אור ברסלב
שות אמרי יושר ח"ב › סימן קמה

שות אמרי יושר· רבי מאיר אריק

ח"ב · סימן קמה

סימן קמד

לכ' ידי"נ הרב הה"ג החו"ב בח"ת מו"ה חיים נחום האלבערשטאם (ז"ל) אבד"ק מאשצניסק:

מכתבו בדבר העגונה הגיעני עם העתקת הגב"ע ותוכן הדבר, כי ה' מלך ברוכע שהי' בצבא המלחמה באו שני מכתבים מהמילנוער קאמאנדא אינסברוק כי הוא מת ונקבר. ונשלח משם לאשתו מ' פייגע ההודעה הנ"ל עם כמה חפיצים שנשארו מאתו וכת"ר צידד להתיר אשתו ודרש חוו"ד. והנה בענין עדות ערכאות אם לסמוך לענין עגונה ע"ז והדברים עתיקין ובס' שו"ת א"י ח"א סי' קי"א כתבתי להקל עפי"ד תה"ד סי' קל"ט שכ' דבנכרי שכיון להעיד ולא להתיר אם ניסת לא תצא כיון דאיכא מ"ד בגמרא דכיון להעיד נאמן וא"כ כיון דעכ"פ הערכאות לא כיונו להתיר רק להעיד א"כ בדיעבד אם ניסת ל"ת וא"כ כיון דבערכאות הוי פלוגתא דרבוותא יש לסמוך על המתירים כיון דגם להאוסרים לא גרע מכיון להעיד. וכת"ר כתב דהכתב שבא מהקאמאנדע הוי מסל"ת ממש ואולי גם קישור דברים כיון דהוי בלי שאלה וגם הודיע הדברים וחפיצים שנשארו מאתו ובזה יש לדון כמ"ש בתשו' דברי חיים ח"ב אה"ע סי' נ"ה דענין ההודעה מהמלחמה שפקיד החיל שואל את בעלי מלחמות אשר תחת דגלו ראיתם את פלוני ומה נעשה בו והוא משיב ראיתיו מת או נהרג ופקיד החיל הנ"ל (פעלדוועבעל) כותב זאת על פנקסו ומוסר הפנקס לשרי הערכי ועי"ז נכתב שם בספר ונשלח הודעת לאשתו או לקרביו וא"כ הכל ע"י שאלה ואף ששאלת נכרי לנכרי י"א דהוי מסל"ת אבל הכא שאלת פקיד גרע כמ"ש בב"ש סי' י"ז ס"ק מ"ח ע"ש א"כ אפילו אם נדון ההודעה שבאה מהקאמאנדע למסל"ת אבל הם ידעו ע"י נכרי אחר שהגיד עפ"י שאלה. אמנם סברא הנ"ל דהוי רק כיון להעיד שייך גם בזה אף שהי' ע"י שאלה כמ"ש בספרי שם דאף בשאלו שופט נכרי הוא רק להעיד ולא להתיר וא"כ יש לצרף היתר ערכאות דכולם אימת המלכות עליהם ודין ערכאות להם כמ"ש בתשו' שו"מ ח"א סי' קפ"ח מדברי הב"י סי' ק"ד בחו"מ בשם תשו' חזה התנופה. ובשגם שאין הדבר ידוע שבא ע"י שאלה שהרי יתכן שמי מאנשי החיל שראה הריגת א' מאנשי המלחמה מודיע לפקוד שלו בלי שאלה וא"כ אפשר דהוי מסל"ת ממש שמודיע מה שראה ואין זה בכלל כוונתו להעיד רק כוונתו למלאות חובתו וכל שכוונתו לעשות חובתו אפשר דהוי כמסל"ת כמ"ש בס' מ"פ אה"ע סי' י"ז בתשו' להרב מפאריצק ואח"כ מצאתי גם בשו"ת שמן רוקח אה"ע סי' כ"ז שכתב כן וגם בתשו' פרשת מרדכי סי' כ"ו כתב סברא זו רק בסי' כ"ז שם נראה להיפוך ואין אתנו יודע איזה תשו' כתב באחרונה. ועכ"פ צירוף ההיתר הנ"ל איכא דלא גרע עכ"פ מנתכוין להעיד דכ' תה"ד דאם ניסת ל"ת ושוב יש לסמוך על היתר ערכאות. ובתשו' חת"ס אה"ע ח"א סי' מ"ו ראיתי ג"כ שצידד מדעתו דיש לומר בנתכוין להעיד הדבר אמת רק כיון דנתכוין להעיד אסור לנו לקבל עדותו ואם ניסת ל"ת יעו"ש שלא הזכיר דבר המפורש בתה"ד הנ"ל. ועוד בנ"ד כיון דנשלח משם חפיצים שלו הרי רגל"ד שהדבר אמת ובכה"ג אף בשאלו ישראל אם ניסת ל"ת כמ"ש רמ"א באה"ע סי' ט"ו בשאלו ישראל והגיד אומדנות המוכיחות אם ניסת ל"ת יעו"ש ובבאורי הגר"א שם כתב כהא דיבמות קכ"א דהוציאתו להם מקלו ותרמילו וס"ת שבידו ע"ש הרי דזה מיקרי רגל"ד ובפרט בנ"ד דלא שאלו ישראל ויש צד לומר דהוי מסל"ת ממש דאמר כן למלאות חובתו יש לומר דאפילו לכתחילה שרי אף בלי היתר ערכאות כמ"ש בפ"ת שם ס"ק ע"ה מתשו' מהריב"ל סי' ק"י דאם הי' קצת מסל"ת כגון שלא הי' שאלה גמורה אם הגיד אומדנות המוכיחות שרי אף לכתחילה כמ"ש תוס' שלהי יבמות בעובדא דפונדקאות יעו"ש והיינו דכתבו תוס' שם בשם ירושלמי דפונדקות לא הי' מסל"ת גמור רק משום שהוציאתו להם מקלו ותרמילו יש רגל"ד עשאוה כמסל"ת ע"ש וה"נ הרי שלחו החפיצים משם. וכיוצא לזה כתב ט"ז שם ס"ק ט"ו דכשיש ספק במסל"ת יש להקל עפ"י אמדנות לכתחילה יעו"ש. אמנם בגוף הדבר לדון שליחות החפיצים לאומדנות מהא דפונדקות צל"ע דלפי"ז ע"כ ספונדקות לא הי' מסל"ת גמור דהא שאלוה איה חברינו ואף דמשני הש"ס שם כיון דחזיתנהי בכיא אמרו לה כן אעפ"כ אינה מסל"ת גמור כיון דהי' ע"י שאלה בטרם שאמרה רק בצירוף רגל"ד שהוציאתו להם מקלו ותרמילו וס"ת שויה כמסל"ת והרי הרי"ף והרא"ש שם כתבו להדיא דמהאי עובדא שמעינן דהיכא דמתחיל הגוי ומסל"ת ואע"ג דהדרנא ושיילינן מלתא מיני' שפיר לא נפיק מכלל מסל"ת יעו"ש והכי קיי"ל באה"ע סי' י"ז ואם איתא מה ראי' משם הא הוי רגל"ד ומוכח דסברי דגם בלעדו זאת הויא מסל"ת גמור לפי שיטת ש"ס דילן וא"כ שוב אין ראי' כלל משם להקל היכא דאינו מסל"ת גמור או בספק מסל"ת ע"י צירוף אומדנות. וע' בש"ש ש"ז מה שהאריך בביאור דברי הרי"ף ז"ל דלא הקילו כלל מחמת צירוף רגל"ד רק מחמת שהתחילה בכיא והויא במוקצת מסל"ת והקילו משום דייקא ומינסבא וא"כ ה"ה באשה וקרוב אף שאינה מסל"ת כלל הקילו משום דייקא יעו"ש, ואולי י"ל דגם הרי"ף מודה דבזה דהתחילה בכיא לא הויא מסל"ת גמור דהרי עדיין לא אמרה כלום רק אנן הוא דאמרינן מחמת רגל"ד שהוציאתו להם מקלו ותרמילו דענין הבכי כאילו התחילה להגיד והרי"ף ז"ל מדייק מזה דהיכא דמתחיל הגוי ומסל"ת הוי מסל"ת גמור דע"י רגל"ד הוי רק כאילו התחילה להגיד וזה מדוקדק בלשון הרי"ף דהיכא דמתחיל הגוי ומסל"ת דמשמע התחלה ממש באמירה ואפשר דהתחלה הוי עכ"פ כשדיבר איזה דיבורים ולא דיבור אחד וע' תענית י"ח וכמה הוי התחלה רב אחא אמר שלש ר' אסי אמר אחת וע' שבת ט' מאמתי התחלת תספורת יעו"ש:

ועוד נראה בזה דאף אם נימא דשיטת הרי"ף פשוט דש"ס בבלי מחשיב פנדקות למסל"ת גמורה לא משום רגל"ד אבל הרי בירושלמי איתא דעשו אותה כמסל"ת הרי דסובר דאינו מסל"ת ממש רק בצירף רגל"ד שהוציאתו להם מקלו ותרמילו והנה רש"י ז"ל ביבמות שם ד"ה ס"א כתב דעל הסימנים סמכו והדבר תימה דהאיך סמכו על סימנים דהא סימנים לא שייך רק בנמצא הרוג ומלובש בבגדים ואנו מכירן הכלים בטב"ע או בסימנין אשתו מותרת אבל הכא כשאין האשה נכרית נאמנת כלל שמת וא"כ מה מועיל הא דמכירין הבגדים או החפיצים בסימנים ושו"ר בחת"ס ח"ב סי' קמ"ח שתמה בזה וכבר תמה כיוצא בזה בט"ז אה"ע סי' י"ז ס"ק מ"ו על הלבוש ועי' נוב"י מה"ק א"ע סי' מ"ג בד"ה מעתה, וז"ל ולדבריו אם אחד הלך לדרכו ואח"כ נמצאו בגדי' מושלכים ע"פ השדה או ביד נכרי נתיר את אשתו כי בוודאי אחרי מותו הפשיטו בגדיו שאם הי' חי הי' הוא מלובש בבגדים ולשאלה ולאבדה ל"ח ומבואר ההיפוך בט"ז ס"ק מ"ו עיי"ש וקצת סמך להלבוש מרש"י הנ"ל אבל הסברה תמוה ומוכרח לומר דנהי דאין להתיר בכה"ג מ"מ עי"ז הוי רגל"ד להאמין לנכרית וכ"כ בחת"ס שם והעיר שם דהאיך נוכל לסמוך ע"ז הא חיישינן לשאלה ותירץ דאעפ"כ הוי אומדנא או דס"ת הוי מצוה דגופו ולא מושלי אנשי כמ"ש מהרי"ט לענין ציצית עיי"ש. ומצאתי במהרי"ק סי' קכ"א שכתב וז"ל אלא ע"כ נ"ל דהני טעמי דהראתה להם וכו' ודקא אמרה קברתיו לא האלימה להאמינה כלל דלמא משקרי ולא מת ואפילו הי' מכירין מקלו ותרמילו דאיכא למיחש לשאלה עכ"ל והנה ע"כ לומר למהרי"ק דגם בס"ת חיישינן לשאלה דאל"כ הרי מהני ההכרה בס"ת כדאיתא במשנה שם ומהרי"ק נמשך אחר לשון הגמרא שם דלא הזכר רק מקלו אבל וודאי גם ס"ת הוציאתו להם כדאי' במשנה ומוכח דגם בס"ת חיישינן לשאלה, והנה הא דמהרי"ק הוצרך לטעמא דשאלה הרי בלא"ה האיך יתכן להתיר אשה ע"י שנמצאו בגדיו ביד נכרי כנוב"י הנ"ל וצ"ל דמהרי"ק ז"ל סובר דגם להחשיב נאמנותה עי"ז אינו מועיל כיון דחיישינן לשאלה אינו רגל"ד וע"כ לש"ס דילן הוי מסל"ת ממש ע"י דבכיא ולא בצירף רגל"ד כיון דחיישינן לשאלה, אבל בירושלמי יבמות שם על משנה דפונדקות איתא הפונדקות הוציאה להן מקלו מנעלו ואפונדתו וס"ת שהי' בידו וע"ז קאמר שם א"כ עשו אתה כמסל"ת והרי מנעלו היינו שהוא לבוש בו וכן אפונדתו והרי בזה וודאי ל"ח לשאלה דהאיך יתכן שהשאיל מנעליו שהי' לבוש בהם והוא ילך יחף וכן אפונדתו כמ"ש מהרי"ט ח"ב סי' ל"ה הובא בבה"ט סי' י"ז ס"ק ע"א ע"כ שפיר קאמר בירושלמי דעשו אותה כמסל"ת ע"י רגל"ד ודוק. ועכ"פ גם הש"ס יודה לירושלמי דהחזרת חפיצים בגוונא דליכא למיחש לשאלה הוי רגל"ד, ובנ"ד הרי חפיצים הנ"ל שהחזירו לאשתו שהי' בתוכם ד' מטבעות מצדיק שניתן לו לשמירה וגם פאסאגראפין מאשתו ובתו שדברים אלו ודאי אין דרכן כלל להשאיל שפיר הוי רגל"ד ובספק אם הוי מסל"ת יש לצרף זאת לחשוב למסל"ת:

ולכאורה י"ל דאף דל"ח לשאלה בדברים כנ"ל מ"מ יש לחוש דלמא השאיל בגדיו לאחר ותוך הבגדים הי' כיס שלו שנשלח לאשתו עתה עם כל החפיצים הנ"ל והוא שכחו בעת שהשאיל בגדיו לחבירו כמו שחשש לזה בשו"ת חת"ס סי' צ"ו ובכ"ד. אבל עיקר יסוד החת"ס הוא מרש"י יבמות ק"כ ע"ב בנמצא קשור בכיס וארנקי דחיישינן שהשאיל כיסו לאחר ואותו אחר הניח שם גט ושכחו והחזיר לו הכיס יעו"ש. אבל בעניותי אין ראי' זו מכרעת דשם בחזרת חפץ לאחר שמוכרח להחזירו אולי הי' שם איזה דבר שלו ושכחו אבל להשאיל לחבירו הרי אינו מחיוב להשאיל לחבירו וכשרוצה להשאיל בגד מסתמא עושה במתון להוציא משם כל אשר הניח שמה, וגם י"ל דשם יתכן שהגט הזה אין לו עוד חפץ בו כי אינו רוצה לגרש והניחו שם ושכחו אבל חפצים יקרים כמו מטבעות לשמירה וכדומה שאדם מקפיד עליהם זה בודאי אינו שוכח, וכעין זה בתוס' גיטין דף ל' ד"ה מעשר לאביך דכל שצורך נפשי' רמי אנפשי' ומי דכר עיי"ש וגם בחת"ס גופא מצאתי בתשו' ח"א סי' ס"ה בד"ה והנה במה שנמצא כתב להדיא באם מצא בארנקי שלו ונמצא בתוכו פאס ותמונה שלו וגם כתבים וחשבונות כל הני לא מושלי אנשי ואפילו אם אדם השאיל וועסטא שלו אין אדם שוכח בתוכו הדלוסקיא עם כל אלו הכתבים בתוכו יעו"ש הרי דפשיטא לי' עכ"פ בכמה כתבים ודלוסקיא שזה אין אדם שוכח א"כ גם בנידן דידן שנמצא הדלוסקיא שלו עם מטביעות ותמונות של אשתו ובתו הילדה שדברים כאלו אין אדם שוכח ועיי"ש בס' נ"ז באגרת שנמסר לו מאחיו שיש בתוכו דבר סתר חושש החת"ס ז"ל שמא השאיל בגדו והאגרת הי' מונח שם ושכחו יעו"ש אבל שם הוי דבר של אחר ויוכל להיות ששכח אבל דברים של עצמו רמי אנפשי' ומידכר כתוסי' גיטין ל' הנ"ל וגם שם הוי רק דבר אחר אבל כמה חפצים בדלוסקיא ודברים שאדם מקפיד עליהם אין לחוש כלל לשכח, ובתשו' דברי חיים אה"ע ח"ב סי' מ"ז חושש בפאס אף שאין דרכו להשאיל פאס שמא שכחו בבגדו עיי"ש מכ"מ בכמה חפיצים עם דלוסקיא יש לומר דמודה וגם הביא שם מתשו' אבני מלואים שהג' השואל שם כתב בדבר שאדם מקפיד עלי' אינו שוכחו יעוי"ש:

וגם הרי בנ"ד בעל מלחמה אין לנו לחוש כלל ששאל בגדו לאחר ונמצא שם הדלוסקיא דהרי בעל מלחמה אין לו רשות כלל להשאיל בגדו לאחר מצד דינא דמלכותא ויענש ע"ז וגם בדיננו הרי אין הבגדים שלו ואין השואל רשאי להשאיל וגם הרי הבע"מ בהיותו בין אנשי חיל הרי אין לו רק הלבושים שהוא שהוא לבוש ואי אפשר לומר שהשאיל לאחר וועסטא או מכנסים שלו והוא נשאר ערום כמ"ש לעיל בשם מהרי"ט א"כ ודאי דאיכא הכא רגל"ד טובא ויש להתירה לעלמא:

והנה שמעתי מערערים בזמנינו שאין להתיר על כתב וונהקאמאנדע כי עיקר הידיעה שלהם הוא ע"י שכל איש חיל יש לו קאפסיל נוקרא בלעכיל שתוכו רצוף כתב שם האיש ושנותיו ומקומו בכדי אם יפיל ח"ו ידעו מי הוא ועל סמך זה סומכין להודיע שפלוני מת ע"י שמצאו איש מת ומצאו בבגדיו הקאפסיל הנ"ל, ולענ"ד אין חשש בזה דאף אם כן הדבר יש לסמוך על זה דהרי הקאפסיל הנ"ל בוודאי לא ישאילנו לאחר כי אין לו לאיש חפץ בו וגם קפידא רבה איכא כפי ששמעתי בבירור כי כל איש היוצא לשדה קרב יהי' אצלו הקאפסיל שלו תפיר במכנסים בכיס ואם לא ימצא ענש יענש וא"כ עדיף טובא וכלים דלא מושלי אנשי ולכ"ע לא חיישינן לשאלה ולחוש דלמא השאיל בגדיו לאחר ושם הי' הקאפסיל כבר כתבתי דל"ש לשאלת בגדו ובפרט מכנסיים באיש מלחמה שאין לו לו אחרים וגם אסור להשאיל וענש יענש: ולחוש דלמא רצה לברוח משדה קטל וראה א' נהרג והלך הוא והוציא קאפסיל שלו מהנהרג והניח שם קאפסיל שלו והוא ברח ועשה זה במכוין בכדי שיסברו שמת ולא יחפשוהו כאשר שמעתי קצת חששו לזה ובעניותי אין לנו לחוש חששות כאלה שהרי בעתים מלחמה לא שכיח כלל דהרי שומרים סביב לראשו וכל הבורח יומת גם אם יהי' אחד מאלף אין לחוש כמו שסמכו על סימנים מובהקים אף שנמצא כמוהו אחד מאלף לא חששו כלל ובחדושי לאה"ע סי' י"ז סעי' כ"ד כתבתי דמדברי הב"ש וח"מ שם נראה דשניים גדולים שאינו מצוי ברוב העולם הוי סימן מובהק ומשמע דברוב גמור סגי אף דנמצא ושכיח טפי מא' מאלף ובפרט למ"ד סימנים דאו' היינו סימנים אמצעים ואינו סימן מו בהק א"כ בוודאי אינו א' מאלף רק דלא שכיח לא חששו ומוכח דלענין היתר עגונה ג"כ סמכו על רוב גמור רק במשאל"ס החמירו וחששו למיעוטא והארכתי בזה בחדושי שם בטעם הדבר ועכ"פ בנידן דידן הוי מיעוטא דלא שכיח שיברחו וגם מי שדעתו לברוח לא יהין בנפשו לילך להרוג להניח הקאפסיל תוך בגדיו ולהוציא קאפסיל שלו שכל דברים כאלו צריכין עת וזמן ושמא יראה מי ואין הדבר שוה לו בנזק הזמן אם רוצה לברוח אין לו נ"מ כ"כ אם יחפשו אחרי' ובכלל הוי מיעוטא דמיעטוא ואין לחוש כלל, ועי' ב"י אה"ע סו"ס קכ"א בשם מהרי"ק דאם מיעוטא דמיעוטא מסתפקין ממעינות אין להזכירן וחלק עשירית נקרא מיעוטא דמיעוטא יעו"ש ונראה דהוציא זאת מהא דאמרינן בכ"ד לענין קבוע תשעה חניות מוכרות בשר כשר וא' מוכרות בשר נבילה וכו' למה תפס הש"ס לישנא דתשעה דווקא אם רצה לתפוס דבר מרובה הי' לו לתפוס לשון מאה או אלף דהרי כל קבוע כמחצה על מחצה דמי הוי גם בחניות א' בין אלף וע"כ לומר דחלק עשירית כבר נקרא מיעוטא דמיעוטא ע"כ הזכיר הש"ס תשעה דאפילו במיעוטא דמיעוטא קבוע כמע"מ דמי ויותר מזה לא צריך להזכיר כיון דגילה לנו בתשעה ה"ה באלף דעכ"פ מידי מיעוטא דמיעוטא לא נפיק לעולם ודוק. אמנם בנ"ד נראה החשש על א' מאלף ואין לחוש וכמו בסימנים מובהקים. ובפרט כשעבר ב' שנים מעת הודעת מיתתו ולא נשמע מאז שוב ממנו ועי' בתשו' חת"ס אה"ע ח"א סי' צ"ג דבזמנינו בב' שנים הוי נשתקע ואבד זכרו ובכה"ג הוי רגל"ד שמת כמ"ש תה"ד בפו"כ סי' קל"ט. ואולי ראוי לפרסם הדבר במכ"ע למען יודע בכל מקום שהתירו את אשתו ואם הוא מהבורחים אילי יראה זאת במכ"ע באיזה מדינה שהוא ויכתוב אגרת ולהמתין שלא תנשא עד זמן מוגבל. ויש רוצים להחמיר שלא לסמוך כלל על כתבים הבאים מהקאמאנדע שאיש מלחמה נהרג או מת מחמת שנמצא כמ"פ אחר הודעה שמת ואח"כ בא חי והנה באמת לא שמענו עד כה כלל על הודעה מדיוקה ומפורטה יום המיתה והקבירה וחתום מראשי הקאמאנדע שיתגלה אח"כ שחי רק על הודעת בכתבי עתים שחושבים הנופלים נמצא איזהו פעמים ועכ"פ על הודעה מדיוקא ומפורטה לא שמענו ואף אם נמצא גם בהודעה מדיוקא ומפורטא והנה כבר כתב הח"מ סי' י"ז ס"ק ק"ח אודות רייסטער שהי' נכתב אנשים אנשים המתים ונתברר על איזה אנשים שחיו דאף דהעדים טעו פעם א' מכ"מ אין לומר דלא יהי' נאמנים לעולם על אדם אחר יעו"ש וגם לפימ"ש ליישב דלא אומרו שקר רק ההטעאה הי' שקצת מהם נקבר אחר ג"י ולא הכירו יפה ונדמה להם שאחר ואעפ"כ מספק אחר ג"י אין להחמיר א"כ גם עכשיו יש לדון כן דלמא באותן שנתברר שחי' הי' מחמת טעות שנקברו אחר ג"י ואעפ"כ אין להחמיר בנותרים שלא נתברר וגם אפי' אם נימא דבזמנינו ההכרה היא ע"י הקאפסיל וא"כ גם לאחר ג"י כן וע"כ ששיקרו ולא שייך טעם הח"מ הרי גם בזה יש לומר דהרי עכ"פ א' מאלף יתכן שברח והניח הקאפסיל שלו לאחר שנהרג למען לא יחפשו אחריו ואעפ"כ מספק אין לחוש דלמא ברח דלא שכיח רק א' מאלף כמ"ש לעיל ובכלל הרי בעגונה הלכו חז"ל להקל אין לנו רק לילך בעקבותיהם הקדושים לא לחפש חומרות לעגן אלפי אלפים נפשות ישראל בחומרות יתירות:

וכ"ז להתלמד במקום אחר ולא למעשה כלל כי אין דעתי העני' מכרעת אך בנ"ד יש כמה צדדים להתיר מחמת שליחות החפיצים כמ"ש לעיל וגם כ"ה לא הי' במלחמה כלל. ע"כ כראה להתיר באופן אם יסכימו לזה עוד שני רבנים מובהקים וכת"ה ונמטי שובא מכשירא:

סי' קמ"ו:

ע"ד השאלה בענין הכשר מקוה בעיר ברין אשר התייעצו עמי הרבנים הגדולים וכו' מוה"ר בנימין גאללער נ"י אבד"ק בובריקא וה"ר שמעון באב"ד נ"י אבד"ק ביזונאב לאשר הדבר שעה"ד גדול כי אין שם מקוה ויש איזה אופן להכשיר לטבול בבאזעם אשר נתברר שנמשך לו מים מן מעיין ע"י צינורות של ברזל שלא לשם מקוה. והנה עיקר החשש בזה שאולי נמצא איזה מקום קיבול בהצינורות או באיזה כלי שהמים עוברין בו להצינורות מהמעיין אשר הדבר שכיח מאד כעין השאלה בשו"ת בי"צ יו"ד ח"ב סי' ל' ועי' בספרי שו"ת א"י ח"א סי' פ' שאלה כעין זה. והנה אם באמת יש כלי קיבול שהמים עוברין ע"י אף שהג' בעל ג"ט ז"ל בתשו' סי' ג' נטה קו להקל בזה וחולק על הגאון נוב"י ז"ל שבתשו' מה"ת יו"ד סי' ק"ט פשיטא לי' דבכה"ג אינו מועיל כלל חיבורו לקרקע אף שנעשה מתחילה לזה כיון דיש לו בית קיבול אינו משתמש כלל עם הקרקע ואין הקרקע מסייע בתשמישו יעו"ש מ"ש בסוף התשו' הנ"ל לענין צינור שיש לו ד' שפות והג"ט סובר דא"צ כלל תשמישו עם הקרקע כי נעשה ע"מ להתחבר בקרקע ונתחבר מהני יעו"ש שנדחק לפרש לשונות הפוסקים הראשונים בהא דתשמישו עם הקרקע לאו דוקא הוא ובמ"כ דבריו בזה תמוהים מכל צד כמ"ש כבר בכמה תשו' ועתה הנני מוסיף לתמוה עליו ממשנה כלים פי"ד מ"ג יתידות אהלים ויתידות המשוחים טמאים וכתב הרא"ש והרע"ב ז"ל שם נועצים יתידות של ברזל בארץ ומותחים אהלים וקושרים מיתרים ביתידות ואין זה תשמישו ע"י קרקע שהרי לדבר המטלטל הם משמשים וכו' יעו"ש הרי להדיא דאם אין תשמישו ע"י קרקע טמאים ולא מהני מה שנתחבר לקרקע אף שנעשה מתחילה ע"מ כן: וגוף הסברא דלא נעשה משמש לקרקע רק לדבר המטלטל לכאורה צ"ע דהרי היתידות משמשים לאוהל דהיינו יריעות וכדומה שקושרין ליתידות והוי שפיר שימוש לקרקע דהרי מחובר לקרקע כקרקע כדאי' פי"א דכלים מ"ב דמנעול שבדלת טהור והרי המנעול אינו מחובר לקרקע רק לדלת אפ"ה טהור דהוי תשמישו עם מחובר לקרקע וא"כ בהני יתידות נמי כן הוא, ואולי יתידות אהלים היינו יריעות של פשתן דגם לבתר שנתחברו ליתידות אפ"ה מק"ט כדאי' בשבת כ"ח דכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן יעו"ש וכיון שכן הוין היתידות משמש לדבר תלוש כיון דהיריעות הוין תלושין אף לבתר שנתחברו אבל מנעול של דלת הרי הדלת של עץ וכשנתחבר לקרקע הו"ל כמו בית מחובר ע"כ גם המנעול המחובר ומשתמש לו הוי תשמישו עם הקרקע, אף שקצת צ"ע לאוקמי סתמא דמשנה דמיירי דוקא ביריעות של פשתן דהרי סתמא כתוב אבל גם זה אינו מן התימה דהרי כ"ז אנו צריכין רק לשיטת התוס' שבת כ"ז ד"ה אין דמבואר מדבריהם דכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים רק פשתן הוא לאו דוקא יוצא מן העץ דה"ה מה שאינו יוצא מן העץ כגון סדינין של משי ושל צמר וכדומה ג"כ אינו מטמא במחובר אבל הפנ"י שם בשבת כתב להדיא דכל שאינו יוצא מן העץ מטמא טומאת אהלים במחובר יעו"ש וזה דלא כתוס' הנ"ל ולפי דבריו א"צ לאוקמי משנה בפשתן דוקא אבל לתוס' הרי מסתמא אהלים עכ"פ אינו יוצא מן העץ כגון צמר ומשי וכדומה ובכל הני אהלים היתידות טמאים כנ"ל, ובמשנה כ"ז דכלים איתא הבגד מטמא משום ה' שמות יעו"ש דחד מינייהו טומאת אהלים וע"כ במחובר מיירי דבתלוש הרי אף עץ מטמא טומאת אוהל והאיך קתני העץ משום שנים וכ"כ הגר"א ז"ל שם בא"ר ולשיטת תוס' הנ"ל מוכרח לומר דבגד סתמא דקתני פשתן דוקא וא"כ גם לשיטת התוס' הנ"ל אינו דחוק כ"כ לומר דיתידות אהלים היינו של פשתן דוקא, ועי' בתיו"ט פ"ז דאהלות מ"ב ד"ה הנוגע דכתב בפשיטות כפנ"י הנ"ל דדוקא היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים לבד מפשתן אבל שאר דברים כגון בגד שק ועור מטמא יעו"ש שלא הזכיר מתוס' שבת הנ"ל שכתבו להיפוך ובאמת בכל הסוגיא דשבת מוכח דעור מטמא טומאת אהלים אף שאינו יוצא מן העץ והדבר תימה לשיטת תוס' הנ"ל דמוקי האי דפ"ח דאהלות מיא דסדין חוצץ בסדינין של משי הקבועים דהרי שם קתני נמי יריעה וסוקרטוייא וטבלא וסוקרטייא היינו עור והרי דבר המק"ט אינו חוצץ ובזה לא מועיל כלל אף שנתחברו לקרקע כדמוכח בסוגיא שבת שם וע"כ לומר כפירוש הר"ש שם דאוהל חוצץ אף שמק"ט כתבתי מזה בחידושי ואכמ"ל בזה:

ועוד יש ליישב באופן אחר האי דיתידות אהלים דשאני מנעול לדלת דהדלת מחובר לקרקע והמנעול משמש לדלת הוי שפיר תשמישו עם הקרקע אבל הכא היריעות מחוברים רק כיתידות ע"כ אין לחשוב היתידות תשמישן ע"י קרקע הואיל שמשמש כיריעות דיריעות אינן מחוברים לקרקע רק ליתידות וכיון שהם נעשו מחובר רק ע"י יתידות אין לחשוב היתידות בשביל זה משמש עם הקרקע, ולכאורה הי' מקום לומר טעם אחר דהני יתידות אהלים אינם נקבעים להיות שם תמיד דהרי כשנוסעין משם יושבי אהלים לוקחים עמהם הכל גם היתידות מוציאים מן הארץ, אבל ברא"ש כלים פי"ב מ"ג דאונקלי שבכתלים טהורה כתב אף שמוציאים אותם משם ואינם מחוברים תמיד אפ"ה טהור יעו"ש וא"כ ע"כ הטעם ביתידות אהלים כנ"ל דמשמש לתלוש והא דאונקלי שבכתלים טהור מחמת שתולין בהם כלים אף שמשמש לתלוש היינו משום דהשימוש הוא עם גוף הכותל דהכלים נסמכין ע"ג הכותל ועכ"פ הדבר מוכרח משם דבעינן תשמישו עם הקרקע וא"כ כשיש לו בית קיבול הרי אין תשמישן עם הקרקע כנוב"י הנ"ל, ואף דיש לחלק קצת ולומר דגם בצינור דיש לו ב"ק כיון שעשוי להעביר המים ע"י למקוה והמים באו ממעיין או מנהר שכ"ז מיקרי מחובר א"כ הרי עכ"פ משתמש עם הקרקע דהיינו דבר המחובר לקרקע דמים חוברין נינהו ועי' תוס' עירובין מ"ה ע"ב ד"ה ליקני. אבל ביתידות אהלים ויתידות המשוחים הם משמשים לדבר תלוש לגמרי, אבל עכ"פ אנו רואין מהמשנה ורא"ש הנ"ל דתשמישן עם הקרקע הוא לעיכובא ולא כגדולי טהרה שנעשה להתחבר עם הקרקע וכיון שכן מאן מפיס לחלוק על הנוב"י הנ"ל בצינור שיש לו בית קיבול דאינו מועיל חיבורו לקרקע כלל ומק"ט. ומה שהביא הג"ט שם ראי' לדבריו מהגהות הרא"ש דאפילו כלי קיבול מועיל חיבורו לקרקע אם נעשה מתחילה ע"מ כן שאינו מק"ט וכוונתו להגה שבפי' הר"ש בפ"ה דכלים מ"ג יעו"ש שאינו מהר"ש כלל ויש כיוצא בזו כמה הגהות שאין אנו יודעין מבטן מי יצא ונראה שהמעתיק כתבו ואין שום נידנוד להשען ע"ז:

וגם אף אם נודה לזה דגם בכה"ג אינו מק"ט אבל אכתי יש לומר דעכ"פ שאובין מיקרי כמו כלי גללים דאינו מק"ט ואפ"ה המים היוצאין מהם שאובין הם כמ"ש הנוב"י שם טעם זה ולזה אין סתירה כלל מהגהות הנ"ל שבר"ש וגם בתשו' פרשת מרדכי יו"ד סי' י"ז והג' בית מאיר פשיטא להו מילתא טובא דבכלי קיבול הוי המים שאובין ולא מועיל כלל מה שנעשה לקבעו בקרקע ואף שנתחבר לקרקע והביאם גם בתשו' בי"צ שם ע"כ פשוט שאין שום מקום לסמוך על בעל ג"ט נגד הנוב"י ופרשת מרדכי וב"מ. ע"כ בנ"ד אם רוצים להכשיר הבאזעם לטבילה צריכים לשגיח בעינא פקיחא על כל מהלך המים מהמעיין לבאזעם אם לא נמצא איזה יבול כונו שליים באהעלטער וכיוצא בצינורות גופייהו ואין לסמוך בזה על השערות כלל כי הענין נוגע לדאורייתא דלנוב"י הנ"ל דבכה"ג הוי כלי המק"ט אין הוי' המקוה ע"י טהרה וגם אם נימא דאין מק"ט הוי שאובין ושאובה כולה לכמה פוסקים הוי מה"ת, ואף אם נרצה לעשות איזה צינור של עץ בגוף הצינורות הנ"ל שלא נסמך על הצינורות של מתכות דבכה"ג יצא מחשש הוי' ע"י טהרה כמ"ש הרא"ש במקואות אכתי לא נפיק מחשש שאובין בכלי ואף דאפשר ע"י צינור של עץ הוי עכ"פ המשכה ושאובה שהמשוכוה כולה לרוב הפוסקים כשירה מה"ת אבל גם בזה אינו ברור דלשיטת הגהמ"ד בפ"ק דקידושין הוי פסול תורה כמ"ש בתשו' בי"ש ה' מקואות וגם הלא לכמה פוסקים שהובאו בהגה סעי' מ' בענין המשכה ע"ג קרקע הראוי לבלוע ואף שרמ"א שם החמיר רק לכתחילה כבר כתב בתשו' חת"ס דלא הכריע רמ"א כן רק לענין המשכה מיעוט שאובין דהוי רק מידי דרבנן לכל הדיעות גם בלי המשכה אבל דבר הנוגע לדאורייתא צריכין לחוש לדעת מרדכי ורוקח ועוד כמה גדולי פוסקים דלא הוי המשכה רק ע"ג הקרקע יעו"ש. אמנם כפי שהגיד לי הגאבד"ק ביזינאוו נ"י שיש איזה אופן להתיר הבאזעם הנ"ל עכ"פ על משך זמן ערך ג' ירחים ובאופן זה ג"כ אנו צריכין להשגיח בעינא פקיחא רק שבאופן זה יש עצה קלה לסלק משם השליים באהעלטער אם ישנו או שאר כלי קיבול ולראות אם הצינורות אין בהם קיבול שיזובו המים מהמעיין להבאזעם שיהי' נקי ממים שאובין כמובן שיעור מקוה ושוב אח"כ כשאדון המרחץ יחזיר הכלים למקומם אין חשש שהרי המים שעברו אז כשרים הי' ולאחר שיש מ' סאה כשרים אף שישפוך לתוכו כמה שאובים אין חשש, וגם לענין נ"ס ונ"ס יש להקל בשעה"ד ובפרט השאובין שנו"נ אינו בידים ממש כמ"ש קולא זו החת"ס בכ"ד, אבל אם לא יסלקו הכלי קיבול כבר כתבתי דנוגע לדאורייתא ואע"ג דמחובר למעיין ומעיין שהעבירו ע"ג שוקת רק מדרבנן פסול מטעם גזירה שמא יקבענו במקום מוצא המים שאין שם כשפ"ה, הרי בנ"ד הוי חיבור למעיין ע"י קטפרס שהמים הולכין מהמעיין שלמטה ע"י צינור שלמעלה והוי קטפרס גמור ואף שמשמעות הש"ך דבמעיין מועיל קטפרס כבר השיג ע"ז בס' גדולי טהרה בסי' ר"א בנחל ס"ק ה' והביא ראי' מירושלמי שקלים פ"ו ה"ג דגם במעיין אין קטפרס חיבור. וגם כפי מה שהציעו לפני שיש שם במקום יציאת המים לצינורות כמין נפה יש בה נקבים קטנים הרי אינו מחובר למעיין כלל כיון דאין בנקב כשפ"ה ואף שיש כמה נקבים ובצירוף יהי' כשפ"ה הרי הוכיח הח"צ סי' מ' להלכה דאינם מצטרפים גם הג' בעל ג"ט ז"ל בתשו' סי' י"א האריך שאין לסמוך ע"ז על פסק הש"ע וכח"צ ז"ל, גם אני בעניותי כתבתי בזה בספרי שירי טהרה למקואות, וגם בגד"ט שם כתב דגם לפסק הש"ע דמצטרפין היינו דוקא אם אין בין נקב לנקב שלם כמלא נקב יעו"ש אבל בלעדי זאת הרי הוי קטפרס וגם זאת אף אם ישגיחו ויראו שאין שום כלי קיבול בצינורות ולא שליים בהעלטער וכיוצא עדיין יש לעיין טובא מחמת שלפעמים סותמין הסילונות מלאים מים מלמעלה ונעשו המים שבסילינות שאובים ואף לדעת הפוסקים דמגופף מג' רוחות אינו פוסל היינו צינור שנעשה מתחילה כן אבל סילון גרע והיינו כיון שהברזא נעשה לצורך זה שיחזיק מימיו כמו שהאריך בזה בגד"ט בתשו' סי' ט"ו אלא שדן שם להקל וטעם שהרי עכ"פ המים מחוברים למעיין או למקוה למטה ואף אם סותם נמי למטה החיבור ע"י ברזא מכ"מ אח"כ כשממשיך המים למקוה הרי מסלק הברזות והושקו אז למעיין ונטהרו יעו"ש וזה ליתא בנ"ד דהכי הוי קטפרס וא"כ הוי המים שאובין ולא הועיל כלל מה שמחובר למעיין, אמנם כתב שם עוד היתר מטעם חקקו ולבסוף קבעו וגם הנוב"י מודה בזה לענין שאובין דיש לסמוך על סתימת הש"ע ורק בטבילה בכלי מחמיר יעו"ש ובאמת שבנוב"י מה"ת סי' קמ"ב החמיר גם בזה רק בדיעבד או בדליכא מקוה אחר יעו"ש, ובפרט שהגר"א ז"ל והגרע"וו מחמירים מאד בזה ע"כ טוב יותר אופן שהגיד לי הרה"ג מביזינאוו להכשיר על זמן עד שיצטרך לנקות הבאזעם לגמרי שבאופן זה כשיסלקו משם הקיבולים ובצינורות יראו שאין שם קיבול ההיתר מורווח אף שאין החיבור למעיין מועיל לקטפרס אבל הרי עכ"פ המים שילכו אז מהמעיין להצינורות ומשם למקוה אינם שאובין וכן להלאה כשינקו הבאזעם יסלקו אז הקיבול והצינורות יהי' ריקנים והמים שילכו אז מהמעיין כשרים שהרי לא נשאבו בכלי וגם לא עברו על דבר המק"ט דמסתמא נעשו הצינורות לשמש עם הקרקע מתחילתן, ומכ"מ אף לזה טוב הי' יותר לפעול אצל האדון המרחץ לעשות איזה צינור של עץ בסופו בפירוש לשם כך לחבר בקרקע או בכותל דאפשר שהצינורות הכיל הם ישנים ולא נעשו מתחילה ע"מ לשמש בקרקע שגם לדברים תלושים עושים צינורות כאלה, אף שאפשר בזה להקל דסמכינן ארובא דרוב צינורות נעשו לשם כך הרי אכתי יש חשש דילמא לקחו צינורות ישנים ומי יודע לאיזה דבר נעשו מתחילה ודבר זה יוכלו לשאול לבקיאים דאפשר אין חשש בזה דכולם נעשו להשתמש עם הקרקע אבל עכ"פ הטוב והמוטב כנ"ל וגם בתשו' הרא"ש גופא וברא"ש סוף מקוואות משמע דגם בנעשו להשתמש עם הקרקע לצאת מידי ספק יחבר סילון של עץ בתחתי' רק בש"ע נשמט זה אבל י"ל דש"ע מיירי בצינור ידוע שנעשה לשם זה אף שאינו מבואר בש"ע אבל הכא שאין הדבר ידוע לשם מה נעשה ודאי נכון להשתדל בכל האפשרי לקבוע צינור של עץ בסופו ובכל ענין עיקר בזה השגחה והביקור היטב בכל פרטי המעיין ותוצאות המים לבאזעם אם אין שם כלי קיבול וגם להשגיח היטב שלא יהי' חשש זוחלין במים שבבאזעם כי ברחבת ידים כזו צריכין עינא פקיחא שאולי זוחל באיזה מקום וזחילה הוא חשש דאורייתא ונקב ככונס משקה או טיף אחר טיף הוי זחילה הניכרת כמ"ש בגד"ט ובתשו' דברי חיים ז"ל ועמ"ש בתשו' א"י ח"א סי' קכ"ז לפקפק על הד"ח אבל עתה ראיתי שגם בג"ט כתב כן והביא מנדה י"ט דבכה"ג הוי נקב ככונס משקה יעו"ש:

והנה הצעתי את הנלפע"ד בזה ועל בינתם אשען שבטח יעיינו פקיחא ובנתינות וד' יהי' בעזרם להצילם מכל מכשול חו"ש והנה במ"ש לעיל שבכל ענין אף אם אין שום כלי קיבול לשם או יסלקו אותו וימשכו מים מהמעיין ע"י צינורות אעפ"כ יש לקבוע צינור של עץ מחשש הוי' ע"י טהרה דלמא לא נעשו מתחילה ע"מ כן לקבוע בקרקע או קנה ישנים שכבר נשתמשו בהם בתלוש. שו"ר בגד"ט בתשו' סי' ו' שכתב להדיא וז"ל שם שמותר ליקח צינורות וסילונות של מתכת מן האומן ולחברם בקרקע ולמשוך עליהם מים למקוה אם רוב אנשי המקום אין משתמשין בהם אלא במחובר ומעשיהו מוכיחין עליהם שאינם ראוים לתשמיש של תלוש וכ"ז בחדשים אבל בישנים אסור שמא שמא הי' כבר אחד משתמש בהן בתלוש או שחישב עליהן עכ"ל. ובפרט בסילונות כאלו שיש להם שיבער כעין ברזא בסוף לסתמם החשש קרוב מאד דלמא נסתמו בזה ונשתמשו בהם איזה תשמיש בתלוש כי ע"י סתימתן הרי הם ראוים לכל תשמיש, ואף גם זאת לפמ"ש בשם הג"ו דסילונות שנעשה להן ברזא ונסתמו למעלה לצד כניסה למקוה אף שלמטה מחוברים במעין פתוחים יש על המים דין שאובין אלא דעיקר ההיתר מטעם קולבס"ח כי סותמין הברזא לאחר קביעתו וז"א ברור כמ"ש לעיל דלכתחילה אין לסמוך בשאובה כולה ע"י היתר קולבס"ח וגם מטעם חיבור למעיין אינו מועיל כקטפרס בנ"ד וגם מטעם שאין החיבור כשפה"נ רק כשפותחין הצינורות והמים יצאין משם לחוץ היינו המים שבא מחדש אין חשש כיון שעתה הצינורות פתוחים ואינם כלי, אבל אכתי יש חשש דכיון דעכ"פ הדרך הוא תמיד לסתמם בברזא לשמור המים והרי אז כשנעשו סתומים מיקרי ב"ק א"כ אינם משמשים אז עם הקרקע כסברת הנוב"י ז"ל הנ"ל בצינור שיש לו ד' ספות נהי' דנעשה להעביר המים למקוה והוי תשמישו ע"י קרקע הרי עכ"פ נעשה ג"כ להחזיק המים שבו ע"י סתימת הברזא ולדבר זה אין תשמישו עם הקרקע וא"כ אף בשעה שהצינורות פתוחים יש חשש שהצינורות של מתכות מקבלים טומאה כיון דתשמישו לפעמים שלא עם הקרקע וכשעושין צינור של עץ שע"י ירדו המים כ"ש למקוה אין חשש אלא שדבר זה אינו מוכרח כ"כ דאף לחומרת הג"ט הנ"ל דנסתם בצד כניסה למקוה הוה קיבול מכ"מ גם קיבול זה משתמש עם הקרקע דהרי ע"י צד הפתוח למעיין הי' יוצאין המים ולא הי' מחזיק כלום רק הלא כשהם יוצאים הם שבים ללכת שהמעיין תמיד זוחל להם א"כ גם אז תשמישו עם הקרקע ונהי דעל מים הנ"ל יש חשש שאובים כיון דעכ"פ מיקרי קיבול ולענין שאובים אין מועיל שימושו עם הקרקע לנוב"י ופרשת מרדכי וב"מ הנ"ל אבל עכ"פ על גוף הצינורות אין חשש קבלת טומאה כיון דאין משמשין כלל רק עם הקרקעי אך יש חשש שלפעמים סותמין בברזא גם מקום הפתוח למעיין והצינור סתום מכל צד ומחזיק מים א"כ אז משתמש בלעדי קרקע וכיון שנעשה גם לזה אינו כלי שתשמישו עם הקרקע דוקא ומק"ט ושוב צריכין להמשיך על סילון עץ בסופו. והן אמת שלשון הנוב"י סי' ק"ט בסופו לענין צינור שיש לו ד' שפות שזה הצינור עיקרו עשוי להיות בו מים ומשו"ה מק"ט משום דעיקרו שיהי' בו מים ואף שעשוי נמי לעבור ע"י מים למקוה דהיינו שמהמעיין הולכים המים להצינור שיש לו השפות ואחר שנתמלא הצינור יוצאים המים למקוה ומשמע מלשון זה דדוקא כשעיקרו להיות בו מים לא הוי תשמישו עם הקרקע וא"כ בנ"ד הרי עיקרי הצינורות עשוים להעביר מים ע"י למקוה רק לפעמים סותמים הצינורות ואז משתמשים להחזיק המים שבו שלא ע"י קרקע ובכה"ג משמע בנוב"י דטהור אבל הרי אינו מוכרח והרי בפ"ח דכלים מ"ט מבואר דפורנה דיש לה לבזביז טמא וביאר בתיו"ט דהיינו תנור שפתחו מצידו וטהור משום דעשוי להשתמש עם הקרקע משא"כ בתנור שפתחו למעלה שמעמיד הקדירה ע"ג ג"כ יעו"ש, ואף דסתם תנור עשוי לאפות בתוכו ושימושו הוא עם הקרקע אפ"ה כיון דמשתמשין גם למעלה ובזה השימוש אין צריך לקרקע טמא ואולי יש לחלק קצת דשאני תנור דנעשה מתחילה להשתמש עם הקרקע אבל לא להתחבר עם הקרקע כמו שמחלק הנוב"י סי' ק"ט שם דמשו"ה בעינן בתנור חיבור דוקא אבל קידם שנתחבר טמא יעו"ש אבל זה דוחק דמשמע עכ"פ לאחר שנתחבר דמי לכל כלים שתשמישן עם הקרקע דטהורים כיון דפורנה שאין לה לבזביז טהור דוקא בפתחו מצידו אבל בפתחו למעלה טמא משום דמעמידין נמי ע"ג מוכח דכל שעשוי לפעמים לתשמיש שאינו עם הקרקע לא מיקרי תשמישו עם הקרקע. ואם כן גם בנ"ד יש לחוש ובאמת שבנוב"י שם נראה דסובר דתנורים שלהם שהי' פתחן למעלה נמי הוה תשמישו עם הקרקע ולדידי' צ"ל הא דתנור של חרס טמא גזיה"כ הוא ודבריו צ"ע שלא הביא כלל דבר התיו"ט וכבר הערותי עליו בספרי שו"ת א"י ח"א סי' פ' ועכ"פ נוב"י לשיטתי' שפיר כתב דצינור שעיקרו עשוי להיות בו מים אבל לפי דברי התיו"ט הנ"ל נראה דכל שעשוי להשתמש תשמיש שאינו עם הקרקע מקבל טומאה באופן דחזי לאצטרופא לחשש שמא לקחו צינורות ישנים שכבר השתמשו בהם ע"כ צריכין לצרף סילון של עץ כ"ש שע"י ירדו המים למקוה וכשאין שום קיבול בצינורות אזי מקוה טהרה היא:

ובעיקר דין היתר להמשיך מים לצינורות הנעשים לקבוע להשתמש עם הקרקע צל"ע בצינורות הקבועים בקרקע לקבל גשמים הנוטפים מלמעלה וע"י הצינורות יזובו למקוה והם של מתכת דנהי דצינורות שממשיכין ע"י מים למקוה או ממעיין שפיר הוי תשמישן עם הקרקע שהרי המים שבמעיין ומקוה בקרקע הם ומחוברין מיקרי כמבואר בכ"ד ע"כ הצינור הזה תשמישו עם הקרקע אבל בממשיך ע"י מי גשמים הרי אינו משמש עם הקרקע כלל שה"ג מהאויר באו ונהי דלא נעשו שאובין כיון שלא נשאבו בכלי אבל עכ"פ אין תשמיש הצינור עם הקרקע ובש"ע מבואר להדיא דאף בממשיך מי גשמים ע"י צינורות כאלו כשר ואולי הכונה צינורות הקבועים בגגות שעיקר המים היורדין לצינור הם מה שנשפך מן הגג עליהם א"כ שימוש הצינורות הוא עם הקרקע דהיינו עם הגג שמחובר לקרקע אבל צינורות שאינם לגגין רק קבועין לקבל מ"ג היורדין באויר חוץ שהצינורות קבועין בכותל או בקרקע צ"ע אם זה הוי תשמישו עם הקרקע ואף שהמ"ג הנופלים על הצינורות כאלה שמחוברין לקרקע אפשר דדין מחובר עליהן כמו מי גשמים שבקרקע שאינם מק"ט כשיש עכ"פ רביעית מטעם מחובר א"כ הצינורות נעשו לשמש עם הקרקע דהמים שעליו הם כקרקע אבל ז"א לפימ"ש לעיל להוכיח מהמשנה פי"ד דכלים דיתידות אהלים דבכה"ג לא הוי תשמישו עם הקרקע כיון שהירינות נעשו כקרקע רק ע"י יתידות וה"נ דכותי' ועוד דלשיטת הרמב"ם ז"ל מ"ג שבקרקע גופא אם אין בהם מ"ס מקבלים טומאה וע' בפ"ק דמקואות והדברים עתיקין א"כ גם מי גשמים היורדין לצינור תלושין מיקרי כ"ז שלא נתהוה מ"ס ובממשיך ממעיין או מנהר ומקוה שפיר הוי תשמישו עם הקרקע דהא ממשיך מקרקע אבל הכא בממשיך מאויר צ"ע ויש לי עוד בזה אריכות דברים ולפי שאינו לענינו לא אאריך בזה ובעיקר הנידון כבר כתבתי הנלפענ"ד:

תוכן העניינים

שות אמרי יושר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה