אור ברסלב
שות אמרי יושר ח"ב › סימן קמט

שות אמרי יושר· רבי מאיר אריק

ח"ב · סימן קמט

סימן קמח

לכ' הרב הה"ג החריף ובקי מו"ה משה דוד נ"י אבד"ק טשימפע:

לנכון הגיענו מכתבו עם קונטריסו אשר העריך מערכה להשיג על נוב"י מה"ק יו"ד סי' נ"ה ס' דאף לדידן דוסתות דרבנן מכ"מ סמוך לוסתה הוא איסור דאורייתא והנה ראיית הנוב"י מתוס' יבמות ס"ב ד"ה חייב יפה כתב כת"ר דכוונת תוס' שם למ"ד ווסתות דאור' כמ"ש להדיא שם בסוה"ד דלמ"ד ווסתות דרבנן א"כ סמוך לווסתה דרבנן. אך מדברי הרא"ש שכ' להאי פקודה א"א להיות בתשמיש דסמוך לווסתה חייב לפרוש מדאור' האיך התירו פקידה זו יעו"ש משמע דכתב כן גם לדידן דקיי"ל ווסתות דרבנן והר"ז כדברי הנוב"י ז"ל אבל ברא"ש ריש פ"ק דנדה מבואר להדיא דסמוך לווסתה. אינו חמור מווסתות ואם ווסתות דרבנן מכ"ש סמוך לווסתה וא"כ דברי הרא"ש כסותרים. וכבר העיר הפליתי ס' קפ"ד ובס' לחו"ש האריך בזה. וע"ד פלפול הי' נראה לתרץ דברי הרא"ש ז"ל דהנה יסוד דברי הנוב"י ז"ל דסמוך לווסתה דאור' הוא עפ"י הגמרא גיטין כ"ח דלשמא מת כ"ח ולשמא ימות חיישינן ולפי דברי הר"ם יוני בתוס' קדושין דף כ"ב דאסברי' הנוב"י שם דשמא תפרוס נדה באמצע תשמיש וע"כ יעשה איסור מכאן ולהבא עד שימות האבר ואף כשימות איסורא איכא יעו"ש. ונראה בעיקר הטעם משום דקשה הדבר שיעמוד לגמרי בלי שום דישה דמחשש איסור דאבר מת הוי רק איסור בעלמא ואולי רק מדרבנן ואין לחוש בזה לספק והנה לפימ"ש בתשובות חתם סופר יו"ד סי' קמ"ב דלפי הטבע בשעת תשמיש יעצרו הדמים ואין שכיח כלל שיבוא אז דם מהמקור רק בסמוך לתשמיש מחמת חימוד או לאחר תשמיש יעו"ש וא"כ נסתר דברי הנוב"י הנ"ל דהא אין חשש כלל על אמצע תשמיש וע"כ לפי"ז איסור דסמוך לווסתה אולי תראה סמוך לתשמיש ולא תתן לב אז להרגיש ותשמש ובאופן זה וודאי אין חשש מדאור' דהא בסמוך לתשמיש הוי לשעבר כמו דל"ח שמא מת כמ"ש הנוב"י דכל החשש הוא על אמצע תשמיש דזה הוי כשמא ימות באופן שלדברי הח"ס ז"ל סמוך לווסתה הוא רק איסור מדבריהם ואם החשש הוא על אמצע יש לומר דהוי דאור' ואין שום הכרח כלל לומר דחשו חז"ל שמא תראה לפני תשמיש ולא תרגיש רק החשש הוא על אמצע תשמיש דהוי חשש דאור' כנוב"י. והנה לכאורה יפלא בהא דהתירו חז"ל סמוך לווסתה ליוצא לדרך אם היא תשמיש אף אם נימא דסמוך לווסתה היא דרבנן נהי דלבעל יש להתיר כיון דיוצא לדרך מחיוב הוא בעונת אשתו כיון דמשתוקקת לו אז אבל לדידה מי התיר איסור דסמוך לווסתה הא אם אמרה לא בעינא ליתא לעשה כלל, כעין דאמרינן בכתובות מ' לענין אונס דשותה בעציצו דאפילו שניות אסור לכונסה מה"ט וע' בתוס' שם. אמנם נראה לפי הסברא הנ"ל דכל החשש דסמוך לווסתה דאסור השמוש הוא משום שמא תראה באמצע התשמיש יתכן דאיסור זה הוא רק על הבעל דשמא לא יוכל להעמיד עצמו עד שימות האבר תיכף ויעשה איסור אבל לאשה ליכא איסורא כלל דגם אם תראה באמצע ולא יפרוש באבר מת א"צ כפרה כלל כמבואר ביו"ד סי' קפ"ד וכמו שביאר בס' ישרש יעקב יבמות כ' הטעם דהא באשה כל שתחילה באונס וסופה ברצון מותרת דיצרא אלבשי' משא"כ באיש ל"ש יצרא אלבשי' כמ"ש נוב"י מה"ת אה"ע סי' ק"ו וזה אם נימא דהחשש הוא על ראי' באמצע תשמיש אבל אם נימא דהחשש הוא על ראי' סמוך לתשמיש ולא תרגיש מחמת טירדא א"כ האיסור גם עלי' דלפני תשמיש ל"ש יצרא אלבשי' א"כ שפיר הוכיח הרא"ש דהאי פקידה אינה תשמיש דממ"נ אם נימא דאין חשש על אמצע תשמיש כהח"ס רק על תחילת תשמיש והוי סמוך לווסתה רק איסור דרבנן א"כ האיסור גם עלי' והאין יתכן שהתירו לה אפילו איסור דרבנן דהא תוכל לומר לא בעינא ותמחול לו העונה וע"כ אם באנו לומר דפקידה היינו תשמיש ממש בהכרח לומר דאיסור סמוך לווסתה אינו משום סמוך לתשמיש דאז כשתראה תפרוש ולא תשמש כלל ורק החשש הוא על אמצע תשמיש ושפיר יתכן לה דהיא לא תעשה איסור כלל באמצע תשמיש אף אם לא ימות האבר תיכף וידוש משום דיצרא אלבשי' אבל באופן זה א"כ הוי סמוך לווסתה איסור דאור' כנוב"י הנ"ל וא"כ קשה האיך התירו לו איסור דאור' בשביל מצות עונה ולפי האמת דמסיק הרא"ש דפקידה היינו בדברים מסתבר לי' להרא"ש ז"ל דאיסור סמוך לווסתה אינו בשביל אמצע תשמיש כלל דלא שכיח כחת"ס סי' קמ"ב רק החשש שמא תראה לפני תשמיש ולא תרגיש לדעת ותשמש א"כ שוב סמוך לווסתה דרבנן דהוי כשמא מת ע"כ סתם הרא"ש פ"ק דנדה דהוי רק מדרבנן וא"ש:

וראיתי בתשו' נטע שורק יו"ד סי' נ"ט שהעיר ע"ד נוב"י ז"ל בשיטת הר"ם דטעמא דשמא ימות חיישינן משום דלא אמרינן חזקה דלהבא דלא ילפינן חזקה רק דומיא דנגע דהיא לשעבר מתוס' גיטין ל"ג שהקשו בכל נזיר הא הוי התראת ספק דלמא ישאל על נזירתו ותירצו מטעם חזקה כיון דלא שאל עד עתה גם מכאן ולהבא לא ישאל הרי דאמרינן חזקה מכאן ולהבא ותירץ דשם אם ישאל הרי נעקר הנזירות למפרע ויהי' גם עתה אינו נזיר ולא מיקרי להבא ובכה"ג גם לר"ם מיוני הוי חזקה גמורה יעו"ש. ודברי' תמוהים דהא ראיית הר"ם מיוני הוא מהא דגיטין כ"ח דלשמא ימות חיישינן והרי שם מיירי דמגרשה שעה אחת סמוך למיתתו דאם ימות אח"כ תהי' גרושה באותה שעה למפרע ואפ"ה הוי חזקה דלהבא דלא אמרינן כפי שיטת הנוב"י ז"ל וקושי' מהא דתוס' גיטין ל"ג אלימתא דשם מוכח דאמרינן חזקה דלהבא, ונראה דהתוס' שם אזלי בשיטת ר"ת דדוקא שמא ימות חיישינן משום דע"כ ימות ובזה לא אמרינן חזקה על להבא אבל בשאר דברים כגון בשאלה דאין הכרח שישאל אמרינן שפיר חזקה על להבא. ולפי"ז תקשה קושי' תוס' על הר"מ מיוני דלדידי' א"א לתרץ כתירוצם וע' בע"א כ"ג כאן לכתחילה כאן דיעבד וברש"י שם דלשמא רבע ל"ח אבל לכתחילה אסור להעמיד דשמא ירבענה יעו"ש ומשמע דהיינו כסברת דלשמא מת ל"ח ולשמא ימות חיישינן אף דאינו עומד לרביעה וזה כר"ם מיוני אבל לפי"מ דהסבור דברי הר"מ מיוני בנוב"י הנ"ל דדוקא משום דשמא יקבל קידושין באמצע ביאה וזה ל"ש לענין רביעה א"כ גם לר"מ מיוני לא א"ש. ובגוף דברי הנוב"י ז"ל הנ"ל עיני כת"ר שפיר חזי דרוב הפוסקים סברי דכל פרישה דסמוך לווסתה הוי רק מדרבנן אבל עכ"פ דעת ריטב"א בשבועות דדוקא עונה סמוך לווסתה דרבנן אבל סמוך ממש כגון חצי שעה אסור מה"ת ולהרא"ה ז"ל חלק העונה שלאחר הווסת צריך לפרוש מה"ת כמו שהאריך בזה בלו"ש סי' קפ"ד בביאור יפה ואין להאריך בזה:

ב) וע"ד אשר נשאל כת"ר באנשים שאבותיהם וגם הם לא הניחו תפילין בחוה"מ עפ"י הזוה"ק ועתה עושין מלאכה בחוה"מ מחמת דבר האבוד וכדומה דקח אין היתר ברור כ"כ אם צריכין להניח תפילין והוגד לו כי בסיגעט הורו הלכה למעשה שאותן שעושין מלאכה יניחו תפילין ולבב כת"ר יתמה בזה. הנה ממנהג זה שמעתי גם פה אבל האמת אגיד כי לענ"ד אין לדבר זה כורש בהלכה ולא ידעתי מאין יצא להם דבר זה ולא מבעיא לפי סברת הפוסקים דחוה"מ הוא אות בפסח מטעם איסור חמץ ובסוכות מטעם סוכה פשיטא דאין נ"מ בזה שעושין מלאכה אלא אפילו לפי סברת הפוסקים ופשטות הזהר דמטעם איסור מלאכה דחוה"מ דזה מיקרי אות פטורין מתפילין ג"כ אין נ"מ בזה שעושין מלאכה בחוה"מ בדבר האבוד או אפילו אם לעצמו בכל ענין מקיל הרי עכ"פ האם אסור במלאכה ואטו מי שצריך לעשות מלאכה בשבת לצורך חולה וכדומה או אפילו יעבור בשאט בנפש ויעשה מלאכה יניח תפילין בשבת ובפרט לפי דברי רמ"ע מפאנו בתשו' סי' ק"ט דאין הטעם דאות משום מלאכה רק משום קדושת היום שמאיר על בנ"י באותן הימים פשיטא דאין נ"ה בזה שעושה מלאכה ולכאורה הי' נראה סמך למנהג זה מהתוס' שבת ס"ט שהקשו שם אהא דמי' שהולך במדבר ושכח מתי שבת דעושה כל יום כדי פרנסתו, פריך במאי מינכר לי' לשבתא והוקשו הא מינכר בזה שאין הולך ותירצו דזה שאין הולך לא הוי היכר, ושוב תירצו תירץ אחר דגם בשבת מותר לו לילך כדי שלא ישאר במדבר לעולם יעו"ש, ובמג"א סי' דש"מ מדייק מתוס' הנ"ל דגם שבותים אסור לו לעשות בשבת שלו כמו ביו"ט שני של גליות דאסור גם בשבות יעו"ש והוקשה הפמ"ג שם דא"כ קשה מאי פריך בש"ס במאי מינכר לשבתא הא מינכר בזה שנזהר משבותים דבימות החול שרי לעשות ולטלטל ובשבת שלו אסור ותירץ דזה שאינו עושה ואינו מטלטל לא הוי היכר רק הולך הוי היכר כי דרכו לילך תדיר כדי לצאת מן המדבר יעו"ש, והשתא תקשה הא אכתי הוי היכר דבשבת שלו אינו מניח תפילין ובימות החול בודאי מניח תפילין דהא לפי דברי המג"א הוי שבת שלו כיו"ט שני א"כ בוודאי איתסר בהנחת תפילין דתפילין בשבת בודאי אסור להניח עכ"פ משום שבות דשמא יוציאנו לרה"ר ועיין בתוס' רעק"א סופ"ק דביצה וזה הוי היכר גמור דהא בחול מחיוב להניח תפילין ומוכח לכאורה דגם בשבת שלו מניח תפילין כיון דעכ"פ גם בשבת עושה מלאכה כדי פרנסתו ושוב לא הוי אות לגבי דידי' ומחיוב להניח תפילין וזה סמך להנ"ל כיון דעושין מלאכה בחוה"מ מחמת דבר האבוד או שאין לו מה יאכל וכדומה צריך להניח תפילין. אבל אין זה מוכרח כלל דיש לומר דהש"ס לא ניחא לי' לתרץ כן דאכתי תיקשי במאי מינכר להני תנאי דסברי שבת זמן תפילין. ועיין באו"ז הגדול ה' תפילין ס' תקפ"ט שהביא ר' אליקום שמפרש הא דשבת ויו"ט הן גופן אות היינו נהר סמבטיון ששובת בהם וכן מעלה בזכורו שאינו עולה בשבת יעו"ש דמה"ט פשיטא דאין הדבר תלוי בו אם עושה מלאכה או לאו ובאו"ז שם כתב נ"מ לענין תפילין בחוה"מ דיש לומר דנהר סמבטיון שובת גם בחוה"מ ואין הדבר ברור אצלינו וא"כ גם לענין חוה"מ אין נ"מ בזה שעושה מלאכה או לאו ע"כ לפע"ד הבא לשאול והוא מהנוהגים שלא להניח תפילין אף שעושה מלאכה בחוה"מ מחמת איזה צד היתר יש להורות לו שלא להניח כמ"ש כת"ר וראיתי בספר אורחות חיים סי' ל"א שהביא מתשו' זכרון יצחק סי' ל"א דההולך במדבר ואינו יודע מתי שבת לא יניח תפילין דהוי כיו"ט שני ואין הס' ת"י ואם כוונתו שלא יניח תפילין אף ביום החול שלו מספק לא נהירא כלל דהא דכתב מג"א דהוי כיו"ט שני כתב כן רק יום ז' שלו כמ"ש פרמ"ג ובש"ע הרב סי' דש"מ ואם כוונתו על יום ז' שלו יפה כתב ועכ"פ מוכח בפשיטות דסובר דאף דעושה מלאכה לצורך פרנסתו לא יניח תפילין כמ"ש:

ג) ומ"ש לתמוה על שיך יו"ד סי' קע"ז ס"ק ג' במ"ש בשם המבי"ט. דבמבי"ט מוכח איפכא. ויפה תמה ואפשר דדעת הש"ך לחלק דעובדא במבי"ט הי' שהאם לא יפרע עד תשרי יפרע אחר ג' חדשים עם הוספה ו' פרחים ויש לומר דהוי רק ב' פרחים רבית לכל חודש והוצרך כומר הטעם דמוכח מלשון השטר דנתחייב בהמעות סוף תשרי עיי"ש. אבל הש"ך כתב דאם לא יפרע עד תשרי ושילם בחשוון ס"ו זהובים רבית ועל חודש א' אין סברא שיהי' רבית כזה ומוכח דהתחייב הוי תיכף מתשרי וזה הוא דרך קנס כנלע"ד לפי חומר הקושי':

ד) במה שכתב בהא דב"מ ס"ב כל שבדינהם מוציאם בדיננו מחזירין אם הכוונה בדיניהם היינו ערכאות או בדיניהם היינו דיני ישראל שיפסקו לאו"ה. לפע"ד פשוט הכוונה בערכאות שהי' אז שידנו והיינו דכ' רש"י מקצת אומות היינו שהי' ידועים לחז"ל. ומ"ש שלא נאסר להם רבית הכוונה דלמקצת אומות העולם היי דגם בערכאות ג"כ אסור רבית וא"א לומר בדיניהם היינו כפי שאנו דנין לאומות העולם דהא כפי חד תירוצא בתוס' ב"מ ד"ה תשיך אסור לנכרי לקבל רבית מיד נכרי אחר ולומר הפשט בדיניהם ישראל נגד נכרי בודאי אינו במשמעות הלשון ע"כ העיקר דהיינו דיני ערכאות:

תוכן העניינים

שות אמרי יושר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה