שות אמרי יושר· רבי מאיר אריק
ח"ב · סימן קכג
לכ' הרב הה"ג המובהק וכו' מו"ה שמואל אהרן מיללער נ"י אבד"ק לאבאווא:
אשר תמה כת"ר ע"ד הרי"ם שהבאתי בספרי שו"ת אמרי יושר, ח"א סי' קי"א שהבין מדברי מהרא"י בפו"כ סו"ס קל"ט דבנתכוין להעיד אם ניסת ל"ת כיון דר"ל מתיר בכה"ג בש"ס דילן, וכתב כת"ר דכוונת תה"ד דוקא בצירוף דאמדנות שהגיד הנכרי והרמ"א ז"ל סעיף ט"ו העתיק דברי תה"ד ול"ק מה שהערותי בספרי שם שהרמ"א אינו סובר כתה"ד והאריך בזה:
והנה ז"ל מהרא"י בסופו ועוד דקשה הדבר קצת לגרוע האי סהדותא דגוי מטעם ששאלוהו ממים שאין להם סוף ורבי אחא בירושלמי לא קפיד אשאלהו ור"ל בתלמודא דידן מתיר אפילו מתכוין להעיד ובמשאל"ס ליכא מאן דשר מכל הלין נראה כיון דאינסבא האי אתתא עפ"י חכם לית עכ"ל. ולשון ועוד וכו' משמע וודאי דגם בלעדי זאת שכ' תה"ד דעובדא דנפיק עלי' קלא דלא פסוק וזה כמה שנים שנשתקע שמו ואבד זכרו דזה גופא הוי כמשאל"ס גם בלי העדאת הנכרי כלל דמכ"מ אעפ"י שהי' שאלה גמורה מכ"מ לרב אחא בירושלמי אף בשאלוהו לנכרי מתיר וכיון דרב אחא התיר אף דבש"ס דילן לא נראה כן מעובדא דפונדקית הוא משום מסל"ת מכ"מ לא גרע זה ממשאל"ס דבדיעבד אשתו מותרת והוסיף לומר דהא בתלמוד דידן מתיר ר"ל בנתכוין להעיד ובמשאל"ס ליכא מאן דמתיר לכתחילה, ועכ"ז בדיעבד ל"ת, ע"כ גם הכא כיון דבכה"ג מתיר רב אחא לכתחלה ובמתכוין להעיד מתיר ר"ל יש לומר דלא גרע ממשאל"ס דבדיעבד מותר וזה נראה להדיא במהרא"י דועוד היינו אף בלי ההיתר דנשתקע זכרו וכל הנ"ל שחידוש התה"ד. ועפי"ז לגירסא הכתובה במהרא"י רב אחא יפלא דהרי טעמא דר"א דעשו אותה כחי היינו משום דהוציאה להם מקלו ותרמילו והוי רגל"ד וא"כ הכא בלי היתר התה"ד משום אומדנא דנשתקע זכרו אין רב אחא מתיר כלל ועי"ז נדחקתי לומר בספרי הנ"ל, שצ"ל במהרא"י ור"י בירושלמי כמו שביארתי שם, ובראשית התשובה של מהרא"י שכ' ואיכא למימר דאף רב אחא בירושלמי מודה לזה. זה הוא כפי הגירסא הכתובה לפי מ"ש המהרא"י שם דמה שאומר הנכרי כמה סימנים בהריגתו אין זה כהוצאת מקלו ותרמילו כי אמירתו לאו כלום הוא והכל משקר א"כ ל"ד לר"א אבל בסוף התשובה יפלא מה ענין רב אחא לכאן הרי אמירת הנכרי לאו כלום הוא והסימנים שאמר לא מיקרי רגל"ד. והאי אומדנא דכתב התה"ד אח"כ הר"ז מועיל לבדו אף בלי העדאת העד ולכן קאמר ותו. וא"כ מה ענין רב אחא לכאן ועי' בחמ"ח ובי"ש סו"ס ט"ו דפשיטא להו דבאי מדנות שיש לנו ע"י נשתקע זכרו וקלא דלא פסיק בניסת בדיעבד בלי שום עדות לית, וזה דחקנו להגיה ר"ל או ר"י כפי הגירסאות בירושלמי דמקיל אף ע"י שאלה בלי אומדנות והוכחות:
אמנם גם אם נניח הגירסא רב אחא גם בסופו כמ"ש כת"ר ע"כ נצריך לומר דתה"ד בסופו במ"ש ועוד חזר בו קצת ממ"ש תחילה וסובר דגם אומדנות שאומר הנכרי הוי אומדנא כמו הוצאת מקלו ותרמילו ובכה"ג מתיר רב אחא ע"י שאלה א"כ נהי דבש"ס דילן הטעם משום מסל"ת ובשאלה גמורה כמו שם ליתא להיתר זה, אבל עכ"פ לא גרע ממשאל"ס דבדיעבד אשתו מותרת. ואף שהדבר דחוק קצת לומר שמהרא"י חזר בו עכ"ז בכדי שלא להגיה מסתבר לומר כן וכמ"ש כת"ר. אבל עכ"פ במתכוין להעיד בלי שאלה כלל נראה להדיא מן מהרא"י דאם ניסת ל"ת אף בלי שום הגדת אומדנות מדקאמר ור"ל בתלמידא דידן מתיר אפילו במתכוין להעיד ובמים שאל"ס ליכא מאן דמתיר, נראה להדיא כמו שהבין הרי"ם ז"ל דזה גופא הוי כמשאל"ס. ולפי מה שהבין כת"ר דמודה מהרא"י דע"י שאלה או כיון להעיד בלי שאלה אם ניסת תצא, א"כ מה זה כתב המהרא"י ובמשאל"ס ליכא מאן דמתיר הרי מוכח דכל סברתו כיון דאיכא אמוראי דמתירין בדיעבד מסתבר דגם למאן דאוסר אם ניסת ל"ת. ובזה באמת ניחא דברי הרמ"א סעי' ט"ו שכ' באם שאלו ישראל והעכו"ם הגיד שמת והגיד אומדנות המוכיחות אעפ"י שאינו מיקרי מסל"ת כו' מכ"מ אם עברה וניסת עפ"י חכם שהתירה ל"ת אם יש ראיות ואומדנות שמת דהבין דברי מהרא"י דע"י שאלה בעינן אומדנות רק סגי באומדנות שאומר הנכרי סימנים שבשעת מיתתו. וכת"ר הבין דברי רמ"א דתרווייהו בעינן אומדנות והוכחות שאומר הנכרי בשעת מיתתו וגם יש לנו אומדנות והוכחות כענין נשתקע זכרו. וז"א לפימ"ש הח"מ וב"ש שם דבאומדנות והוכחות שיש לנו אף בלי שוב עדות בדיעבד ל"ת. ובע"כ צ"ל לדבריהם דרמ"א לצדדין קתני דאומדנות מוכיחות שאומר הנכרי מהני כצירף זה דהוי ע"י שאלה, כיון דלא נתכוין להתיר וכשיש אומדנות והוכחות גמורות לנו דנשתקע זכרו וככל הנ"ל אף בלי עד כלל ל"ת. ולפי הבנת כת"ר במהרא"י אין שום נ"מ כלל אם ע"י שאלה או כיון להעיד דהרי גם ע"י שאלה אם ניסת תצא, וכן בכיון להעיד בלי שאלה, א"כ כל דברי המהרא"י בסופו בכיון להעיד דעדיף ממשאל"ס אין שום נ"מ בזה וכן לשון הרמ"א ששאלוהו ישראל מסל"ת דהוי לי' לומר נכרי שהעיד שלא במסל"ת וגם לשון הרמ"א שם, אעפ"י שאינו מיקרי מסל"ת וכו' והו"ל לומר אעפ"י שאינו מסל"ת נראה דבאמת ע"י שאלה כיון דלא נתכוין להתיר הוי קצת מסל"ת לענין דיעבד, עכ"פ בצירף אומדנות שמגיד הנכרי, רק דאינו מיקרי מסל"ת לדידן דאוסרין ע"י שאלה, אף בלא נתכוין להתיר, באופן דלפי"ז נראה לחידושו של מהרא"י בנתכוין להעיד בלי שום שאלה אם ניסת ל"ת וע"י שאלה חמיר טפי ובעינן עכ"פ שהנכרי יגיד אומדנות, אף שבאמת הוא רק סמך קל כי יתכן שמשקר הכל, מכ"מ כיון דלא נתכוין להתיר גם זה מהני' ועכ"פ גם לפי"ז יש מקום בצד היתר בערכאות אף ע"י שאלת ישראל כשנכתב בכתב סימנים יום מיתתו וסיבת מיתתו וקבורתו וכדומה דזה בכלל הגיד אומדנות המוכיחות:
ב) מ"ש כת"ר דרב יוסף ביבמות דף כ"ה דמכשיר גזלן לעדות אשה. יתכן דהיינו בנתכוין להעיד דנראה ביבמות קכ"ב דסובר כר"ל דזה דנתכוין להעיד הוי מסל"ת. הנה אם נימא דסובר כר"ל נראה ודאי דגזלן כיון דכשר במסל"ת כמ"ש הרי"ף ה"ה בנתכוין להעיד אבל רב יוסף דמכשיר ע"כ היינו אף בנתכוין להתיר דהרי המשנה שם מת הרגתי' מיירו אף במתכוין להעיד ולהתיר דומיא דמביא גט לאשתו ואמר בפ"נ ובפ"נ דשם וודאי הוי מתכוין להתיר כמ"ש בנמו"י שם וע"ז משני רב יוסף שאני עדות אשה דהקילו רבנן מוכרח דבכל גוונא גזלן כשר לעדות אשה. ובאמת בטעמא דרב יוסף יש לומר בפשיטות דהרי באיסורין קיי"ל דרשע כשר להעיד כמבואר בש"ך יו"ד סי' קכ"ז וכיון דכשר באיסורין ע"כ קושטא קאמר, א"כ מדוע לא יוכשר לעדות אשה כמו מסל"ת והרי אדרבא לענין איסורין בדאו' אין מסל"ת נאמן ובעדות אשה נאמן ועי' ט"ז יו"ד סי' צ"ח נראה דסובר דגם באיסור תורה נאמן ועי' חוו"ד שם ס"ק א' שכתב ג"כ כן, אבל הדבר תמוה דבכל הפוסקים מבואר בדאו' אין נכרי מסל"ת נאמן וצ"ע וכן אשכחן לענין קטן דאינו נאמן אף במסל"ת באיסור תורה ובעדות אשה בהגיע לעונת הפעוטות אף באינו מסל"ת נאמן לכ"ע כמ"ש הט"ז סי' י"ז סעי' י"ג, ושו"ר אח"כ בשו"ת הרי"ם ז"ל שהעיר קצת בזה ואינו תח"י כעת. ואפשר דמשו"ה כתב רש"י סופ"ק דר"ה בגזלן דפסול לעדות אשה משום דחציף לעבור בפרהסיא דסובר כיון דרשע מעיד באיסורין להתיר ה"ת בעדות אשה ובחציף לעבור בפרהסיא אפשר דגם באיסורין אינו נאמן וצ"ע בזה:
ג) בדבר שדרש כת"ר חוו"ד אם מותר ע"י נכרי להמשיך מים למקוה ע"י דף דמבואר ביו"ד סעי' מ"ח דאסור משום דהאדם מק"ט ונכרי אין מק"ט מה"ת אף שמק"ט מד"ס כמ"ש תוס' ב"ב דף כ' מכ"מ דבר המק"ט מד"ס מותר להזחיל כמ"ש ש"ך ס"ק ק"ד לענין דף. הנה בס' מי השילוח הביאו בתשו' בי"ש יו"ד ח"ב סי' ע"ו כתב בפשיטות דשרי ע"י נכרי דאינו מק"ט והבי"ש הסכים לזה ולי צ"ע דגם ע"י דבר המק"ט מדברי סופרים נלע"ד להחמיר כמ"ש בספרי שירי טהרה פ"ה דמקוואות מ"ה במשנה דנוטפין שעשאן זוחלין ועל הקושיא מדף יש לומר דמיירי בדף של נחתומים דאינו מק"ט אף מד"ס גם יש לומר דנכרי חמור יותר מדף כיון דהוא אה"ט מדבריהם ואינו מוכרח דהא לענין חוצץ בחלון נכרי חוצץ משום דטומאתו רק מדבריהם אף דהוא אה"ט כמ"ש תוס' שם והר"ש בפי"ג באהלות מ"ה. והמ"ש דמיקל בזה בפשיטות נראה דזה עפ"י שיטתו דלענין מקוה דבעינן הוי' ע"י טהרה היינו רק דבר המק"ט, אבל דבר טמא בעצם ואינו מק"ט הוי שפיר הוויתו ע"י טהרה והבאתי דבריו בספרי שי"ט במשנה הנ"ל ונכרי אף דהוי כזב מכ"מ אינו מקבל שום טומאה כלל אף מד"ס כמבואר בפסחים במשנה דגר טובל ואוכל לערב יעו"ש ומוכרח דנכרי אינו מקבל שום טומאה מה"ת ולא מדרבנן רק דגזרו עלי' טומאת זב אבל בספרי הנ"ל הארכתו לסתור חידושו והבאתי מדברי הא"ז דאין לחלק בזה, ואף שמדברי הרמב"ם יש ראי' לזה מתוספתא דמזחילין ע"ג המת וע"כ כנ"ל דמת אינו מק"ט ומ"מ כיון דהש"ך מקיל בדבר המק"ט מד"ס יש להקל בזה ביותר ועכ"ז לכתחלה יש להחמיר לעשות במקוה עצהי"ט. ועפ"י הנ"ל דנכרי אינו מק"ט אף מד"ס רק שחז"ל גזרו עלי' טומאה יש לתרץ הא דחגיגה דף י"ח דבעי מאי להטביל מחטין וצנורות בראשו של ראשון מטעם גוד אסיק וקשה הא הוי השקה ע"ג דבר המק"ט ולהנ"ל יתכן דמיירי בנכרי שבא להתגייר וטבל לפני מילה דלכמה פוסקים מהני הטבילה ולפי הש"ס בע"א דף נ"ז במלו ולא טבלו רוקן ומדרסן טהור יעוי"ש דהקילו בזה אף שאינו גר עדיין:
א"כ ה"ה בטבלו לפני מילה רוקן ומדרסן טהור ובכה"ג הוי המקוה ע"י טהרה אף מדרבנן אך מדברי רש"י בע"א שם שכ' במלו ולא טבלו דהוי מילתא דל"ש (ועמ"ש בס' טל תורה דכוונתו דגוף הגירות ל"ש) יש לומר דטבלו לפני מילה שפיר גזרו וצ"ע:
סי' קכ"ד:
לכבוד הרב החו"ב מו"ה ראובן מרגליות נ"י ע"ר:
השאלה בדבר מכירת חמץ כל מין ומין כדת ושכירות קרקע ואחר הפסח ראה ששכח לחתום שמו על השטר. הנה תשו' שו"מ שהביא רו"מ אינו ת"י אבל לדעתי הדבר פשוט שהחמץ מותר דשכירות קרקע לא בעי' שטר כמבואר בחו"מ סי' קצ"ה והרי קיבל כסף אדראן ונקנה לו הקרקע בכסף אף במקום שדרכן לכתוב שטר ואף שדעת ש"ך וטו"ז וב"ח חו"מ סי' קצ"ד דשכירות מנכרי לא קנה בלא שטר מ"מ כראה דהיינו דוקא מנכרי אבל שכירות לנכרי לא בעי שטר כמבואר בב"ח או"ח סי' תמ"ח והביאו במחה"ש שם ודברי הרש"ז ז"ל בש"ע בקו"א לסי' ת"מ ס"ק ה' בסופו דנראה מדבריו דשכירות לנכרי בעי שטר לדעת הב"ח וטו"ז וש"ך צע"ג כי מב"ח מבואר איפכא וכן במקו"ח סי' תמ"ח כתב להדי' דשכירות לנכרי סגי בכסף וא"כ אף ששכח לחתום לא גרע מלא כתב שטר כלל ועוד דאף אי נימא דגוף החדר לא נקנה לעכו"ם בלי שטר הרי עכ"פ קיבל אדראן על החמץ ובדיעבד לענין חמץ סגי בקנין כסף לחודא כמ"ש במג"א סי' תמ"ח ועיין בש"ע הרב ז"ל שם ובמק"ח. אמנם למה שחידש המקו"ח סי' ת"מ אין שכירות קרקע מועיל כלל משום דהו"ל אחריות אלם על ישראל ובעינן מכירה דוקא יעו"ש אבל כבר נתפשט המנהג בשכירות דלא כהמקו"ח ולכאורה י"ל דהטעם דנהגו בשכירות דסמכו על שיטת ר"ת דיחד לו מקום מהני דלענין חמץ סגי בשכירות א"כ הכא דלא כתב שטר אי נימא דגבי נכרי בעינן שטר דוקא א"כ גם שכירות ליכא ואסור החמץ משום אחריות אלם כהמקו"ח הנ"ל אבל באמת כמה אחרונים השיגו על המקו"ח דאין זה בסוג אחריות כלל מה שהנכרי כא משלם אח"כ לישראל כיון דעכ"פ הישראל לא קיבל עליו אחריות ועיין בס' מגן האלף סי' ת"מ ולהמקו"ח גופא. הרי לדידי' גם שכירות אינו מועיל וכבר נהגו להתיר ע"י שכירות ועוד דבדיעבד כשעבר עליו הפסח גם אם יש אחריות אלם שרי דסומכין על הפוסקים דאין זה אחריות ועיין בש"ע הרב סי' תמ"ח ובכלל לענ"ד החמץ מותר:
ומה שתמה עמ"ש בספרי מ"ק לסוטה שהרמב"ם השמיט הא דצריך להשקותה במקידה של חרס דהדבר מפורש בפ"ג מה"ס ה"ט, הנה לא דיקדק רו"מ בדברי שברמב"ם מבואר דהוא מקבל מים מן הכיור בכלי חרס חדשה וזה ילפינן ממצורע אבל ההשקאה אינו מבואר דאפשר דאח"כ רשאי לערות לכלי זכוכית ולהשקותה ואיבעיא דרבא דהשקה בסיב דנראה דקא על ההשקאה- ומ"ש רו"מ דהירושלמי דקאמר כמה ימחק ויהא מערעין אותה לא מיירי מאתיות השם ול"ק קושיתי שם. ז"א דבירושלמי שם קאמר להדיא דמשו"ה מערערין אותה משום שגרמה לשם לימחק א"כ הא דכמה ימחק היא מאותיות השם דאם לא נמחק מאותיות השם אין כופין אותה לשתות:
ב) וע"ד שאלתו באסתר תענית או שאר תענית שחל ביום ה' ואין רוב הציבור מתענים מרוב חולשתם שאין קורין ויחל אם צריכין לקרות פרשת השבוע בשחרית או כיון שנתקן אז לקרות ויחל כשאין מתענים אין שום קריאה וכ"ת דיקדק מלשון שע"ת סי' תקס"ו ס"ק ג' במ"ש שם שאם אין ששה מתענים אין מוציאין ס"ת כלל דזה פשיטא וע"כ כוונתו אף בב' וה' שחרית ויפה דיקדק. ויש ליתן טעם לזה עפי"ד הגמרא מגילה ל' דפריך שם למ"ל הפסקה בשחרית למיקרי מענינא דיומא ובמנחה בתעניתא ומשני דס"ל כר"ה דאמר מצפרא כנופיא ופירש"י מצפרא ועד פלגא דיומא מאספין בנ"א ובודקין ומזהירין אם יש בידם עבירות ואין פנאי בשחרית לקרות בתורה כלל. והקשה הר"ן שם דהאידנא דאין מעיינין במילי דמתא למה אין קורין בשחרית בפרשת שבוע. וקורין ויחל ותי' כיון דאז לא נתקן לקרות פרשת השבוע גם עתה לא קרינן יעוש"ה:
והדבר פשוט שאז בימי חז"ל גם ציבור שלא הי' בהם רוב מתענין כיון דעכ"פ בעיר יש מתענין היו צריכין לעיין במילי דמתא ולהתאסף גם אותן שאין מתענין להזהר מעבירות וכדומה ולא הי' קורין בפ' השבוע בשחרית וא"כ גם עתה שאין מתענין אין מקום לפרשת השבוע רק ויחל שנהגו וכיון שאין קורין ויחל משום שאין מתענים א"ק בפרשת השבוע כמו אז בימי חז"ל וראיתי להגר"א א"ח סי' תקס"ו שמחזיק בשיטת הטור דיש לקרות ויחל בבוקר וכפי הנראה דמפרש שם הגירסא מצפרא כנופיא דלא כרש"י אלא שמצפרא כנופיא שמתאספין אז לבהכ"נ וצריך לקרות בתעניתא יעו"ש וכיון בזה לדעת האשכול בסדר פרשיות סי' כ"א שפי' כן דברי הש"ס והגר"א שם תמה על הר"ן פ"ק דתענית שהביא דברי ר"פ גאון דבשחרית ב' וה' קורין פ' השבוע ובמנחה בתעניתא דזה נגד הגמ' מגילה ל' דהא ע"כ אין הר"ן מפרש כפירש"י דא"כ ל"ה צריכין לקרות בפי' השבוע וע"כ הפירוש זמן כנופיא וצריכין לקרות ויחל יעו"ש ולע"ד דבאמת הר"ן מפרש כפרש"י דלא הוי צריכין לקרות כלל בשחרית גם בב' וה' אלא דסובר כיון דהשתא אין מעיינין במילי דמתא שוב יש לקרות בב' וה' בפ' השבוע כקושיתו של הר"ן במגילה דף ל' ולא ניחא לי' במה שתי' שם כיון דאז לא היו קורין וכו' דמה בכך כיון דעתה יש להם פנאי שפיר יש לקרות כמו שקורין ויחל ומוטב לקרות בפ' השבוע ועיין בנח"א על האשכול שתמה על הר"ן הנ"ל מחמת שאז ל"ה קורין שהרי אז גם ויחל לא קרי ולכך בפ"ק דתענית נאיד מזה וכדעת הר"פ גאון ומיושב קושית הגר"א ז"ל ועכ"פ לפ"ד הר"ן מגילה ל' בודאי בציבור שאין בהם ו' מתענין א"צ לקרות בפ' השבוע ואף לס' האשכול והגר"א ז"ל כראה כיון דגוף הדין שאין ו' מתענין א"צ לקרות ויחל אינו ברור כלל ובתשו' חת"ס או"ח סי' קנ"ד צידד לענין ט"ב אף שאין רוב ציבור מתענין יקראו ויחל דיום היא שנתחייב בקריאה זו והא דבעינן שיהא מתענין היינו בב' וה' ולא בתעניתים החיובים ואף דבח"ס שם כתב רק על ט"ב משום שדן על מעשה שהי' אצלו בט"ב אבל לפי טעמו שם נראה דדעתו דבכל תעניתים הקבועים ע"י מאורע שבאותו יום אף שאין הצבור יכולין להכנעות ואפי' בעלי ברית בט"ב שנדחה יקרא ויחל אלא שלמעשה לא החליט הדבר וא"כ עכ"פ אין לקרות בשחרית בפ' השבוע דדילמא הן חייבים לקרות ויחל אף שאין מתענים וממילא דאם יקראו בפ' השבוע הוי ברכה לבטלה כיון דגם הם הוי בחיוב קריית ויחל ע"כ מספק אין לקרות לא הא ולא הא וכמ"ש בשע"ת דאין מוציאין ס"ת כלל כנלע"ד:
ג) ע"ד שאלתו באחד מאנשי הצבא בארצות המערב שמת אביו והלך אחר מטתו וקרע בגד שהי' לבוש בו אם יצא ידי קריעה או צריך עתה בצאתו משם ולבש מלבושו לקרוע שנית כמ"ש ש"ך יו"ד סי' ש"מ ס"ק כ' דקרע בגד שאול לו ולא ידע שהולך בו לא יצא כמו בחלוק הגזול והכא אנן סהדי שלא נתנו לו ע"מ לקרוע וכ"ת רמז לדברי המג"א סי' תרל"ד לענין גזל נכרי משמע דלא הוי מהב"ע וי"ל דיצא והכה במחה"ש כ' דגזל נכרי מדרבנן אסור ול"ש מצהב"ע וזה תמוה דהא ברש"י פסחים ל"ה כ' שאין יוצאין בטבל דרבנן משום מצהב"ע ומבואר להיפוך וכבר הביא בשעה"מ פ"ח מלולב ראי' זו לענין גזל חשו"ק דהוי גזל מדבריהם דלא יצא עיי"ש ואפשר לדון בזה כי בנ"ד ודאי שוגג הוי דלא משמע לאינשי איסורא בהכי כלל ומדמה להם שהם שלו לכ"ד וא"כ הוי שוגג ונהי דבשוגג שייך ג"כ מצהב"ע כמ"ש מהרי"ט אלגזי פ"ח דבכורות והוכיח כן מתוס' סוכה ט' שהקשו למ"ל קרא במצה גזילה ת"ל דהוי מצהב"ע ולא תירצו דנ"מ בשוגג אבל י"ל דהיינו דוקא באיסור דאורייתא בשוגג דדאו' בעי כפרה מיהת ועבד איסורא אבל שוגג באיסור דרבנן לפמ"ש נה"מ סי' רל"ד דל"ב כפרה כלל ל"ש מצהב"ע והרי גדולה מזו שיטת ר"ת בס' הישר הביאו הח"ס בחידושיו לסוכה פ' לולב הגזול דבשוגג ל"ש כלל מצהב"ע והנה בח"ס שם תמה עליו מירושלמי פרק האורג בהא דהביא חטאתו בשבת כיפר ומביא אחרת דמשמע דבשוגג מיירי ואפ"ה דן שם משום דהוי מצהב"ע. ולע"ד יש לישב שיטת ר"ת דסובר כשיטת הרמב"ן עה"ת פ' ויקרא דבשגגת לאו ל"ב כפרה ור"ת לענין שגגת גזל מיירי אבל ירושלמי מיירי בשבת דהוי שגגת כרת ובזה יש לישב דברי ירושלמי יבמות פ' כיצד בהוליד בן ממזר יצא ידי פו"ר ותמה בריט"א פ"ח דבכורות דהוי מצהב"ע וגם בשוגג שייך ולהנ"ל י"ל דדוקא בשגגת כרת והא דקאמר בירושלמי דיצא ידי פו"ר הייני בשוגג ובאיסור לאו ואליבא דר"ע דאמר דיש ממזר מח"ל ובזה י"ל מה שהשמיט הרמב"ם הירושלמי הנ"ל דלמה דקיי"ל כרבנן דאין ממזר אלא מח"כ באמת לא יצא, אמנם באמת מדברי תוס' סוכה ט' ורמב"ם סוף ה' ברכות מוכח דבכל איסור אף בלאו ובשוגג הוי מצהב"ע דאינהו סברי דגם שגגת לאו בעי כפרה כדמפורש ברמב"ם אבל עכ"פ בשוגג באיסור דרבנן דלנה"מ הנ"ל ל"ב כפרה י"ל דל"ה מצהב"ע ואמנם דברי נה"מ הנ"ל צ"ע ועיין באו"ח סי' קצ"ח דאוכל איסור דרבנן בשוגג אינו מברך משמע דאף איסור דרבנן בשוגג בעי כפרה אבל בט"ז שם נראה דמסיק להלכה דגם באיסור דאורי' בשוגג מברך אחריו ונראה דדעתו דל"ה מצהב"ע בשוגג עיי"ש לענין מצה גזולה ועפ"י דברי נה"מ כל"ת הא דאמרינן בשבועות לפשיט דר"ע בכל התורה אינו סובר כר"ש מהא דאם שרה פתו בין ויש בו כדי לצרף כזית וכו', ואי ס"ד בכה"ת כר"ש ס"ל למ"ל לצרף ועוד תנן שבועה שלא אוכל וכו' ור"ל אמר אי אתה מוצא אלא במפרש ח"ש ואליבא דרבנן או בסתם ואליבא דר"ע ואי ס"ד בעלמא כר"ש ס"ל כ"ש נמי מושבע ועומד הוא והדבר פלאי אחר שהביא ראיה מר"ע גופי' דע"כ סובר דבעינן כזית שוב הוסיף להביא ראיה מר"ל ולר"י דמפרש בכולל אינו ראיה כלל וכבר עמד בזה בנו"ב מה"ק יו"ד סי' צ"א ונראה דהנה לפמ"ש הריטב"א במכות י"ט דהא דגם ר"ל מודה דלקרבן בעינין כזית היא משום דבמזיד אמרינן אחשבי' משא"כ בשוגג דסבר שהיא היתר ל"ש אחשבי' ולפי"ז בשוגג לא עבר על לאו כלל כיון דלא אחשבי' וא"כ מה ראיה מהא דאמר ר"ע דאם יש בו כדי לצרף כזית חייב ת"ל דכ"ש למלקות דהא י"ל דנ"מ לענין שוגג אי בעי כפרה דאי אכל כזית ע"י צירוף והמל"א ממילא כשיעשה כן בשוגג הרי עשה איסור לאו בשוגג ובעי כפרה מה"ת אבל אי אכל כ"ש נהי דמזיד חייב אבל בשוגג ל"ב כפרה דלא עבר על הלאו כלל כיון דלא אחשבי' ואף דלכ"ע ליכא קרבן בשוגג באיסורי נזיר דהוי רק שגגת לאו מ"מ אכתי נ"מ בשוגג אי בעי תשובה וכפרה ועיין תוס' שבועות דף ג' ד"ה מהן לחיוב שהקשו לכ"ע אממי תני מהן כיון דשוגג היא ולא מייתי קרבן ות' דמ"מ חשיב להו שפיר שהן ארבע הואיל וקעביד אסורא בשוגג וכוונתו דעכ"פ בעי תשובה וכפרה וא"כ גם במלתי' דר"ע י"ל כן אבל הדבר נכון כיון דקיי"ל ח"ש אסור מה"ת משום דחזיא לאיצטוריפא וא"כ גם כשאכל ח"ש בשוגג נהי דלא עשה איסור לאו כיון דלא אחשבי' אבל עכ"פ עשה איסור דאוריי' דהיינו איסור דח"ש ובעי כפרה אבל לר"ל דח"ש אסור רק מדרבנן ושגגת איסור דרבנן ל"ב כפרה כלל י"ל כנ"ל דקמ"ל ר"ע דע"י הצירוף המ"ל ולכך פשיט מדברי גופי' דמוכח דאינו סובר כר"ש ועוד נראה בנ"ד דיצא ידי קריעה כיון דהפקעת הלואה שרי בנכרי וה"ה הפקעת פקדון כיון דבהיתרא כמבואר בטו"ז יו"ד סי' ק' וב"ש אהע"ז סי' כ"ח ס"ק ה' וכן מבואר בש"ע הרב או"ח סי' ת"מ בקו"א ס"ק ה' וא"כ לא עשה איסור גזל כלל דבהיתרא אתי לידי' ואף שבתומים סי' נ"ו כ' דבפקדון ל"ש דין הפקעה ול"ד להלואה אבל דבריו המה נגד דברי הטו"ז וב"ש הנ"ל וגם בח"ס פ' לולב הגזול פי' השיג על התומים וגם יש קצת ספק דלמא אין מקפידין כלל ע"ז שהיא הפסד מועט ועושה כן לקיים ד"ת שרצונם ג"כ שאנשי הצבא ישמרו דתם מכל הני טעמי נראה דא"צ לקרוע שנית וגם כי יש לספק הרי קריעה דרבנן הוי ספק להקל וכבר כ' הרמב"ן דדוקא ביחיד נגד רבים ל"א הלכה כדברי המיקל בקריעה אבל בספק גמור אזלינן להקל ועיין באשכול ה' מ"ק סי' מ"א ונח"א שם וגם יש לדון דבספק אסור לקרוע כיון דספק דרבנן להקל אם יקרע יעבור על בל תשחית ועיין ב"ק צ"א ובאשכול ה' מ"ק סי' כ"א וכח"א ס"ק כ"ד שם: