שות ביכורי אברהם· הרב אברהם אלישוב
שו"ת · סימן ב
שאלה בע"ה יום א' לסדר למען ייטב לך והארכת ימים שנת תרנ"ה פה אראן. כבוד הרב הג' ומוכתר במדות טובות וכו' כמר נ"י.
אחדשה"ט מכתבו קבלתי בשמחה רבה ומצאתי בו סברות נכונות ה' יתן להכת"ר כתיבה וחתימה טובה בכלל ישראל אמן:
הא דכתב הכת"ר על שאלתי אין זה קושיא דשפיר אם יבאו עדים ויזימו אותן יהיו חייבין לשלם משום דהחיוב הוא על שני מעשים וכו'. אבל ברם מצאתי שיטות רבים שסוברים אפילו בשני מעשים נמי פטור רק לשני בני אדם הרי זה חייבין אבל לחד גברא אפילו בשני מעשים נמי פטורין דמשמע משיטה מקובצת לשיטת הסוברים מאן דאכל תרומה וקרע שיראין של חבירו נחשוב החיוב לחד גברא לכך פוטר רב אשי שם בכתובות (דף ל"ח) ולא אמרינן דהא דומיא לשני גברי כיון דשני מעשים הוא הלא מוכח מזה דאין מחלקין בין מעשה אחד לשני מעשים. ועוד ראיה מצאתי מב"ק בתוספות (דף כ"ב) פריך התוספות מהא דאמר רבא היה רודף אחר חברו ושבר כלים בין דהנרדף ובין של אחר פטור ותירץ הריב"ם דבכל מקום ממון לזה וחיתה לוה חייב רק גבי רודף אין זה ממון לזה ומיתה לזה חייב משום דבכל איש ואיש יכול להרוג אותו וכו' ואי אמרי' בשני מעשים דומה כאילו ממון לזה ומיתה לזה א"כ מאי תירץ הריב"ם דהכא חשיבא כממון ומיתה לחד גברא הא שני מעשים הם כיון דהעדים יכולין להעיד דרודף אחר חבירו סתם או דיכולין לומר פלוני שבר כלים סתם וכי תימא כיון דהתחיל לרדוף הלא מחויב מיתה וכיון דמחויב מיתה אפילו ששבר אח"כ מ"מ פטרינן ליה ונחשב כחד מעשה. א"א לומר כן הא הרמב"ם בה' גנבה קאמר בפירוש מתי פטרינן לו דוקא שהחיוב מיתה וממון באין כאחד אבל אם לא באין כאחד מחייבינן ליה ג"כ הכא גבי רודף נמי צריכין לומר כן אע"כ צריך לומר כיון דהחיוב לחד גברא פטרינן ליה וכן סובר הרמב"ן ז"ל גבי רודף אפילו שבר כלים לאחר זמן והחיוב מיתה בא קודם חיוב ממון פטרינן ליה והא דקאמר רבא גבי פלוני בא על בת פלוני נהרגין ומשלמין ממון כיון דלשני גברי מחייבינן ליה הרי זה מוכת דלא מחייבינן משום שני מעשים אפילו לדעת הרמב"ן ז"ל דעיקר פטור דאמר רבא גבי רודף אחר חבירו אלא משום דחיוב מיתה בא קודם חיוב ממון והא דאמר רבא גבי פלוני בא על נערה פלונית נהרגין ומשלמין ממון איירי דחיוב מיתה וממון באין כאחד. מוכח מדעת הרמב"ן אם אפילו החיוב יש לשני בני אדם אך מ"מ כיון דיש חיוב מיתה קודם חיוב ממון פטרינן ליה. אולם הת"ח דחה אותו עיין בספר ת"ח פרק בן סורר. עוד ראיה נוכל לומר לדעת הריב"ם דסבר דבכל מקום ממון לזה ומיתה לזה חייב דגרסינן בגמרא סנהדרין פרק בן סורר גבי מחתרת ושבר כלים פטור פסקו התוספות וכן בעל המאור ז"ל אפילו דשבר כלים אח"כ מ"מ פטור כיון דמחויב מיתה והכא ודאי שני מעשים הם דחיוב מיתה בא קודם תשלומין מ"מ פטרינן ליה משום דשני החיובים לחד גברא ואם תאמר דהתוספתא נוטה לשיטת הפוסקים דסוברים דשני מעשים דומה כאילו היה החיוב לשני גברי לכך הוה עדות שאי"ל:
ברם אי אפשר לומר כן דהתוספתא נוטה לדעת הרמב"ם ז"ל והרמב"ם פסק בה' גנבה פ' ג' גנב וטבח בשבת פטור משום שהמיתה וממון באין כאחד לכאורה איך קאמר דפטרינן ליה משום שהחיוב מיתה וממון באין כאחד הא שני מעשים הם שהעדים מחייבין ממון משום גנבה והעדים מחייבין אותו מיתה במה שטבח בשבת ואי אמרי' דשני מעשים דמי כאלו היה חייב לשני בני אדם אמאי פטרינן ליה הכא הא הרמב"ם פסק בה' עדות ה' כ"א כרבא דאמר ממון לזה ומיתה לזה חייב. אלא ודאי ע"כ צריכין לומר דהרמב"ם לא סבר דבשני מעשים מחייבין לו כאילו לשני גברי לכך פוטר כיון דהחיוב הוא לחד גברא ומיתה וממון באין כאחד פטרינן ליה. וממתניתין דב"ק דתני התם אם נמצאו זוממין משלמין את הכל משמע אבל אם לא נמצאו זוממין משלם הגנב על פיהם וכו' אין שום הוכחה דנוכל לומר דסתמא דמתניתין ר"מ היא דאמר לוקין ומשלחין כדאוקמינן גבי גנב וטבת ביום הכיפורים פריך הגמרא הא אין לוקין ומשלמין אוקמא הגמרא כר' מאיר ג"כ הכא נוכל לומר כן דמני מתניתין כר' מאיר לכך ניחא הא דתני מתניתין דאם לא נמצאו זוממים היה הגנב משלם אגנבה ואטביחה אף ע"ג דאם יוזמו העדים הוה מחייבינן להו מלקות אטביחה מ"מ הוי עדות שאי"ל דג"כ אנו יכולין לחייבו ממון אגנבה כר' מאיר וכיון דעדותן עדות לכך אנו יכולין לחייב את הגנב על פיהם. ועוד כיון דפסקינן דעדים זוממים קנסא ילפינן ממוציא שם רע שלוקה ומשלם בקנסות כי כל טעמא דרבנן דאמרי שאין לוקין ומשלמין אלא משום דאמרי עדים זוממין דממונא לא ילפינן ממוציא שם רע [עי"ש בתוספות במכות דף ד' ד"ה סבר] אבל אנן דקיי"ל דעדים זוממין קנסא שפיר ילפינן ממוציא ש"ר דלוקין ומשלמין. אך קצת קשה לפי מה דפסק הרמב"ם דעדים זוממין קנסא והרמב"ם סתר את עצמו בה' גנבה פ"ג דלא אמרינן לוקה ומשלם אפילו בקנס. והפני יהושע מתרץ קצת עי"ש במכות:
אך לפי דעתי נוכל לתרץ את התוספתא הנ"ל. דאיתא (בריש פ' כיצד העדים) בתוספות ד"ה מעידין וז"ל תימא כיון דאם הוזמו אינן נעשים בן גרושה וחלוצה א"כ גם בשלא יוזמו איך יעשה על פיהם בן גרושה הא הוי עדות שאי אי"ל ואין זה עדות וי"ל כיון דלוקין הוי כאשר זמם ושפיר הוי עדות שאי"ל ופריך התוספות מעידי נערה המאורסה ותירץ דהתם באין לחייבו מיתה וזממו להרוג את הנפש לא מקיים כאשר זמם במלקות דהא בהדיא כתיב נפש בנפש גבי הזמה דעדות. ועוד י"ל דגבי עדות דבן גרושה וחלוצה לא בעינן עדות שאי"ל משום דאין הקרא ועשיתם לו כאשר זמם קאי גבייהו בשום צד שבעולם וכו' וסברתם יש מפרשים זאת דנחלקו בהטעם דאמאי בעינן עדות שאי"ל דהתירוץ הא' ס"ל דהא דבעינן עדות שאי"ל היינו כדי שיהיו יראים להעיד שקר דאם יוזמו ישלמו אבל אם אאי"ל מעידין שקר ומש"ה ס"ל דאף אם א"א לקיים כאשר זמם מ"מ בעינן עדות שאי"ל אבל לתירוץ הב' ס"ל דהוה מטעם כאשר זמם ומש"ה ס"ל דהיכא דא"א לקיים כאשר זמם לא בעינן ערות שאי"ל לפי הסברא הזאת נוכל לומר דג"כ גבי הגונב כיס בשבת בין לתירוץ הא' דהא דבעינן עדות שאי"ל מצד הסברא כדי שיהיו יראים להעיד שקר אבל אם יחייבו אותם במיתה א"ל דאין אנו יכולין לחייבו ממון משום קלבדר"מ מ"מ הוי עדות שאי"ל משום מיתה לבד יראים להעיד שקר ואף לתירוץ הב' נמי ניחא דלפי התירוץ הב' דהוה מטעם כאשר זמם לכך היכא דאי אפשר לקיים כאשר זמם לא בעינן עדות שאי"ל לכך כה"ג גבי הגונב כיס בשבת דהתם אי אפשר לקיים בהו כאשר זמם מטעם קלבדר"מ מש"ה לא בעינן עדות שאי"ל דוקא גבי נערה המאורסה ודאי כאשר זמם קאי עליהן דאם התרו בה מקטלי אינהו בשהוזמו וכיון דאפשר בהן לקיים כאשר זמם לכך אפילו בכה"ג אי אפשר לקיים בהן כאשר זמם מ"מ בעינן עדות שאי"ל אבל התם גבי הגונב כיס בשבת דהתם אי אפשר לחייב שתיהן מיתה וממון בב"א מש"ה לא בעינן עדות שאי"ל. וכן מצאתי כה"ג בספר דמשק אליעזר על הא דהקשו איך מקבלין עדי הודאה או הלואה בהדיוטות כיון דקי"ל עדים זוממין קנסא ואין דנים בהדיוטות וא"כ איך מקבלין עדי הודאה או הלואה הא לא יוכלו להזימם בפני אותן ב"ד שמקבלין העדות כיון שהם הדיוטות ואף שיכולין להזימם בפני ב"ד אחר מומחין לא מהני כמו בקרובים דצריך דוקא שיוכלו להזימם בפני אותן ב"ד והוה עדות שאי אי"ל. ותירץ שם מהתוספות דריש מכות עי"ש בה' דיינים ס"א. ממילא יתורץ ג"כ במה דהוה עדות אפילו בזוממי זוממין כנ"ל:
אך זה נוכל לתרץ כמו שמצינו בספר כובע ישועה וז"ל בהא דאמרינן בסנהדרין (דף ט') שהביא הבעל עדים שזינתה והביא האב עדים והזימום לעדי הבעל נהרגין ואין משלמין ממון חזר והביא הבעל עדים והזימום לעדי האב נהרגין ומשלמין ממון והרי על הממון ה"ל עדות שאא"י להזימה כשהדר יוזמו מדי הבעל לא ישלמו ממון דבהו היה ממון ונפשות לחוד וע"כ נ"ל דכיון דכשחזר והוזמו אותן יהיו חייבין מיתה אף על פי דממון לא ישלמו מ"מ חשיב הזמה גם לעדות דממון בדבר זה נ"כ הכא גבי גנב כיס בשבת ה"ל עדות שאתם יכול להזימה אפילו בזוממי זוממין כי הם פטורין מממון אבל מיתה חייבין חשיב הזמה כמבואר (בריש פרק מכות בתוספות) עכ"ל. משמע כונתו דסגי במה דנענשו במיתה לבד. גם זה הוי עדות שאי"ל ואם לא יענשו כלל אין זה עדות ולפי תירוץ הא' מהתוספות דריש מסכת מכות ג"כ צריכין דנענשו לכל הפחות בדבר אחד מטעם דיראים להעיד שקר:
לפי זה קשה לי הא דפסק הרמב"ם פרק י"ח מה' עדות כיצד הזמה כגון עדים שבאו ואמרו ראינו זה שהרג את הנפש או לוה מנה לפלוני ביום פלוני במקום פלוני ואחר שהעידו ונבדקו באו שנים אחרים ואמרו ביום זה ובמקום זה היינו עמכם ואין אנו יודעין אם הרג או לאו אם לוה או לאו אלא אתם הייתם במקום פלוני. על זה האופן הוי הזמה אבל אם אמרו שהתם הייתם עמנו במקום פלוני ולהד"ם לא זה הרג את זה ולא זה הלוה את זה הרי זו הכחשה עכ"ל. לפי הסברא הזאת איך סתר את עצמו הא בס' עדות פ' י"ב משמע איפכא וז"ל וכן מי שהעיד שפלוני רבעו בין באונסו של נרבע בין ברצונו הוא ואחר מצטרפין להרגו. קשיא לי הא הוי עדות שאי אי"ל דאם יבואו עדים ויזימו אותן הלא בהזמה גופא מכחישין את הדבר ואומרים עמנו הייתם הלא הנרבע היה עם העדים מתי היה המעשה. ולפי הרמב"ם אין זה הזמה ואי אפשר לקיים בהן כאשר זמם בשלמא לתירוץ הב' דהתוס' דמכות ניחא כיון דטעמא דבעינן עדות שאי"ל מצד הכתוב והיכא דאפשר אפשר אבל לתירוץ הא' דהתוספות דבעינן דיקוים בהן כאשר זמם והכא אי אפשר לקיים בהן כאשר זמם ואיך הוה עדות. ולי נראה הא דסברי דבעינן שתקוים בהן כאשר זמם ואם אי אפשר אין זה עדות הלא כונתם דיראים להעיד שקר ואם אי אפשר לקיים בהן כאשר זמם מעידין שקר. אבל גבי נרבע דמעיד על עצמו אנן לא חשדינן דמעיד שקר רק דחפץ לעשות תשובה לכך נאמן להעיד על חבירו:
אלא אי קשיא הא קשיא בח"מ סי' ל' עדי דיני ממונות חוץ מעדי חבלות אינם צריכין דו"ח ומשמע דבעדי חבלות הוה דינו כמו בעדי נפשות ואם אמר א"י עדותן בטלה הקשה בישועות יעקב בסי' פ"ח סעיף י"ז לפי דעת הרמב"ם ז"ל דסבר דהכחשה בגוף הדבר הוה כחקירות ואם אמר איני יודע עדותן בטלה ה"ה בדיני קנסות אם אחר א"י בגוף הדבר עדותו בטלה לדעת הרמב"ם וקשה מב"ק ל"ה ב' שוורים א' גדול וא' קטן הניזק אומר גדול הזיק והמזיק אומר קטן הזיק הממע"ה וגובה מהקטן ולמ"ד פ"נ קנסא ע"כ מיירי שיש עדים רק דלא ידעי אם הגדול הזיק או הקטן הזיק ובקנס צריך דו"ח ועשאי"ל וא"כ הוה כאומר א"י בחקירות ועדותן בטלה ולא יגבה אף מהקטן וא"כ אמאי שקיל כדאמר מזיק ותירץ דיש לחלק בין ר' ישמעאל לר"ע יעו"ש ובדמשק אליעזר מתרץ בענין אחר. ולפי דעתי אין זה קושיא כלל לדעת הרמב"ם דהא לפי דעת הרמב"ם ז"ל נוכל לומר שהמשנה מיירי בלא עדים וכי תימא כיון שמיירי בלא עדים אמאי שקיל כדאמר מזיק הא מודה בקנס הוא אין זה קושיא דזה ידוע לכל דהראב"ד ז"ל כתב פלגא נזקא קנסא שאני מקנסא דעלמא דהכא קרנא הוא וכי אתא לב"ד ומודה זיל שלים אמרינן לו. והרמב"ם פ' ט' מה' נזקי ממון דין י' ג"כ מסכים לדעת הראב"ד ז"ל. וה"ה ז"ל מביא שהר"א ז"ל מסכים לדעת הרמב"ם ואם מודה זיל שלים אמרינן לו. וממילא ניחא מה שהקשו המפרשים הא דקיי"ל מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור דוקא דמחייב את עצמו בקרן ואיך פטרינן אם מודה בפ"נ. אבל לפי דעת הראב"ד והרמב"ם ניחא דסברי דאם מודה זיל שלים אמרינן לו רק דאין כופין לשלם כמו בממונא לכך אם הניזק תפס והחזיק הודה תפיסתו תפיסה והוה מחייב את עצמו בקרן לכך אין כופין אותו לשלם כמו בממון רק אם באו עדים ואח"כ הודה כפינן ליה לשלם כמו בממון. וניחא מתניתין אם אפילו דיש עדים ואומרים לא ידענו אם גדול או קטן הוא מ"מ הוה עדות שאי"ל ולא נחשב כאומר א"י בחקירות ואין עדותן בטלה כיון דהודה בעצמו וחייב את עצמו במה שהודה ותפיסתו תפיסה ויגבה מהקטן כמו דאמר מזיק ועל זה הקשו המפרשים כיון דתפס אמאי לא מהני כמו דאמר ניזק כיון דהניזק טוען ברי. עיין בשב שמעתא פ' י"א. אך צריך עיון הא דפירש רש"י בב"ק פ"ח בד"ה קטן יוכיח שפסול לעדות דכתיב גבי עדים זוממין ועמדו שני האנשים ולא קטן ועוד דעדות שאי אי"ל דלאו בר עונשין הוא עכ"ל. בשלמא אי אמרינן כתירוץ הא' דתוספות דמכות דטעמא דבעינן עדות שאי"ל כדי שיראים להעיד שקר ניחא מה שקטן פסול להעיד הגם שאי אפשר לקיים בו הזמה מ"מ צריכין עדות שאי"ל. אבל לפי תירוץ הב' דהתוספות דסבר כיון דאי אפשר לקיים בהן הזמה הוה עדות בלא הזמה אמאי פסול הקטן להעיד ואין יכולין לומר דרש"י סבר כתירוץ הא' דהתוספות דהטעם דהא דבעינן עשאי"ל כדי שיראים להעיד שקר ואיך שביק רש"י ראיה מן הפסוק כתירוץ הב' דהתוספות נלמוד מן הסברא. אין זה מובן לי כלל. עוד צ"ע מ"ש הרשב"ם בב"ב (דקנ"ה) דהביא ראיה מן הפסוק לבד והראיה הב' מטעם דעדות שאין אתה י"ל לא מביא כלל אבל על התוספות שם אין קושיא כלל דהא דמבואר בתוס' זוממי עבד לא יהרגו וכיון דהם לא יהרגו גם הוא לא יהרג משום דעדות שאין אי"ל עכ"ל. לפום ריהטא נוכל להקשות על התוספות מתירוץ הב' דהתוספות דמכות כמובן אבל ברם אין קושיא כלל נראה מאי תירוץ הב' דהתוספות דמכות לעולם אזלינן בתר קרא כאשר זמם רק היכא דאי אפשר לקיים כאשר זמם בשום צד התם אמרינן דלא חיישינן לזה א"כ כיון דאזלינן בתר קרא ומקרא משמע דוקא אחיו ולא עבד לכך פטרינן אבל לרש"י קשה. לפי דעתי נוכל לתרץ דרש"י לא פירש כהתוספות דמכות רק דמתרץ על קושית התוספות דמכות באופן אחר היכא דבא החיוב מצד והצדיקו את הצדיק כגון דמחייבינן לעדות מלקות התם לא בעינן עשאי"ל. אבל היכא דבא החיוב מצד כאשר זמם הכא בעינן שיקויים בהן כאשר זמם לכך ניחא הא דפריך התוס' איך נעשה בן גרושה וחלוצה הא עדות שאין אי"ל וכו' ותירץ כיון דלוקין הוה כאשר זמם ג"כ לפי' רש"י נמי נתרץ כן רק לא משום צד הסברא בכונת התוספות אלא כיון דמחייב מלקות דמחייבינן להו אינו בא החיוב מצד כאשר זמם דליכא כאשר זמם אלא החיוב בא משום והצדיקו את הצדיק ממילא ניחא מה דפריך התוספות מעדי נערה המאורסה לא קטלינן משום שיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו ולפי' רש"י ניחא דהתם גבי עדי נערה המאורסה דבא החיוב שלהם מחמת כאשר זמם דחייבינן להו מיתה וזה החיוב משום כאשר זמם אין יכולין לומר דלוקין בשלמא גבי גו"ח אע"ג דרצו לעשותו בן גו"ח מ"מ כיון דזה אינו אלא לאו בלבד שאמרו שעבר על לאו ולא יהיה חלל בזרעו וגבי לאו יש חיוב מלקות וחיוב מלקות בא מצד והצדיקו כדמבואר במכות אין חיישינן לעדות שאי"ל אבל גבי עדי נערה המאורסה דרצו לחייבו מיתה או לאוסרה על בעלה דהכא ליכא חיוב אחר על העדות רק כאשר זמם לכך בעינן עדות שאי"ל וכן שאר עדות ל עדות דממון כגון קנס או בד"נ כיון דאין בהן אלא כאשר זמם ע"כ צריכין לקיים מה שאמרה תורה ועשיתם לו כאשר זמם אבל בדין דאין להם חיוב כאשר זמם כגון גבי גו"ח או בריב שיש בין אנשים או גבי לאו דיש להם חיוב משום והצדיקו ואינו כתיב בהם כאשר זמם לכך לא בעינן עדות שאי"ל לכך ניחא הא דפירש"י הקטן פסול לעדות משום דעדות שאין אתה יכול להזימה כיון דלאו בר עונש ואין יכולין לקיים בהן כאשר זמם. אבל הרשב"ם סבר כתירוץ הב' דהתוספות לכך לא מביא טעם הב' של רש"י. ועוד נוכל לומר כונת הרשב"ם דסבר דלא בעינן עדות שאי"ל בממונות דמצינו בתוספות ב"ק פ"ח וז"ל עד הרואה נעשה דיין בד"מ אבל עד המעיד אין נעשה דיין אפילו בד"מ עכ"ל. אח"כ מפרש התוספות סברתם וטעם דאין עד המעיד נעשה דיין י"מ משום דה"ל עדות שאין אי"ל דכיון שהוא בעצמו עד ודיין לא מקבל הזמה על עצמו ומהאי טעמא פסקינן עדים הקרובים לדיינים פסולים הם דהדיינים לא יקבלו הזמה על קרוביהם בחו"מ (סי' ל"ג) אבל הרשב"ם מפרש הא דאין עד המעיד נעשה דיין משום דכתיב ועמדו שני האנשים לפני ה' ואמרינן בשבועות ועמדו שני האנשים אלו העדים לפני ה' אלו דיינים ולא שיהיו העדים עצמן נעשים דיינים. מוכח מזה דהרשב"ם לא סבר כסברא הראשונה דהטעם משום דבעינן עשי"ל וממילא לשיטתו אם העדים קרובים לדיינים כשרים וכן פסק הנ"י וד"מ בשם הר"י דבד"מ לא בעינן עשי"ל ומה"ט מכשיר לעדים הקרובים לדיינים ועיין בסמ"ע (סי' ל"ג ס"ק כ"ו) אבל רש"י שפירש הא דהקטן פסול להעיד משום דעדות שאין אתה יכול להזימה משום דסבר בד"מ ג"כ צריכין עשי"ל וטעם דאין עד המעיד נעשה דיין כי"מ שסוברים בד"מ בעינן עדות שי"ל והדיינים לא יקבלו הזמה על עצמן ועל טעם זה קשה להר"י דאורלייניש דאלא מעתה עדים הקרובים לדיינים לא יעידו בפניהם דה"ל עדות שאאי"ל אלא ע"כ יכולין להזימה בב"ד אחר ה"נ בני הזמה נינהו בב"ד אחר משמע לפי סברת הר"י דאורלייניש דמהני הזמה בב"ד אחר נוכל לומר דלשיטתו ניחא הא דמקבלין עדי הודאה או הלואה בהדיוטות אע"ג דעדים זוממין קנסא הוא ובקנס צריכין דוקא מומחין ובפני הדיוטות אין יכולין לקבל הזמה א"כ העדים שהעידו בפני הדיוטות אין זה עדות והוה עדות שאאי"ל כך הקשה הטורי אבן בר"ה אולם לסברת הר"י דאמר דמהני הזמה בב"ד אחר א"כ הכא נמי אע"ג דאין הדיוטות יכולין לקבל הזמה מ"מ הוי עדות שאי"ל כיון דיכולין להזימם בב"ד אחר ולשיטת רש"י דבממון ג"כ בעינן עדות שאי"ל ניחא מה דאמר רב יוסף הביא הבעל עדים שזינתה והביא האב עדים והזימום לעדי הבעל חזר והביא הבעל עדים שזינתה והזימום לעדי האב נהרגין ומשלמין ממון. לפום ריהטא נוכל להקשות הא הוה עדות שאין אי"ל ובממון ג"כ בעינן עדות שאי"ל לכך פי' רש"י הא דקאמר ממון לזה לא איירי בממון שרצו להפסידו כתובה אלא מאי ממון ממון דמאה כסף שרצו להפסידו כך פירש"י ז"ל ורש"י אזל לשיטתיה הא דדחק רש"י לאוקמא דהכא מיירי דוקא בקנסא במאה של כסף כי מצינו בב"ק (דף קי"ב) אמר רב פפא גנב וטבח בשבת חייב משום דחיוב גנבה בא קודם איסור שבת פירש"י וחייב ג"כ אטביחה אע"ג דחיוב הטביחה בא עם איסור שבת ביחד מ"מ כיון דקנס חידוש הוא וכן מצינו בכתובות באלו נערות (דף ל"ד) משמע מהכא אפילו דמחויב מיתה מ"מ משלם ולא אמרינן קלבדר"מ לכך ניחא דהא ומשלמין היינו קנס מאה כסף לבעל והוה עדות שאי"ל כי אפילו אם יוזמו העדות נמי הוה משלמין מאה כסף אע"ג דמחויבין חיתה וא"ת א"כ אמאי קאמר הגמרא עדי האב נהרגין ומשלמין משום ממון לזה ומיתה לזה הא אפילו בלא האי טעמא נמי חייבין לשלם משום דקנס הוא ובקנס לא בעינן כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו כיון דחידוש הוא. אך באמת אין זה קושיא כלל דהא דאמר הגמרא האי טעמא דממון לזה ומיתה לזה אלא משום חידוש נקט לה דקמ"ל דממון ונפשות לזה חייב אפילו דבא החיוב ממון ומיתה ביחד מ"מ מחייבינן להו אבל לאו דוקא נקט לה האי טעמא ה"ה אפילו בלא האי טעמא נמי מחייבינן להו וכן מצינו בכמה מקומות כה"ג אפילו בלא האי טעמא נמי היה חייב מ"מ נקט לה משום דקמ"ל איזה דבר חידוש. וע"כ צריכין לומר דהא דאמר הגמרא האי טעמא דממון לזה ומיתה לזה מחייבינן אינה אלא לדמיון בעלמא למילף מינה על שאר מקומות אבל עיקר הדין לא מצינו למילף מסיפא רק מרישא כי לפי' רש"י דמפרש הא דאמר הגמרא ממון לזה היינו מאה כסף והא קנם הוא איך נוכל ללמוד מזה הא קיי"ל ממונא מקנסא לא ילפינן אלא ע"כ צ"ל דעיקר הדין דממון לזה ומיתה לזה חייב ילפינן רק מרישא הגם לפי התוספות דב"ק (דף ע"א.) ד"ה והא מוכח דאפילו בקנס אמרינן קלברר"מ. וגם לפי דעת המגיד משנה ה' גנבה פ' ג' פסק דאין הלכה כרבה דאמר קנס חידוש ולוקין ומשלמין וכן עיקר. אך לפי דעתי נוכל לתרץ אפילו לרבנן דאמרי דלא ילפינן ממוציא ש"ר מ"מ נוכל לחלק אימתי אמרינן דאין לוקין ומשלמין בקנס דוקא שהעידו שקר על הטביחה ומכירה דהוה קנס משום דיש קרן ביניהם דהוה ממונא כיון דפטורין מקרן ג"כ פטורין מקנס משום דו"ה אמר רחמנא אבל לא שלשה או ד'. וכן משמע שם בתוספות וז"ל ולרבנן דאמרי דאין עדים זוממין לוקין ומשלמין אפילו בשעה שהעידו על הטביחה ומכירה שקר דהוה קנס עכ"ל אבל דליכא קרן רק כולה קנס הכי נמי אמרינן דילפינן ממוציא שם רע ואין אמרינן קלבדר"מ בקנס כזה:
ממני ידידו נצח ומברכו בכל טוב אברהם