אור ברסלב
שות אמרי יושר ח"ב › סימן קנח

שות אמרי יושר· רבי מאיר אריק

ח"ב · סימן קנח

סימן קנז

לכ' ידי"נ הרב הה"ג המובהק משנתו זו"נ בוצינא קדישא וכו' כקש"ת מו"ה משה פרידמאן שליט"א מבאיאן:

אשר הערני ע"ד הגר"א ז"ל בפירושו לכלים פ"ק שכתב דנוגע בצמר נבלה או בבשרה א"א כלל לנגיעה בלי הסנה כ"ש וטמא משום משא ולכך נקיט חשוכי בגדים במגע דהיינו משום מגע טהור אבל טמא משום משא כי הדבר פלא ולא גילה מקורו. הנה שם באו הדברים בקצרה אבל באלי' רבה על משניות להגר"א ז"ל שם הביא הדבר מתוספתא פ"ה דזבים הנוגע בצמר נבלה ובנימי המרכב ובמי חטאת שיש בהם כדי הזי' מטמא ב' ופוסל א' שא"א לנוגע שלא יסיט, בקרן של נבלה וכו' ובמי חטאת שאין בהם כדי הזי' מטמא א' ופוסל א' והיינו דבצמר נבלה או בבשרה דהוא דבר רך א"א בלי הסטה אבל בקרן של נבילה והעץ המרכב שהוא קשה אינו לזוז יעו"ש. ולפנינו בתוספתא איתא רק הנוגע בצמר נבלה ובנימי מרכב ובמי חטאת שיש בהם כדי הזי' וכו' וסיפא בקרן של נבלה ובעץ המרכב וכו' ליתא לפנינו רק הגר"א ז"ל שם בבאירו לתוספתא הגי' כן והדבר נראה דמקתני רישא בצמר של נבלה ובנימי המרכב משמע דמטעם שהוא רך א"א בלי הזזה ומשמע דבקרן של נבלה ובעץ המרכב אינו כן. אבל חפשתי ומצאתי הוכחה להגהתו בתוספתא בירושלמי בכורים, פ"ב ה"ב תמן אמר ריב"ל לקרנה של נבילה הושבה ופי' בפ"מ שם דקאי על המשנה דנושא את הנבילה ומי חטאת שיש בהם כדי הזי' מטמא שנים ופוסל א' משמע דוקא במשא אבל לא במגע וקאמר ריב"ל דזה קאי רק על רישא דמשנה דנבילה דמי חטאת א"א ליגע בלי הסטה כיון דהוא דבר לח ופי' דחוק דלשון לקרנו של נבלה לא משמע כן, והגר"א בבאירו שנות אלי' בבכורים משנה ב' הביא דברי הירושלמי הנ"ל ופי' דקתני במשנה דכלים חשוכי בגדים במגע שנבלה ומי חטאת אין מטמאין בגדים רק במשא וקשה לי' לריב"ל מהא דקתני בתוספתא שא"א להיות מגע בלא משא ואמר שלקרנו של נבילה איתמר מאי דאינו מטמא במגע דהיינו אם נגע בקרן של נבילה יכול להיות מגע בלי משא אבל בשער של נבילה או במי חטאת מטמא בגדים וכו' עיי"ש הרי מקור נפתח דקרן של נבילה שפיר אפשר ליגע בלי היסט כדברי הגר"א ז"ל בתוספתא דזבים הנ"ל. ושוב ראיתי בר"ש פ"ה דזבים משנה ט' הביא התוספתא פ"ה דזבים רישא וסיפא דנוגע בקרן נבילה ובעץ המרכב כמו שהגי' הגר"א ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל פרק ו' משאה"ט כתב לענין מי חטאת שיש בהם כדי הזי' דא"א ליגע בלי הזזה ובכסף משנה שם הביא מקורו מתוספתא דזבים ולענין נבילה השמיט הא דתוספתא וכתב סתם דנבילה במגע אינו מטמא בגדים ומשמע אפילו בצמר ובבשר נבילה, ובכסף משנה שם כתב על דברי הרמב"ם הנ"ל דלענין מי חטאת ולפי"ז הא דתנן וחשוכי בגדים במגע היינו לומר דאין מטמאין מדין מגע אלא מדין משא ומהרי"ק כתב אפשר דנ"מ לאם הי' קרושין וליכא היסט עכ"ל והנה קושי' הכ"מ מהא דחשוכי בגדים במגע הוא קושי' הירושלמי בבכורים שם ומשני ריב"ל דעל קרנה של נבילה איתמר ולא קאי על מי חטאת ותמהני שלא הביא מזה ואולי קושיתו כי ר' יוחנן שם בירושלמי פליג כיון דקתני בלשון רבים חשוכי בגדים במגע משמע דקאי גם על מי חטאת כמו שביאר הגר"א ז"ל בשנות אלי' שם וע"ז מתרץ הכ"מ דכוונת המשנה דאין מטמאין בגדים מדין מגע אבל מדין משא שפיר מטמא. ולמהרי"ק היינו במי חטאת שהוקרשו כגלוד ושפיר קאי אתרווייהו דגם ר' יוחנן לא פליג על הדין דתוספתא דמי חטאת שיש בהם כדי הזי' מטמא בגדים במגע ולכך פסק הרמב"ם כן. ועכ"פ מדהשמיט הרמב"ם ז"ל התוספתא לענין נבילה נראה דס"ל דדוקא במים א"א בלי הסטה אבל בדבר גוש כגון בשר שפיר אפשר בלי הסטה ואולי לא הי' גרסתו כן בתוספתא. וע' באו"ח ס' שי"ח סעי' ג' וסעי' מ"ב דמותר ליגע מוקצה בידי' ובלבד שלא ינדנד רק ביצה אסור דא"א בלא נדנוד יעו"ש ומשמע דאפילו בבשר מוקצה וכדומה דבר רך אפשר לנגיעה בלי הזזה כלל. ואפשר דבמוקצה לא גזרו בהזזה כל דהו שאינה נראית לעין. ועפ"י התוספתא והגר"א הנ"ל דבשר נבילה אי אפשר לנגיעה בלי הזזה. יש ליישב דברי רש"י ז"ל בנדה דף מ"ב ד"ה שתחב לו חבירו דאי תחב הוא לעצמו איטמי לי' במגע והדבר פלא דהא במגע אינו מטמא בגדים ובמשא מטמא בגדים. ובאמת בתחב לעצמו הי' ג"כ משא דהא נושאו ומשימו לפני' ולמה כתב רש"י מגע ושו"ר שגם הרש"ש העיר בזה והניח בצ"ע. ולהנ"ל נראה כיון דשם בבשר נבלה מיירי שהוא רך א"כ באמת בתחב הוא לעצמו בזו הרגע שנגע בה נטמא במשא דאי אפשר בלי הזזה ולכך כתך רש"י דאי תחב הוא לעצמו איטמי לי' במגע פירוש מרגע שנגע נטמא במשא ע"י המגע אף שבאמת נטמא במשא גמור כשהגביהו להניחו בבית הבליעה אבל רש"י ז"ל קושטא קאמר דמשעת מגע איטמא ע"י הסטה והדבר נכון:

ב) וע"ד אשר העיר על הגר"א ז"ל בביאוריי ליו"ד סי' ר"א ס"ק ה' דטעמא דמעיין מטהר בזוחלין ומקוה באשבורן דוקא משום דקטפרס אינו חיבור משא"כ במעיין דמטהר בכ"ש וכמ"ש הריב"ש שדברי' סתומים מאוד דמה ענין זל"ז. ובביאורי הגר"א ס"ק צ"א ביאר יותר דברי' לפי המבואר שם שמים הנזחלים אינם מערבים שכ' הריב"ש הטעם כיון דהזוחלין נעים ונדים ואינו חיבור נח הוי כקטפרס דאינו חיבור ומיסוד זה חידש הגר"א דה"ט דמעיין מטהר בזוחלין כיון דמטהר בכ"ש וא"צ לצירוף לכך גם בזוחלין מטהר אבל מקוה דצריכה מ"ס ואם הם זוחלין אינו חיבור דהוי כמו קטפרס ונמצא שאין במקוה מ"ס. ובריב"ש ס' רצ"ב שם עיינתי ולא מצאתי רק הריב"ש חידש דזחיבה הוי כמו קטפרס. ועל יסוד זה חידש הגר"א מדנפשי' דה"ט דמטהר מעיין בזחילה ולא מקוה. וצ"ע דהא אפילו במעיין דסגי בכ"ש מכ"מ בעינן שיעלה כל גופו א"כ אם המים זוחלין דהוי קטפרס אינו חיבור. אבל הדבר נכון כיון דמעיין מטהר בכ"ש אף דבעינן שיטבול כולו במים אין זה מענין צירוף כלל כיון דכל משהו מים שם מעיין עלי' לטהר בכ"ש דבר שנטבל בו אבל מקוה דצריכה מ' סאה בעינן שיהי' המים מצורפים יחד ואם הם זוחלין אינו חיבור וצירוף. ועכ"ז צ"ע במה שדן הגר"א ז"ל שם בס"ק צ"א לפי שיטתו הנ"ל דגם במקוה זוחלת ונשאר מ' סאה במקוה שלא יצאו מותר כיון דיש מקוה מ"ס וא"צ לצירוף. ומשמע אף שטובל במים העליונים העתידים לצאת והא בזה ע"כ בעינן חיבור דהא מים עליונים צריכין לצירוף מ' סאה שתחתי' דל"ש תירוץ הנ"ל דכל משהו כשר דהא מקוה בעינן מ"ס, ואולי דעתו להכשיר רק כשטובל כולו במ"ס שלמטה מן הנקב כדעת מהרי"ק שורש קנ"ו דגם הרא"ש לא הכשיר רק כשכל גופו במים שלמטה מן הנקב יעו"ש אבל לשון הגר"א ז"ל משמע דבכל ענין כשר וצ"ע: והנה סברת הגר"א הוא רק לשיטת הסוברים דמעיין מטהר בכ"ש אף לאדם אבל לדעת ר"י ורא"ש דאדם צריך מ"ס אף במעיין לא יתכן סברתו דהא מעיין מטהר בזחילה אף לאדם, אבל הגר"א לשיטתו שם ס"ק ה' דמעיין מטהר בכ"ש אף לאדם ומשו"ה השיג נמי הגר"א ז"ל שם על ש"ך דכ' דגל שנתלש מן הים אינו מטהר בכ"ש רק בעינן מ"ס רק בזחילה מטהר דלהגר"א ז"ל אם אינו מטהר בכ"ש גם זחילה ל"מ דהוי קטפרס, וגם דברי הגר"א הם נגד דברי מהרי"ק שהובא בב"י וש"ך דמי מעיין שנפסקו מן המעיין תורת מעיין עליהם לטהר בזחילה והדבר ברור דגם מהרי"ק מודה דאינו מטהר בכ"ש רק לענין זחילה תורת מעיין עלי' וכמו שהוכחתי בספרי שירי טהרה למקואות פ"ה מ"א במשנה דהעבירו ע"ג בריכה עיי"ש ולדברי הגר"א ז"ל הא בהא תלי'. ובתשובה כתבתי להשיג מזה על תשו' מהרי"א הלוי שכ' להקל במקואות דשכיחי ע"י ששואבין מהמקוה ושופכים לתוכו מים שאובין בכל פעם וברבות הימים לא נשאר רוב כשרים ויש חשש נ"ס ונ"ס לשיטת רמב"ם וראב"ד דגם לענין שאובים נ"ס ונ"ס עד רובו דייקא וכ' להקל כיון דמקואות אלו באים ממעיין אף שנפסק מהמעיין הרי למהרי"ק דין מעיין עליהם ועכ"פ לענין נ"ס ונ"ס יש לסמוך ע"ז יעו"ש וז"א כיון דלמהרי"ק נמי אינו מטהר בכ"ש פשוט שפוסל בזה שאובין לכ"ע כמו במקוה וממילא דלרמב"ם וראב"ד פסול בנ"ס ונ"ס. והנה בת"כ הובא בב"י ס' ר"א איתא אך מעיין ובור מקוה מים יהי' טהור. אך מעיין מטהר בכ"ש מקוה במ"ס אי מה מעיין מטהר בזוחלין אף מקוה בזוחלין ת"ל אך מקוה באשבורן ומעיין בזוחלין יעו"ש משמע דממיעוטא דאך הוא ולא מסברא ואולי אדרבא מזה למדו הגר"א ז"ל, דבתשו' חת"ס יו"ד ס' ר"ב העיר כיון דאך אתי למעוטי מקוה דאינו מטהר בכ"ש מנלן דאתי למעוטי גם זוחלין ומשו"ה צידד החת"ס דלענין זוחלין הוי רק אסמכתא ומה"ת גם מקוה כשר בזוחלין יעו"ש: ודברי' תמוהים נגד כל הפוסקים דמשמע דס"ל דזוחלין פסול מה"ת וע' בספרי שי"ט בקו"א למקואות פ"א מי"ז שכ' להשיג שם על החת"ס דזוחלין לכ"ע דאו' כמ"ש הד"מ סי' ר"א ס"ק ז', ולדברי הגר"א ז"ל ניחא כיון דאימעט עכ"פ מאך דאין מקוה מטהר בכ"ש ממילא אימעט נמי זוחלין במקוה מטעם קטפרס איכו חיבור ואסמכוהו על קרא דאך אבל הענין דאורייתא מטעם קטפרס כיון דאינו מטהר בכ"ש מקרא דאך ממילא נמי אינו מטהר רק באשבורן דדא ודא אחת הוא. ומצאתי עוד און לדברי' מהא דאיתא במשנה סוף פ"ה דמקואות ב"ש אומרים מטבילין בחרדלית וב"ה אומרים אין מטבילין וכתב ר"ש דבקטפרס פליגי דב"ש אומרים קטפרס חיבור וב"ה אומרים דאינו חיבור ומיהו ע"כ בזחילה נמי פליגי מדקתני סיפא ומודים שגודר בכלים עיי"ש והיינו דלב"ש מקוה מטהר בזחילה ובתרווייהו פליגי לענין קטפרס ולענין זחילה ובס' גדולי טהרה ס' ריא ס"ק מ' תמה וכי לית להו לב"ש דרשה דת"כ דאך מעיין דמעיין דוקא מטהר בזוחלין ולהנ"ל נכון כיון דב"ש סברי דקטפרס חיבור ממילא נמי דמקוה מטהר בזוחלין דהא כל גריעותא דזוחלין הוא מטעם קטפרס דאינו חיבור לצרף המ"ס וכיון דקטפרס חיבור לדידהו מהני נמי זוחלין ודרשה דאך הוא רק לענין מעיין דסגי בכ"ט ולמקוה בעינין מ"ם:

ובגד"ט:

שם כתב לפרש דמודו ב"ש דזוחלין פסול למקוה רק דסברי דה"ד היכא שהמים כבר נחו אבל מי גשמים שיורדין מתחילה בזחילה ולא נחו עדיין שפיר מטהרין כמו מעיין דהם דומיא דמעיין וההבדל בין מ"ג למעיין היא היכא שנחו באשבורן ושוב זוחלין דבמעיין כשר ובמ"ג פסול דכיון נחו במקום אשבורן שוב כשזחלו אח"כ פסולין עיי"ש ויתכן יותר עפ"י הערת החת"ס יו"ד ס' ר"ט שהעיר כיון דכל מי גשמים מים אוקינוס הם באים אף שהופסקו יטהרו בזחילה לשיטת מהרי"ק הנ"ל יעו"ש שהניח בצ"ע, ויתכן דזה באמת טעמא דב"ש דמי גשמים מטהרין עכ"פ בזוחלין קודם שנחו כיון דבאו ממעיין ודמי לגבב שנתלש וכעין סברת מהרי"ק הנ"ל וסברת הש"ך דגל שנתלש עדיף טפי דחיותו רב ועדיין זוחל וסברי ב"ש כן גם לענין מי גשמים ודרשה דאך מעיין היינו במי גשמים לאחר שנחו או בשלג וטיט הנרוק וגוף הערת החת"ס הנ"ל ישבתי לנכון בשירי טהרה פ"ה דמקואות משנה א' עיי"ש. ועכ"ז האמת שסברת הגר"א ז"ל בזה מחודשה ובפרט לפי מה דקי"ל דמעיין לאדם נמי בעי מ"ס אי אפשר כלל לומר כסברתו, וגם לדברי הגר"א ז"ל נראה דבמעיין ל"ש כלל דין קטפרס כיון דא"צ לצירוף ובכ"ד מוכח דגם במעיין שייך דין קטפרס וע' גד"ט ובנחל אשכול ה' מקואות ס' נ"ג שהביאו מירושלמי שקלים פ"ו ה"ג דגם במעיין קטפרס אינו חיבור וע' דימו ר"ס ר"א:

ג) ואשר העיר כ"ק ע"ד הר"ן פ"ב דע"א מ"ש ומורייס מה שהביא שם ראי' ממשנה דטהרות פ"ד מ"ו לענין ב' רוקין דאינו מובן כלל. ובחדושי כתבתי בזה, הנה בשני רוקין פירוש רע"ב דמיירי שהא' ודאי טהור והשני הוא מסתם רוקין דאם הי' השני ודאי טמא ברה"י שורפין וכ"כ ר"ש ורא"ש שם. ולכאורה נראה דהר"ן ז"ל סובר דברוק א' ודאי טמא מיירי והיינו דכ' הר"ן שם אע"ג דב' רוקין חדא ספיקא וחד רוקא חדא ספיקא דלהרע"ב הר' בב' רוקין ס"ס, מיהו יש לומר דגם ראב"ד ור"ן הנ"ל מפרשי כהרע"ב דהא פירושו מוכרח דאל"כ ברה"י אמאי תולין ומה דקרי לי' ר"ן חדא ספיקא היא כענין שם אונס חד היא דעכ"פ הספק א' אם נגע ברוק טמא או לא ואעפ"כ כיון דמוחזק לפנינו א' טהור עדיף יותר וה"נ גבי מורייס יש כעין ס"ס דלמא לא ערבו יין כלל ואם ערבו דלמא הי' יין כשר אבל בגבינות כיון דע"כ הועמד בקיבה ספק א' היא אם הקיבה אסורה או מותרת:

תוכן העניינים

שות אמרי יושר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה