שות אמרי יושר· רבי מאיר אריק
ח"ב · סימן קצא
להחו"ב בנש"ק מו"ה יעקב גאטעסמאנן נ"י:
ע"ד שאלתו אשר ז"ל כאשר באו חיל הרוסים לנאוואסעליץ באו אנשי צבא יהודים רוסים ואמרו על בתולה אחת משום שא' מהם קידשה וישבו ביד שר שלטה וכתבו הכל מה שאמרו והכתב מהגב"ע נאבדה אח"כ וגם האדרעסי של האיש המקדש אשר הלך משם נאבד ולא נודע עד עתה שמו והיכן הוא רק מונח בזכרונם מעט מתורף הגב"ע וזה איש צבא אחד עמד סמוך להבחור שקידשה וסמוך להבתולה והי' הוללת ושחוק בעיניהם ולקח הבחור הטבעת אין האט אונגימאסטען על אצבע של הבתולה ואמרה הבתולה נא זאג ואמר הרי אתה וכו' כדמווייש כך אמר ע"א והעד השני אמר שהוא שכב על משכבו משחוק ולא ראה הנתינה רק שמע שאמר האמק"ל וכו' ומקודם לא הי' מדובר ביניהם והעדים והמקדש והבתולה אומרים שהכל הי' דרך שחוק זה מה שזוכרים הב"ד ושואל מה משפט הבתולה הנ"ל ומאוד הקשה לשאול ממנו להשיב ע"ז לאשר אין הגב"ע לפני ואולי זוכרים המה יותר ובשינוי מעט ישתנה הדין והענין חמור אש"א, אבל לאשר הפציר בי הרבה להשיב אבוא בקצרה לבאר הדין לכל צד להלכה:
והנה כפי הגב"ע שזוכרים הכתוב לעיל נראה דדין הבתולה הנ"ל כמקדש בע"א דהיינו העד שראה הנתינה ושמע האמירה דבמקום עיגון יש להתיר אבל שלא במקום עיגון צריכה גט אע"ג דבמכחשת א"צ גט כלל ודעת הב"ח דבאומרת לשחוק כוונתי הוי כמכחשת אבל כבר חלקו עלי' הח"מ וב"ש סי' מ"ב דכיון דבשני עדים ל"מ אם כיונה לשחוק דדברים שבלב אינם דברים גם בע"א ל"מ והוי כנסכא דר"א יעו"ש וגם הגאון בית מאיר אף שהסביר קצת דברי הב"ח מכ"מ לדינא מסיק דאין להתיר אלא במקום עיגון כדין מקדש בע"א. וגם בתשו' חת"ס אהע"ז סי' ק"א כתב דגם הב"ח לא הקיל רק במקדש בע"א שלא הי' שם רק העד הזה וזה גופא הוי הוכחה דלשחוק כיונה אבל כשיש עוד א' אף שא' לא השגיח לראות מכ"מ הם לא ידעו שלא ישגיח ועוד שהרי אמר בקול רם האמק"ל וידעו שישמעו העדים וא"כ אפילו נתכוונו לצחק הוי דברים שבלב ואינם דברים יעו"ש וא"כ גם בנ"ד אף שהעד השני הי' מרחוק מכ"מ הי' באפשרי שיראה הנתינה ועוד דהרי עכ"פ שמע האמק"ל וע"כ שאמר בקול רם ובכה"ג אף אם כיונו לצחוק אינו כלום וא"כ הוי ממש מקדש בע"א והאשה מודה דאין להתיר אלא במק"ע ובנ"ד נראה דהוי מק"ע גמור כיון דלא נודע מי המקדש ואנה הוא ואמנם גם בגב"ע יש פקפוק דהרי הביא הב"ש דברי המרדכי דבראו דבר המוכיח הוי כאלו ראו הנתינה אף שבתשו' חת"ס סי' ק"א מקיל בכעין עובדא זו שרק א' ראה הנתינה והשני שמע ולא ראה הנתינה במק"ע עכ"פ, התם טעמא אחרינא איכא דשם הרי לאחר שנתן הטבעת לידה קידשה והוי כמקדש לאחר מתן מעות דאינה מקודשת רק דע"א אמר שאח"כ נתנה היא הטבעת על אצבעה והוי באמרה הן. והעד השני לא ראה כלל רק ראה הטבעת על אצבעה ואמר לה הרי את מקודשת לי ולא ראה הנתינה כלל ולא מה שהיא שמה באצבעה וא"כ בזה העד שלא ראה הנתינה אין כאן הוכחה ברורה דהרי יש לומר לאחר מתן מעות אמר לה ושתיקה לאחר מתן מעות לאו כלום הוא רק דחזקה עושה כדרך המקדשים שאמר ואח"כ נתן וזה ל"ש בנ"ד שהרי עכ"פ הי' באמת האמירה לאחר מתן מעות רק דמועיל מטעם דנתנהו אח"כ על אצבעה הוי כאמירת הן ומזה אין שום ידיעה להעד השני ולא שום חזקה שעשה כדרך המקדשים שהרי באמת לא עשה כדרך המקדשים יעו"ש, והנה בנ"ד אף שבאמת הי' האמירה אחר הנתינה אבל הרי היא אמרה נא זאג ואח"כ אמר וזה מורה להדיא שרצונה בקידושין, והרי אמירה זו בנ"ד שמע גם העד השני רק לא ראה הנתינה כפי משמעות הלשון ששמע הכל וא"כ שפיר י"ב דגם העד השני שלא ראה הנתינה מצטרף והוי קידושין גמורים, אכן נראה דהא דהחמיר החת"ס שם כדעת המרדכי בלא ראה הנתינה היינו כשיש הוכחה גמורה כי ראה העד הטבעת שלו מעל ידו ושמע האמק"ל ותיכף אח"כ ראה הטבעת הזו בידה כמ"ש להדיא החת"ס שם דזה הוי הוכחה גמורה. ובנ"ד כפי הגב"ע שזוכרים לא נזכר כלל אם העד השני ראה הטבעת מקודם אצל המקדיש וגם לא נזכר כלל בגב"ע שאח"כ ראה הטבעת הנ"ל על ידה ובכה"ג לכ"ע אין זה דבר המוכיח וכיון דאין כאן הוכחה אין העד השני מצטרף כלל והוי רק קידושין בע"א דאין חוששין לקידושין במקום עיגון:
וכפי הנ"ל אם אולי זוכרים הב"ד שבאמת ראה העד השני שהי' מרחוק הטבעת בידו ואחר המעשה תיכף ראה הטבעת הזה על ידה של הבתולה הנ"ל יש להחמיר גם במק"ע רק אם כפי דבריהם וזכרונם לא שמעו מהעד השני רק כנ"ל כפי הגב"ע שהעתיק מעלתו יש להתירה במק"ע:
ואף גם זאת אולי יזכרו העדים שהעד שאמר שראה הטבעת בידה ואמר לה האמ"ל אמר שהי' עוד אנשים סמוך לזה וראו ושמעו ועדים אלו אינם לפנינו אפילו אם הי' אומר רק שהי' עוד א' סמוך לו וראה ושמע יש לחוש למ"ש התה"ד דהא דמקדש בע"א אין חוששין לקידושין במק"ע היינו כשאמר שנתקדשה לפניו אבל כשאמר שהי' עוד א' אף שהאשה אינה מודה רק שאינה מכחשת אף במק"ע אסורה להנשא ואף דהב"י והמבי"ט חלקו עליו מכ"מ בתשו' מהרי"ט סי' ט"ו החמיר כתה"ד, וגדולה מזו דעת הראב"ד ורשב"א דאפילו בע"א אומר נתקדשה לפני ולפני עוד אחר שאינו לפנינו וע"א אומר שקר הדבר ולא נתקדשה אסורה אף במק"ע שאינה מודה רק שאינה מכחשת מחמת שאינה זוכרת וכן פסק הח"צ בתשו' סי' קל"ה, אבל גם החולקים על תה"ד היינו באשה שאינה זוכרת אבל באם האשה מודה פשיטא דמקודשת כשהעד אומר שנתקדשה לפניו ועוד אחר אף שאינו לפנינו ובזה לית מאן דפליג וכמ"ש הח"מ סי' מ"ב סוף ס"ק ל' א"כ בנ"ד שהאשה מודה אם העד שראה ושמע אמר שהי' עוד אחר סמוך לו מלבד העד ששכב ברחוק היא אסורא לעלמא כיון דהודית שנתקדשה בפני שנים אף דאמרה שכיונה לשחוק ל"מ מידי דדברים שבלב אינם דברים דאף הב"ח דמחשיב זאת להכחשה היינו בקידושין בע"א אבל הכא שהודית ששנים ראו הקידושין הוי כמקדש בשני עדים דל"מ מה שכיונו לצחוק, ועוד הא כבר כתבתי לעיל בשם החת"ס כל שהי' שנים ל"מ כלל מה שכיונו לשחוק אף להב"ח א"כ בכה"ג אסורה להנשא אף שהיא מקום עיגון, כ"ז כתבתי להלכה וכמובן לא למעשה כלל עד שיבורר מפי כתבם של מקבלי העדות עד כמה זוכרים בבירור ואם אולי יעלה ספק בלבבם יבררו הכל באר היטב כפי הנ"ל ואז ברצה"י אחוה דיעי למעשה ואף אם הי' הדבר ברור כפי שכתבתי לעיל ד"ה והנה ג"כ אין רצוני לסמוך עלי לבד בלתי אם יסכים עוד רב א' מובהק מחמת חומר חשש אש"א אך בטרם יבורר ע"י כתב מקבלי עדות כל הספיקות אין אני אומר למעשה כלל וכלל ותל"מ: