אור ברסלב
שות אמרי יושר ח"ב › סימן צח

שות אמרי יושר· רבי מאיר אריק

ח"ב · סימן צח

סימן צז

לכ' הרב הה"ג החו"ב בחדר"ת מו"ה יחזקאל לנדא נ"י אבד"ק ליזענסק: בדבר הענין שא' נדר בעת שחלתה אשתו שבאם יעזור לו השי"ת ותתרפא ישיא יתומה. ועתה כבד הדבר להשיא יתומה כי בהשתנות המעות יעלה לסכום גדול ונזדמן לו קרובה שנתגרשה ועומדת להנשא בקרוב שהוא יעשה החתונה וגם קצת מלבושים וכת"ה האריך בהשכל לבאר כמה ספיקות בזה:

א) והנה הספק אם מסתמא דעתו הי' על והנה בתולה או גם בגרושה יצא ידי נדרו והנה בודאי מצוה יותר בבתולה כמשמעות לשון הש"ע יו"ד סי' רמ"ט סעי' ט"ו גבאי צדקה שיש בידם מעות צדקה ישיאו בהם בתולות עניות שאין צדקה גדולה מזו יעו"ש. ועכ"ז אף דזה מצוה יותר, עכ"ז יתכן כיון שלא פירש בתולה יוכל להשיא גם גרושה לצאת ידי נדרו, אבל הרי עכ"פ אמר בפירוש יתומה ויתומה היינו ודאי כמ"ש הרמב"ם פ"ו מה' דיעות על לאו דיתום לא הענין דעד אימת נקראים יתומים לענין זה, עד שלא יהי' צריכים לאדם גדול להסמך עליו לאמכן ולהטפל בהם אלא יהי' עושה כל צרכו לעצמו כשאר הגדולים יעוי"ש, וא"כ גרושה הנ"ל אף שהוא יתומה מאם או מאב דנקראת בשם יתומה כמ"ש הרמב"ם ז"ל שם, אבל כל שנתגרשה מסתמא כבר עושה צרכיה לעצמה לא נקראת בשם יתומה והוא כדר להשיא יתומה ובתולה מסתמא עדיין צריכה עזר מאב ואם ב):

ובדבר הספק שנסתפק כת"ר, אם ירצה לקיים נדרו אם צריך להוציא מעות כפי שיוי המטבעות בשעה שנדר. אם דומה לפרעון חוב כפי המנהג שמשלמין מטבע דעתה כראה פשיט לדעתי דאין בזה ספק כלל דאם הי' נודר סכום מעות כ"כ להשיא יתומה אז הי' מקום לומר דנותן מעות דעתה, אבל בזה שנדר להשיא יתומה היינו צרכי נשיאין פשיטא דצריך ליתן צרכי נשיאין כמנהג ועי' בחו"מ סי' רי"ג סעי' ט"ז ובקצה"ח ונה"מ שם שמבואר מדבריהם דבאמר תני מאתים זוז לפלונית לנדוניא יוקרא וזילא על המקבל, אבל כשציוה ליתן חפצים לנדוניא יוקרא וזילא על הנותן יעו"ש ומכ"ש הכא שאמר סתם להשיא יתומה דאין שום נ"מ בהשתנות המעות רק צריך ליתן צרכי הנשיאין דעתה, ואף אם הי' נודר בפירוש מעות לפני המלחמה להשיא יתומה וכל המעות דאז כבר חלפו ונעשה באנק נאטען אחרים לגמרי משורת הדין צריכים לשלם כפי השיוי דאז ול"ד למטבע והוזל או נפסל כיון דאין זה אותו מטבע כלל ואותו מלכות רק דנין כן מדד"מ שבעד כתר יתנו מארק ולענין נדר ל"ש דד"מ פשיטא דצריך ליתן כפי שיוי המעות אז אך בנ"ד שנדר להשיא יתומה ולא מעות אין שום נדנוד ספק כלל דצריך ליתן צרכי נשיאין כפי שצריכין עתה:

ג) ובדבר הספק הג' אם יכולין להתיר נדרו אף דהי' נדר בעת צרה, דהא לדבר מצוה מתירין ובש"ך סי' רכ"ח ס"ק ק"ז כתב כשיש אונס וכו' ה"נ אי אפשר לו לקיים נדרו, או אפשר דש"ך מיירי בנדר בקביעת זמן אבל הכא שלא התנה שום זמן יחכו עוד, אולי ישתנו ענין המעות או מצב הנודר ישתנה לטוב הנה מה דפשיט לי' לכת"ר דבנדר בלא קביעות זמן יוכל להמתין טובא כמו בנודר לישא אשה דאין מחיובין עד שימצא הראוי' כדאיתא ביו"ד סי' רי"ט זה אינו ברור דבאמת בחינוך סי' ת"ק ע"ז מבואר דבנדרי הרשות ליכא בל תאחר יעו"ש, אך מדברי הרשב"א שהובא בר"ן נדרים ס"ג מבואר דגם בנדרי הרשות איכא בל תאחר וכן דעת ריטב"א ר"ה דף ו' להדיא, ולפי"ז צ"ל הא דבנודר לישא אשה וליקח בית היינו דמסתמא נתכוין רק אשה ובית הראוי לו ויטב בעיניו, וזה ל"ש הכא בנודר להשיא יתומה דודאי יש בזה ב"ת כשיזדמן יתומה ואינו משיא אותה ועוד דהכא להשיא יתומה הוי נדר צדקה ממש דלכ"ע איכא בל תאחר, אף דגם לישא אשה הוי מצוה מכ"מ נדר צדקה שאני דבזה מבואר בש"ס דאיכא ב"ת וילפינן מקרא דבפיך זו צדקה לכן הי' נראה להתיר נדרו, ואף שלא קבע זמן. ומ"ש כת"ר דאין פותחין בנולד וענין השתנות המטבע הוי נולד, הרי לדידן המנהג שמתירין ע"י חרטה ועושין מהחרטה פתח כמבואר בסי' רכ"ח א"כ יש להתיר הכא ג"כ באופן זה שלא יבוא לידי מכשול לעבור על בל תאחר דהרי גם כשעברו ג' רגלים בכל יום עובר בבל תאחר, אך הלב נוקף מאוד להתיר נדר בעת צרה, כי בתשו' מהר"ם מינץ סי' ע"ט הביא קבלה בשם ר"י החסיד ז"ל דסכנה הוא להתיר נדרו שקיבל עליו בעת צרה יעוי"ש אף שבתשו' הנ"ל כתב שבכ"ד אין חוששין לצוואות ר"י החסיד ז"ל, אבל בתשו' בית שלמה יו"ד ח"ב פי' ק"ז חושש מאוד בזה להתיר אף בנדר סתם בעת צרה, ומכ"ש בנדר בפירוש אם יחי' כמו בנ"ד, וגם בתשו' גבעת פנחס להפלאה ז"ל סי' ס"ה כתב שראה בתשו' אחת דנדר בעת צרה בפירוש אם יחי' ומתיר לו הוי כשוחר במלכות שמים יעו"ש, וכה"כ כוונתו למהר"ם מינץ הנ"ל לכן צ"ע אם לייעץ להנודר להתיר לעצמו הנדר:

ד) והנה לפטור את הנודר מטעם כיון דנצרך עתה למעות מרובה הוי כנדרי אונסין דלענין שבועה ונדר גם זה הוי אונס, אבל בש"ך שם מבואר שהוא מטעם אומדנא שלא הי' רוצה לפזר כ"כ מעת ואדעתי' דהכי לא כשבע יעו"ש בס' רל"ב ס"ק כ"ג, ובנ"ד שהחפיצים לצורך הנדוניא לא הוקרו כל כך רק המעות הוזל ואין שוה כמו אז וצריכים יותר מעות צ"ע אם זה הוי אומדנא לפטור, דהא נדר להשיא יתומה, וגם עתה לא נתייקרו צרכי הנשיאין כ"כ רק המטבעות הוזלו. אך אם מצב הנודר נשתנה לגריעותא ג"כ יש לומר אומדנא דלא עלה על דעתו לתת כל אשר לו, ובזה צ"ע דאפשר בכה"ג דמי לסי' רל"ב סעי' ט"ז דמי שנשבע להשיא בתו וליתן כו"כ מעות והעני ואין לו רק דירתו וכלי תשמישו אינו חייב למוכרם אבל ביש לו קרקעות וחפצים צריך למוכרם א"כ ה"נ בנ"ד תלוי בזה, אבל לפימ"ש הש"ך שם ס"ק מ"ב מחמת שדבר הוה הוא למכור חפצים וקרקעות להשיא בתו ואדעתא דהכי נשבע לכן לא הוי אונס' אבל להשיא יתומה אין דרך למכור חפצים וא"כ בנ"ד באין לו מעות מזומן כפי הצורך יש לומר דפטור לגמרי ומטעם נדרי אונסין, ועכ"ז צל"ע אם שייך אומדנא בנודר בעת צרה דכל אשר לאיש יתן בעדו ובעד אשתו. לכן בנ"ד לדברי הש"ך נראה דבאונס ישאל על נדרו, ואכ"ז כבד לפני לייעץ לזה נגד קבלות ר"י החסיד ז"ל ואם בע"נ הוא הנודר, לפענ"ד יעשה כל טצדקי דאפשר לו להשיא בתולה יתומה וכדאי למכור גם חפצים לזה:

סי' צ"ט. לכ' הרב הגדול מו"ה חיים לאנדר נ"י מו"ץ דק' פראכניק: ע"ד שאלתו בא' שהי' לו עז נקבה ולפני הפסח בש"ק פ' ויקרא בעת שעמדו אצלו כשהניס האיש הנ"ל הביתה אמר בזה"ל דאס איזט מיין קרבן פסח וכפי דברי השו"ב הי' האמירה כדרך שחוק והיתול ודרש כת"ר חוו"ד:

א) והנה ענין חמור וחשש דאו' דבאמר כן בשעת שחיטה בזה יתכן דמה"ת כשר דלא התנדב כדרך המתנדבים משא"כ בלא אמר כן בשעת שחיטה הוי הקדש דאו' כמ"ש התב"ש ר"ס ה'. אך כת"ר כתב שנודע לו שהעז הנ"ל מבכרת ולפוטרה מבכורה מסרה לנכרי מקודם בכסף לחוד וכיון דקנאה הנכרי אין אדם מקדיש דשא"ש. אך הדבר ספק ולרוב הפוסקים נכרי מישראל קונה רק במשיכה, אך דעת הרמב"ם דנכרי מישראל קונה בין בכסף ובין במשיכה וגם דעת הדרישה דבמכר לענין בכור מסתמא הי' אגב חצר והביאו בהגהות רעק"א ז"ל, ועכ"ז מידי סד"ד לא נפיק והוי ספק דאו' ועפימ"ש בס' מ"פ יו"ד סי' ט"ו דלשיטת תוס' בע"א דף י"ג דמטיל מום בקדשים בזה"ז הוי רק דרבנן דל"ח לגופא ולא לדמי יש לומר דבהקדש בזה"ז ליכא מעילה דאורייתא, רק לשיטת הרמב"ם ז"ל דאסור מה"ת בזה"ז יש לומר דמועלין מה"ת והוי סד"ד, א"כ בנ"ד הוי ס"ס להתירא דדלמא הוי של נכרי וא"א דשא"ש. אבל יש לדון קצת כיון דבעל העז מוחזק בה ובסד"ד אין מוציאין מידו יש לומר דהוי כודאי שלו ויכול להקדיש, אבל בתשו' הרי"מ ז"ל או"ח סי' ה' האריך לענין בכור בכה"ג דלענין איסור הוי ספק ול"א בתר ממון יעו"ש א"כ ה"נ לענין הקדש הוי ספק אף דבעל העז מוחזק, ועמ"ש בזה בספרי שו"ת אמרי יושר ח"א סי' נ"א ועי' בקהי"ע להג' מליסא ז"ל ה' קדושין סי' כ"ח סעי' א' שכ' שם לענין קידשה בגזל אחר יאוש דכ' ב"ש דהוי ס"ק והוא ז"ל כתב כיון דאזלינן בתר חזקת מ"ק ול"מ תפיסה כלל לא הוי קדושין כלל יעו"ש. א"כ לכאורה גם להיפוך כמו בנ"ד דבעל העז מוחזק הוי הקדש ודאי מיהו יש לומר דהכא אם יתפוס הנכרי אפילו בעדים לא יוציאו ממנו כדין כל ספיקא דדינא והוי שפיר ספק לענין הקדש אבל יש לדון דכיון דהוא ביד ישראל בהיתר ובחצירו, אף דהוי של נכרי עכ"פ זכה בה מדין הפקעת הלואה דגם פקדון הוי כהלוואה לדעת ח"מ סי' כ"ח וטו"ז יו"ד סי' ק"כ וא"כ שפיר יכול להקדישו מיהו בקהי"ע שם כתב עפי"ד יראים דגז"ע אינו ככם וא"כ א"י לקדש בו אשה יעו"ש א"כ לכאורה גם להקדישו א"י דבהקדש שלו בעינן דכתיב קרבנו, וע"ע בש"ע רש"ז ז"ל סי' ת"מ בקו"א ס"ק י"ג כתב דהפקעת פקדון מנכרי יכול למוכרו לאחר יעו"ש, א"כ לכאורה יכול גם להקדישו דהא גזל ולא נתייאשו הבעלים דשניהם א"י להקדישו זה לפי לפי שאינו שלו וזה לפי שאינוברשותו גם במכירה הדין כן כמבוארבכ"ד וכיון דיכול למוכרו ה"ה להקדישו וא"כ הוי הקדש ודאי, מיהו יש לומר דה"ד בנתכוין ישראל לגזלו מהנכרי אבל הכא לא נתכוין לגזלו ונראה דלשחוק אמר ושפיר יש לצרף ספק הנ"ל שאינו שלו, ועי' בתשו' בי"ש או"ח סי' ק' דמקיל כל דנראה שלשחוק כיון עכ"פ ע"י שאלה יעו"ש ועי"ז נעקר גם החשש דמראית עין, ובנ"ד יש עוד היתר באולי קנה הנכרי בכסף וא"א מקדיש דשא"ש, א"כ עכ"פ ע"י שאלה יש להתיר:

ב) מה שהעיר כת"ר עמ"ש בספרי מנחת קנאות לסוטה דף ס"ג להקשות על תוס' מעילה שכתבו בהא דפרוטה בכוס זה הקדש דמיירו שאין רק שני פרוטות, דאכתי אמאי מועלין נוקמא כל חדא בחזקת חולין אף דהוא כבא לישאל בב"א מה"ת אוקמא אחזקה כמו בשני שבילין, וכת"ר כתב דזה רק באנשים דכל א' בפ"ע אבל בדוממים ושניהם של אדם אחד טמאים מה"ת, וז"א כדמוכח מתוס' פסחים ט"ו שכתבו אהא דחביות שנטמאה מספק ע"כ מיירי ברה"י וא' מהם נטמאה והוי ספק אבל ברה"ר טהורין מטעם חזקה והא גם ברה"ר מצי לאוקמי ובשני החביות של אדם א' ובא לישאל על שניהם וע"כ דבכה"ג הוי רק טמא מדרבנן והך דחביות מיירי דמה"ת טמאה כמ"ש המנ"ל פי"ט מה' שאה"ט דמשו"ה לא מוקי להו תוס' ברה"ר ובשני שבילין יעו"ש ולדברי כת"ר מצי לאוקמי בשתי חביות של אדם אחד ברה"ר וע"כ דאין חילוק כלל:

ג) מה שתמה כת"ר עמ"ש בספרי מ"פ לאו"ח שם בשם השו"מ להקשות דהאיך יוצאין בלולב דאשתקד דהא בשנה העברה הי' נותנין אותן לקטן ואקנוי לא מקני, והאיך יוצאין עתה דהא באמת אסור להקנות לקטן מה"ט א"כ לא הקנו לו ביום ראשון ובשאר הימים לא הוצרכו להקנות לו דהא יוצאין בשאיל, לק"מ דהקושיא הוא דהא ביו"ט שני כמה פוסקים דבעינן לכם מדרבנן וא"כ צריכין להקנות לקטן כדין, ואז מותר להקנות לו עכ"פ בהגיע לענות הפעוטות דהא מדרבנן לכ"ע מקנה ויוכל אח"כ הגדול לצאת בו ביו"ט שני דהוי רק מדרבנן ושפיר מועיל הקנאתו, אבל בשנה הבע"ל ביום ראשון קשה האיך יוצאין וע' בתשו' אות"ל סי' כ' בזה:

ד) ומ"ש כת"ר דגם זה ל"ק כיון דהוא בבית המקנה כל השנה מייאש הקטן ממנו וקונה ביאוש ויאוש כיון דל"ב דעת גם קטן מועיל יאושו. הנה ז"א כמ"ש הגאון רעק"א ז"ל להדיא בתוס' רעק"א למשניות ב"מ פ"ב אות ט"ז וגם אפילו אם נימא דיאוש מועיל בקטן הרי בעל הלולב סבר שהוא שלו מאז שהחזיר לו הקטן ואינו מתכוין לקנות והוי כעודר בנכסי הגר וכסבור שהן שלו דל"ק כדאי' ביבמות נ"ב יעו"ש ועי' בירושלמי פ' הכותב ה"ג בפירות שביעית דר' יוסי אמר אפילו נתנן לכליו לא זכה דהוא סבר דאינן דידי' ולית אינן דידי':

ה) מה שהעיר ע"ד במנחת קנאות שתמהתי ע"ד פנ"י פ' נשא במ"ש דיש לחוש שתעלים את טומאתה מחמת נדה או מחמת מת ותטמא את הכלי במשא דלא מצינו טומאה כזו שטמא מסיט את הטהור רק בזב, וכ' כת"ר דכוונת הפנ"י על נדה בלא עת נדתה דהוי זבה. שגה בזה דהדבור פשוט דגם נדה מטמאה את הטהור כמו זבה ואין הבדל ככל בין זבה לנדה, רק תמוהתי הי' ע"ד הפנ"י שכ' גם כשנטמאה במת משא וז"א, ומ"ש כת"ר עמ"ש במ"ק שם על הפנ"י שכ' שכשבא לפיה הוי ביה"ס דהא הלשון לענין טומאה כגלוי כדאי' בקדושין דגם על הר"ש פ"ח דמקוואות קשה זאת כמ"ש התויו"ט שם, וכת"ר חידוש דלשון לענין טומאה כגלוי הוא רק חלק הלשון שאפשר להוציאו לחוץ אבל חלק הלשון שתמיד בפנים הוי ביה"ס כדמשמע מלשון רש"י שם בקדושין כבר הערותי בזה בספרי שירי טהרה פ"ח דמקואות מ"ה יעו"ש:

ו) ומ"ש כת"ר לחדש דהורג נפש שלא בעדים מכניסין אותו לכיפה היינו בהריגה פתאומיות שנהרג תיכף, אבל כשהכהו מכת מות וחלה אף שמת אח"כ עי"ז אין מכניסין ההורג לכיפה, ומיישב בזה מה שהקשותי במ"ק סוטה דף ו' אהא דאמרו בכתובות ל"ג אי לאו לקטלא למא חובשין אותו דלמא להכניסו לכיפה. דבר זה צריך ראי' דסתימת הש"ס דהורג נפש שלא בעדים מכניסין אותו לכיפה משמע דבכל ענין, שאם הי' עדים והתראה חייב מיתת ב"ד כשאין עדים או בלי התראה מכניסין לכיפה. ומ"ש רו"מ דהאיך יתכן זה שמכניסין אותו לכיפה תיכף ומאכילין אותו לחם צר ומים לחץ דלמא ישיב המיכה לאיתנו בתוך כך והוא ימות. במ"כ שגה בזה דחובשין אותו היינו שלא יברח ומאכילין אותו כדרך כל אדם רק באם אח"כ מת המוכה מאכילין אותו עד שכריסו נבקעת ובאם ישוב המוכה לאיתנו פשיטא שינוחוהו לשלום:

תוכן העניינים

שות אמרי יושר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה