שות אמרי יושר· רבי מאיר אריק
ח"ב · סימן קיט
לכ' הרב הה"ג החו"ב מו"ה נפתלי אהרן זאוולדאבער נ"י מו"ץ דק' ווארשא:
מכתבו עם הגב"ע הגיעני ואשוב בקצרה:
א) מ"ש כת"ר לצדד בזכות הבעל ולהתיר לו החדרגמ"ה כי אשתו יש לה כונה מומין אשר הבעל לא ידע מהם בעת נשואין, ועפי"ד הב"ש סו"ס קי"ז דבלא ידע מהמומין יכול לגרשה בע"כ. זה אינו דהא בבעל אמרינן דבעל לשם קידושין ובכה"ג מיירי המהרי"ק שורש ק"ז דמספ"ל בנמצא בה מום שלא ידע אם יכול לגרשה בע"כ דאפשר בכה"ג לא תיקן רגמ"ה, ואף דבעל אח"כ ומחל המום יש לומר דהיינו לענין זה שצריך ליתן לה הכתובה, אבל לענין צערא דגופה שנאמר דמשום שמחל שעה אחת ונתרצה להיות עמה שיצטרך תמיד להוסיף מחילה על מחילה ולהיות עמה זה לא מצינו וגם אין השכל מחייבו עיי"ש והרמ"א פסק להחמיר רק דב"ש חידש דבלא ידע מהמומין כיון דהטעוהו יכול לגרשה בע"כ ומהרי"ק מיירי בידע מהם או נולדו אח"כ. ועי' תשו' בי"ש סי' ע"ח תמה על הב"ש דבמאי מיירי אי בלא בעל אין לה כתובה ובכה"ג פשיטא דיכול לגרשה בע"כ ואי בבעל הא ידע ומחיל ובכה"ג מספק"ל למהרי"ק ורמ"א הכריע להחמיר וכבר העיר בהפלאה שם, ועימ"ש במ"פ אהע"ז שם דאף בבעל יש לומר דלא מחל עדיין רק בבעל ושהה משמע וודאי דאין היתר לגרש בע"כ, ובנ"ד הוי בעל ושהה עמה בערך שנה, גם יש לתרץ דברי הב"ש דמיירי בריח הפה דבכה"ג אף דבעל ושהה יש לומר דלא ידע כמ"ש תוס' כתובות דף ע"ח וב"ש סי' קי"ז ס"ק ט"ו, ועכ"פ בנ"ד דבעל ושהה אף דנימא דלא ידע בשעת קדושין וחופה כל המומים שבה אבל עכ"פ בעל ושהה אח"כ הרי בוודאי נתוודע לו:
ב) ומ"ש כת"ר כיון דיש לה כמה מומין כפי הגב"ע שמנענעת תמיד בכל אבריה ותנועותיה משונים ופיה עקום לצד והדיבור בכבידות גדול והיא משונה במראיתה ותיכנה בגועל נפש בהצרפות כל המומין אלו גם יחד הוי כמום גדול דמבואר סי' קנ"ד דכופין באיש וא"כ ה"ה באשה כמ"ש הרא"ש לענין נכפה. הנה סברא זו נכונה דבהצטרפות הוי כמום גדול ועי' כה"ג נדרים ס"ו בהי' בה כמה מומין שמלוכלכת במומין יעו"ש משמע שמאיתה עי"ז ביותר:
אבל הרי גם במום גדול הא י"א דגם באיש אין כופין להוציא ונהי דיש לומר כיון דפלוגתא דרבוותא הוא אזלינן להקל בחדרגמ"ה, וכן ראיתי בשו"ת מהרש"ם ח"ב סי' ס' שפסק כן להלכה דבאשה שניסמית על שתי עיניה דיש להתיר לו חדרגמ"ה עפ"י הנ"ל כיון דדעת כמה פוסקים כן לענין חדרגמ"ה אזלינן להקל, אמנם הרי גם באיש דכופין היינו בלא ידעה מהמומין, אבל בידעה קודם נשואין הא סברית וקבלית כמבואר סי' קנ"ד א"כ ה"ה באשה כשהבעל ידע ואפילו לא ידע מכל המומין בשעת נשואין כיון דבעל ושהה הרי סבר וקביל. ולכאורה יש לומר כיון דאזלינן בחדרגמ"ה להקל מספק א"כ גם בידע לפני נשואין יש להקל דהא דעת כמה פוסקים הובא בב"ש אהע"ז סי' קנ"ד דבידעה אין כופין היינו בהתנה בפירוש אבל בסתם ידעה כופין, וא"כ יש להקל בחדרגמ"ה עפ"י שיטת הפוסקים הנ"ל. אבל יש לומר דהוי ס"ס דגם בדרבנן כשיש ס"ס להחמיר אזלינן לחומרא כמ"ש הפרמ"ג יו"ד סי' ק"ו, והכא הוי ס"ס דלמא גם באיש אין כופין אף בנולדו ואת"ל דבאיש כופין בנולדו דלמא כשיטת הפוסקים דבידעה אף בלא התנה אין כופין מיהו נראה דכל זה בידע, אבל בלא ידע רק בעל ושהה בזה יש לומר עוד סברת מהרי"ק ז"ל שורש ק"ז דל"ש בזה סברית וקבלית כלל דכל ענין סברית וקבלת הוא באיש שהי' בו מומין ויודעות אין לה להנשא לו להפסידו כתובה ולהטריחו בסעודה אי לאו דיודעת בנפשה שתוכל לקבלו ולכך לא מצית הדרת בה אח"כ אבל הכא דלא נודעו המומין רק אחר הקדושין והנשואין, מה מפסידה במה שבא עליה הא אדרבא משלם לה כתובה, ועוד דניחא לה דתיפוק עלה קלא דאישות דאי הוי מפיק לה לאלתר לא הוי נפיק עלה קלא כל כך יעו"ש. אף דלכאורה סברת מהרי"ק משמע דלענין שיש באשה מומין אף בידע הבעל ל"ש לומר סבר וקיבל, רק באשה שייך לומר סברית וקבלית, אבל מדיוק לשונו משמע דגם באשה בידע הבעל קודם נשיאיה ונשאה סבר וקיבל רק בבעל ושהה אף שנודע לו ל"ש לומר סבר וקיבל, וצ"ע דלכאורה לטעמו גם באשה שניסת ונולדו בבעל מומין גדולים אף שהאשה ידעה אח"כ ונבעלה ושהתה עמו ל"ש לומר סברית וקבלית דמה היזק עשתה לו בזה שנבעלה ושהתה עמו ושפיר תוכל לומר סבורה הייתי שיכולה לקבל' ואולי באמת כוונתו רק לחלק בין ידעה בעת נשואין לנודע אח"כ ובעל ושהה דבנודע אח"כ ל"ש לומר דסבר וקיבל באיש וה"ה באשה. ובידעו בשעת נשואין הן באיש והן באשה אמרינן דסבר וקיבל ועכ"פ בנ"ד באם לא ידע בעת נשואין יש לומר דבמומין גדולים ל"ש כלל סבר וקיבל דלא הפסיד לה מאומה בזה שבעל ושהה, וא"כ שפיר הוי ס"ס נמי להקל דלמא כהפוסקים דכופין לאיש ואין לומר דלמא כהפוסקים דאין כופין ודלמא אף להנהו דסברו כופין בידעה אין כופין דגם למ"ד בידעה אין כופין מכ"מ בלא ידעה בעת נשואין לפ"ש לומר במה שבעל אח"כ דסברית וקבלית וכן באיש כה"ג ולפי הנראה משטחיות דברי מהרי"ק שם דזה פשיטא לי' טובא דלענין מומין ל"ש לומר דסבר וקיבל רק לענין הכתובה, אבל לכופו מטעם חדרגמ"ה כיון דסבר וקיבל וודאי אינו כלל, והא דמספק"ל להמרי"ק באשה שנולדו בה מומין אח"כ ולא בעל כלל אח"כ מספק"ל למהרי"ק דאפשר רגמ"ה תיקן אף שנולדו בה מומין וספק זה פסק רמ"א להחמיר. אבל בנולדו בה מומין גדולים כפי הנ"ל דאזלינן להקל כל דלא ידעה בשעת נשואין אף בבעל ושהה אח"כ ל"ש לומר סברית וקבלית:
וכן מבואר מדברי הב"ש סו"ס קי"ז דספיקו של מהרי"ק הוא בנולדו בה מומין אח"כ והיינו אף בלא בעל כלל לאח"ז מספק"ל, אבל הא דבעל ושהה דנימא סבר וקיבל זה פשיטא לי' למהרי"ק דלא אמרינן, א"כ בנ"ד לפי הנ"ל דהוי מום גדול כל שלא ידע בשעת נשיאין מכל המומין שבה אף שבעל ושהה יש להתיר חדרגמ"ה. ושו"ר בתשו' בי"צ אהע"ז ח"א סי' קכ"ח שהעיר קצת בזה לצרף סברת הפוסקים דגם בידעה כופין וה"ה לאשה, וכ' שם דהוי ס"ס לאיסורא וגם בלא ידע ובעל אח"כ מספקא לי' למהרי"ק יעו"ש. ולפענ"ד מוכח מלשון מהרי"ק דלא מספק"ל בזה כלל רק בעיקר הדבר אם גזר במום, א"כ במומין גדולים יש להקל בחדרגמ"ה אף בבעל ושהה אח"כ. אך עדיין צריך בירור אם לא ידע בעת נשיאין מהאומין כולם ומכ"מ מסתברא כיון דאין אדם מתפייס במומין כאלו נראה טענתו אמת שמתחילה לא ידע כלל כי לא הכיר אותה ובבואו לנישואין נתוודע לו קצת אבל לא ידע כולם ואף שבעל ושהה אח"כ ונודע לו שוב בכה"ג יוכל לומר סבור הייתי לקבל ועכשיו א"י לקבל:
ג) ועוד נראה דמומין כאלו כפי דברי הרופאים בגב"ע הוא ענין חולאת העצבים והמוח וידוע שמחלה זו מתחזקת בכל פעם ביותר, א"כ ל"ש בזה כלל סבר וקיבל, אף בידע בשעת נשיאין כמבואר מדברי השט"מ כתובות דף ע"ז בהא דאמרו שם במוכה שחין דאף שידעה כופין אותו להוציא משום דממיקתו, וז"ל חוץ ממ"ש שיכולה כומר עכשיו א"י לקבל לפי שבכל יום הולך ומכביד עליו חליו לפי שכשהוא משמשת עמו והולכת ממיקה את בשרו משא"כ באחרים השנים במשנה דבענין אחד הם עומדים. וכיון דסברה וקיבלה האי שעתא ל"ש לומר מאוס עליו ועי"ש:
ומוכח מדבריו דדוקא במום שייך לומר דסוברת וקיבלת שהדבר על מום אחד משא"כ במחלה כמו מוכה שחין שמתגבר ע"י תשמיש וה"ה בכל ענין מחלה כידוע שמחלה נושנת בכל עת מתחזק ול"ש כלל סברית וקבלית כי הדבר נשתנה לרוע וכה"ג מביא בתשו' דברי חיים אהע"ז ח"א סי' כ"א בשם תשו' בני יעקב:
אבל בנ"ד שעשוי להשתנות ובתוך החמש שנים לא הי' חלי' חזק כל כך ולא הי' בא עלי' אלא לעתים רחוקות, ועתה הכביד עלי' חלי' לבוא כפעם בפעם ל"ש לומר דמחיל דדלמא לא מחל אלא מה שעיניו רואות כו' יעוי"ש ולפענ"ד מהשט"מ הנ"ל מוכרח כן:
ד) עוד נלע"ד דנ"ד גרע טפי ממומין גדולים דפליגו הפוסקים אם כופין באיש כ"ש באשה כי האשה זו כפי הנראה מגב"ע ומתעודת הרופאים אינה ראוי' לאישות, והוי כמו נכפה ונשתטית דאפילו ידע מזה כופין אותה לקבל ג"פ כמ"ש הב"ש סי' קי"ז, ואף דכתב שם דבנספה הטעם משום סכנה הרי בתשו' חת"ס אהע"ז סי' קט"ז כתב דעפ"י החלטת הרופאים דבזה"ז אין נכפה חולי המתדבק יעו"ש. ומכ"מ פשיט דכופין לקבל ג"כ בנכפה אף שידע מזה, וא"כ ה"ה בנ"ד:
ובאמת נראה עיקר הטעם בנכפה דבמידי דמאיסתא טובא יכולה לומר סבורה הייתי שאוכל לקבל, כמ"ש במהרי"ק שורש ק"ז דבמידי דמאיסותא כן, ומשו"ה במוכה שחין יכולה לומר כן ולא במומין, וכ"כ בשט"מ כתובות דשאני שחין דמאוס וה"נ בנכפה וכן בנ"ד שמומין אלו הם גועל נפש וגם לפי עדות הרופאים איכא סכנה ליולדות וכ"ז אנו צריכין לענין היתר לגרש בע"כ, אבל בזה"ז דאין מגרשין בע"כ רק לישא אחרת ע"י ק"ר הרי בזה התנה רגמ"ה שאם יראו טעם מבורר יתירו, ובנ"ד הוי טעם מבורר מאוד כפי כל הגב"ע ומיה"ט מקילין בנשתטית אף שאינה גמורה כמ"ש בתשו' בי"ש אהע"ז סי' צ"ה, וכל שכפי הענין אינה ראוי' לדור עמה ואין בדבר ערמה יש להתיר ע"י ק"ר וזה הי' עיקר התקנה, וכ"כ בתשו' תפ"צ אהע"ז סי' ל"ט דרגמ"ה התיר ע"י ק"ר, ואין טעם מבואר יותר מזה שקשה לו לדור עם אשה כזאת יעו"ש, ול"ד כלל למומין דפסק רמ"א דאין להתיר חדרגמ"ה דהכא כפי הגב"ע אינה ראוי' לדור עמה והטעם מבורר. ועי' תשו' דברי חיים אהע"ז ק"א סי' נ"א בסופו שכתב שם ועכ"פ ע"י מאה רבנים בודאי מותר דבהיתר של מאה רבנים לאו דוקא נשתטית, ה"ה לכל מום כיוצא בזה כמבואר בכמה תשו' יעי"ש ובודאי דאין כוונתו על סתם מום דהא בזה פסק רמ"א סי' קי"ז להיפוך רק בענין כזה שאינה ראוי' כלל לאישות או שהכל רואין שהדבר קשה וכבד לדור, כמ"ש בתשו' תפ"צ ועי' בתשו' בי"צ אהע"ז סי' קכ"ח שפיקפק ע"ד התפ"צ מדברי נוב"י אהע"ז מהד"ת סי' ק"ד ותשו' נוב"י יו"ד סי' קמ"ו דלענ"ד בנ"ד הוי כמו נכפה דבכה"ג יש להתיר ע"י ק"ר. ומכ"מ ישליש גט וכתובה דבבעל ושהה יש לומר דלכ"ע יש לה כתובה אף כי יש לדון בנ"ד דאפשר לא הי' המחילה חזק כ"כ מכ"מ כיון שלא הוגבהה עדות בפניה, וגם הרגמ"ה החמיר להשליש גט וכתובה אין להכניס א"ע בשביל זה בספיקות, אבל עכ"פ להתיר לו החדרגמ"ה ודאי יש להתיר. אם כת"ר יודע ומכיר חת"י הרבנים הנ"ל ששלחו הגב"ע:
בש"ה מ"ש לעיל אות ב' דפשיטא לי' למהרי"ק דאף דבעל ושהה לא מחיל רק ע"ז שיוצרך ליתן כתובה, אבל לא נאמר שמחל שיצטרך להיות עמה לעולם ולהוסיף מחילה על מחילה יעו"ש, וכתבתי לעיל דזה פשיטא לי' למהרי"ק דל"ש בזה סבר וקיבל, רק דספק מהרי"ק בעיקר הדבר אם תיקן רגמ"ה אף במום שיצטרך לחיות חיי צער. ולכאורה צ"ע לפ"ז דברי הב"ש סי' קי"ז שכ' בלא ידע שיש בה מום יש לומר דלא תיקן רגמ"ה, וע"כ מיירי בבעל אח"כ כמ"ש דבלא בעל וודאי לא תיקן רגמ"ה כמ"ש לעיל, ואם מיירי בבעל אח"כ, א"כ דבר זה מבואר להדיא במהרי"ק בלא ידע ובעל אח"כ דמסופק בזה אם תיקן רגמ"ה, ובזה הכריע רמ"א להחמיר, ומאי מספ"ל להב"ש ודעתו נוטה דבכה"ג לא תיקן רגמ"ה, וכתבתי לעיל דב"ש מיירי בריח הפה דאף בבעל יש לומר דלא ידע, ואכתי קשה כיון דפשיטא לי' למהרי"ק דהמחילה לאו כלום לענין שיצטרך להיות עמה תמיד, א"כ שוב יהי' רשאי לגרשה בע"כ אף בבעל וידע כיון דעכ"פ הטעוהו בקדושין כסברת הב"ש ומדברי מהרי"ק מוכח איפכא לפי הנ"ל דפשיטא לי' למהרי"ק דלא מחל ע"ז. אמנם הדבר נכון דודאי אי נימא דרגמ"ה לא תיקן כשיש בה מום והיינו אף בנולדו בה מומין אח"כ לכן אף בבעל אח"כ לא אמרינן דמחל לענין זה שיהי' עלי' חוב להיות עמה תדיר. אך גוף הדבר ספק' דאפשר תיקן רגמ"ה אף כשיש בה מום והכריע רמ"א להחמיר וע"ז כתב הב"ש דבלא ידע והטעוהו כיון דעשתה שלא כהוגן לא תיקן רגמ"ה. אך זה בלא ידע אח"כ כגון ריח הפה, אבל בשאר מומין ובעל דידע ומחיל נהי דהמחילה אינו מועיל על להבא שיוצרך לדור. עמה היינו אם בכה"ג לא תיקן רגמ"ה לא מהני המחילה אבל אם גם בכה"ג תיקן כפסק רמ"א להחמיר רק בלא ידע בשעת קדושין ונשיאין לא תיקן משום דהטעתו ע"ז אמרינן כיון דידע בשעת ביאה עכ"פ הוי מחילה ע"ז שהטעתו דזה הוא למפרע ושוב אין לקונסה על ההטעאה, והוי כאלו לא הטעתו וכאלו נולד בה מום אחר הנשיאין דקיי"ל להחמיר, אבל במום גדול וכדומה בגוונא דלא תיקן רגמ"ה אף לאחר הנשיאין כשנולד בה, ולא הטעתו בזה אף דבעל ושהה אין המחילה מועיל על להבא שיצרך לדור עמה, אך במום דתיקן רגמ"ה רק משום שהטעתו בזה בעל ושהה כיון דידע עכ"פ מחל על זה שהטעוהו והוי כלא הטעתו ודו"ק. ועי' תשו' גבעת שאול הובא בב"ש אהע"ז סי' ע"ח שכתב דבהטעתו שהי' בה מום ולא הודיעה לו אף בבעל ושהה אח"כ אין בזה תקנת רגמ"ה ובתשו' בי"ש תמה עלי' שזה נגד דברי מהרי"ק, ולהנ"ל יתכן זה במום גדול או בריח הפה דאף בבעל לא אמרינן דמחל דאולי לא ידע וכנ"ל: