שות אמרי יושר· רבי מאיר אריק
ח"ב · סימן קנב
להרב הגדול החו"ב משנתו זו"נ מו"ה מנחם זאב גרלנר נ"י מו"ץ בבארדיוב:
ע"ד שאלתו אם מותר לסוחרי ישראל לקנות בבית מטבחיים נכרים עורות קיבות לחות מנבילת וטריפות לסחורה וכ"ת צידד להתיר אף דקודם שנתייבשו אסורין מה"ת מכ"מ אינם עומדים לאכילה בעינא כלל רק להעמיד בהם גבינות ויש ס' רק מטעם מעמיד דהוי רק מדרבנן ובדרבנן מותר לעשות סחורה. ולי צ"ע דמ"ש דהיתר פשוט לסחור בדבר שאינו עומד לאכילה הנה באמת שכ"כ הש"ך יו"ד ר"ס קמ"ז אבל בתשו' הרשב"א הובא בב"י שם מבואר דסובר דאף בדבר שאינו עומד לאכילה כלל כיון דחזי לאכילה אסור לסחור בו רק שיטת התוס' בב"ק והרא"ש שם כהש"ך ועכ"פ אינו מוסכם כ"כ להיתר ואף לשיטת התוס' יש לומר דה"ד בדבר שאינו עומד לאכילה כלל וכיון דאינו לאכילה אסח דעתי' מאכילתו ול"ח לתקלה ולכך ראשון לסחור בו אבל הכא הרי עומד עכ"פ לאכילה היינו להעמיד בו ונהי דאז הוי רק מדרבנן מכ"מ יש לומר כיון דעכ"פ לא אסח דעתי' מאכילתו שהרי סוף סוף יעמוד בו שוב חיישינן לתקלה שמא יבוא לאוכלו בעינא ויהי' איסור תורה, דכה"ג מחלק הש"ס ביומא ס"ו בהנך דל"ח להקרבה לעולם ל"ח לתקלה דלא טריד בהו וברש"י שם דמסיח דעתו אבל בעומד להקרבה שמא יקריבנו עתה יעו"ש וה"נ כיון דעכ"פ לא אסח דעתי' מאכילתו בעירוב שוב חיישינן לתקלה שמא יאכלו בעינא. וכת"ר הביא מס' דר"ת שהביא מתשו' ברית יעקב שכ' היתר לסחור בדם דדם חי אינו עומד לאכילה רק כשיבשלנו ואז יהי' מדרבנן וזה כעין סברת כ"ת, אך בתב"ש ופר"ח סי' י"א אסרו לסחור בדם הרי דלית להו סברא זו. ואם כי יש לומר דטעם בתב"ש ופר"ח משום דגוף הדבר דדם שבישל דרבנן במחלוקת שנוי ורבים מגדולי הראשונים סוברים שהוא דאורייתא וע' פר"ח סי' ס"ח עכ"ז גם דברי הנ"ל דכיון דלא אסח דעתי' יש לחוש לתקלה גם עתה בעורו חי יש להם פנים בהלכה ע"כ גם בנ"ד לענ"ד אין להקל. וע"ש רו"מ לחלק דדם חי כשאכלו חייב דהא בהכי אסרי' רחמנא אף שאין דרך לאכלו חי אבל בהנהו קיבות יתכן דכשאכלו בעינא פטור דהוי שלכד"א ורמז לתשו' דברי חיים יו"ד סי' כ"ב לענין שתי' שמן טמא לחולה שאב"ס. במכ"ת זה אינו דשמן מצינו בש"ס דאזוקי אזיק אבל אכילת בני מעיים מבושלים בעינא הדבר ברור דהוי כדרך אכילה ואם הוא נבילה או טריפה לוקה מה"ת וע' בחולין ל"ג דאין מזמנין כותים על ב"מ דהוי אמ"ה ונכרי חייב ע"ז מיתה ומוכח דהוי כדרך אכילה והא לשיטת תוס' בחולין שם נאמרו שיעורין לב"נ א"כ שלכד"א נמי שרי לדידהו אף לסברת רש"ל שבועות כ"ג דלמ"ד כ"ש למכות גם שלכד"א חייב יעו"ש ואפ"ה נכרי חייב משום אמ"ה ומוכח דהוי כדרך אכילה וע' במעילה דף כ' דקרביים אוכליהון לאו בר אינש וכתבו תוס' שם דנ"מ דלא הוי מקח טעות ולא כתבו דנ"מ דאוכל מטרפה קרביים לא נפסל לעדות דהוי שלכד"א וע"כ דהוי כדרך אכילה. מיהו נראה בנ"ד לקנות מן הנכרי בעל המטבחיים הקיבות לאחר שנתייבשו היינו שיקנם והמקח יחול לאחר שנתייבשו עכ"פ שלא יהי' ראוים לאכילה בעינא ואח"כ יקחם מן הנכרי ובכה"ג דאינו ראוי לאכילה יש להתיר דאף שיעמוד בו אח"כ אז לא יהי' אלא דרבנן כסברת כת"ר וע' בפ"ת יו"ד ס' פ"ז ס"ק כי בשם תפ"צ:
ב) וע"ד שאלתו בדיני ממונות האיך לדון בזמנינו במי שהשכיר דירתו על זמן ידוע ובכלות הזמן רוצה המשכיר להוציאו ועפ"י דד"מ אין המשכיר יוכל להוציאו ובאמת ענין תקנה זו נעשה לתקנת בני המדינה אך מדברי הש"ך בס' ע"ג נראה דגם זה אינו מועיל רק במסים אבל לא בשאר דבר אף בקרקע והדבר תלוי בפלוגתת הראשונים והמשכיר מיקרי מוחזק כמבואר בחו"מ ס' שי"ב דקרקע בחזקת בעלים עומדת. הנה מה דפשיטא לי' לכת"ר דבכל סד"ד בקרקע המוכר או המשכיר מיקרי מוחזק אינו ברור דהרי בתשו' הרא"ש כתב דקבלה בידו דבסד"ד הלוקח הוי מוחזק וכן פסק בנה"מ בכללי תפיסה ס"ק כ"ב ומבואר שם מדברי' דאף בקרקע בשכירות הדין כן ומיישב בזה הא דסי' שי"ב סעי' י"ט בשתי עליות זעג"ז ונפחתה עליונה דהוי ספק ועלה בתיקו בש"ס דאם דר בתחתונה אין מוציאין ממנו משום דתיקו הוי כספיקא דדינא יעו"ש ולכאורה צ"ע דהא במשכיר בשנים עשר דינר לחודש הוי נמי ספיקא אם תפוס לשון ראשון או אחרון קיי"ל דהמשכיר מיקרי מוחזק. וצריך לומר דשם שאני דהספק תלוי בדעתו של משכיר ואין אנו יודעין האיך הי' דעתו בזה הוי מוחזק אבל בספק פלוגתא או בספיקא דדינא שבש"ס שאינו תלוי בדעתו של המשכיר הוי השוכר מוחזק כמ"ש המנל"מ בפ"ז מה' שכירות ה"ב יעו"ש א"כ בנ"ד דהוי ספיקא דפלוגתא אם בכה"ג דד"מ דינא לדעת מנ"ל ונה"מ השוכר מיקרי מוחזק. ובמנ"ל פט"ו מטוען נראה דעתו דבשכירות כיון דהגוף של המשכיר אף בסד"ד המשכיר מוחזק דלא כמ"ש בה' שכירות ושו"ר בס' שו"ת תשורת שי ח"א סי' תקס"ג שהאריך בזה והביא דברי נה"מ בכללי תפיסה ומנ"ל פ"ז משכירות ומנ"ל פט"ו מטוען ודעתו נוטה להלכה כהמנ"ל פט"ו מטוען דבכל ענין המשכיר מוחזק וראי' נה"מ מס' שי"ב סעי' י"ט כבר יישב בתשו' לחם רב באופן אחר יעו"ש. ובאמת גם הנה"מ גופא ס' שי"ב סעי' י"ט כתב תירוץ אחר. אך להלכה למעשה כיון דבנה"מ בכללי תפיסה סתם להלכה דבסד"ד השוכר מוחזק ובנ"ד הדבר בקרקע ולתקנה בני המדינה כולה דלדעת רוב הפוסקים דד"מ דינא ואפשר גם הש"ך מודה בקרקע כיון דהקרקעות שלהם אף שאינו נוגע למסים לכן לענ"ד אין להוציא מיד השוכר וכ"ת הביא דברי החת"ס בתשו' חו"מ ס' מ"ד שהעלה דבכה"ג דאשכחן בש"ס תקנות שלא יפסקו לחיותם של הסוחרים בזה אמרינן לכ"ע דד"מ דינא כעין תקנה יעו"ש וה"נ בנ"ד שידוע שהתקנה גדולה מאוד בזמנינו שלא יהי' ב"א מושלכים בחוצות. וכיו"ב מצאנו שחששו חז"ל ועשו תקנה להודיע מקודם להשוכר כפי הענין כמבואר ס' שי"ב ע"כ בזמנינו שגם ההודעה לא יועיל מחמת גודל הדחק בדירות שפיר דד"מ דינא לענין שלא יוכל המשכיר להוציאו. אך יש כדון דכיון דהדירות נתייקרו עכ"פ יוכל המשכיר להעלות בדמים כפי מה שהוקרו עתה הדירות כמו בסי' שי"ב הנ"ל לענין זמן ההודעה, ונהי דמדד"מ גם לענין זה עשו תקנה, מכ"מ כיון שחז"ל לא חשו בכה"ג יש לומר דלא משגיחין בדד"מ. אמנם נראה דהא עכ"פ א"א להוציא את השוכר דבזה דד"מ דינא והספק הוא רק לענין העלאת דמים דהא להסוברים דד"מ דינא ובפרט בקרקעות שהם שלהם ודאי א"י להעלות בדמים וכיון דעכ"פ להוציא את השוכר מהבית אי אפשר כמ"ש כת"ר א"כ לענין העלאת דמים דהוי סד"ד אם דד"מ דינא בזה ודאי השוכר מוחזק כיון דאין הספק רק לענין דמים וכעין דאמרינן בב"ב כ"ד בספק אם אילן קדם או עיר קודם דאינו נותן דמים כיון דע"כ לקצירה קאי יעו"ש וה"נ דכוותי' וכבר כתב כן הט"ז בחו"מ ס' ק"ג סעי' ט' והביא ראי' מב"ב הנ"ל ומ"ש שם דיש לומר דהיינו דוקא היכא שקוצץ ואח"כ צריך ליתן דמים אבל בצריך ליתן דמים מקודם ל"ש סברא זו אינו מוכרח כלל וכמ"ש הקצה"ח שם וע"ע מג"א ס' קנ"ד ס"ק כ"ג בשם מ"כ שבב"י מבואר כהט"ז דלא כמ"ש הח"צ:
ומ"ש רו"מ לפקפק עפי"ד הב"ש ס' כ"ח ס"ק ג' דד"מ דינא הוא רק מדרבנן וכיון דיש ספק אם אמרינן בזה דד"מ דינא הוי ספק בתקנתא דאוקמי' אדינא אפילו נגד המוחזק הנה בקצה"ח ס' ק"ג כתב דזה דוקא בספיקא דמעשה ולא בספיקא דדינא ופלוגתת הפוסקים ועמ"ש בזה בספרי מ"פ לחו"מ ס' ל"ט וגם הרי בתשו' כאו"ד הובא בפ"ת סי' י"ח פסק דדוקא בספק תקנה שלאחר חתימת התלמוד אבל בספק תקנה שבתלמוד כשהוא מוחזק אין מוציאין מידו יעו"ש ע"כ לענ"ד מכל הטעמים הנ"ל אין לשנות בזה מכפי דד"מ אשר הוא לטובת המדינה: