אור ברסלב
שות אמרי יושר ח"ב › סימן קמא

שות אמרי יושר· רבי מאיר אריק

ח"ב · סימן קמא

סימן קמ

לכ' הר' החריף וכו' מו"ה יוסף בקאפטשיניץ:

ע"ד מאשר כתב על מה שכ' בספרי טל תורה שבת ע"ה כל הכשר להצניעו לאפוקי מאי לאפוקי עצי אשרה ור"פ אמר לאפוקי דם נדה מ"ד עצי אשרה אבל דם נדה מצנע לי' לשונרא ואידך כיון דחלשא לא מצנע לה שפירש"י ז"ל דהמאכיל דם אדם לחתול נעשה חלוש אותו אדם ולולי פירש"י ז"ל הי' נראה לפרש לפי דברי רמב"ן עה"ת ויקרא י"ח פסוק י"ט דדם נדה ארסיי וסם המות וכל בע"ח שישתה ממיו ימות וא"כ האיך קאמר הש"ס הכא דמצנע לשונרא. ויתכן דשונרא לא מזיק לה כמו שאין מזיק לשונרא ארס של מים מגולין כמבואר בע"א ל' וברש"י שם והשתא שפיר קאמר הש"ס כיון דחלשא שעכ"פ שונרא ששותה מים מגולים נעשה חלש כמבואר בע"א ל' א"כ אינו מצנע לה לשונרא עכד"ש. וע"ז כתב רו"מ דרש"י ז"ל הוכרח לפירושו דאי אפשר לפרש כהנ"ל דהא מבואר בשבת קכ"ח דמים מגולין מותר לטלטלן שראוין לחתול הרי דדרך להאכיל לחתול מים מגולין אף שחלשה א"כ ה"ה דם כדה והוי שפיר ראוי להצניע. ואין מזה הכרח דלענין הוצאה בעינן דבר שראוי להצניע לכך דם נדה עכ"פ לא מצנע לי' לשונרא כיון דחלשה אבל לענין טלטול כל דחזו לשונרא בשעת הדחק ג"כ רשאי לטלטל והרי לענין הוצאה מצניעין כמוהו בעינן והיינו אף בדבר שחזו בעינן שיעורא כמבואר שם בשבת ע"ה ולענין טלטול הרי אפילו כל שהוא ממש אינו מוקצה וע"כ דלענין הוצאה בעינן חשיבות טפי. ומ"ש רו"מ ראי' לדברי' משבת ק"ו דחובל חייב בצריך לכלבו ולמה לא אמר דחזי לשונרא כמו שם לענין כשר להצניע וע"כ כשיטת רש"י דדבר הבא מן האדם כשמאכילו לחתול מזיק לאדם וא"כ לא יאכול לחתול רק לכלב דענין זה אינו רק בשיכרא ובשבת ע"ה לא הו"מ לומר דכשר להצניע לכלב דדם נדה ארסיי ומזיק לכלב רק לשונרא אינו מזיק אבל עכ"פ אם נפרש כפירושי הנ"ל דחלשה השונרא מחמת ארס דדם נדה למה אמר בחובל וצריך לכלבו ולא אמר לשונרא. והנה מה שהבין רו"מ מפירוש רש"י דמאכיל דם אדם לחתול דוקא מזיק לאדם ולא במאכיל לכלב, הנה מדברי תוס' נדה י"ז ד"ה שורפן חסיד שכתבו כל דבר הבא מן האדם מזיק לאדם כדאמר בסו"פ כלל גדול גבי דם הנדה איידו דחלשה לא מצנעא לשונרא יעו"ש מוכח דענין ההיזק הוא אם מכלה הדבר מן העולם בדרך שריפה או מאכיל לחיה דהכל הוא ענין ביעור כעין דאמרו בר"פ קמא דב"ק דבוער היינו שן דדברי התוס' הם כפי פירוש רש"י שבת ע"ה וא"כ אם שורפן מזיק לאדם כמו מאכיל לשונרא וא"כ ע"כ שונרא לאו דוקא וה"ה מאכיל לכלב דלא גרע משריפה וא"כ אכתי קשה גם לפי שיטתם למה אמר בחובל וצריך לכלבו דהרי אינו מאכיל לכלב דם אדם משום שמזיק. ואם אעפ"כ עשה כן ואינו חושש למה שמזיק לאדם הול"ל בחובל לשונרא והנה אף דיש לומר דלכלבו לאו דוקא דה"ה לשונרא מכ"מ שינויא דחיקא לא משנינא ובפרט לפימ"ש רשב"א בחולין דף נ"ג דשונרא שכיח טפי בבתים מכלבא הו"ל למינקט מידי דשכיח טפי אבל נראה דלחבול אדם או אפילו בהמה להוציא מהן דם להאכיל לשונרא זה כא עביד אינש ובשביל כלבו שכיח טפי דכלבים הי' נחוצים אז בימים קדמונים לשמור צאנם כדאיתא בב"מ צ"ד כך וכך כלבא איכא בהדן ובמד"ר בראשית פ' ע"ג דלכל עדר צאן צריכים שני כלבים לשמירה יעו"ש ואף דמזיק לאדם מכ"מ כיון שצריך לו ביותר לכלבים אינו ועוד דאפשר דהא דדבר הבא מן האדם חושש, מזיק לאדם היינו לאדם שבא ממנו לא לאדם שמאכילו לשונרא או לכלב והשתא זה שחובל בחבירו הרי אינו חושש לטובת חבירו שהרי חובלו ומכ"ש שלא יחוש למה שמזיק לחבירו מה שמאכיל דבר הבא ממנו. ועכ"פ אין שום סתירה לפירושי הנ"ל רק נראה טפי דרש"י ז"ל אינו סובר כלל כי דם נדה סם המות וגם אם הי' סם המות הי' מזיק ג"כ לשונרא אף דלשונרא אין ארס מזיק היינו ארס נחש משום דחתול אכול נחשים גופייהו כמ"ש רש"י ז"ל בשבת קכ"ח אבל שאר ארס אין הבדל בין שונרא לשאר בהמה וחיה ולכך הוכרח לפרש בפירושו אבל לדעת רמב"ן ז"ל דדם נדה ארסיי ומזיק לבע"ח וא"כ לדידי' ע"כ הא דדם כדה חזו לשונרא היינו משום דאינו מזיק לה ארס זה כמו ארס נחש הוא מפרש כיון דחלשא לא מצנע לא כפירושי הנ"ל דחלשא השונרא. ולפי שיטת רש"י ז"ל דדם נדה אינו סם המות כלל לא תקשה למה נקיט דוקא שונרא ולא לכלב משום דשונרא שכיח טפי בבתים כמ"ש לעיל וחובל בחבירו או בבהמה כ"ש שיחבול בשביל שונרא רק (עבור כלב דיש לו צורך בו טפי וכנ"ל. וראיתי ברשב"א שבת קכ"ח אהא דאמרינן שם בשר תפל אסור לטלטלו וגרס שם בשר תפוח וטעמא דאסור לטלטל דמיירי בתפח מחמת נחש שאכל ממנו דלא מאכילו אפילו לכלבים דמייתו ולכך אינו משהה אותו לחיה דלמא ישתו ממנו כלבים וברייתא שם דבשר תפוח מותר לטלטלו דחזו לחיה מיירי מוי בארס כחש וברייתא לא שמיע לי' לרב חסדא יעו"ש, ומוכח מרשב"א דחיה גם מים מגולים לא יזיקו לה כמו לשונרא והא דנקט בבשר תפוח דחזו לחיה ובמים מגולין לחתול אורחא דמלתא נקט דבשר מאכיל לחיה ומים לחתול וצ"ע דמנ"ל לרשב"א הא דלפי טעם רש"י חתול אינו מזיק מים מגולים משום דאכלה לנחשים גופייהו ומנלן זה בכל חיה, ועוד דהא לחכמים דר"מ בפ"ח דכלאים כלב מין חיה ואפ"ה כתב רשב"א גופא דכלב מיית מבשר תפוח מחמת נחש. ועכ"פ מהא דנאיד רש"י ז"ל בשבת ע"ה לפרש כפירושי הנ"ל נראה משום דלא ניחא כלל לומר דדם נדה סם המות ולשונרא אינו מזיק ארס זה כמו ארס נחש דל"ד ועוד דהרי לנכרים אינו מזיק גילוי כדאי' בע"א כ"א דאכלו שקו"ר חביל גופייהו וא"כ גם דם נדה רא מזיק כהם לפי הנ"ל, ולשון רמב"ן גופא דממית כל בע"ח לא משמע כן רק לרמב"ן ע"כ מוכרח לומר דלשונרא אינו מזיק דם נדה למות מחמת זה מדקאמר בש"ס דמצנע לה לשונרא. וע' בירושלמי תרומות פ"ח דמים מגולים לא ישקה לגוי ובש"ס דילן ע"א ו' דמייתי ג"כ ברייתא זו דמים מגולים לא ירביץ בתוך ביתו נשמט הא דלא ישקה לגוי משום דש"ס דילן לשיטתו דלנכרי אינו מזיק וירושלמי אינו סובר כן. ואולי גם לש"ס דילן היינו דלא מייתי מארס גילוי אבל מזיקו להם ע"כ אסור להשקותו לגוי ולהזיק לו אבל צ"ע שנשמט בש"ס דילן הא דלא ישקה לגוי:

ולפי שיטת רש"י ותוס' נדה י"ז הנ"ל נראה דמגלח שערו אין לו לשרפם דהא דבר הבא מן האדם מזיק לאדם רק דבצפרנים התירו לבל יזיק לאשה עוברה אבל בשערות דאינו מזיק לשום אדם ממילא אסור לשרפן לבל יזיק לעצמו וראיתי כמה ב"א שנוהגין לשרפן:

ב) ומה שהקשה כ"ת ע"ד רש"י שבת ק"ו שכ' אהא דחובל בצריך לכלבו בחובל באדם ולא בפשיטו' בחובל בחיה ועוף. לק"מ לפי ל"א דברש"י, שבת ק"ז חובל בבהמה וחיה ועוף חייב משום צובע א"כ אינו מקלקל כלל רק בחובל באדם הוי קלקול והוצרך לאוקמי בצריך לכלבו:

ג) ומה שהעיר ע"ד תוס' חולין י"א ד"ה לחוש בסוה"ד הקשה ריב"ם דהכא ילפינין מרוצח ועדים זוממין דאזלינן בתר רובא אף בדיני נפשות וכו' ולמה שבקו לימוד הקדום דיליף ממכה אביו ואמו דגם משם מוכח דאזלינן בתר רובא אף בדיני נפשות. יש לומר דהנה יש לחלק דרוב שכבר הוחזק לענין איסור שוב מועיל נמי לדיני נפשות אבל רוב דלא החזיק עדיין אינו מועיל לדיני נפשות וכעין שכ' הפלאה לכתובות ט"ו לענין ממון דאין הולכין אחר הרוב מכ"מ בכבר הוחזק אזלינן בתרי' והארכתי בזה בחדושי לסנהדרין ס"ט. והשתא רוב בעילות אחר הבעל ואמרינן דזה אבי' הוא הרי הוחזק מאז לענין כמה דברים דצריך לכבד אבי' ואמו וכן הוחזק לענין איסור שאסור לו לבוא על אמו וכיון שכן כשהכה אבי' אזלינן בתר רוב שכבר החזקנו מאז שנולד שזה בנו ומכ"מ ילפינן שפיר משם דאזלינן בתר רוב. דאם לא אזלינן בתר רוב ל"ש לומר שכבר הוחזק כיון דמעולם לא סמכינן על הרוב אבל כאן דידענו דאזלינן בתר רובא מהלמ"מ או מקרא דאחרי רבים כמ"ש רש"י שם שוב יש לומר דבד"נ לא אזלינין בתר רוב רק במכה אבי' ואמו שכבר הוחזק מאז וא"כ ל"ק מה דנסקלין בנשרפין ידונו בסקילה אף דרוב נשרפין דהא רוב זה לא הוחזק אבל הלימוד מרוצח וע"ז מוכח דאזלינן בתר רובא בד"נ אף שלא הוחזק דברוצח יש לומר דלמא המוכה נעשה טריפה טרם שנהרג וכן בעדים זוממין דלמא הך דאסהידו בי' טריפה ורוב זה לא הוחזק לענין שום דבר דאין שום כ"מ אם הוא טריפה או כשר ואפ"ה אזלינן בתר רוב בד"נ וע"ז הקשו מהא דנסקלין שנתערבו וכו' כנלע"ד:

תוכן העניינים

שות אמרי יושר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה