שות ביכורי אברהם· הרב אברהם אלישוב
שו"ת · סימן ד
גרסינן בתוספתא ב"ק היה מגרר ויוצא פטור מתשלומין וחייב מיתה שחיוב מיתה וחיוב ממון באין כאחד וקלבדר"מ. צ"ע האיך מחייבינן מיתה הא אין הזמה לחצאין כיון דאין יכולין לקיים בהו כאשר זמם על הממון האיך יכולין לקיים בהו כאשר זמם על המיתה:
אמנם יכולין לתרץ כדתירץ הריטב"א וז"ל במעידין באיש פלוני שהוא בן גו"ח לוקין ואמאי לא ישלמו נמי תו"מ שהיו מפסידין אותו ותירץ שם ג' תירוצים ובתירוץ בתרא כתב וז"ל דכיון דלא מקיימינן בהו הזמה במה דהוי עיקר סהדותייהו דפיסולו דבן גו"ח לא מקיימינן לה בהא דלא מקיימינן הזמה לחצאין וכו' ואע"ג דאמרינן לקמן מעידין אנו באשת פלוני שזינתה והוזמו שנהרגין ואין משלמין כתובתה שהיו מפסידין לה. התם כיון דקם להו בדרבה מיניה דין תורה הוא שבכל מקום שיש מיתה וממון שהמיתה עומדת במקום שניהם וכולה הזמה היא עכ"ל הריטב"א. הרי עינינו הרואות דכעין זה כבר הקשה הריטב"א מהא דמעידין אנו באשת פלוני שזינתה ותירוץ הריטב"א יספיק לתרץ ג"כ הכא גבי היה מגרר ויוצא וכו'. אבל עדיין קשה לי מהא דבעי רבא פלוני רבע שורי מהו מי אמרינן אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם קרוב אצל ממונו בתר דבעי הדר פשטה אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם קרוב אצל ממונו והשור יסקל והכא ודאי הזמה לחצאין כי אי אפשר לקיים בהן הזמה על השור משום דלגבי בעל הבית עצמו אין שייך הזמה הגם לגבי עד שני שייך הזמה מ"מ איך שייך הזמה אפילו לגבי עד שני הא קיי"ל אין עד זומם משלם ממון עד שיזומו שניהם והכא אין לומר כהריטב"א כיון דקלבדר"מ דין תורה הוא שבכל מקום שיש מיתה וממון שהמיתה עומדת במקום שניהם כיון דהכא מחייבינן להו מיתה וממון אם יוזמו ואנו אין יכולין לקיים בהם כאשר זמם על הממון א"כ איך קיימינן הזמה על המיתה הא אין הזמה לחצאין:
אך אפשר לומר דקיי"ל ע"פ בעלים אסור לגבוה ומותר להדיוט דאינו נסקל כך איתא בתמורה (דף כ"ח) ואיך מסקינן דאין אדם קרוב אצל ממונו והשור יסקל פי' רש"י בסנהדרין (דף י) הני מילי היכא דלא העידו הבעלים על הרובע מי הוא או העידו ולא היה עד שני עמהם אבל הכא דגברא מיקטיל על פי בעל השור לא פלגינן דבורא משום ממון. הלא מוכח מזה דמצד הדין היה פטור אם לא מיקטיל על פי בעל השור רק כיון דמיקטיל על פי בעל השור מש"ה אסרינן את השור ונסקל ונראה מי הוא הגרם לאסור את השור רק המיתה לבד והמיתה עיקר עדותן משו"ה חייבין מיתה ואין זה הזמה לחצאין כיון דמחויבין מיתה והמיתה עומדת במקום שניהם וכולה הזמה היא והרמב"ם ג"כ מסכים כפי' רש"י דכיון דאין אדם קרוב אצל ממונו לא פלגינן דיבורא והשור יסקל כי לא נתכוון כלל להעיד על שורו רק להמית את חבירו וכיון דעיקר עדותן על המיתה משו"ה אם אנו יכולין לקיים הזמה על המיתה ג"כ מקרי הזמה על הממון ואין זה הזמה לחצאין אבל הראב"ד ז"ל פירש בענין אחר איפכא ממה שכתב הרמב"ם וז"ל א"א מן המפרשים הטובים יש שמפרשים דכיון דאין אדם קרוב אצל ממונו לא פלגינן דיבורא לומר שאין נתכוון להעיד על השור גם על השור נתכוון להעיד ומתוך שאינו נאמן על השור שהוא ממונו אינו נאמן על הרובע דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ועיין בלח"מ פ' י"ב ה' עדות ה' ב' וז"ל לפי דעת הראב"ד הכי נמי כדאמרו מהו דתימא אדם קרוב אצל עצמו אמרינן אצל אשתו לא אמרינן הוי פירושו ולא ליקטלו לא לה ולא לאותו פלוני דכיון דהוא פסול לעדות לגבי דידה נתבטל כל העדות ואתא שפיר מה שהוקשה להתוספות דף י' אע"ג דמתניתין בפ' זה בורר דבעל כאשתו לענין עדות וכו' דאין ה"נ דפסול לעדות גבי דידה ומשום הכי לא מהימן לגבי דידיה עכ"ל. וניחא אפילו לדעת הראב"ד ומהאי טעמא גופא כיון דאין הזמה לחצאין לכך אינו נאמן דהא דאינו נאמן על שורו משום דאין שייך בו הזמה וכיון דאין שייך בו הזמה לכך פטרינן אפילו לרובע: