אור ברסלב
שות אמרי יושר ח"ב › סימן עו

שות אמרי יושר· רבי מאיר אריק

ח"ב · סימן עו

סימן עה

לכבוד הגה"צ וכו' מו"ה שלום נ"י אבד"ק קאמיאנקי:

לתשו' שאלתו בדבר ענין עגונה מקהלתכם אשר בעת השריפה הגדולה שהי' שם הלך בעלה על העלי' שלו להציל משם החפצים ולא שב ואח"כ מצאו עצמות רבות שם בחנות שבביתו ערך שני טעם גם בתוכם יש עצם גדול יותר מביצת תרנגולת שרופא עכו"ם אמר בבירור שהוא עצם אדם וגם בשר בגודל טפח כולם שרופים מאש וגם יש גב"ע מישראלים ששמעו מנכרים בענין זה שהעתיק כת"ר ודרש לחוו"ד בזה:

והנה כפי הגב"ע שהעיד הר' שלמה פריש אודות ששאל לעכו"ם א' אם הי' בעת השריפה והשיב לי כן וכי הי' בבית האיש שנשרף והציל שם קדירה שומן וראה את הנעדר שהלך לעלי' ואמר לו שהלך להציל שם נוצות והציל משם נוצות. ואח"כ ראה שהתמהמה ועלה הוא אח"כ אחריו על העלי' ולא יכול לראות מאומה רק שבמישוש רגלי' מצאו וגררו מן העלי' לארץ (ולא העיד אם בשעה שגררו ראה אותו כי הוא זה האיש) האיש) ובעת שגררו כבר הי' מת וכרגע הגביר עלי' האש וברח הנכרי מתוך ההפיכה:

א) הנה כפי עדות זה אף שלא הכיר אותו אם זה הוא בעלה של האשה הנ"ל עכ"פ יש לנו עדות שמצא אדם על העלי' מת וא"כ יש לנו לדון דמסתמא בעה"ב שהי' בבירור על העלי' הוא נשרף כעין שכ' הב"ש ס"ק צ"א בשם הב"ח ז"ל באם נפל לאש שאפשר לו לצאת משם ואח"כ נמצאו עצמות אדם תולין בודאי שזה שנפל נשרף והראה מקום לתשו' סי' נ"ה וסי' ע"ב וגם בנוב"י מה"ק סי' מ"ו אף שאינו מסכים עם הב"ח היינו בעצמות שי"ל שמקודם לכן הי' שם עצמות ולא שייך לומר כאן נמצאו וכאן הי' אבל הכא שנמצא אדם מת על העלי' שזה בודאי לא הי' מקודם שם אדם מת מוטל על העני' שפיר אמרינן כאן נמצאו וכאן הי' וגם בנוב"י מהד"ת אהע"ז סי' כ"ט שהחמיר טובא בעלה על העלי' ונמצאו שם עצמות שרופין עיקר טעמו שמצאו העצמות שמונחים בעפר ויתכן שמקודם לכן נמצאו שם העצמות מאיזה איש שנקבר שם יעוש"ה אבל הכא שנמצא מת על העלי' דעת הנוב"י להקל: ובשב שמעתתא שאחז פי"ט כתב דבכה"ג שנאבד אדם חי ונמצא אדם מת ל"ש לומר היינו האי שנאבד היינו האי שנמצא דל"א כן רק כשהנמצא היא כמו שנאבד והביא ראי' מאו"ח סי' תל"ט בככר שנאבד ונמצא פירורין ל"א האי שנמצא יעו"ש ולפענ"ד בחי ונמצא מת כיון דהוא הוא רק דזיקא שקיל מיני' שפיר אמרינן היינו האי שאבד כיון דלא חסר מידי וכמ"ש כעין זה ברז"ה ב"מ פ' הזהב סי' כ"ח והביא ראי' מב"ק מ"ה דמה שנמצא מת לא הוי כחסר דרק זיקא שקיל מיני' יעוי"ש ומ"ש כת"ר דהכא ל"ד כ"ב לדברי הב"ח כיון דמשעה שעלה שם עדיין לא שלט האש באותו בית רק סביבותי' של אותו בית מעלי' רק אח"כ שלט שם האש, לדעתי אין לחלק בזה ובפרט כפי טעם הב"ח בתשו' סי' ע"ב דכיון דידוע בודאי שהוא הי' שם ל"ח לאחר משום דאין ספק מוציא מדי ודאי יעוי"ש והאי טעמא נמי שייך בנ"ד, וגם בש"ש ש"ז החזיק להלכה בסברא זו והביא מתשו' מהרי"ו סי' ע"ט שהוציא כן מתשו' הרא"ש ז"ל כלל נ"א דכיון דנתלוה עמו בדרך ואין אנו יודעים אם אחר נתלוה עם הנכרי ל"ח לאחר וביאר בש"ש שם טעמו דהרא"ש ז"ל דאף דשיירות מצויות מכ"מ אינו מצוי להתלות עם ככרי זה יעו"ש, וא"כ מכ"ש בנ"ד בודאי אינו מצוי שאדם אחר יכך על העלי', ואף למ"ש בנוב"י מה"ת באהע"ז סי' נ"ט ששכיח שילך לשם לגנוב ולבוז נראה כיון דמקום סכנה הוא אף בטרם שאחזה האש לילך שם על העלי' שכבר הי' אש בבתים שסביבותי' מחמת העשן עכ"פ מי שהולך שם לגנוב לא יסכן עצמו לעמוד שם הרבה אבל אותו בעה"ב להציל שלו מכניס עצמו בסכנה כמ"ש חז"ל בכ"ד אין אדם מעמיד עצמו על ממונו ועי' ברא"ש פ"ק דב"מ בטעמא כל דאלים גבר דמי שהוא שלו מוסר עצמו עלי' משא"כ מי שאין החפץ שלו ורוצה לגזלו יעו"ש בכה"ג ודאי עדיף טפי מהא דתשו' הרא"ש ז"ל דשם יתכן שגם אדם אחר נתלוה עם אותו נכרי בדרך והכא ודאי לא שייך וכיון דבעה"ב הי' שם בבירור על העלי' ואשתו שהיתה בבית צווחה שבעלה רבא שב מהעלי' יש מקום להתיר ועי' בתשו' בי"ש שגם היא שם מביא דברי' של מהרי"ו הנ"ל לסמך לשיטת הב"ח ז"ל:

ב' אמנם לכאורה הדבר תלוי בפלוגתא דקמאי ביבמות דף קט"ו בההוא גברא דאתלי נורא בשילהו הילולא בגננא דאמרה איתתא חזי גבראי חזי גברא וחזי גברא חרוכא דשדא ופסתא דידא דפליגו שם רבא ורחב"א והרי שם בודאי הי' בעלה בגננא ואחר אין אנו יודעים שהי' שם ואפ"ה רחב"א אסיר והב"ח ז"ל נשען על דברי הר"י בשם הרמ"ה ששם בבירור הפס יד אינו מגברא חרוכא וא"כ ע"כ אחר הוא שנשרף ידו לא נשרף לגמרי לכך תלינן להחמיר שבעלה נשרף קצת ונתלש ידו וערק לעלמא והאחר נשרף לגמרי אבל באם אין הכרח שהי' שם עוד אחר עמו בהסכנה אמרינן שבעלה שהי' שם בוודאי נשרף ובתשו' חת"ס אהע"ז סי' ס"ז הרגיש שמדברי רשב"א ביבמות דף קכ"א שכ' שם בעובדא דעסיא דשילשלו רגלו מן הים דלח תלינן להקל שזה רק כשיש סימן מובהק ברגלו מהא דגברא חרוכה דגם רבא לא התיר רק באומר חזי גברא והרי לדברי רמ"ה אינו ענין כלל לגברא חרוכא שבאמת הי' שם אחר בבירור, ע"כ פירוש החת"ס ז"ל דדעת רשב"א שהי' ניכר מפס ידו שהוא של בעל ובזה פליגו רבא ורחב"א ובאינו ניכר לכ"ע אסור ול"א היינו האי שנאבד האי שנמצא והיינו מעשה דעסיא דבעינן ניכר בסימן מובהק והאריך שם בדברי הב"ש ס"ק ק"ס שכ' שם דהרמ"ה דמתיר באומרת ראו בעלי שנשרף דאל"כ קשה מסעי' ל"ב מעובדא בעסיא וביאר בחת"ס שם כוונתו דרמ"ה לא כ' רק בצירוף שאמרה בבירור שבעלה נשרף שמכרת אותו שנשרף בזה סמכינן להקל כשאין הכרח שה' שם אחר יעו"ש וא"כ לפי שיטתו אין היתר בנ"ד דהא אין האשה מכרת ולא ראתה המת שעל העלי' רק העכו"ם שהעיד שמצא שם מת בלי הכרה אך בסוף התשו' שם מהחת"ס נראה דעתו להקל למעשה כיון שעכ"פ הבעל הי' שם בעת שליהטה אש סביבותי' ואין אנו רואין פס יד שנתלש שניחוש שנעשה בע"מ ומחמת כיסופא ערק אין חוששין דשמא ערק כיון דרחב"א חשש מחמת כיסופא ערק והיינו בנעשה בע"מ ודאי אבל כשאין הכרח כזה אין חוששין בלי טעם יעו"ש, ודבריו צ"ע דלפי שיטתו ברשב"א הנ"ל הרי מוכח דסובר הרשב"א דבאם אין הכרה בפס יד שהוא של בעל אמרינן שאחר הוא וגם רבא לא הקיל רק באומרת חזי גבראי היינו שמכרת פס ידו של בעל כמו שביאר החת"ס ז"ל שם. וא"כ נהי דהעלה בחת"ס שם דלפי שיטת רשב"א במחלוקת דרבא ורחב"א דהלכה כרבא והראשונים שחששו להחמיר כרחב"א היינו שפירשו כהרמ"ה שהי' ניכר שאין פס יד של זה האריך ואינו ניכר שהוא של בעל אבל הרי גם לרבא בעינן שיהי' פס יד ניכר שהוא של בעל כפי שיטת רשב"א וא"כ אין מקום להקיל אף כשהי' בבירור שם בעת הסכנה אף לרבא כיון שאין ניכר סימן מהבעל והרי בעובדא דעסיא שבבירור נפל הבעל לים הוי כמו ליהטה אש סביבותי' ואפ"ה כששילשלו רגלו מהים בעינן סימן מובהק ברגלו אפי' לרבא לפי שיטת הרשב"א:

ג ולשיטת הרמ"ה גופא וודאי דיש מקום להקל כמ"ש החת"ס הנ"ל ולק"מ מעובדא דעסיא וכן משני ת"ח שנטבעו ואח"כ נמצאו דבעינן סימנים ולא אמרינן היינו הכי דנטבעו דמלבד שכ"כ הנוב"י סי' מ"ו לחלק דשם בים שכיחו כמה עוברים ושבים ול"ד כלל לגברא חרוכא וגם כפי דברי החת"ס יש לחלק דשם בגברא חרוכא מה"ת ניחוש ערק הבעל לעלמא כשאין הכרח שנעשה בע"מ אבל בים י"ל דגלי הובילוהו אבל עכ"פ להרשב"א גופא דמדמי להו אהדדי וכתב דגם רבא אינו מתיר רק בחזי גבראי שפירוש בחת"ס דכוונתו שראו פס יד שהוא של בעל ואף דהלכה כרבא אין להקל לכאורה בנ"ד ופליג על רמ"ה ובחת"ס שם נראה דחשש לרשב"א עכ"פ כפי דעת רבא ועכ"ז מתיר כשהי' שם בבירור בעת שליהטה אש הא לרשב"א לא עדיף מעובדא דעסיא דגם לרבא אסור. והכה ברמ"ה שכ' להתיר כשאין הכרח שהי' שם אחר והיא אמרה ראו בעלי נאמנת יש לפרש ראו בעלי שאמרה כן מתחלה שבעלה היא שם וכן מורה לשון בתחלה שכ' רמ"ה שם וה"נ בנ"ד כשבבירור הי' שם בעלה בעת שכבר החלה הסכנה דאל"כ לכ"ש לומר כאן נמצא וכאן הי' דיתכן כשם שהיא ברחה משם בסתמא גם הבעל ברח תכף משם כי בוודאי ברח תכף כמו הוא ול"ה שם כלל:

ובזה יש להבין דעת מהר"ל מפראג שהובא בתשו' גאו"ב סי' מ' שכ' שכבר הוכיח בראיות ברורות דאם לא הוחזק כאן כי אם אחד לא חיישינן שמא הוא אזל ובא אחר במקומו וכדמשמע מההאי חרוך דאי ליכא פס יד ל"ח לאחר והביא מדברי רמ"ה הנ"ל וכ' דאף דשם צריכה שתאמר חזי גבראי היינו משום דאל"כ אמרה בדדמי אבל הכא ליכא למיחוש לבדדמי ובתו' יו"ט תמה עלי' דא"כ הא גופא אמרה בדדמי ואחר הי' יעו"ש וזה אינו מן התימה כ"כ דעכ"פ מצרפין זה להיתר שנמצא גברא חרוכא, אבל בעיקר דברי' יש לתמוה דאם אמרינן בבירור כיון שבעלה הי' שם ל"ח לאחר א"כ בלאו חזי גבראי כן היא וע"כ נראה כוונתו, דאף דידעינן שבעלה הי' בגננא מכ"מ מסתמא תיכף כשאחזה האש ברח כמו היא והוי כלא אתחזיק בעלה שם דדרך ב"א לברוח ול"ש כאן נמצאו וכאן הי', אבל כיון שאמרה חזי גבראי שגם אחר שהיא נצלת ראתה אותו שם הרי כבר החזיק במקום הסכנה שוב כשנמצא גברא חרוכא אמרינן שבעלה הוא שהוחזק שהי' שם בעת הסכנה, אך לרשב"א לכאורה אין להקל כפי הבנת החת"ס הנ"ל:

ד אך בגוף הדבר שהבין החת"ס בשיטת הרשב"א ז"ל דשיטתו בגברא חרוכא שהכירו בפס ידו שהוא של בעל לפענ"ד לא נראה כן, דא"כ למ"ל לרשב"א לומר דאף רבא מודה דבעינן חזי גבראי הרי היל"ל דרבא מודה כשאין היכר בפס ידו ובחת"ס נדחק מאוד לומר דחזי גבראי היינו שהכירה פס ידו והוא דוחק גדול:

ע"כ נראה יותר דאף דרשב"א פליג על רמ"ה הנ"ל אבל לא שהכירו פס ידו רק שלא הכירו כלל, ואפשר שהוא משל זה החרוך ובכה"ג רחב"א החמיר ולא תלינן דהאי שנאבד האי שנמצא ואף רבא דמקיל היינו באומרת חזי גבראי הכוונה שבבירור הי' שם בעת התחלת האש ולא ברח תכף משם, דאל"כ יש לומר דלמא ברח והוי כלא הוחזיק כלל במקום ההוא ולכך בההוא דנטבע בים ושילשלו רגלו ל"א דהיינו האי שנאבד מכח כאן נמצאו וכ"ה דאימר גלי אשפלוהו למרחוק ול"ש בכה"ג כנוכ"ה כמו לרבא באם ל"א חזי גבראי אף שמעיקרא ודאי הי' בגננא כיון שיכול להיות שברח תיכף ומייתי ראי' כיון דגם רבא לא מתיר רק באומרת ח"ג בעת שליהנוה אש סביבותי' אף שבודאי הי' שם מעיקרא בגננא אפ"ה בגברא דנייד חיישינן שמא הלך לו ואחר נשרף רק כשידענו שהי' שם עכ"פ בעת שכבר הי' הסכנה, א"כ בהוטבע בים יש לחוש תמיד דלמא גלי אשפלוהו, ועפי"ז שפיר יש להקל כמ"ש החת"ס בסוף התשו' כשידענו בבירור שהי' שם כשכבר ליהטה האש ואולי גם כוונת הב"ש ס"ק ק"ס הנ"ל באימרת ראו שנשרף ג"כ כוונתו בתחילת הדליקה בכדי שיהי' בירור שהי' בשם בעת הסכנה והן הן דברי הב"ח בתשו' סו"ס נ"ה כיון דהי' הבעל שם כשכבר אחז האש הוי כאומרת ח"ג יעו"ש. וגם בתשו' פ"נ ח"ב סי' נ"ח באהע"ז נראה שהבין דהא דחזי גבראי דבעינן היינו דאל"כ מאין נודע כלל שהוא הי' שם דילמא כבר יצא משם או אפשר שכמה אנשים הי' שם עמו ולזה בעינן שתאמר חזי גבראי עיי"ש:

ועפ"י הנ"ל יש מקום להקל בנ"ד ג"כ דהוי כאומרת חזי גבראי, והב"ח שם כ' עוד סברא להקל לפי שיטת הרמ"ה דמיירו שניכר שהי' שם עוד אדם אחר מלבד הבעל דבזה פליגו רבא ורחב"א אבל באין הכרח שהי' שם אחר לכ"ע שרי אף בלי הטעם דחזי גבראי עיי"ש אבל זה להרמ"ה אבל לרשב"א הנ"ל מוכח דבעינן ח"ג אף לרבא א"כ אין להקל רק כשעכ"פ כבר אחזה האש סביבותי' או כבר נתמלה אז הבית עשן בהיותו שם בבירור דעשן גופא הוי סכנה כמו בעישנו עלינו בית, ועכ"פ לשי' הרמ"ה וודאי יש מקום להקל בנ"ד ודעת רש"י והנמ"י כהרמ"ה כמ"ש בתשו' חת"ס הנ"ל. - וגם ראיתי בש"ע הרב ז"ל בתשו' סי' כ"ט שהאריך שם להוכיח מהרא"ש פ"ג דגיטין דגם בתחילת העדות מקילין בעיגון כשינויא בתרא בסוגיא דר"פ יש בכור דלא מפליג בין תחילת העדות לסופה דלא קימ"ל כשינוי קמא. והנה המרדכי בשם הר"ש הביא ראי' דהלכה כ"ק דבתחילת העדות לא הקילו מהא דגברא חרוכא דמחמיר רחב"א דשמא גברא אחרינא הוא הבא להציל וע"כ הטעם דבתחילת העדות לא הקילו וע"ז כתב הרב ז"ל שם דלק"מ להרא"ש ז"ל דס"ל כפירש"י דפסיא דידא דשדיא הוא מאיש אחר הבא להציל וממ"נ או ערק ואזל לעלמא, ודילמא הוא בעלה וכ"כ הר"י בשם הרמ"ה יעו"ש וא"כ הרא"ש דהקיל שם בתחילת העדות סובר כהרמ"ה ור"י הנ"ל ועכ"פ מוכח מדברי הר"ש שבמרדכי דכל החומרא דגברא חרוכא הוא לפי ש"ק דתחילת עדות לא הקילו וכבר האריך בתשו' פנ"י ח"ב סי' נ"ד להוכיח מכמה פוסקים דסברי כהרא"ש ז"ל דהלכה כלשנא בתרא דגם בתחילת עדות הקילו משום עגונה וכ"כ בכה"ג הגב"י אות קט"ז ועיי"ש בסי' ט"ז וא"כ יש להקל בסתם כשאין הכרח שהי' שם אחר וערק כהרמ"ה ז"ל דבזה גם לרחב"א שרי:

ה ומצאתי בתשו' שבאו"ז סי' תשמ"ד שהאריך שם ג"כ להחמיר בתחילת העדות כ"ק דר"פ י"ב והביא ראי' מההוא גברא דבשילהו הילולא איתלי נורא בי גננא וכו' הא למדת כמה חומרות החמיר רחב"א בתחילת העדות שתולה באדם שבא מעלמא ונשרף והאי דהוי בי גננא ניצול ולא חש משום עגונה ואע"ג דכ' מורי אבי העזרי דהלכה כרבא דשרי' היינו כמ"ש בעצמו משום דאמרה להם חזי גבראי אבל הוא מודה שבתחילת העדות מחמירין ול"ח לעיגון ובסוף התשו' כ' שם ואחר כתבו זה הראה לי החבר ר' יעקב בההוא דלעיל ברבא ורחב"א דאית דגרסי ופסתא דידא דשדיא פי' הי' מכירין בטב"ע פס יד של החתן ולהכי מהדר לי' רחב"א דהאי פס ידו של החתן איכא למימר נורא איתלי בו ולהכי רבא אכשיר ורחב"א אפ"ה אסר עכ"ל. והנה בתחילת דברי' נראה שהבין דפלוגתא רבא ורחב"א מיירו שלא הי' שום היכר שהוא פס יד של בעל והיינו עכ"פ שהי' אפשר לומר שהוא מגוף החרוך ע"כ הוכיח מזה דבתחילת העדות מחמירין דאל"כ הי' לנו לתלות להקל וע"כ אינו מפרש כהרמ"ה, דלהרמ"ה כיון שבהכרח הי' שם אדם אחר ודאי סברא טובא להחמיר וצידד שם אם הלכה כרבא או כרחב"א ולבסוף כתב דשם מיירו כשניכר ואפ"ה רבא הקיל ורחב"א החמיר גם בזה ולא הכריע שוב להלכה דגם בכה"נ אפשר דגם הוא מודה דהלכה כרבא. ועכ"פ מוכח מכל הנ"ל דחומרא גדולה הוא להחמיר לתלות שהי' שם אחר רק משום תחילת העדות וא"כ לכל הכהו פוסקים שמחמירין היינו משום דסברי כלישנא קמא דר"פ יש בכור. אבל הרא"ש והרמב"ם ורוב הפוסקים דסברי כלישנא בתרא ע"כ או הלכה כרבא או דכל הענין הוא כרמ"ה דבע"כ גם אחר הי' שם שנשרף ידו ובע"כ א' ערק, אבל כמו בנ"ד ותשו' בי"ח הנ"ל שאין שום הכרח שהי' שם אחר ונשרף יש להקל:

והנה האו"ז שם בתחילת התשובה כתב דמסתבר לו דהלכה כרחב"א מהא דתנן בטהרות פ"ג תינוק שנמצא בצד הקברות ושושנים בידו ואין השושנים אלא ממקום הטומאה טהור שאני אומר שבא אחר לקטן ונתנן לו והיינו לגמרי דמי לרחב"א ואם בסברא זו אני מתיר טהרות ומוקמינן להו בחזקת היתר כ"ש שבסברא זו נחמיר בא"א עכ"ל. ובעניותי צ"ע להבין ראייתו דהא שם נמצא רק סמוך לביה"ק ואנו צריכים לומר שהי' בביה"ק ותלש שם שושנים לכך י"ל דאחר הי' שם ותלש דכמו שהוא הלך גם אחר יוכל לילך לשם אבל הכא בגברא דאיתלי נורא בשילהו הילולא שבבירור הי' שם בשעה שהתחיל לשרוף הבית וגם הדבר רחוק שאחר יבוא לשם בשעת סכנה בזה מסתבר כרבא, וגם מ"ש מטעם חזקת היתר צ"ע דשם הטעם משום דהקטן הוי דבר שאין בו דעת לשאול דספיקו טהור אף דליכא חזקה כדמוכח בכ"ד, גם מ"ש שם דגם אבי העזרי אינו מתיר אלא באמרה חזי גבראי כבר כתבתי לעיל דכיון שהי' שם בבירור בעת הסכנה היי כחזי גבראי כהב"ח הנ"ל יעוי"ש באו"ז שמדברי הרי"ף והר"ם אין הכרע אם דעתו לפסוק כרבא או כרחב"א, ועכ"פ נראה ברור שגם לפי המחמירין בכה"ג שאין הכרח שנשרף שם אחר הוא רק חומרא דרבנן כמ"ש הרב זיל בתשו' סי' כ"ו דגם לשינוי קמא דר"פ יש בכור דלא מקילין בתחילת העדות הוא רק חומרא מדבריהם, וכיון דפליגו בזה הפוסקים יש להקל כיון דהוי ספק דרבנן:

ו וגם יש להוסיף דבאמת חשש דרחב"א דערק ואזל לעלמא הוא חידוש גדול כמ"ש הב"ח בתשו' סי' ע"ג ובפרט בכה"ג שאינו מוכרח שנעשה בע"מ רק דהב"ח כתב דיש לחוש שאולי מאיזה טעם אחר ברח יעוי"ש ובתשו' חת"ס הנ"ל ועכ"פ אין הכרח לחוש לזה רק כמו שם בההוא גברא דאיתלי נורא בשילהו הילולא דאפשר כיון שזה מקרוב דר עם אשתו אולי אין דעתו נוחה הימנה, וגם הלא עדיין אין לו בנים ממנה והניח אותה והלך לו אבל באיש שדר עם אשתו זה כמה שנים בשלוה ויש לו כמה בנים ממנה י"ל דגם רחב"א מודה דל"ח דערק ואזל לעלמא להניח אשתו אלמנה חי' ובני' יתומים ועוד נראה דשם הרי הי' בגננא מאז יתכן שכאן מצא מקום לברוח כי גם מתחילה תיכף לאחר הנשיאין לא מצאה חן בעיני' אבל בנ"ד הרי הבעל הלך שמה להציל חפציו וכן עשה שהציל נוצות להשליכם לארץ, א"כ הרי אנו רואין שמסר נפשו בעד הצלת ממונו עבור אשתו ובניו וא"כ היאך יתכן שהוא ערק מחמת שנאה א"כ למה הלך לעלי לסכן עצמו בשביל הצלת ממון וכי ברגע אחת נשתנה דעתו ע"כ לפענ"ד יש מקום להקל בנ"ד- ומה שחש כת"ר שהנכרי הזה אינו לפ"ת מאחר ששאלוהו אם הי' בעת השריפה הנה בתשו' מהר"ם אלשיך סי' קי"א ששאלוהו על הספינה והשיב דשפיר הוי מסל"ת יכ"כ בכנה"ג בהגה סי' י"ז אות צ"ט בשם כמה פוסקים המקילין דזה הוי מסל"ת גמור. ומה שהעיר כת"ר מחמת שהר"צ העיד בשם עכו"ם אחר ששמע א' דופק על מעלות העלי' ופתח הדלת מהבית ונפל האש אצל הדלת ותפשו ברגלי' להוציאו ונפל על העכו"ם לפיד אש וברח וא"כ לפי עדותו של זה מסל"ת הי' חי שהי' דופק על המעלות וזה סותר לעדות הנכרי הנ"ל שבעת שגוררו מן העלי' כבר הי' מת. הנה לפי עדותו של זה אינו מוכרח שמת ע"י הנפילה וא"כ באפשרי ששב אח"כ לעלי' ואז בא הנכרי האחר שהעיד במסל"ת שתפשו ברגלי' וכבר מת דהרי אנו מתרצין את העדים בכל היכולת וכיוצא לזה כ' בתשו' מהר"ם לובלין בא' שהעיד שנפל למים שאל"ס וא' העיד שמת על מטתו שיתכן שעלה מהמים ואח"כ מת יעוי"ש ועוד די"ל כיון דהנכרי הנ"ל הוא הכחיש דברי עצמו שכפי עדות ר"צ בשמו שעלה אחרי' לעלי' וכיון שהכחיש דברי עצמו י"ל דעדותו כמאן דליתא ויש לסמוך על עדות הר' שלמה בשם נכרי אחד מסל"ת שכבר הי' מת שהוא אינו סותר דברי עצמו עכ"פ וגם יש לצרף כולי העצמות שמצאו כיון שהי' בבירור עצם אחד מאדם י"ל דגם כולם הם מאדם שנשרף- וכפי"ז אנו צריכים עדיין להיתר הב"ח הנ"ל דמסתמא האדם או העצמות שנמצאו הוא בעלה שבוודאי הי' שם, אבל מה טוב הי' אם באפשרי לשאול את הנכרי המסל"ת שהעיד הר"ש בשמו כי בעת שגררו מן העלי' כבר הי' מת שאפשר יאמר ויפרש דברי' שהכירו בעת שגררו כי זה בעלה של זו דבאופן זה יהי' היתר מורווח לכ"ע כמובן ועי' פ"ת לאהע"ז סי' י"ז ס"ק ס"ו בשם מראות הצובאות דגם לאח"ז נאמן מסל"ת לפרש עתה דברי' הראשונים אף שעתה ע"י שאלה הוא. ובאם א"א לשאול אותו כ"כ לפענ"ד להקל בזה אף שבתשו' דברי חיים אהע"ז ח"א סי' ל' החמיר מאוד בזה עפ"י שיטת ריטב"א ורשב"א אבל שם בלא"ה הי' צדדים להקל ע"כ לא סמך על הב"ח והקיל מטעמים אחרים אבל בנ"ד אם לא נסמוך ע"ז תשאר עגונה כל ימי' ונלפענ"ד לסמוך על היתרים הנ"ל ובפרט שהגאון מליסא ז"ל בקהי"ע הקיל כהב"ח, ועי' בפ"ת ס"ק קכ"א ויש לסמוך על נוב"י וש"ש והגאון מליסא ז"ל וחת"ס הנ"ל שמדברי כולם נשמע להקל בנ"ד, אבל ח"ו לסמוך עלי בלבד בלתי אם יסכימו לזה עוד ב' רבנים מובהקים ועכ"פ גם בטרם יסכימו הרבנים נלפענ"ד להתיר עכ"פ לבן היתום לומר קדיש כעין שכ' בכיוצא בזה בתשו' אדב"ע אהע"ז סי' ו' שרמז עלי' כת"ר:

ז והנה הגאון ד"ח ז"ל שם בתשו' הנ"ל הביא מריטב"א יבמות דף קט"ו שמפרש שניכר שפס יד הוא של בעל והבין שגם הרשב"א אזיל בשיטה זו ולפענ"ד הדבר ברור דכיון דכ' הרשב"א ז"ל לחלק דגם רבא לא שרי רק משום דאמרה חזי גבראי ול"כ דשם ניכר פס ידו משא"כ במעשה דעסיא מוכח דרשב"א אינו סובר כהריטב"א הנ"ל רק כמ"ש לעיל דלרשב"א מיירי שאינו ניכר ואפשר שפס יד של החרוך הוא וראי' דהא הריטב"א יבמות קכ"א באמת כתב שם דמעשה דעסיא מיירו שידוע שרגלו של זה הוא דגם רבא ל"פ רק דניכר שהוא פס ידו של בעל יעו"ש וכיון שהרשב"א כ' באופן אחר לחלק דרבא מתיר דוקא באומרה חזי גבראי ולא בפשוט דשם ניכר מוכח להדיא דאינו סובר כן, ושיטת ריטב"א הוא כפי הגירסא שהביא האו"ז בסוף התשו' כמ"ש לעיל. ובכלל בההוא עובדא דחרוכא יש ג' שיטות א) שיטת הר"י בשם הרמ"ה דמיירי שניכר דפס יד אינו של החרוך גם אינו ניכר שהוא של בעל ובכה"ג הוא דאוסר רחב"א וכשמצאו גברא חרוך ואין הכרח שהי' שם אחר גם רחב"א מקיל עכ"פ בדאמרה חזי גבראי ולשיטה זו ודאי יש להקל בנ"ד כי מה שהי' שם בבירור בעלי' ושהה שם הוי כאמרה ח"ג ב) שיטת הרשב"א ור"ש ור"ן שבמרדכי דאיירי בעובדא דחרוכא שאפשר לומר שזה הפס יד של החרוך הוא שנחסר לו יד ואין היכר שהפס יד הוא משל בעל, וא"כ בנ"ד לרבא יש להקל דזה הוי כח"ג וכמ"ש החת"ס דאם לא נפרש כהרמ"ה אין הכרח לפסוק כרחב"א ואבי העזרי שבאו"ז פסק כרבא וגם כתב שם שמרי"ף ור"ח אין הכרע כמאן פסקו כמ"ש לעיל רק האו"ז החמיר כרחב"א וע"כ טעמו דסובר כשינוי קמא דר"פ י"ב דבתחילת עדות החמירו וכבר הבאתי דברי הרב ז"ל בש"ע דדעת הרא"ש להקל בתחילת העדות נמי וגם היש"ש פסק כרבא. ג) שיטת הריטב"א וגירסת האו"ז בסוף התשו' שניכר שהי' פס ידו של בעל וא"כ לדידהו יש מקום להחמיר בנ"ד דאפילו אם נסמך על רבא הרי לא הקיל רק בניכר בבירור שזה פס ידו של בעל ובב"ד אינו ניכר כלל, אבל גם לפי שיטתם יש לצדד כמ"ש לעיל דהרי יש לומר טעם החומרא לרבא דבאינו ניכר יש לחוש שהבעל ערק לעלמא אף דלית בי' מידי דכיסופא כיון שי"ל מחמת שהי' בלבו שנאה ערק ובניכר שהוא פס ידו של בעל אין חוששין לשמא ערק דכיון דכבר נאחז באור ונתלש ידו מסתמא נשרף לגמרי אבל י"ל דזה רק כשזה מקרוב נשא אשה וגם אין לו בנים ממנה. אבל בזה שדר עם אשתו שנים רבות ויש כו בנים ממנה אין לחוש לשמא ערק ואפשר דגם רחב"א מודה לזה: ומה שחשש הריטב"א במעשה דעסיא משום דשם אף שדר עם אשתו שנים רבות יש חשש דגלי אשפילוהו למרחוק אבל בשריפה הרי אין שום אופן לחוש רק לשמא ערק וכיון דדבר זה חידוש הוא י"ל דל"ח לזה רק כענין מעשה דגברא דבשילהו הילולא, וגם יש לחלק דכל ענין דלכאורה אינו מובן כלל מה דמדמה רשב"א וריטב"א האי מעשה בעסיא לגברא חרוכא הא שם שכיח שהרבה ב"א נוסעים באניות בים. אבל בגברא דאיתלי בנורא בשילהו גננא לאחר שנשרף הא אין ספק מוציא מידי וודאי ולא שכיח שם אנשים אחרים ואפשר דבגננא שכיח תמיד ב"א המשמחים עם החתן לכך מדמה לי' ריטב"א ורשב"א לים ואף דבג"נ קאמר רחב"א דגברא אחרינא הוא דאתי להצילו ה"ה די"ל דגברא אחרינא הוא מאנשים שהי' שם בעת שאיתלו נורא ומה"ת נימא שהבעל נשרף ולא אחר, אבל בנ"ד הרי בעלי' ל"ש ב"א כלל וגם דבר ידוע שהבעל הלך לשם להציל חפציו ושהה שם אין לחוש כלל לאחר וגם לפימ"ש הד"ח שם בסוף התשו' בההוא דגננא דרך בנ"א לצאת מהגננא ובנ"א מהמצוים באים להציל ל"ש כ"נ אבל בני העיר נגד רובא דעלמא אמרינן יעו"ש עפי"ד יש לחלק דבגננא מסתמא הבעל יצא תיכף כמו היא שברחה וכיון שכן לא החזיק כלל שהי' הבעל שם בעת הסכנה ואף דאמרה ח"ג י"ל דרחב"א חייש אף בכה"ג לבדדמי ועי' ברשב"א שם אבל בנ"ד הרי הדבר ברור שהי' הבעל שם להציל וגם אינו שכיח כ"כ שיבואו הרבה מצילין על העלי' שקשה משם לברוח יותר מגננא וגם עכ"פ הרי דעתו להקל שלא לחוש לשמא אתו אדם מעלמא נגד רוב ומוכח דהיינו בני העיר א"כ כיון שהדבר ברור שלא נחסר מהעיר שום אדם באותו יום לא ישראל ולא נכרי דיש להקל גם להד"ח הנ"ל, וצ"ל לדידי' במעשה דגננא ל"ה הדבר ידע שאולי נחסר גם אדם אחר מהעיר משא"כ בנ"ד. לכן לפענ"ד יש להקל אם יסכימו לזה עוד ב' רבנים מובהקים ועכ"פ לענין אמירת קדיש יוכלו לסמוך ע"ז תיכף כעין שכ' בתשו' אדב"ע סי' ו' אבל להתירה שהנשא אין דעתי מסכמת רק אם יסכימו לזה עוד ב' רבנים מובהקים ואפשר לשאול עוד להנכרי ויעיד שהכירו כשגררו מן העלי' שהוא זה הבעל ויהי' ההיתר מורווח ביותר כמ"ש לעיל ואודות חשש בדדמי ל"ש כיון שהנכרי אומר שגררו והי' מת וזה מועיל כמו קברתי' כמ"ש הפוסקים:

תוכן העניינים

שות אמרי יושר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה