שות אמרי יושר· רבי מאיר אריק
ח"ב · סימן קמח
לכ' הרב הגדול החו"ב מו"ה שמואל זאנוויל נייגער (ז"ל) בסוכע: ע"ד השאלה בחבורה שכתבו להם ס"ת ונתאספו יחד בהגמרו ועשה הגבאי חשבון כי נשאר מותר אצלו סך שמונים ר"כ וקם אחד והתנדב עוד שבעים ר"כ שיהי' בס"ה מאה וחמשים ר"כ לקנות כלי הקודש ואח"כ נתברר שטעה הגבאי והי' אצלו מותר מאה ועשרים ר"כ ועתה טוען המתנדב שאיני רוצה ליתן רק שלשים ר"כ שכל כוונתו הי' רק להשלים עד ק"ן ר"כ לקנות כלי קודש. וכ"ת האריך בזה בפלפל עצום ובקיאות רב. ואני אביא בקצרה כי זה הוי כנדרי שגגות וא"צ ליתן רק שלשים ר"כ ואע"ג דפירוש בשעת מעשה בהדיא דמשו"ה נודר שבעים ר"כ לתשלום שיהי' בס"ה מאה וחמשים ר"כ א"כ אפשר דדמי למדיר את אשתו מפני שגנבה את כיסו דלא הוי בדרי שגגות רק באומר בפירוש ולא בחישב בלבו כמבואר סי' רל"ב עיי"ש בטו"ז ס"ק י"ג בשם הר"ן דל"ד לראה אנשים והדירם ואח"כ הי' אביו ואחיו ביניהם דהוי נדר טעות אף שלא פירש דשם הוי טעות בעיקר הנדר דלא נתכווין להדיר לאביו ולאחיו אבל הכא הרי כיון להדירה רק דהי' טעות בהסיבה יעו"ש וה"נ דכוותי'. אך כיון שהגבאי הציע לפני החבורה כי יש לו רק שמונים ר"כ ולכלי קודש יוצרך מאה וחמשים וקם זה ונדר שבעים ר"כ אף בסתמא הוי כגילה דעתו בפירוש כמ"ש בתשו' מהרי"ט שסביב הש"ע ס' רל"ב שם ובמח"א ה' נדרים סי' ו' עיי"ש. וכ"ת הביא מתשו' טוטו"ד יו"ד ס' צ"ב שתמה על הפוסקים שדנו דין אומדנא בנדרי צדקה מב"ב קמ"ח דמבע"ל בהקדיש נכסיו וחילק לעניים מי אמרינן כל לגבי הקדש גמר ומקדיש או כל לגבי נפשי' לא גמר ומקנה ורו"מ כתב דהפוסקים לא כתבו כלל ליזל בתר אומדנא בצדקה רק לענין לשנות לצדקה אחרת אבל לא לבטל הצדקה לגמרי וז"א וע' ביו"ד סי' ר"כ סעי' ט"ו בהגה דלא בעינן ת"כ בצדקה דלא גרע דיבורו מכוונת הנידר יעו"ש שרמז לסי' ת"ח הרי דאזלינן בתר אומדנא אבל עיקר קו' מב"ב לאו קושי' היא דשם אנו מסופקין באמת דאע"ג דשכיב מרע שנתן מתנה סתמא אנן סהדי דדעתו לחזור בו כשיקום אבל בהקדיש דהוי מצוה אפשר דאדרבא דעתו היו שיהי' הקדש לחלוטין דאולי ע"י זכות זה שב ורפא לו אבל היכא דאיכא אומדנא בצדקה דלא כיון באופן זה וודאי מהני והנה כת"ר יצא לדון בדבר החדש דאפשר מחיוב ליתן כל השבעים ר"כ ואע"ג דהוי טעות בנדר כיון דעכ"פ שלשים ודאי חייב ליתן ובירושלמי שקלים פ"ב ונזיר פ"ה איתא פלוגתא בכסבור שחייב שני שקלים והפריש שנים וכן כסבר שחייב ב' חטאות והפריש שניהם ונמצא שאינו חייב אלא אחד דשניהם קדושים וכסבר שהיא חייב חטאת או שקל אחד ונמצא שאינו חייב הוי הקדש טעות לכ"ע וה"נ בנ"ד לא היי הקדש טעות. והנה כבר הערותי בדין זה מירושלמי הלז בספרי מ"פ יו"ד ס' רנ"ח סעי' ב' לענין צדקה בכה"ג אמנם עיני כת"ר שפיר חזו דרמב"ם פ"ג משקלים פסק לענין שקלים דאחד קדוש והשני הוי מותר שקלים ומותר שקלים הוי חולין וגם דעת הראב"ד שם כן כמ"ש בש"ק ומראה"פ פ"ה דנזיר אלא דלענין חטאת בהפריש שתיים וכסבור שחייב שתיים ונמצא שאינו חייב אלא אחת פסק דב' קדושים יעו"ש בפיה"מ א"כ לענין צדקה בנ"ד צ"ע למאי מדמינן לי'. והנה בלח"מ בפיה"מ הקשה באמת מאי שנא שקלים מחטאת ולע"ד הי' נראה ביסוד הדבר דהנה לענין חטאת אשכחן באם הפריש ב' חטאות לאחריות השני' תרעה הקשה התוס' פסחים ביז דהא ע"כ מיירי באמר אחת מהן תהא חטאת והאחרת לאחריות א"כ בשלא נאבדה החטאת וקרבה מדוע קדשה השני' הא לא הפריש רק לאחריות ותרצו דהלכתא גמירי לה בחטאת דרועה בכה"ג, וע"כ משמע דהלכתא זו רק בחטאת ולא בשום קרבן אחר דבשאר קרבנות באמת אם הוקרב הא' ממילא השני' שהפריש לאחריות יוצאת לחולין כיון דליכא בזה הלכתא והשתא יתכן דמשו"ה בחטאת בכסבור שהוא חייב שתי חטאות ונמצא שאינו חייב אלא אחת ב' קדושים ואע"ג דמחשבתו באמת הי' דדומה לי' שעבר ב' עבירות שחייב שתי חטאות והוי טעות הא מכ"מ לא אמר בפירוש שמפריש שתים מחמת זה רק שחישב בלבו כן ובפיו אמר שמקדיש שתים ואין הטעות מוכח דאפשר שהפריש על חטא אחד ב' חטאות כמפרש ב' חטאות לאחריות לכך הדין כמו בהפריש ב' לאחריות דא' קרב חטאת והשני רועה ודמי למדיר את אשתו בשביל שהכתה בנו דאם לא אמר בפירוש לא הוי נדר טעות וע' בטו"ז סי' רל"ב באחד שקיבל עליו תענית שנדמה לו שלמחר יהי' יום ה' ואח"כ נתגלה לו שלמחר יום ד' דלא הוי טעות דיש ב"א שמתענים גם בד' יעו"ש אבל בשקלים אף אם נימא דכיון לאחריות אכתי כיון דשקל אחד מסור לגזבר ממילא השני חולין דהא לא הפרישו רק לאחריות כשלא קרב הא' והא ניתן האחד לגזבר ונתרם התרומה רק דבחטאת בכה"ג הלכתא גמירי לה משא"כ בשקלים. ובזה ניחא הא דכתב הרמב"ם ז"ל לענין שקלים דהשני מותר שקלים ולא אמר בפירוש דהשני חולין דבאמת השני הפריש לאחריות רק דאם הראשון בא לידי גזבר השני חולין אבל אם הראשון נאבד ממילא השני קדוש דהא ע"ז הפרישו ואף דהכא לא הפרישו לאחריות רק דכסבור שחייב ב' דמכ"מ כיון דאין טעות זה מוכח דאפשר דהפריש לאחריות ממילא קדוש כשיאבד האחד רק דאם נמסר שקל אחד להקדש שוב השני כמותר שקלים דהוי חולין ואע"ג דבתוס' משמע דהפריש ב' חטאות לאחריות היינו כשאמר בפירוש א' חטאת וא' לאחריות אבל ז"א דבתמורה כ"ה בהפריש ב' חטאות לאחריות מוכח דסתמא הוי כן יעו"ש וא"כ בנ"ד ודאי הוי כשקלים דא"צ ליתן רק שלשים ר"כ. אלא שיסוד הדבר ע"פ דעת תוס' פסחים צ"ז הנ"ל דהא דהפריש ב' חטאות לאחריות בחטאת הלכתא גמירי לה צל"ע דבמנחות דף פ' מבואר דגם בתודה כן כשהפריש ב' תודות הא' קריבה עם לחם והשני' לאחריות קרבה בלי לחם ושו"ר בטהרת הקודש שם שהרגיש בזה וכתב דבתודה ילפינן מקרא חליפות ותמירות ע"ש וע' בתמורה כ"ד בהפריש ב' אשמות לאחריות אמרינן נמי דא' קרבה והשני תרעה וצ"ל דגם באשם הוי הלכתא וצ"ע אלא דיש לדון לכאורה בנ"ד דגם השלשים לא יתחייב ליתן כיון דנדר שבעים ובטל מקצתו בטל כולו והן אמת שבשעה"מ ה' נדרים כתב בהקדיש ב' בהמות ואחת היתה בעלת מום דל"א נדר שהותר מקצתו הותר כולו כיון דמעיקרא לא חל כלל אבל דבר זה תמוה כמ"ש בנ"צ יו"ד סי' רכ"ט דהרי בראה חבורת אנשים והי' אביו ואחיו בתוכם דהו"ל נדר שהותר מקצתו היתר כולו אף דלא חל כלל על אביו ואחיו ואפשר לחלק דשם גם על אביו ואחיו אפשר שיחול הנדר רק דאין דעתו על אביו ואחיו. והוי נדר טעות ובזה אמרינן בטל כולו אבל בבהמה בעלת מום אין הקדש חל עליו כלל, אבל ז"א דגם על בעלת מום חל הקדש רק דספיקו של השעה"מ דלענין בע"מ הוי נדר טעות דלא עלה ע"ד להקדיש בע"מ למזבח וא"כ שוב הוי כמו בחבורת אנשים שהי' אביו בתוכו. ובתשו' מהרי"ט ח"ב חו"מ סי' נ"ב כתב דנשבע שלא יאכל נבילות ושחיטות אף דאינו חל על נבילות עכ"מ על שחיטות חל דל"א נדר שהותר במקצת הותר כולו רק נדר טעות והביא ראי' ממקדיש מעשה ידי אשתו דהיותר קדוש ולא אמרינן נדר שבטל מקצתו בטל כולו יעוש"ה וכוונתו דשם בנשבע שיאכל נבילות אינו טעות כלל רק דשביעתו לא חלה בזה ל"א הותר מקצתו הותר כולו והארכתי בזה במק"א וע' בתשו' בי"ש יו"ד ח"ב סי' פ"ח שדיבר בזה והביא ג"כ ראי' ממקדיש מעשה ידי אשתו ואשתמיטתי' דברי מהרי"ט ז"ל אבל עכ"פ בנ"ד דהוי נדר טעות על ארבעים ר"כ שוב י"ל דהוי כנדר שהותר מקצתו הותר כולו וגם שלשים לא יתחייב ליתן, ושוב התבוננתי במ"ש לעיל בדברי נ"צ בהשגתו על שעה"מ נכונים דז"א דבשעה"מ שם הביא בשם קול יעקב דנסתפק בהפריש ב' בהמות ואמר הרי אלו עולה ונמצאת אחת בע"מ או בהמה טמאה דאפשר בכה"ג כיון דאין לנדר חלות כלל על בע"מ לא שייך הותר מקצתו הרי דקדק באומר הרי עלי עולה ובכה"ג באמת בב"מ ובהמה טמאה חולין כמבואר בתמרה כ"ז דדוקא באומר לעולה אף בע"מ קדוש משא"כ באומר הרי עלי וא"כ קושיית הנ"ל מהא דחבורת אנשים שהי' אביו ואחיו ביניהם לק"מ דשם הו"ל באפשרי שיחול גם על אביו אם רוצה אבל הכא בע"מ לא חזיא לעולה ועכ"פ נדר זה שאמר הרי אלו תודה א"א בבע"מ לכך יתכן דל"ש בזה הותר מקצתו כעין סברת מהרי"ט הנ"ל אלא דמהרי"ט אתי עלה משום דאינו נדר טעות כגון באומר שאוכל נבילות ושחיטות דאינו טעות רק דהנדר אינו חל לעבור על ד"ת בקו"ע ונדר שהותר מקצתו היינו ע"י טעות וספיקו של הקול יעקב הנ"ל נראה דאף שטעה וסבור שאינו בע"מ מכ"מ כיון דגם אם ידע שהוא בע"מ אין שום חלות להקדיש בע"מ לעולה ל"ש הותר מקצתו כיון דאין לנדר כזה חלות כלל והבן. עכ"פ בנ"ד שהוא מחמת טעות והוי באפשרי להקדיש כל שבעים ר"כ גם אם נשאר אצל גבאי מותר רק דהוא דימה שלא נשאר יותר משמונים ר"כ לכך נתבטל הנדר ליתן שבעים כי א"צ ליתן רק שלשים להשלים ק"ן ר"כ לצורך כלי קודש שוב י"ל דגם שלשים א"צ ליתן מטעם נדר שהותר מקצתו ע"י טעות הותר כולו וכת"ר הביא דברי התקלין חדתין בשקלים שכתב בטעמא דמ"ד בירושלמי שם באומר אלו לשקלי כסבור שחייב ב' שקלים ואינו חייב אלא א' דשניהן קדושין וכן בחטאת משום דאם לא יהי' קדוש אחד יתבטל לגמרי דא"א לחלוק דיבור א' לחצאין לכך גם שניהם קדושים וזה תימה דאדרבא נימא באמת דגם שניהם אין קדושים מטעם נדר שהותר מקצתו וכו' כמ"ש לעיל אמנם כבר כתבתי לעיל דאנן קיי"ל באמת דבשקלים רק אחד קדוש והשני חול ותקשה לדידן נימא נדר שהותר מקצתו אבל לפמ"ש לעיל דגם בשקלים דהוי אחד חול עכ"פ קדוש לאחריות אם יאבד הא' יהי' השני קדוש רק באם נמסר לגזבר השני חול ובחטאת תמיד השני קדוש דהוי כב' חטאות לאחריות דהלכתא גמירי לה ניחא דל"ש הותר מקצתו כיון דבכל ענין חל על שניהם אף בשקלים לענין אחריות א"כ לא נתבטל הנדר ודוק אבל בנ"ד ל"ש זה דל"ש כאן אחריות כמובן ולגבי ארבעים ר"כ נתבטל לגמרי שוב י"ל דנתבטל כולו. ובגוף הדבר דמשמע בירושלמי ורמב"ם פ"ג משקלים בהי' חייב א' והפריש ב' שקלים דעכ"פ על א' חל קדושה צל"ע דבב"מ נ"ח משמע דשלח שקל כ"ז שלא נתרמה התרומה עדיין השקל חולין וכן משמע פ"ב דשקלים ורב בנותן שקלו לחבירו לשקול ע"י ושקלו ע"י עצמו אי נתרמה התרומה מעל ומשמע דמקודם לכן הוי חול ואולי שם בלא הקדיש בפירוש רק שלחו לשקל שם אבל בהקדיש בפירוש הרי אלו שקלים חל עליהם קדושה תיכף כמו בקדושת בה"ב וצ"ע וע' במהר"פ פ"ה דנזיר מ"ש על השגות ראב"ד פ"ג משקלים ואפשר לומר דבנדרי צדקה והקדש כיון דחל כמי במחשבה וגמר בלבו ל"א כלל נדר שהותר מקצתו וכו' דהרי בירושלמי אמרינן הא דנזיר שהותר מקצתו מקרא דבכל היוצא מפיו יעשה וא"כ י"ל דהא דכ' בנדרי רשות דבעינן דוקא פה אבל נדרי צדקה והקדש דסגי בלב ל"א דבטל כולו אבל מדבר מהרי"ט ושעה"מ הנ"ל בה' נדרים וריטב"א כתובות שהביא שם מוכח דגם בהקדש אמרינן דבטל מקצתו בטל כולו. אמנם לפי שראיתי במכתבו שהנודר רוצה ליתן רק שלשים כסף א"צ לפלפל בזה כי עכ"פ כיון שנודע לו שטעות הי' ואמר עתה שרוצה ליתן שלשים כסף הוי כנדר חדש:
במ"ש לעיל דיש לומר דבנדרי צדקה והקדש כיון דחל בלב ל"א נדר שהותר מקצתו הותר כולו דכל עיקר הלימוד הוא מקרא דבכל היוצא מפיו יעשה והיינו לנדר דבעינן פיו. ונ"ל ראי' לזה דהא במס' ב"ב ק"כ איצטריך קרא דראשי המטות גבי שחוטי חוץ דיש שאלה בהקדש יעו"ש ולמה לו קרא הרי כיון דבכל נדר מהני שאלה כדילפינן מכמה קראי בחגיגה ט' א"כ גם בהקדש כן דמה לי נדרי הדיוט מנדרי הקדש ולהנ"ל נכון דהא בחגיגה שם אמרינן דכולהו אית להו פרכא לבר מדשמואל דיליף מקרא דלא יחל דברו אבל אחרים מוחלין לו יעו"ש והשתא כיון דלא יחל דברו כתיב דיבור מיירי בנדרי הדיוט דאינו חל רק בפה אבל להקדש ל"ב דיבור לכך איצטריך קרא דראשי המטות בשחוטי חוץ וא"כ ממילא לענין הותר מקצתו דאין לנו קרא מיותר בהקדש י"ל דל"ש כלל ד"ז בהקדש ועדיין צ"ע בזה:
ב) ע"ד אשר תמה על דודי הרמ"ל ז"ל בחי' פ"ק טהרות דחטאת העוף הבא על הספק אינו מטמא בגדים אבית הבליעה מתוספתא פ"ז דקרבנות דמבואר שם להדיא דחטאת העוף הבא על הספק האוכלו מטמא בגדים אבית הבליעה. והנה כבר נשאלתי ע"ז מח"א והשבתי לו שאין שום סתירה לדברי דודי ז"ל מהתוספתא כי תוכן דבריו ז"ל שם דהקשה בהא דאמרי בנזיר כ"ט דמה לאשם תלוי שכן איסור אחד תאמר בחטאת העוף שהן שני איסורין הא איכא ג' איסורים דכשיאכלנו יטמא בגדים ויהי' באיסור מיתה דטמא שנכנס למקדש ותי' כיון דעזרה רה"ר הוא הו"ל ס"ט ברה"ר ואע"ג דכשאוכלו והוא בבית הבליעה הו"ל רה"י כמ"ש תוס' סוטה כ"ח לענין מקור דהוי מקום סתר אבל הספק אם הוא נבילה או לא הא נולד תיכף לאחר מליקה דאם הוא נבילה מטמא תיכף עכ"פ כדין אוכל טמא דהא נבילת. עוף טהור א"צ הכשר שרץ וכיון דבעת לידת הספק הוי רה"ר וטהור לכך גם כשיאכלנו אח"כ ויהי' בבית הבליעה יהי' טהור דאזלינן בתר לידת הספק עכת"ד והנה קיי"ל נבילת עוף טהור בכפרים אף דא"צ הכשר מים ושרץ אבל מחשבה מיהו בעינן ובלי מחשבת אכילה אינו טמא ובכרכים דמסתמא עומד לאכילה א"צ מחשבה כמבואר בעוקצין וברמב"ם פ"ג מה' שאה"ט והשתא שפיר כתב הרמ"ר ז"ל דמשו"ה לא קאמר בגמרא טעמא דאינו נאכל משום דיש ג' איסורים דהיינו טמא למקדש דאין זה טעם דהא אם נימא שיאכל כמו אשם תלוי וכיון שהדין יהי' שיאכל תו לא בעי שום מחשבה כיון דעומד לאכילה כמו נבילת עוף בכרכים וא"כ יהי' חל הספק אם הוא טמא תיכף לאחר מליקה ואז הוי ס"ט ברה"ר דטהור ושוב ממילא אף כשיבוא לבית הבליעה דהוא רה"י ג"כ לא יהי' עליו שום טומאה אבל לפי האמת דקיי"ל דחטאת העוף הבא על הספק אינו נאכל משום דהוי תרי איסורי דהיינו נבילה וחוב"ע תו ממילא אינו עומד לאכילה ולא נחית עלי' טומאה כלל לאחר מליקה אף אם הוא נבילה ודאי דהא אינו עומד לאכילה ובעי מחשבה ועכ"פ בטרם שחישב עלי' אינו טמא והספק לענין טומאה נולד כשיאכלנו והוא בבית הבליעה ואז הו"ל ס"ט ברה"י דטמא ושפיר קאמר בתוספתא לפי האמת דמטמא בגדים אבית הבליעה וא"ש ולכאורה עדיין י"ל דנהי דבעי מחשבה:
הא כשלוקחו ומשימו בפיו מיקרי מחשבת אכילה אף בטרם שבולעו וכעין שכ' תוס' מנחות ס"ט ד"ה דבלע דמה"ט חלב נבילה בכפרים ל"ב מחשבה לענין איסור כיון דמשימו בפיו ואכלו אין לך מחשבה גדולה מזי והו"ל אז ס"ט ברה"ר ונטהר אז ושוב אף כשבולע טהור דאזלינן בתר לידת הספק אכן לזה י"ל דתוספתא מיירי באכלו בפנים בשוגג דלא ידע שהוא נבילה ובכה"ג אין אכילתו מחשבה כרש"י נדה כ"א שכתב אהא דאמרו שם טומאה חמורה מטמא שלא במחשבה אפילו לא חישב עליו כגון שלא ידע שזה היא יעוי"ש. ועוי"ל דתוספתא מיירי ביצא לחוץ ואכלו מחוץ לעזרה וא"כ כיון דעכ"פ בעזרה ל"ה שום נפ"מ לענין טומאה כיון דעדיין לא חישב עליו ועתה כשיצא למקום שהיא רה"י תו אף כשמשימו בפיו ואכלו מיקרי מחשבה ונולד אז הספק הו"ל ס"ט ברה"י טמא ודוק: