שות אמרי יושר· רבי מאיר אריק
ח"ב · סימן קעד
לכ' הרב הה"ג החו"ב בחד"ת המפורסים מו"ה יהודא טראנה נ"י אבד"ק קונאא:
ע"ד אשר נשאל מר בשכ"מ אחד שגירש את אשתו שלא תוזקוק ליבום והאשה נשארה בבית המגרש בערך ד' שנים עד שמת וכל משך העת ההוא היה שוכב במטתו וקם על משענתו עד שמת וכעת יש יבם איש קשה שאינו רוצה לחלוץ לה, והאשה אומרת שלא קרב אליה כל הזמן וגם מחלתו הי' מחלת הרזון שהוא מחלה מסוכנת מתדבקת לכן היתה זהירה בדבר וכת"ה הביא דברי הרדב"ז שמצדד להקל דבהכביד עלי' חלי' לא הי' בו כח לבעול והביאו בפ"ת קמ"ט ס"ק ד' וכתב דבוודאי לא נעלם מרדב"ז דברי ירושלמי שהובא בב"ש סי' קמ"ח דאף במסוכן חוששין אלא דסובר דירושלמי שם מיירי באומר אם מתי דהוי גט על תנאי דבא עלי' באשם תלוי קיימא ובחזקת אש"א קאי בשעה שנתייחדה ע"כ חוששין אף במסוכן אבל בנידון הרדב"ז שנתגרשה לגמרי והיתה בחזקת פנוי' אין לחוש בחולה שאינו מצוי שיבעול וא"כ גם בנ"ד יש צד להקל. ולענ"ד אי אפשר לומר חילוק כלל בין גט על תנאי או נתגרשה לגמרי מדאמרינן בגיטין דף ע"ג כמאן אזלא הא דאמר רבב"ח א"ר יוחנן מחלוקת בשראוה שנבעלה אבל לא ראוה שנבעלה א"צ ממנו גט כמאן דלא כחד יעו"ש ברש"י והרי יש לומר דמימרא דר' יוחנן הא איירי בנתגרשה לגמרי ע"כ לא חיישינן בלא ראוה שנבעלה אבל הכא בגט על תנאי דבחזקת אש"א קיימה חיישינן אף בשלא ראוה שנבעלה וע"כ דאין שום סברא לחלק בזה וא"כ גם לענין חולה אין לחלק בזה ודברי הרדב"ז מוקשים מהירושלמי ויותר נכון לתרץ דברי רדב"ז דסובר דהא דירושלמי קאי שם על המשנה דלא תתייחד עמו והיינו לכתחלה וכמ"ש רש"י שם במשנה דחיישינן שמא יבא עלי' לשם קידושין דאפילו למאן דלא חייש אסור להתייחד עם הפנוי' יעו"ש וע"ז קאמר בירושלמי דאף המסוכן אסור להתייחד והיינו לכתחלה דבכל ענין גזרו על יחוד פנוי' אבל כשעבר ונתייחד יש לומר דבחולה לא חששו בדיעבד, וקצ"ע בדברי רש"י הנ"ל דלענין יחוד פנוי' הוי ספק דרבנן דלמא יעמוד מחלי' ואשתו הוא ויש לומר מטעם דאין עושין סד"ר לכתחלה. אך בתשו' רשב"א סי' אלף רמ"ג מפורש דהירושלמי גם לענין דיעבד מיירי דצריכה גט וגם הרדב"ז גופא לא סמך ע"ז רק בצירוף כמה טעמים אשר קצת מהם אינו בנ"ד:
ומ"ש כת"ר דבנ"ד דמחלת הרזון וחולה המתדבקת איכא סכנה לשניהם והיא איסור תורה דונשמרתם לנפשותיכם א"כ דמי למש"כ רדב"ז בתשו' דבנדה ל"א דבעל לשם קידושין כיון דעושה איסור יותר גדול מבעילת זנות. הנה במסוכן שיבעל בוודאי סכנתא היא לכל חולה יהי' מה שיהי' ואפ"ה חששו בירושלמי דבעל לשם קידושין וא"כ מכ"ש בנ"ד דאינו סכנתא כ"כ. ואם נדמה ענין איסור דונשמרתם לנדה הרי יש תיובתא גם לזה מירושלמי הנ"ל, אך באמת ל"ד איסורא דונשמרתם כלל לנדה אפילו לשאר איסורי תורה לפ"ד כיון דאין הדבר מפורש בתורה כמ"ש הר"ן בפ"ג דשבועות דנשבע לחבול בעצמו השבועה חלה משום דאין הדבר מפורש בתורה רק מדרשא אתיא יעו"ש. ועכ"פ בנ"ד דבר זה לא יגהה מזור. אך יש לצדד קצת דהכא גם לה הדבר סכנה היא זהירה בדבר טפי אף דחיישינן בחולה שלא יעצור כח מלבעול אף דסכנה הוא לו מכ"מ באשה ל"ח כ"כ דצערו של איש מרובה והאשה תוכל לעצור תאוותה טפי כדאי' בכתובות דף ס"ד וברש"י שם וזה מילתא דסברא ואין לה ניגוד מהירושלמי הנ"ל, ומכ"מ קשה לסמוך ע"ז:
אמנם מ"ש כת"ר בסוף מכתבו וגם נודע כי בכל משך העת לא טבלה לנדותה ויש לסמוך על דברי רדב"ז שרעק"א ז"ל מסכים עמו זה באמת יש לו יסוד גדול אם יש ידיעה ברורה שבכל משך הזמן משנתגרשה היתה נדה והוחזקה כן בשכינותיה שלא טבלה לנדותה, אף שמ"ש כת"ר שרעק"א ז"ל הסכים לו לא מצאתי כן כפי מה שהעתיקו הפ"ת בסי' קמ"ט אבל עכ"פ המנ"ל הסכים לו ולא מצאתי לו סתירה מקמאי כי מ"ש האב"מ סי' ל"ג להוכיח מרשב"א בתשו' סי' קפ"א דאף במגרש את אשתו שנסתרה ונאסרה עלי' ונתגרשה אפ"ה אמרינן הן הן עידי יחוד יעו"ש אינו מוכרח כ"כ דיש לומר דאיסור לאו קיל טפי לאינשי מאיסור נדה דבכרת כדאמרינן בכ"ד ובס' קהי"ע בלשון חכמים אות ה' הביא כן מבואר מתשו' הריב"ש סי' מ' דבנדה ל"א חזקה א"א בועל בעילת זנות דאם לאיסור נדה דבכרת התיר עצמו בביאתו איך יחוש לאיסור קל של פנוי' יעו"ש. ועכ"פ לענין איסור נדה שבכרת מפורש בריב"ש ורדב"ז להקל ואין סתירה גלוי' לזה מרשב"א ובצירוף שהדבר סכנה לה שגם בזה אין ניגוד מירושלמי אם הדבר מקום עיגון באמת לענ"ד יש להקל להתירה בלא חליצה באופן אם יסכים לזה עוד רב מובהק ונמטי שובא מכשורא. וכמובן אם הדבר נודע ידיעה ברורה ומספקת שהיתה בנדה כל הזמן והיינו שהיתה בחזקת נדה בעת גירושיה עד מיתתו:
וגם יש עוד בלעדי זה מקום להקל אם אין לפנינו עידי יחוד כד"ת דהיינו עדים כשרים ראו אותה מתייחדת עמו וגם המה ראו את העדים והעדים שהו שיעור העראה כמבואר בפוסקים. ואף שבנ"ד דרו יחד כד' שנים ובכה"ג יש לומר דל"ב עידי יחוד כלל כיון דדרו כאיש עם אשתו כחומרת הרא"ה הובא בב"ש אהע"ז סי' ל"א. אמנם הא כתב שם דכל הראשונים חלקו ע"ז דגם בכה"ג בעינן עידי יחוד. וע"ד סתירת דברי הב"ש לדברי' בסי' קנ"ה שחושש לרא"ה כבר ביאר בנוב"י מה"ת חאהע"ז סי' כ"ב היטב לחלק דלא חש לזה הב"ש רק בקטנה שהגדילה ולא בענין אחר. וגם נראה דאף לראיה היינו כשהי' עכ"פ ענין קידושין ביניהם כגון במקדש בפחות משו"פ ודרו כאיש עם אשתו אבל בנ"ד דלא הי' דררא דקידושין לכ"ע בעינן עידי יחוד אף שדרו ביחד כמו איש עם אשתו. אמנם לא אוכל לדון במה שלא נשאלתי אולי יש עידי יחיד כד"ת אך אם נודע ידיעה מספקת שהיתה נדה יש להקל אם אינו רוצה לחלוץ בשום אופן ובאופן אם כת"ר ועוד רב מובהק יסכימו לזה: