שות אמרי יושר· רבי מאיר אריק
ח"ב · סימן קמג
א) במקו"ח ס"ס תמ"ה כ' דגידולי חמץ שעבר עלי' הפסח אסורים וז"ל דגידולי אסורי הנאה לכ"ע אסור אפי' למאן דמתיר חליפין דכל דבר שאיסור הנאה גרם לו לבא לעולם כו' יעו"ש ודבריו תמוהים מאוד דהא מבואר בע"ז דף מ"ח לענין ערלה שאם נטע והרכיב והבריך מותר משום זוז"ג וא"כ ה"ה לענין חמץ לאחה"פ דהא לא חמיר מערלה ואף שבתוס' שם ד"ה נטע מפרשו דהא דאם נטע והבריך והרכיב היינו שהרכיב הנטיעה באילן היתר אבל גורם דקרקע לא חשיב להתיר כיון דאינו שוה לגורם דאיסור יעו"ש הא כ' הר"ן שם דלמסקנת הגמ' גם כשאין שווין נמי הוי זוז"ג ושרי יעו"ש א"כ בזרע חמץ לאחה"פ חשיב זוז"ג הזריעה דאיסור וקרקע דהיתר ואף שהרמב"ן מובא בר"ן שם חוכך להחמיר דגם במסקנא בעינן גורמים שווים עכ"פ מידי פלוגתא דרבוותא לא נפיק ושפיר יש להקל עכ"פ בחמץ לאחה"פ משום דהוי סד"ר דספק דפלוגתא הוא, ועיין ברמב"ם פ"ה מה' נדרים הלכה ט"ז האוסר פירותיו על חבירו בין בנדר בין בשבועה הוי גידוליהן וחלופיהן ספק ובהשגת הראב"ד שם כ' ע"ז מיהו קשיא לן כל היכא דאמרינן אסור בגידוליהן אפי' בדבר שזרעו כלה אמאי והא קיי"ל זוז"ג מותר ואם נטע אגוז של ערלה מותר בפירותיו ובכ"מ שם כ' לתרץ וז"ל י"ל הכא בנדרים הוי טעמא משום דקונמות חמירי דמפקעי מידי שיעבוד כדאמרינן בפ' אע"פ ובתרומה אפשר משום דהוי דשיל"מ עכ"ל א"כ בחמץ דלא שייך הני טעמי הגידולין מותרין מטעם זוז"ג פרי דאיסור וקרקע דהיתר אף שאין הגורמים שווים:
ב) וראיתי בשו"ת אבני מלואים סי' ז' שחוכך להחמיר שם כשיטת הרמב"ן הנ"ל דגם למסקנת הגמ' בעינן גורמים שוים וז"ל ולפ"ז אפשר דגם התוס' מודי דאף דאין הגורמם שוים מותר לזרוע ירקות בימות החמה משום דאזלינן בתר עיקר הגורם ואפשר דמה"ט כתבו הפוסקים בפשיטות דזורעים ירקות בימות החמה כמבואר בטש"ע יו"ד סי' קמ"ב ולכאורה תקשי האיך לא הביא דעת התוס' דבכה"ג אסור משום דאין הגורמים שוים אלא משום דבכה"ג מודי דאזלינן בתר עיקר הגורם והקרקע היא עיקר נגד הצל עכ"ל ותמהני שאישתמיט מיני' דין מפורש ביו"ד סי' רצ"ד סעיף י"ב דאם נטע פירות של ערלה הפירות ממנו מותרין דהוי זוז"ג יעו"ש בטו"ז וש"ך דהיינו פרי דאיסור וקרקע דהיתרהרי דעת הש"ע דאף דאין הגורמים שוים הוי זוז"ג כשיטת הר"ן הנ"ל ואינו חושש לשיטת התוס' כלל בזה:
ג) ובגוף דברי הכ"מ הנ"ל שכתב דבתרומה היינו טעמא דהגידולין אסורין משום דהוי דשיל"מ אם כי גיף דבריו תמוהים דבאמת תרומה לא מיקרי דשיל"מ כמ"ש עליו בלח"מ שם, אבל עכ"פ גוף סברתו דבדשיל"מ גם זוז"ג אסור יש לו מקום כיון דזוז"ג מטעם ביטל כמ"ש הר"ן פ' כל הצלמים א"כ בדשיל"מ דאפי' באלף לא בטל לכך גם זוז"ג אסור וכבר האריך בסברא זו באב"מ סי' ו' יעו"ש וא"כ יש לתמוה טובא על הכ"מ שנדחק לומר בנדרים הטעם דקונמות מפקיעי מידי שיעבוד ודבר זה לא מצינו כלל שע"י חומרא זו גם זוז"ג יהי' אסור עדיפא מזה הול"ל דקונמות הוי דשיל"מ לכך אסור כדאמרינן בפסחים דף כ"ז גבי הקדש דזוזו"ג אסור משום דאפי' באלף לא בטיל והיינו משום דהוי דשיל"מ כמ"ש התוס' שם ד"ה הקדש ובאב"מ הנ"ל. ואולי דעת הכ"מ כיון דהרמב"ם שם מיירי באוסר פירותיו על חבירו ובכה"ג לא הוי דשיל"מ כיון דאין ביד הנאסר לשאול על הנדר כמ"ש בשו"ת בר"א הובא בפ"ת סי' ק"ב. אמנם אכתי קשה התינח לדידן דקיי"ל דהמדיר פירותיו על חבירו האיסור חל על המודר לכך לא מקרי דשיל"מ כיון דאין ביד הנאסר לשאול על נדרו אבל לשיטת הרמב"ם גופי' דסובר דהאיסור היא על המדיר כמבואר שיטתו בר"ן נדרים ט"ו ד"ה הלכה א"כ לדידי' גם בכה"ג הוי דשיל"מ ומדוע נדחק הכ"מ לומר טעם חדש דקונמות מפקעי מידי שיעבוד, ואפשר דמשמע לי' לכ"מ דהא דאוסר פירותיו על חבירו הגידולין אסורין מספק היינו אפי' באוסר בקונם ע"ד רבים דאין לו התרה ובכה"ג לא מקרי דשיל"מ וא"כ גם זוז"ג לשתרי ע"כ הוצרך לתרץ משום דקונמות חמירי ומפקעי מידי שיעבוד:
ד) ולענ"ד נראה בזה דהנה הר"ן פ' כל הצלמים כ' וז"ל דכי אמרינן דזוז"ג שרי היינו כשגורם של היתר א"א לו לשוב איסור אבל כל שאפשר לו לשוב איסור אז גורם של היתר בטיל לגבי גורם של איסור כיון שאפשר לו להיות כמוהו ואין גורם של איסור בטיל לגבי היתר כיון שאי אפשר להיות כמוהו דמיא האי מילתא למאי דאמר פ' הקומץ רבה דף כ"ג אר"ח נבילה בטילה בשחוטה שאי אפשר לשחוטה שתעשה נבילה ואין שחוטה בטילה בנבילה כיון שאפשר לנבילה שתעשה שחוטה לכי מסרחא פרחה טומאה כו' ולפ"ז לכאורה בנדרים ל"ש כלל זוז"ג דהיינו פרי דאיסור וקרקע דהיתר דהא הגורם להיתר דהיינו הקרקע אפשר לו להיות איסור דהיינו שיאסר עליו הקרקע בנדר ואפי' באם אין הקרקע שזרע בה של בעל הפירות ואין הוא יכול לאסרו אכתי מי שהקרקע שלו יכול לאסור בנדר ושפיר יכול להיות גורם דקרקע אסור כמו הפרי והפרי דאיסור א"א לו להיות היתר ובכה"ג ל"ש זוז"ג. ונראה דע"כ לא כתב הר"ן דהיכא דהגורם של היתר אפשר לו להיות איסור ל"ש זוז"ג אלא באם הגורם של איסור א"א לו להיות היתר דבכה"ג גורם דאיסור אלים טובא ובטיל גורם דהיתר לגבי גורם דאיסור אבל היכא דגורם של איסור אפשר לו להיות היתר אף שגורם דהיתר אפשר לו להיות איסור שפיר מיקרי זוז"ג ומותר כיון דאין הגורם דאיסור אלים מגורם דהיתר. וא"כ בנדרים כיון דהגורם דאיסור דהיינו הפרי אפשר לו לשוב היתר ע"י שאלה שישאל עליו האוסר לחכם ומתיר הנדר תו לא איכפת לן מה דהגורם דהיתר דהיינו הקרקע אפשר לו להיות איסור ושפיר מיקרי זוז"ג וקושי' הראב"ד הנ"ל בהשגות בתוקפה דהא זוז"ג מותר:
ה) ועפי"ז בנדר ע"ד רבים דליתא בשאלה הגדולין אסורין דל"ש לומר בזה זוז"ג דהא הקרקע נמי אפשר לו להיות איסור ואין גורם דאיסור אפשר לו לשוב היתר ע"י שאלה דהא בנדר ע"ד רבים קיימינן דליתא בשאלה וא"כ בטיל גורם דהיתר לגבי גורם דאיסור כנ"ל. והשתא הך דינא דכתב הרמב"ם ז"ל דאוסר פירותיו על חבירו הגידולין אסורין א"ש ממ"נ דאם מיירי בנדר עד"ר הגידולין אסורין מטעם דאפשר לגורם דהיתר להיות איסור ואין גורם דאיסור יכול להיות היתר ובנדר סתם דישנו בשאלה שפיר הוי זוז"ג דהא כשם דההיתר יכול להיות איסור ה"נ להיפוך יכול האיסור להיות היתר ע"י שאלה הא בכה"ג דמועיל שאלה הו"ל נדרים דשיל"מ דאפי' באלף לא בטיל וה"ה דזוז"ג אסור כיון דמטעם ביטול הלא דשיל"מ לא בטיל וא"ש ממ"נ באין צורך לסברא החדשה של הכ"מ הנ"ל דקונמות חמירי דמפקעי מידי שיעבוד:
ו) ונראה דסברא הנ"ל דכל היכא דההיתר אפשר לו לשוב איסור כיון שהאיסור נמי אפשר לו להיות היתר שפיר הו"ל זוז"ג מוכרח מהא דאמרינן בפסחים כ"ז ע"ב בעי רמי בר חמא מר"ח תנור שהסיקו בעצי הקדש ואפה בו את הפת לרבנן דשרי בקמייתא מאי א"ל הפת אסורה ומאי בין זו לערלה הכי השתא ערלה בטילה במאתים הקדש אפי' באלף לא בטיל ובתוס' שם הקשו מאי חומרא הוא הא מטעם דשיל"מ לא בטיל וכבר ביאר בפנ"י שם ובא"מ דכיון דזוז"ג מטעם ביטול הוא ודשיל"מ לא בטיל ה"ה דזוז"ג נמי אסור בהקדש, והשתא קשה למ"ל להש"ס דטעמא דהקדש דאפי' באלף ל"ב תיפוק לי' דהא התנור דהוא גורם דהיתר נמי אפשר לו להיות איסור כשמקדישו אלא ע"כ כיון דגם עצי הקדש יכולין להיות היתר ע"י שאלה או פדיון שפיר מיקרי זוז"ג ואפשר לתרץ בע"א כיון דסתם תנור הוא מחובר לקרקע ועי' תוס' ב"ב דף ס"ה ד"ה לא מכר שכ' שם דהוי חבור גמור אף דמקבל טומאה מכ"מ לשאר הדברים מחובר הוי יעו"ש וא"כ בתנור אף שמקדישו בעליו מכ"מ אין מועלין בו דתלוש ולבסוף חיברו כי חיבור דמי לענין מעילה כמ"ש רמב"ם רפ"ה מה' מעילה עיי"ש ובכ"מ שם א"כ אין הגורם דהיתר אפשר לו להיות אסור כלל ואע"ג דמבואר בשו"ת הרשב"א הובא בב"י יור"ד סי' רכ"א דאף דאין מעילה במחובר אסורא מיהו איכא יעו"ש כיון דעכ"פ מעילה ליכא ובעצי הקדש איכא נמי מעילה א"א להיות כוותי' קרינן בי' לגבי היתר כיון דא"א להיות כמו האיסור ממש:
ז) ובגוף סברא זו ארווח לך לתרץ קושית התוס' פסחים כ"ז שם אהא דפריך והא מעל המסיק כו' ומשני הבמ"ע בעצי שלמים והקשו התוס' דהו"מ לאוקמי בסתם עצים דאית בהו מעילה ובמזיד ואליבא דר"י ע"ש. ונראה דהנה יש להקשות לבתר דמוקי לבעיא זו אליבי' דר"י דוקא וא"כ ג"כ הא דקאמר לי' רב חסדא הכי השתא ערלה בטילה במאתים הקדש אפי' באלף לא בטיל ומטעם דשיל"מ הוא ג"כ אליבי' דר"י והא לר"י דאית לי' מב"מ לא בטיל ל"ש כלל הדין דדשיל"מ דהא דשיל"מ לכל השיטות אינו רק במב"מ ומב"מ בלא"ה לא בטל לר"י וא"כ לדידי' ליתא כלל לגזירת חז"ל בדשיל"מ והבאתי ראיות לזה במק"א. ומובן בזה דברי הפליתי סי' צ"ב סק"ט שכתב לדחות סברת התוס' בחולין צ"ט דאיסור דרבנן לר"י מב"מ בטל אלא דגם באיסור דרבנן ליב וכתב דהכי מוכח בגמ' ביצה גבי האשה ששאלה מים ומלח לעיסתה יעו"ש ולפום ריהטא דבריו נפלאו דאין שום ראי' משם ועפ"י הנ"ל א"ש דבמשנה ביצה דף ל"ז אמרינן האשה ששאלה תבלין ומים ומלח לעיסתה הרי אלו כרגלי שתיהן ר"י פוטר במים מפני שאין בהם ממש אבל במלח ותבלין מודה כדמפרש בגמ' ד' ל"ט ע"א והנה בש"ס שם פריך ולבטל מים ומלח לגבי העיסה ומשני רב אסי משום דהו"ל דשיל"מ ודשיל"מ אפי' באלף ל"ב וא"כ תקשה אכתי לר"י דמודה במלח ותבלין דלא בטל ואמאי לא לבטל לגבי העיסה ואין לומר דהוי דשיל"מ דהא לר"י ל"ש כלל גזירת דשיל"מ כנ"ל וע"כ צ"ל כיון דמים ומלח לגבי עיסה מקרי מב"מ כמ"ש התוס' שם ד"ה משום בתירוצם השני יעו"ש וא"כ לר"י א"צ לטעם דשיל"מ אלא בלא"ה ל"ב משום דהו"ל מב"מ ולא בטיל וא"כ מוכח דהא דמב"מ ל"ב לר"י הוא אפי' באיסור דרבנן דהא תחומין הוא רק מדרבנן ודו"ק:
ח) נחזור לנ"ד דבסוגיין קשה דהא לר"י גם דשיל"מ בטל אבל באמת ניחא דלבתר דאקומנא כר"י א"צ לטעם דשיל"מ אלא בלא"ה ל"ב משום דהו"ל מב"מ דהנאה הבאה מהעצים הו"ל מב"מ עם הנאת התנור דהא מה"ט הו"ל דשיל"מ דאי הוי מבשא"מ גם דשיל"מ בטל א"כ ממילא לר"י בהא לחוד סגי דהו"ל מב"מ דלא בטל. והא דקאמר ערלה בטילה בר' הא גם בערלה הו"ל מב"מ ול"ב לר"י ומ"ש ערלה מהקדש יש לומר דערלה שאני דכיון דאין עצי ערלה יכולין להיות היתר וגם התנור א"א לו לשוב ערלה לכך הו"ל מבשא"מ כמבואר במנחות כ"ג גבי נבילה בטילה בשחוטה דלר"י מב"מ ל"ב היינו באפשר להיות זה כזה יעו"ש, אבל הקדש אפי' באלף ל"ב משום דהו"ל מב"מ דהא עצי הקדש יכולין להיות היתר ע"י שאלה והתנור יכול להיות הקדש והו"ל מב"מ גמור ולא בטל לר"י (אבל לענין זוז"ג לדידן דמב"מ בטל פשיטא דאפשר להיות זה כזה וזה כזה שפיר בטל כמ"ש לעיל אלא באפשר להיות ההיתר כאיסור והאיסור אינו יכול להיות היתר בכה"ג מסתבר לי' להר"ן דבטל גורם דהיתר גבי גורם דאיסור דגורם דאיסור אלים יותר ולאו מטעם מב"מ כלל דהא מב"מ לדידן בטל והר"ן הביא רק דומיא לסברא זו ממנחות כ"ג והבן):
ט) והנה רי"ח במנחות שם אית לי' לענין מב"מ דבתר מבטל אזלינן דכל שאפשר לו למבטל להיות כבטל הוי מב"מ ואינו בטל וכל שא"א לו להיות כבטל לא מיקרי מב"מ ובטל יעו"ש והשתא נראה דכיון דבע"כ מוכרח לאוקמא בעיא זו באפה בעצי שלמים מאי אליבא דר"י דאמר הקדש במזיד אינו מתחלל לכך מוכרח לאוקמא נמי בעצי שלמים וא"כ שפיר הו"ל מב"מ גמור דהא המבטל דהיינו התנור דהיתרא יכול להיות כמו האיסור דהיינו עצי שלמים דהא עצי שלמים אסורא בעלמא הוא דאית בהן כמו במחובר דליכא מעילה אבל אם מיירי בשאר עצים דאית בהו מעילה רק דמיירי במזיד ולא מעל אבל עכ"פ העצים אית בהו מעילה א"כ אין המבטל דהתנור דהיתרא יכול להיות כמו הבטל דהא התנור אף שמקדישו לית בי' מעילה דאין מעילה במחובר והו"ל מבא"מ ושפיר בטל לר"י וא"כ תיהדר קושיא לדוכתא מה בין זה לערלה:
י) והנה בדברי הר"ן הנ"ל דכל שהגורם דהיתר אפשר לו להיות איסור והאיסור א"א א"א לו להיות היתר בטל לי' גורם דהיתר לגבי איסור יש להקשות בהא דחמרינן בע"א דף מ"ט נטל הימנה עצים אסורה הסיק בה את התנור חדש ותץ כו' וקמייתי בש"ס ראי' מזה דסברי זוז"ג אסור והא הכא לכ"ע אסור דהא בנטל מאשרה מיירי והאשרה א"א לה להיות היתר דהא אשרה דישראל לית לה ביטול ואפי' באשרה דעכו"ם כשבאה ליד ישראל אין לה ביטל עוד והתנור יכול להיות איסור כשיעבדנו מי לשם ע"א דאף דתנור מחובר הוא מ"מ לענין ע"א תלוש ולבסוף חיברו כתלוש חשוב וכדאמר רב המשתחוה לבית בנוי אסרו וע' כ"מ פ"ה ממעילה דמשום חומרא דע"א הוא וע' בשעה"מ פ"ג מה' אישות א"כ ההיתר יכול להיות איסור ולכ"ע אסור אבל בתנור שהסיקו בעצי ערלה דהתנור א"א כו להיות ערלה באמת זוז"ג שרי. ומזה ראי' כיון דאסור לעבוד ע"א לא חשוב אפשר להיות ההיתר כאיסור שיעבדנו מי לע"א כיון דאסור לעבוד לע"א וכבר כתבתי כן בחיבורי שי"ט פ"ז דנגעים מ"ז יעו"ש שהבאתי עוד ראיות לזה: