שות אמרי יושר· רבי מאיר אריק
ח"ב · סימן קצג
לכ' הרב הגדול החו"ב מו"ה יוסף אפרים בארנשטיין מו"צ ד"ק מעכוב: א) בדבר ענין השאלה מביהכ"ס שבנו יחד עם ביהמ"ד באופן שלא שלא יהי' עלי' קדושת ביהכנ"ס אם מותר עכ"פ לאכול שם לפרקים מיני מתיקה ושתיית י"ש על יא"צ וכת"ר העיר דבישובן אינו מועיל תנאי כמפורש בש"ע סי' קנ"א. והנה באמת בביהמ"ד גופא ג"כ אין היתר ברור כלל לאכול שם רק לת"ח, ואעפי"כ העולם נוהגין היתר. ונראה דסמכי ע"ד הג"א שהובא במג"א ר"ס קנ"א דסובר דגם בישובן מועיל תנאי וביהמ"ד סתמא כהתנו א"כ גם לענין ביהכנ"ס שהתנו יש להקל היכא שהיא רק לפרקים. וגם מסברא שכ' כת"ר דכל הדין דל"מ תנאי היינו כשבנו לשם ביהכנ"ס והתנו שיהי' מותר לאכול וכדומה אבל היכא שמעיקרא התנו שלא יהי' עלי' קדושת ביהכנ"ס יש לומר דשרי, ועכ"פ לפרקים אכילה מועטת יש מקום להקל:
ב) ובדבר השאלה באשה שיש לה שנים תותבות וגם עשו קראנעס על השינים ובצירוף הוא רוב השינים אם חוצץ שהביא כת"ר מתשו' הגאון אבני נזר שמחמיר בזה דרובו החוצץ הוי מדאו' ובית הסתרים נדון בפ"ע וגם כל מקום הסתרים נדון בפ"ע כמ"ש הפוסקים בשער. הס' הנ"ל אינו ת"י ומאז כתבתי בס' שו"ת א"י ח"א סי' קצ"ז דביהס"ת לכו"ע אינו נדון בפ"ע רק מצטרף לרוב הגוף וכמ"ש בתשו' זכרון יוסף הובא בס"ט סי' קצ"ט והארכתי בזה בדברים ברורים וכיון דעיקר לדינא דשינים תותבות וכן הקראנמס שאין דעתה להוציאם רק אם יתרחיש סיבה ברוב הימים שיקולקל הבשר הוי דבר שאינו מקפיד ודאי ככל האחרונים החולקים על בינת אדם, ואין להחמיר בזה לבטל ח"ו בנות ישראל מפו"ר ובפרט בזמנינו רוב הנשים יש להם שינים תותבות. וגם נראה כיון דכל הפה הוי ביהס"ת הוי מיעוט אף לגבי הפה:
ג) ובדבר אשר חידש כת"ר דבמקום סכנה שהותר כל האסורים כל שאפשר להחולה בעצמו לעשות הדבר לא הותר רק להחולה בעצמו ולא לאחר והביא מדברי מהרש"א עירובין ק"ג לענין חתיכת יבלתו. הנה דברי המהרש"א באמת חידוש כמו שהערותי בספרי ט"ח בעירובין שם ועכ"ז אשכחן כיוצא באו"ה כלל נ"ט הובא באלי' רבה או"ח סי' של"ד דבשריפה שמותר לעשות איסור דרבנן בשביל הפסד ממון כגון להוציא מכרמלית לא הותר רק לאיש שיהי' לו ההפסד או לאשתו ובניו אבל אדם אחר אין לו להציל בדבר דאיכא דררא דאו' אבל במוקצה מותר לכל אדם יעו"ש וזה כעין דברי מהרש"א ויותר חומרא דנראה מדברי' דגם בא"א להציל רק ע"י אחרים אסור לאחר להציל. ועי' בירושלמי דמאי פ"ג הא דרופא חבר שהי' מאכיל לחולה ע"ה דמאי נותן לתוך ידו ואינו נותן לפי' ובגליון הש"ס שם כתב דדמאי מותר לחולה שאב"ס אעפי"כ ליתן לתוך פיו אסור וזה כעין דברי מהרש"א הנ"ל. אבל יש לומר דשם אפשר לו לחולה לעשר או לוקח משל חבר וא"כ הוא אוכל באיסור ולכך עכ"פ לא יתן לתוך פיו אבל חתיכת יבלת וכדומה שעושה בהיתר מותר גם לאחר לעשותו אך כ"ז בדבר שאב"ס ולא התירו משום הפסד ממון שיעשה אחר איסור וכן מהרש"א לא מיירי כלל בסכנת נפשות אבל בסכנת נפשות שהתירו ע"י גדולי ישראל ואין עושין ע"י קטנים לענ"ד אין שום סברא להחמיר אף בדאפשר לחולה לעשות. וכה"ג אשכחן בתוס' גיטין מ"ה בהא דאין פודין השבוים יותר מכדי דמיהן דלהשבוי בעצמו או אשתו שהוא כגופו מותר רק לאחר אסור, אבל גם שם לא מיירי במקום סכנה, אבל בסכ"נ הכל מותר אף לאחרים כמ"ש תוס' גיטין נ"ח ד"ה כל ממון ואין להמציא חדשות חומרות בפקו"נ:
ד) וע"ד אשר הקשה כת"ר על ריטב"א שסביב הרי"ף בנדרים שהקשה בהא דפריך במכות כ"א ליתני שבועה שלא אחרוש בין בחול בין ביו"ט מדוע לא הוקשה מקונם ותירץ דבאיסור חפצא לא מיירי והקשה כת"ר דהא קתני שם מוקדשין וכת"ר מתרץ דשם מיירי בבכור ולא הוי איסור חפצא רק איסור תורה. וז"א דהא קושי' הריטב"א היא לס"ד דגמרא דלא ידע דמאי דאיתא בשאלה לא קתני כמ"ש ריטב"א שם להדיא דלפי מאי דמסיק דמידי דאיתא בשאלה ל"ק לא קשה כלל מקונם רק קושי' ריטב"א לפי הס"ד וע"ז משני דאיסור חפצא לא קתני ושפיר קשה דהא מוקדשין איסור חפצא. ולענ"ד דאף דמוקדשין הוי איסור חפצא היינו גוף איסור מוקדשין דאסרה אכ"ע כהקדש זה מיקרי איסור חפצא שאסר החפץ אבל שם במכות דקחשיב מוקדשין היינו דעובד במוקדשים גם למאי דלא ידע שינויא דבכור וקס"ד דמיירי בשאר קדשים אבל עכ"פ האיסור משום לא תעבוד וזה איסור דרמי רחמנא דהא אינו בתורת מעילה כלל דמעילה ליכא בפחות משו"פ ולאו זה הוא גם בפמשו"פ כמ"ש בשט"מ בכורות י"ג. וגם נראה לפי שיטת ש"ס דילן בפסחים ס"ו דפריך והא קעבד עבודה בקדשים ובירושלמי משני כל לצרכה לית בה משום מעילה והובא בתוס' שם ונראה דהש"ס דלא משני הכי סובר דלאו דלא תעבוד היינו אפילו בשדה הקדש דנהי דמעילה ליכא אבל לאו דלא תעבוד איכא וכעין שכ' בשט"מ שם דאפילו קנה מהקדש העבודה והגיזה אסור יעו"ש וגם לחרוש נראה דרק לצורך אותו קרבן הותר אבל לחרוש במוקדשין בשדה הקדש אסור וכיון שכן זה הוי איסור שאסרה תורה כעין שכ' המהרי"ט לענין נזיר דמה דאסור ביין ותגלחת וטומאה זה הוי איסור דרמי רחמנא עלי' ולא מיקרי איסור חפצא וכבר האריך בזה בתשו' שבסו"ס אבני מלואים סי' ט"ו יעו"ש וגם הקושי' שהקשה כת"ר על ריטב"א הנ"ל דקחשיב שם נזיר לק"מ דנזיר אינו איסור חפצא אף דחל על שבועה מגזיה"כ דאיכא קרא אבל לא מיקרי איסור חפצא כמ"ש מהרי"ט הנ"ל:
סי' קצ"ד:
לכבוד הרב הג' שהיו"ח מו"ה אברהם אבלי הכהן נ"י אבד"ק קיעלץ: בדבר השאלה באיש אחד שמת זה כשלשה ירחים והי' לו רק בן יחיד וזה כארבעה שנים אשר הבן הנ"ל ירד למלחמה ובתחילת לכתו למלחמה הי' מכתבים ממנו לאביו ולאמו ומאז נסתם כל חזון ממנו ועתה האשה הנ"ל רוצא להנשא ויש אח של בעלה שיכול לחלוץ לה והשאלה אם צריכה חליצה ואם מותרת בחליצה. והנה מה שסמך כת"ר ע"ד הבריא שהובא בפ"ת אהע"ז סי' קמ"א דמשורת הדין דירד במלחמה הוי בחזקת חיים לגמרי רק לכתחילה יש להתיר בחליצה ושם כיון דנותן גט אין חשש בחליצה אבל הכא א"א בחליצה משום שאתה מצריכה כרוז לכהונה ולענ"ד כל דברי הבריא אינם מוסכמים כ"כ שהרי בכתר כהונה פשיטא לי' להיפוך, אך גם לבר"א בנ"ד שזה ד' שנים שירד למלחמה ומתחילה כתב מכתבים ומני אז אין חזון ממנו והוי נשתקע זכרו ובכה"ג יש לדון דהוי כרובא שמת הבן ובפרט בבן יחיד שיש לו געגועים מסתמא על אביו ועל אמו וע"כ שמת ובמק"א הבאתי שכעין זה כתב בתשב"ץ ח"א סי' פ' וגם בתשו' תה"ד בפו"כ סי' קל"ט צירוף הא דנשתקע זכרו לקול שמת ובנ"ד אף שאין קול שמת אבל בתשובה כתבתי דכל שירד למלחמה דהוי סכנה בצירוף נשתקע זכרו לתה"ד אם ניסת ל"ת דהא מביא ראי' שם מתשו' ר"א ווארדאן שבמרדכי סוף יבמות ושם צירוף מה שנשתקע זכרו בערך ד' שנים ומצאו כליו על שפת הים וע"כ ירד למקום סכנה יעו"ש וה"נ כשהלך למלחמה יש לומר אף אם נימא דלא הוי רובא עכ"פ י"ל דהוי ספק גמור וכן כ' בתשו' צ"צ להגה"ק מליבאוויטץ ז"ל סי' ע"ז דיש לחשבו לרוב והביא מדברי תשב"ץ הנ"ל ועכ"פ ספק מיהו הוי וא"א להתיר בלא חליצה, ומהגם דיש לחוש שמא יתודע שמת קודם שמת אביו ויהי' הדין שתצא מבעלה שבזמנינו דבר כזה קשה כברזל. ולהיפוך ולהתירה בחליצה אין חשש כ"כ שהרי יש לכת"ה עמוד לסמוך הטו"ז בתשו' סי' קנ"ו דכל החשש הוא רק בדאפשר להתודע. אבל באי אפשר להתוודע מותרת לחלוץ יעו"ש, ובנ"ד הרי מסתמא כל טצדקי עבדי ועדיין לא נודע אנה הבן. ובפרט בצירוף דתדור הנאה שמסופק הב"י להתיר יש לסמוך עלי' וגם בתשו' מהרי"ט ח"א כתב דלא חשו רק במקום דאפשר להתברר יעו"ש דכל לשונו מורה כהטו"ז הנ"ל. ועוד דכתב שם דהדבר חידוש לעגן אשה מחמת חשש הצרכת הכרזה לכהונה והבו דלא להוסיף ע"ז יעו"ש, א"כ יש לומר דדוקא שם חשו בהלכה ברתה למדה"י דאיכא רובא שיש לה בן דרוב מתעברות ויולדת ופטורה מחליצה ואתה מצריכה כרוז לכהונה כמ"ש תוס' יבמות ל"ז דאיכא רובא יעו"ש, אבל בנ"ד יש לומר דאדרבא עפ"י הרוב כבר מת הבן ועכ"פ גם אם נשוי לספק עכ"פ אין רוב שא"צ חליצה והא דניתן לו בן ומת בנה ואח"כ מת בעלה גם שם הרי אין האשה נאמנת שמת בנה, א"כ מסתמא בנה חי ויתודע הדבר ויצריכה כרוז לכהונה אבל בנ"ד עכ"פ אין רוב שהבן חי אין לחוש כ"כ:
ומה שסמך כת"ר להתירה בלא חליצה ע"י שאמרה האשה שאיש מאנשי חיל הי' אצלה זה כשתי שנים והראו לו פאטואגראפיען שונים ובתוכם גם הפאטאגראף מבנה ואמר שכזה ראה בשבי' וכיון דנשבה אין עוד חשש ובחזקת חיים הוא: לענ"ד קשה לסמוך ע"ז חדא דאין העד לפנינו והאשה בעצמה אינה נאמנת כלל לפטור א"ע מהיבם כמבואר סי' קנ"ו ועוד דאף אם העד הי' לפנינו הרי לענין הכרה בטב"ע רבים חולקים דל"מ טב"ע ע"י הכרת פאטאגראף. ועוד דהרי לענין זה לדעת הרא"ש והראב"ד בעינן שני עדים כשרים דבניתן לי בן אין ע"א נאמן דלאו מילתא דעל"ג היא וה"נ מה שאמר העד שהי' בשבי' אינו נאמין דדוקא באומר מת הוי על"ג דלמא יביא משא"כ באומר שראוהו חי אינו על"ג והא דע"א אומר מת וע"א אומר חי אסורה כבר כתב הב"ש סי' י"ז כיון דהאמינו ע"א אומר מת האמינו לזה שאומר חי' להכחיש יעו"ש, לכן אין בעדות זה כלום וגם מה שאמר א' שראה על מכתב עתון ראת זאוויצקי ורצה לומר שהכוונה יוסף זאוויעצקי הנה אכתי נחסר שם עירו דלרוב הפוסקים אף בשמו ושם אביו בעינן נמי שם עירו מכ"ש בשמו ושיני' ובפרט לדון על ר"ת, ומה שאמרה האשה שגם להמגיסטראט בא נייר שנשבה בנה הנה יש לדון אם ערכאות נאמנים בזה אף להחת"ס שהקול בעדות ערכאות היינו כיון שגם ע"א נאמן אפילו פסול ע"כ ערכאות מיהמני אבל הכא הרי בעינן שני עדים יתכן דאין ערכאות נאמנים, ובפרט שכפי הנראה לא ראה כת"ר גוף הכתב רק האשה אומרת כן דאינו כלום ועוד דבשבי' ג"כ חוכך הושיעות יעקב להחמיר דיש לחוש למיתה מחמת צער ובפרט שעכ"פ כבר עברו ערך ב' שנים שנשבה ויותר ואין חזון ממנו י"ל דלכ"ע יש חשש שמת ובפרט בבן יחיד לכן לפענ"ד קשה הדבר להקל בלי חליצה ובפרט שכפי הנראה היבם לפנינו ואינו עכ"פ במדינה אחרת, והחשש שאתה מצריכה כרוז לכהונה שהוא רק חשש יש לנו עמודים גדולים לסמוך ע"כ לפענ"ד הדבר הנכון שתחלוץ ויהי' מותרת להנשא בלי שום פיקפוק, דגם אם נימא דגם בזה יש חשש דהצרכה כרוז לכהונה עכ"פ בדיעבד שחלצה ודאי מותרת כמ"ש רמב"ן במלחמות יבמות, וא"כ עכ"פ בצירוף דתדור הנאה עד"ר יש לסמוך לכתחלה, והא דלא נזכר הך תקנתא בגמרא יש לומר דלא רצו לתקן שבועה מחמת חומר שבועת שקר כהא דאמרינן בגיטין ל"ה נמנעו מלהשביעה, נדר הרי אשכחן בש"ס דבשני דרב קיל להו נדרי ויש לחוש שתעבור, ע"כ סתמו הדבר, אבל בזמנינו דלא קיל נדרא שפיר יש לסמוך על נדר עד"ר: