירה וה"נ אף דהליבון הוא קודם שעשה ציצית מ"מ איכא משום מצוה הבא בעבירה ומשו"ה הוצרך הט"ז לומר דהרמב"ם מפרש פי' הגמרא בדעולא כפי' הר"ת ולא כפי' ר"י ולענין הלכה שפיר לא סבר הרמב"ם לעולם יאוש קונה כדעולא וסבר הרמב"ם דיאוש אינו קונה וא"כ ממילא מוכח דהרמב"ם סובר דמשום מצה הב"ב פסול להקרבה לעולם מדמפרש לה הכי כפי' ר"ת ולא מפרש כפי' ר"י ש"מ דסברתו הוא דמשום מהב"ב פסול לעולם. אך אכתי קשה הרמב"ם דפסק דיאוש אינו קונה כמאן פסק לא כעולא ולא כר"י דאמרינן בפ' ה' דגיטין (דף נה) אמר עולא ד"ת בין נודעה ובין לא נודעה אינה מכפרת מ"ט יאוש כדי לא קנה ור"י אמר בין נודעה ובין לא נודעה מכפרת מ"ט יאוש כדי קנה וכו' דכר"י לא פסק דהא אמר יאוש כדי קנה וכעולא לא פסק דהא סובר כפי' ר"ת דפי' דעולא סבר דיאוש קני בכל מקום רק לענין קרבן סובר דלא קני וא"כ תרווייהו ס"ל בכ"מ דיאוש כדי קנה ונראה דפסק כר"י וסבר הרמב"ם כמו שכתבו התוספות שם בב"ק וז"ל וטעמא דר"י דאמר בין נודעה בין לא נודעה מכפרת משום דלא חייש למצוה הבא בעבירה ואית ליה דיאוש לא קני ולא גרסינן התם מ"ט קסבר יאוש כדי קנה ועיין בתוספות דגיטין בד"ה מ"ט יאוש כדי לא קני ועיין במהרש"א שם וא"כ ר"י סבר יאוש לא קני ופסק הרמב"ם כר"י. ולפי זה יש לתרץ קושית הכ"מ בפ"ה מה' איסורי מזבח ה' ז' דכתב וז"ל ופסק רבינו כר"י ויש לתמוה שמאחר שרבינו פוסק דיאוש כדי לא קנה כמבואר בפ' ה' מה' גנבה האיך פסק כר"י דאמר יאוש כדי קנה שזה סותר מה שפסק בה' גנבה אבל לפי הנתבאר ניחא דהרמב"ם לא גרים התם מ"ט קסבר יאוש כדי קני כדברי התוספות ואין כאן סתירה. וראיתי שכן תירץ הלח"מ בפ' י"ח מה' מה"ק ה' י"ד קושית הכ"מ כעין הת"י שתרצתי ומסיים וא"כ אין קושיתו קושיא דאיכא שינוי השם אבל יאוש לחוד ודאי לא קני אבל מה שהקשיתי קשה דש"פ כו' עי"ש ולע"ד נראה לתרץ קושית הלח"מ אמה דכתב הרמב"ם גנב והקדיש ואח"כ שחט בחוץ חייב ומאימתי העמידוה ברשותו כדי לחייבו עליה כרת וכו'. וכתב הלח"מ תימא דלא אמרי בגמרא כן אלא עולא לתרץ דאמר יאוש כדי לא קני דהוקשה לו מברייתא דגנב והקדיש ושחט בחוץ חייב כרת דהיינו חייב כרת מדבריהם בשלמא לר"י הוה כרת מן התורה ותי' דהוה כרת מדבריהם ורבינו דפסק בפ"ה מה' א"מ כר"י איך כתב כאן דהוה כרת מדבריהם והא כתב דהוה כרת מן התורה וכו' עי"ש. ונראה לי לתרץ דהנה לכאורה אמאי מקשה הגמרא לעולא דוקא מהא דגנב והקדיש וכו' ותני עלה בחוץ כה"ג עונש כרת ואי אמרת יאוש כדי לא קני כרת מאי עבידתיה דהא לר"י דאמר יאוש כדי קני נמי קשיא דהא אמר נודעה אינה מכפרת וא"כ אינה ראויה לבא אל פתח אהל מועד ואמאי בחוץ כה"ג עונש כרת כרת מאי עבידתיה ואע"ג דמדרבנן אינה מכפרת אבל מה"ת ראויה לבא אל פתח אוהל מועד מכל מקום הא תנן בזבחים (דף קיג) כל שאין ראויה לבא אל פתח אהל מועד אין חייבין עליו בחוץ הרובע והנרבע וכו'. והרמב"ם כתב בפ' ב' מה' א"מ ה' י' בהמה שנולד בה אחת מן הטרפות האוסרות אותה באכילה אסורה לגבי המזבח ה"ה אומר הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך וכתב הכ"מ ומ"ש רבינו הה"א הקריבו נא לפחתך יש לתמוה שהרי בתו"כ ובתמורה דורש כשהוא אומר מן הבקר למטה להוציא את הטרפה משמע דמה"ת הוא דהא דריש לה מקרא ואפשר שסובר רבינו דסמך בעלמא הוא דאסמיך להו אקרא וכו' עי"ש וא"כ לפי זה טרפה הוא דאסור מדרבנן למזבח ומ"מ חשיב להו במתניתין בהדי הנך דאין ראויה לבא אל פתח א"מ אע"ג דהוא מדרבנן וא"כ ה"נ לר"י בחטאת הנודעה לרבים אע"ג דמדרבנן אינה מכפרת הא אינה ראויה לבא א"פ אה"מ וא"כ כרת מאי עבידתיה ואמאי לא מקשה הגמרא נמי לר"י וע"כ צריכים לומר דמשו"ה לא מקשה לר"י די"ל לר"י דברייתא מיירי בלא נודעה לרבים דמכפרת וכ"ז הוא לפי הס"ד אבל לפי מה דמתרץ ואמר כרת שע"י דבריהם באת לו אוקמוהו רבנן ברשותו וכו' י"ל לר"י נמי מיירי ברייתא בין נודעה ובין לא נודעה וכרת מדבריהם ושפיר כתב הרמב"ם ומאימתי העמידוה ברשותו כדי לחייבו כרת דהא אף לר"י צריכין לאוקמא בנודעה וכרת מדרבנן ומתורץ קושית הלח"מ ומתורץ דברי הט"ז וכמו שנתבאר. אך אכתי דברי הט"ז תמוהין מטעמים אחרים דמה שהקשה על הב"י וכתב דהתי' א' דמיירי קרא בלפני יאוש פשיטא ל"ל קרא דהכא פ' בב"ק קרבנו ולא הגזול אימת אי לפני יאוש פשיטא ל"ל קרא וכו' וזה אינו קושיא כ"כ דהתוספות כתבו דמשו"ה פריך פשיטא דאינו קדוש דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולין להקדישם וא"כ הכא לא שייך האי טעמא כלל ומשו"ה אין להקשות פשיטא וכבר הקשו כן המפרשים על הט"ז. וכן מה שהקשה על התי' השני דליבון הוי שינוי וליבון אינו חוזר לברייתו וכו' עי"ש בח"מ דמבואר דליבון לא הוה שינוי דהמחבר כתב בסי' ש""ס צמר וצבעו או נפצו או לבנו וכו'. וכתב הש"ך תימא דבהגוזל אמרינן דליבון לא הוה שינוי כמו ברפ"ג וכן כתב המחבר עצמו ביו'"ד וכו' וצ"ל דט"ס הוא בספרי המחבר עי'"ש אלמא דליבון לא הוה שינוי וכן מה דתי' הט'"ז דהרמב"ם סבר כפי' ר"ת ומשום מצוה הב"ב ואף דליבון היה קודם המצוה ברמב"ם פ' ה' מה' א"מ שהבאתי לעיל מבואר איפכא דאפילו היכא דקנוי לו מחמת שהקדיש דזה הוא אפי' לר"י בתוספות מצוה הב"ב היא מ"מ הרמב"ם לא קרי לה מצוה הב"ב ופשיטא דלא סבר הרמב"ם כפי' ר"ת דכתב הרמב"ם הגונב או הגוזל והקריב הקרבן פסול והקב"ה שונאו וכו' ואם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר אלמא דלא סבר כפי' ר"ת לפסול משום מצוה הב"ב. ולפי זה יש לתרץ נמי מ"ש המ"א בסי' י"א בס"ק י' משמע דקנאן בשינוי מעשה רמ"א משמע דס"ל דאפילו קודם יאוש כשר וכ"ה ר"ס תרמ"ט עי"ש והיינו מש"כ המחבר כל ד"מ פסולים בגזול ובגנוב בין לפני יאוש ובין לאחר יאוש אבל גזל וקנאו בלא סיוע המצוה כגון גזל לולב ושיפהו כשר דקניא בשינוי מעשה וכו' ומשמע אפי' קודם יאוש. ולכאורה קשה דהא התם דוקא בשינוי בלא סיוע המצוה ומשמע אבל בשינוי בסיוע המצוה פסול והכא הא השינוי בסיוע המצוה הוא היינו דגזל צמר ועשאן חוטין וטוויה בעינן לשמה והוה כשינוי בסיוע המצוה אבל לפי טעמא דהתם דין דשינוי בלא סיוע המצוה הוא מדברי הר"ן והכא לפי דעת הב"י הוא מדברי הרמב"ם והנמ"י והרמב"ם הא אינו מחלק בין אם השינוי בלי סיוע המצוה בין אם הוא בסיוע המצוה דלעולם וקנה ושעיר מייתי המג"א ראיה מהתם דכמו דהתם בשינוי בלא סיוע המצוה קנה בלא יאוש וכשר לדעת הר"ן כן הכא נמי לדעת הרמב"ם ז"ל בסיוע המצוה קנה וכשר לדעת הרמב"ם ז"ל אף בלי יאוש ואין להקשות על הש"ע דהתם סתם דכשר דוקא בשינוי בלי סיוע המצוה והכא סתם דכשר אף בשינוי בסיוע המצוה ויש לומר דהתם לכתחלה הוא דכשר משום הכי בעינן בלי סיוע המצוה והכא דכשר דוקא בדיעבד כשר אף בלי סיוע המצוה וכדעת הרמב"ם ז"ל: