אור ברסלב
שות ביכורי אברהם שו"ת › סימן יד

שות ביכורי אברהם· הרב אברהם אלישוב

שו"ת · סימן יד

סימן יג

בענין דתופס לבעל חוב אמרו חז"ל לא קנה המלוה צריכים אנו לבאר מדוע לא קנה חבירו לכאורה קשה להבין זאת כי לדעת רש"י ז"ל משמע אם עשה המלוה שליח להתפיס ותפס השליח קנה המלוה ולדעת התוספות לא משמע כן כי כן מוכח מסברתו עי"ש. צריכים להבין מה סברתם דמר לא נקיט כהאי ומר לא נקיט כהאי. ועוד ולדעת התוספות לפי סברתם צריכים להבין מאי כוונתם הא בכל מקום אמרינן שלוחו של אדם כמותו א"כ צריך להיות כמו המלוה אם תפס הרי בודאי היה קונה כי שלו הוא תפס כמו כן אם תפס השליח בעדו ג"כ צריך לקנות וזה אי אפשר לומר שכונת התוספות הא דלא קנה המלוה ע"י שליח משום שלא כתב להשליח שטר הרשאה א"כ יכול לומר הלוי לאו בעל דברים דידי את בזה זאת לא נוכל לומר כן הא הרא"ש ז"ל אמר אפילו ע"י הרשאה נמי לא קנה משום דלאו כל כמיניה לזכות לזה ולחוב לאחרים עי"ש וכו' לבד זה צריכים להבין את דברי הרא"ש ז"ל מאי סברתו שאמר אפילו שכתב לו הרשאה נמי לא קנה המלוה משום דלאו כל כמיניה וכו' הא שלוחו של אדם כמותו ועוד הא כתב לו הרשאה והרשאה הרי הוא במקום המלוה אמאי לא קנה הממון תיכף שבא ליד השליח אפילו אם נאמר שהשליח עשה איסור במה שתפס כיון שחב לאחרים הוא מ"מ היה צריך לקנות הממון זה כיון שאין המלוה עשה שום איסור בגוף הממון כמו איסור ריבית וכדומה כי ממון זה לא גרע מאדם שנשבע שלא למכור מנכסיו לחבירו ולסוף מכר הרי מכירה גמורה היא ולא אמרינן דלא מהני משום כל מדאורייתא לא תעביד אי עביד לא מהני כיון שאין האיסור נעשה במכירה עצמה רק מצד השבועה משום הכי הוי מכירה ומותר ליהנות מהממון ועיין (בט"ז יו"ד סי' רל"ח ס' ל"ו ובח"מ סי"ח א"כ ה"נ כיון שאין האיסור בצד הלואה גופא רק בהתפיסה שלו נעשה האיסור בזה לא אמרינן אי עביד לא מהני הרי בודאי היה צריך לקנות הממון שלו ביד השליח.

אך נוכל לתרץ דהענין הוא כך הא דכתב רש"י ז"ל דאם המלוה עשה שליח קנה הממון כוונתו משום שלוחו של אדם כמותו ולא דמי לעובדא דאמימר בר חשו דהתם מיירי גבי יתמי דשכיב הלוי ושבק להן מטלטלין כדאיתא התם דשבק להן ארבא פירש"י ז"ל שליח התופס מטלטלין של לוה לצורך בע"ח. ועי"ש בכתובות (דף פה) והא קיי"ל מטלטלין דיתמי לא משתעבדי לבע"ח לכך ניחא דגבי אמימר בר חשו לא מהני התפיסה משום המלוה גופא שיתפוס מהיתומים היה קונה אין זה אלא מצד מצוה בעלמא אבל מצד הדין אין יכול להתפיס מהם כמבואר (בח"מ ק"ז) וז"ל אין כופין אותם לשלם את החוב רק מצוה עליהן שישלמו את חוב אביהם כש"כ אם עשה שליח להתפיס ודאי לא קנה אע"ג דשלוחו של אדם כמותו מ"מ לאו כל כמיניה לחוב לזה כדי לזכות לזה כיון דמצד הדין אינו יכול לגבות ממנו אם היתומים אינם רוצים לשלם את החוב ובא השליח ותפס מהן בעל כרחם המלוה גופא עשה הדבר שלא כהוגן במה ששלח השליח לתפוס לכך לא קנה הממון אפי' דמטא לידו אבל הכא בב"מ מיירי גבי לוה גופיה ולא מיירי ביתומים בזה האופן אם המלוה רוצה לתפוס יכול לתפוס מצד הדין כמו שאמרו חז"ל אפי' מגלימא דעל כתפיה נמי יכול לגבות לכך אם עשה גם כן שליח לתפוס ותפס קנה המלוה את הממון. אבל לדעת התוספות והרא"ש דסברי אפילו על ידי שליח נמי לא קנה והביאו ראיה לזה מאמימר בר חשו משום דסברי שהטעם דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח משום דאין המלוה סומך עליהן אבל מעשה דארבא ודאי סמיך עליהן לכך משעבד למלוה כמו קרקעות ואם פשה שליח לתפוס ודאי היה צריך לקנות מפני מה לא קנה אלא ודאי משום דלא אמרינן שלוחו של אדם כמותו במקום דחב לאחרים ולא מהני הרשאה היכא דחב לאחרים בזה לא אמרינן שלוחו של אדם כמותו כי עיקר הלימוד שלוחו של אדם כמותו נפקא לן מתרומה שהשליח שתרם תרומתו תרומה וכיון ששליחות מהכא נפקא לן על כרחך צריכים לומר שיהיה דומה לתרומה ומה תרומה שהשליח הולך לתרום התם לא מצינו שום חוב בין לגבי בעה"ב ובין לגבי הכהן לגבי בעה"ב יש זכות בזה שמצוה עביד שהתורה צוה לו שיתרום תרומה ולא אמרינן שחוב לבעה"ב מה שהשליח עביד מצוה שתורם תרומה שלו כי אמרו חז"ל שניחא לו ליעביד מצוה בממונו משום דאמרינן שלוחו של אדם כמותו אפילו אצל מצוה אמרינן כן כמו שבארנו לעיל גבי תרומה. וגם מצינו אצל קדושין האיש מקדש בו ובשלוחו עי"ש וגם אצל שחיטת הפסח וגם אצל קידוש של שבת אחד מוציא את חבירו וכדומה ועיין (בשאלות ותשובות בעל טיב גיטין) עי"ש שהאריך הרבה בזה ולגבי כהן ודאי זכות הוא לו שניתן לו התרומה ולא אמרינן שהשליח הוה תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לגבי שאר כהנים משום שאין זה חוב רק טובת הנאה לבעלים למי שרוצה ליתן יכול ליתן לכן אינו שייך שחוב להן לפי שיטת (התוספות ב"מ ד' י') שסובר טובת הנאה הוא ממון ואם תפס הכהן הרי חייב לשלם עבור טובת הנאה הרי נראה מזה שהכהן אין לו זכות כל כך משום שבעה"ב יכול לומר לו שנתתי לכהן אחר. לכן אינו שייך לקרא חוב אם כן מוכח מזה בדבר שאינו חב לכל אפילו לגבי בעה"ב אינו שייך חב לאחרים במה שיעשה שליח אם כן הכא גבי מלוה הרי יש לו זכות שהרי יכול לתפוס בעצמו הממון מיד הלוה אבל כיון שחב לאחרים לא אמרינן שלוחו של אדם כמותו דלא מצי יליף מתרומה דהתם אינו חב לכל אדם. כך לדעת התוספות. ולרש"י ג"כ ניחא שסבר שגבי תרומה נמי חד הוא לשאר כהנים אם השליח תרם ונתן לכהן הוה חוב לשאר כהנים משום שאם הכהן תופס התרומה מבעל הבית אין מוציאין ממנו ולא מצי אמר איני רוצה ליתן לך כי כן מצינו (בחולין דף קל.) המזיק מתנות כהונה או אכלן הרי זה פטור כמו הכא גבי הלואה הוי לכל מלוה חוב מה שהשליח תופס כי כ"א היה חפץ לתפוס כמו כן גבי תרומה הוה חוב לשאר כהנים שכל אחד ואחד היה יכול לתפוס מ"מ אמרינן דהוה שליח ושלוחו של אדם כמותו משום דבעה"ב יכול ליתן לכל מי שירצה וכן לדעת הרמב"ם ז"ל דסבר שהלוה יכול ליתן לכל מי שירצה אע"ג דחב לאחרינא וראיה לזה הביא מתרומה דגבי תרומה נמי יש חוב לאחרים דסבר טובת הנאה אינה ממון ואם רוצה לתפוס יכול להתפיס עיין בקה"ח (בסי' קה) מוכח מזה שגבי תרומה נמי יש חב לאחרינא משו"ה נוכל ללמוד מתרומה כמו התם שבעל התרומה יכול לעשות שליח לתרום תרומה וליתן לכהן אע"ג דחב לשאר כהנים לדעת הרמב"ם כמו כן הכא יכול המלוה שהוא בעל הממון (שהמלוה הוא בעל הממון משום שמשועבד למלוה עיין בנתיבות סי' ק"ה) לעשות שליח לתפוס מן הלוה. אבל אם הכהן עושה שליח להתפיס תרומה מבעה"ב אין תפיסת השליח מועיל ולא מהני התפיסה ויכול בעל הבית להוציא ממנו משום דלא דמי להלואה ואפילו לדעת רש"י ז"ל נמי לא מהני משום דגבי הלואה אם המלוה עשה שליח להתפיס תפיסתו תפיסה וקנה המלוה משום דאם המלוה לבדו ילך לגבות את חובו הרי ע"כ חייב לשלם מצד הדין אבל התם אם הכהן לבדו ילך ליטול תרומה מבעל הבית אינו יכול ליטול בע"כ של בעל הבית מצד הדין רק אם תפס תפיסתו תפיסה. אבל כ"ז שביד בעל הבית אינו יכול ליטול ממנו מצד הדין דיכול לומר אני אינו רוצה ליתן לך משו"ה לא מהני השליחות ששלח להתפיס מן בעל הבית. אבל אם הכהן עשה שליח כהן אחר להתפיס תרומה מבעל הבית בזה נוכל לומר דמועיל התפיסה שלו שתפס בעדו משום מגו דזכי וכו'. והקצה"ח שמתרץ לדעת רש"י ז"ל קשה קצת וז"ל דרש"י סבר דזכיה לא מטעם שליחות ומביא ראיה מן התורם שלא מדעת תרומתו אינה תרומה אלא דוקא בדשויא שליח כמבואר בב"מ תרגמא רבא אליבא דאביי בעשאו שליח ומוכח דלאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוה יאוש שליחות שלא מדעת נמי לא הוה שליחות וכו' קשיא לי איך מדייק מאביי דאמר יאוש שלא נודעת דזכיה לא הוה משום שליחות הא אינו דומה דגבי יאוש אמרינן דלא הוה יאוש שלא מדעת משום דלא אמרינן כיון דהשתא ניחא ליה מן הסתם מעיקרא נמי ניחא ליה. אבל בזכיה ודאי ניחא למי שרוצה לזכות נוכל לומר דזכיה הוא מטעם שליחות כיון דברי לן דניחא ליה אבל גבי תרומה אם תרם שלא מדעת לא הוה תרומה דניחא ליעבד מצוה בממונו ע"י עצמו ולא ע"י שליח מש"ה לא אמרינן בזה דזכיה הוה מטעם שליחות וכאילו עשה שליח לתרום משום דאין זה זכיה. ועוד צ"ע הא הקצה"ח כתב בסי' רמ"ג וז"ל הא דאיבעיא להו התורם משלו על של חבירו צריך דעת בעלים או לא מי אמרינן כיון דזכות הוא לו וכו' קשיא לי הא שליחות לאו מדין דניחא ליה או לא ניחא ליה אלא גזה"כ דמה אתם לדעתכם אף שלוחכם נמי לדעתכם וי"ל דתורם משלו על של חבירו שאני דלא בעינן שלוחו לדעתו אלא בתורם משל בעל כרי על בעל כרי אבל בתורם משלו על של חבירו כיון שאינו של בעל כרי לא בעינן שליחותו ממש ואין הדבר תלוי אלא אי זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו או לאו זכות דמצוה דנפשיה עדיף עכ"ל. מוכח מזה דנפקא מינה בין בתורם משל בעל כרי על בעל כרי ובין מתורם משלו על של חבירו קשיא לי האיך מדייק מתרומה דזכיה לאו מטעם שליחות הא לא דמי לתורם שלא מדעת וכו' דהתם בעינן שלוחו מדעתו כיון שתרם משל בעל כרי על בעל כרי. אבל בכל מקום זכיה הוה משום שליחות כיון דזכות הוא לו הוה שליח בעדו אפילו שלא מדעת:

אך נוכל לתרץ דאין אנו יכולין לומר שזכיה היה משום שליחות ואנן סהדי דעשה שליח כיון דזכות הוא לו לא אמרינן כן ושפיר מדייק מתרומה מדין דהתורם שלא מדעת וכו' כי בתרומה נמי יש זכות לבעל הבית כמו שכתב הרמב"ם בפ"ג מה' תרומה וז"ל התורם שלא ברשות הוה תרומתו תרומה עכ"ל. משמע מדעת הרמב"ם שגבי תרומה יש זכות לבעל הבית ומה הזכות. ע"כ צריכין לומר דלגבי מצוה ברי לן שזכות הוא לו במה שעשה מצוה כדמסיים הגמרא במסקנא לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה משום דמצוה וניחא ליה אבל הכא וכו'. מוכח מזה דלגבי מצוה ברי לן דניחא לו אע"ג דהשליח עשה מצוה זו מ"מ כיון ששלוחו של אדם כמותו אמרינן אפילו לגבי מצוה כה"ג משו"ה שפיר מדייק הקצה"ח מתרומה דאי אמרינן דזכיה משום שליחות ואנן סהדי כאלו עשה שליח אמאי אוקמא הגמרא בדשויא שליח הא אפילו בדלא שויא שליח נמי היה צריך להיות תרומתו תרומה מטעם זכיה כיון דברי לן דניחא לו אלא ודאי ע"כ צריכים לומר דזכיה לא מטעם שליחות אלא גז"ה דאיש זוכה לאחרים משו"ה אימתי אמרינן דאיש יכול לזכות לאחרים דוקא דליכא שום חב לאחרים ועי"ש בקצה"ח. ולפי זה ניחא מה שגרם (התוספות דב"מ ד' כ"ב) הנ"מ ולא גרסינן ותסברא עי"ש דאי גרסינן ותסברא משמע דחוזר ממה דאוקמא מעיקרא בדשויא שליח אלא אפילו בדלא שויא שליח נמי תרומתו תרומה הוא משום דמצוה שאני דברי לן דניחא ליה וזכות הוא לו שתבואתו תצא מחזקת טבל אבל לפ"מ דבארנו ע"כ צ"ל דאפילו להס"ד דגבי מצוה שאני וברי לן דניחא לו במה דתרם חבירו תרומתו אבל (בסי' רע"ג) הא דכתב הקצה"ח דנ"מ בין מתורם משל בעל כרי על בעל כרי ובין מתורם משלו על של חבירו היינו דוקא לדעת הרשב"א ז"ל והתוספות ועי"ש אבל לא בדעת עצמו כדבארנו לעיל שהולך לדעת הרמב"ם דבמצוה שאני בגילוי דעת למפרע סגי. אבל לדעת הרשב"א ז"ל נוכל לומר דאינו סובר דבמצוה שאני אלא סבר כפי' הירושלמי פ"ק דתרומות ה' א' דפי' אם בא בעל הבית ואמר כלך אצל יפות הרי זה תרומה אין זה תרומה אלא מכאן ולהבא אבל לא למפרע ועי"ש (במשנה למלך) בזה נוכל לומר דהרשב"א ז"ל סבר דלא מהני תרומתו שלא ברשות ואפילו למסקנת הגמרא. והא דקאמר הגמרא לא אמרו כלך אצל יפות ונמצאו יפות תרומתו תרומה אלא לענין תרומה בלבד משום דמצוה הכי פירש דלגבי מצוה בגילוי דעתו מהני דלהוי תרומתו תרומה השתא אבל בלא גבי מצוה לא מהני במה דאמר אמאי לא נתת להם מיפות דנוכל לומר משום כסיפותא הוא דאמר:

תוכן העניינים

שות ביכורי אברהם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה