אור ברסלב
שות אמרי יושר ח"ב › סימן קלד

שות אמרי יושר· רבי מאיר אריק

ח"ב · סימן קלד

סימן קלג

לכבוד הרב הה"ג המובהק וכו' מו"ה שמואל אהרן מיללער נ"י אבד"ק לאבאווא:

ע"ד שאלתו בד"מ שבא לפניו בראובן שאמר לשמעון דודו וביקש ממנו טובה שילוה לו סך מסיום כי נזדמן לו לקנות שדה בזול והלך שמעון אתו ללוי בהערמה שילוה לו סך מסיום לצורך מסחר סוסים ואם יקנה ויהי' ריוח הרבה ויתן לו בעוד איזה ימים עם סך מאה אלפים מרק ריוח ונתן לו, והוא נתן המעות אח"כ בסתר לראובן שיקנה לו השדה והוא יתן הקרן והריוח הנ"ל ללוי וכעת רוצה ראובן ליתן המעות הנ"ל הקרן עם הריוח ללוי ולוי חושש משום איסור רבית. והנה מדברי כת"ר נראה דפשיטא לי' דאם הי' שמעון עושה מסחר מסוסים כאשר אמר ללוי הי' צריך ליתן ללוי הסך שהבטיחו, אשר ע"כ דן כת"ר דעכ"פ יוכל לוי להשביע את שמעון שלא עשה המסחר מסוסים כי אין לוי מחיוב להאמין לו שמסר המעות לראובן לקנות שדה. ולענ"ד גם אם הי' שמעון עושה מסחר הסוסים והרויח סך רב נהי דרבית קציצה אין כאן דהא לא הבטיח לו ליתן רק מהריוח אבל עכ"פ א"ר הוי כי לפי ציור הענין נראה כי לא נחית המלוה כלל בתורת עסקא לריוח ולהפסד רק לריוח כשיהי' ריוח יתן לו אבל הפסד לא קיבל עלי' כלל ובכה"ג הוי א"ר, כמפורש בס' קע"ז סעי' ו' דאם הנותן אינו מקבל עלי' אחריות זולא ואונסין עכ"פ מחצי המלוה שהוא פקדון אף שהבטיח לו רק מהריוח כשיהי' הוי א"ר וכן מפורש בש"ע הרב ז"ל ה' רבית סי' מ"א עיי"ש, ואף אם אפשר שגם שמעון הניח קצת ממעותיו בהעסק אף דמבואר ביו"ד סי' קע"ז סעי' ג' דבכה"ג הוי כשותפין היינו לענין שא"צ ליתן לו שכר עמלו אבל אסור ליטול יותר בריוח מבהפסד כמ"ש חו"ד שם ס"ק ד' ומכ"ש בכה"ג שאין לו אחריות מהפסד כלל ודברי הח"א בזה כלל קמ"ב סעי' כ"ג דכ' דבכה"ג מותר לחלק כמו שירצו אף שיקח יותר בריוח מבהפסד תמוהים ובפרט בנ"ד אינו ידוע כלל אם נתן גם שמעון מעות ולא הי' מדובר מזה כלל ודאי הוי אבק רבית. ואולי אפשר דעת כת"ר דכיון דהנותן אמר בפירוש שאינו רוצה ברבית ואמר כן נתינה מסתמא הי' כוונתו שיהי' לו חלק גם בהפסד כדמצינו כה"ג ביו"ד בשטר שכתוב בו פלגא באגר ופלגא בהפסד דאם אדם גדול הוא אמרינן דכוונתו הי' בדרך היתר פלגא באגר ותרי תילתי בהפסד וה"נ כשאמר בפירוש שאינו רוצה ברבית אף שאינו אדם גדול יש לומר כן. ואם נימא כן נראה דגם ראובן יוכל ליתן הריוח ללוי אף שאמר לו שמעון בשעת שנתן לו המעות שיתן הוא הריוח ללוי ולא עשה שום היתר דכמו שקיבל הוא המעות בהיתר מלוי כן נתנם הוא לראובן כמ"ש ט"ז כה"ג ביו"ד סי' ק"ע ס"ק ד', ול"ד להא דמבואר בס' קע"ז סעי' ה' בשינה הכל לעצמו דזה דוקא באומר בפני עדים שעושה לעצמו אבל בסתמא אף שאמר לו למסחר סוסים ועשה מסחר אחר לא נפקע עי"ז העסקא. אך לפענ"ד קשה לדמות הא מלתא להא דפלגא באגר ובהפסד שביו"ד סי' קע"ז סעי' כ"ה דשם עכ"פ מבואר בשטר שהי' בעסקא ובנ"ד כפי הוצעת הענין נראה שאין הדבר בעסקא כלל רק הכל הלואה וכשיהי' ריוח יתן לו והוי עכ"פ א"ר לכן מה שרצה כת"ר לדון מעעם גרמא ששמעון גרם היזק ללוי שהטעהו דהא הכא אף אם הי' עושה כמו שאמר ללוי לעסוק במסחר סוסים ג"כ לא הי' ללוי זכות בריוח דהוי א"ר ואף אם נתן לו מעצמו אינו רשאי ליקח ול"ד לפקדון שהפקיד אצל חבירו דאם רוצה הנפקד ליתן מהריוח רשאי לקבל כמבואר ביו"ד סי' קע"ז סעי' י"ט כמ"ש בחו"ד שם דשם לא הי' תנאי וגם אין שם הלואה ע"ז אבל בהלואה או בתנאי הקדום שיתן לו אסור עיי"ש בחו"ד ס"ק נ"ט:

ב) ומה שהעיר כת"ר על ש"ך סי' שפ"ו דד"ג בשוגג לא קנסו מתוס' ב"ק דף ק' בשם ר"י דמטעם השא"נ חייב רק במזיד וע"כ דהוי היזק ניכר ואכתי הא הוי רק גרמי ור"י הא אית לי' דד"ג רק מדרבנן, לפענ"ד יש לומר דהא שם באמת אתרו בי' גדור ואעפי"כ יתכן ששכח אח"כ ההתראה ונתייאוש אף דהוי פשיעה מכ"מ אינו מזיד גמור ובהשא"נ כיון דכל הטעם שלא יהי' כ"א וא' הולך לא חייבו רק במזיד גמור:

אבל בדד"ג נראה דעכ"פ בפשיעה חייב אף שאינו מזיד כדאשכחן במראה דינר לשולחנו דחייב משום דהוי פשיעה דלא הי' לו לייעץ ועי' ש"ך סי' קכ"ט ס"ק ח' ועימ"ש בספרי מנחת פתים לחו"מ סי' ר"ט סעי' ד'. ומ"ש כת"ר דכוונת תוס' דדוקא במזיד חייב היינו דגרמו בהשא"נ פטור לכ"ע דהוי כמו גורם דגורם, הנה הערותי בזה בספרי מ"פ לחו"מ סי' שפ"ה באריכות אבל הבאתי שם מדברי ריטב"א גיטין י"ג בשם הר"פ דמבואר להיפוך דגרמו בהשא"נ חייב ועמ"ש שם מדברי השערי משפט סי' קע"ו ואין הזמן גרמא להאריך יותר:

ג) ומה שכתב כת"ר בשם הרדב"ז ח"ג סי' תקכ"ו דמחמיר לענין ריחא בבשר בחלב דדוקא בשר שחיטה בנבילה מקילין דאין האיסור ניכר אבל הכא ניכר הטעם ומשו"ה אף בדיעבד אסור וכת"ר מסופק לדינא אם להורות כן. הנה הרדב"ז שם כתב טעם הנ"ל וגם כתב עוד טעם דבב"ח חמור טפי משום דמורה בי' התירה דזה מותר בפ"ע וזה מותר בפ"ע כמו שהחמירו בו שלא להעלותי' ע"ש אחד כמ"ש הר"ן יעו"ש ופשוט דלהאי טעמא בתרא הוי רק מלתא דלכתחילה ואין לאסור בדיעבד רק לטעם הראשון כתב שם לאסור אף בדיעבד אך להלכה למעשה כראה שם ברדב"ז בסוף התשובה דאינו אוסר בדיעבד דז"ל שם ונראה לי שוודאי פוסקים כהרי"ף והרמב"ם דס"ל דריחא לאו מלתא הוא בכל גווני בין בשר ובין גבינה וכן בכל האיסורין ואסרו לכתחילה והתירו בדיעבד וכו' יעוי"ש לכן להלכה למעשה אין לנו רק כהכרעת רמ"א ז"ל שגם ה רדב"ז גופא נראה שאינו מחמיר בדיעבד: ג) וע"ד אשר נסתפק כת"ר בישראל שקנה דבר מנכרי בכסף ואח"כ מסרו הנכרי לישראל אחר אם הוי קנין ומוציאים מיד השני. הנה בנה"מ סו"ס קצ"ד כתב להדיא דמהני מטעם דהוי סטימתא וכ"ה בדיניהם יעוי"ש שהביא כן מתשו' הרמב"ן במיוחסת סי' רכ"ה. והנה בטעם סטימתא אינו ברור כיון דישראל מישראל לא נהגו לקנות בכסף אבל כיון דמדד"מ כן ממילא כשקנה מנכרי בכסף אומרים לו כך דינכם וזכה הישראל הראשון ומוציאין מיד השני רק דהרמב"ן כתב דאינו קנין גמור לחיוב עי"ז בבכורה והדברים עתיקין ועי' בתשו' עטר"ח יו"ד סי' כ"ד ובספרי שו"ת אמרי יושר ח"א סי' ע"ח בזה והאי דינא דכדיניהם דנין לי' הוא דין גמור בכל דבר אף שאח"כ נוגע גם לישראל מכ"מ כבר זכה הראשון מכח זה דאז הי' דנין לענין נכרי וע' ש"ך חו"מ סי' קכ"ו ס"ק צ"ט כתב כן להדיא ואף שפיקפוק שם קצת דלענין ישראל חבירו ל"ח כן היינו כגון שהוציא הנכרי אח"כ מיד ישראל הלוה המעות אין מחיוב לשלם לו כיון דהוציא ממנו באונס. אבל הכא שקונה הישראל השני במזיד וודאי דמוציאין כיון דזכה הראשון ואולי אף בלא ידע מוציאין ול"ד לשם דשם הרי תיכף בשעה שמכר הנכרי השטר אשר לו על ישראל הרי כבר אז הי' ענין לדון דאולי יוציא הנכרי מיד הלוה ולא דנו אז כדין דיניהם רק לגבי נכרי גופא המוכר אבל הכא בשעה שמכר הנכרי לא הי' שום ישראל אחר בזה הענין רק אח"כ קנה הישראל השני בכה"ג וודאי אזלינן בתר דיניהם כיון דהענין בעצם לא הי' נוגע רק לענין נכרי ועי' בזל"א חו"מ ח"ג אות ג' ד"ה ערבי ואינו ת"י כעת ועי' נה"מ סי' ס"ו ובחו"ד סי' קס"ט ס"ק י' כתב מבואר דישראל לגבי נכרי כדיניהם דנין לי' הוי דין גמור ואם בא אח"כ זה לישראל אחר הוי גזל יעוי"ש:

תוכן העניינים

שות אמרי יושר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה