אור ברסלב
שות אמרי יושר ח"ב › סימן ע

שות אמרי יושר· רבי מאיר אריק

ח"ב · סימן ע

סימן סח

לכ' הרב הה"ג החו"ב בח"ת מו"ה מרדכי יצחק הלוי נ"י אבד"ק זאלעשיטץ: ע"ד שאלתו באחד שרצה לקנות מורה שעות מחבירו ואמר לו המוכר הדמים ואמר לו הלוקח שיקחנו לבית עד למחר להראותו למבין ובא למחר ורצה ליתן המעות והמוכר חזר בו וכ"ת האריך בזה ולבסוף הביא מהדין המבואר בחו"מ סי' ר' סעי' י"א בנוטל כלי ע"מ לבקרו דמבואר שם דהלוקח יכול לחזור בו ולא המוכר. אך כתב שם דוקא כשהחפץ חביב עם הלוקח וגם יגביהנו ע"מ לקנותו. והנה מטעם חפץ חביב נראה דהכא מסתמא הוי חפץ חביב כי מורה שעות שכל זהב אינו זבינא דרמי על אפי' ועוד דנראה דבפסק דמים ל"ב כלל שיהי' חביב על הלוקח כמבואר שם אך מטעם דבעינן הגבהה ע"מ לקנותו משמע לכאורה דבעינן שיאמר בפירוש לשם כוונת קנין. אך בסמ"ע שם כתב שדעת תוס' והרא"ש דאף בלא הגבהה ע"מ לקנותו ג"כ חייב באונסין יעו"ש, ובתוס' ורא"ש מבואר דהוי לוקח א"כ ממילא דאין המוכר יכול לחזור בו אם החפץ ביד הלוקח כיון דהוי סד"ד הלוקח המוחזק בחפץ יכול לומר קי"ל כתוס' ורא"ש וגם מדברי הר"ן ע"א דף ט"ו מבואר דכל הלוקח מחבירו כוס ע"מ לנסותו הוי לוקח כהא דהלוקח כלי מבית האומן לבקרו דחייב באונסין מטעם לוקח, וגם לשון המחבר שם שנובע מרמב"ם משמע דהא דצריך להגביה כדי לקנותו דוקא בלא פסק דמים רק קייצי דמים אבל בפסק דמים להדיא במקח הזה ל"ב הגבהה על מנת לקנותו רק כשיגביהנו אח"כ מסתמא כדי לקנותו הוא אם ייטב בעיני', וגם בגוף דברי הרמב"ם הנ"ל כבר תמה בלח"מ שהרי בש"ס אמרו סתמא ע"מ לבקרו: וראיתי בהגר"א ז"ל בחו"מ שם ס"ק שכ' מקור לרמב"ם מב"ב פ"ח שם בבירר והניח אפילו כל היום כולו ל"ק גמר בלבו וכו' אטו משום דגמר בלבו לקנות קנה אף שהגביה את כולן דלא הי' רוצה לקנות כולן רק א' מהן לא קנה אף דגמר בלבו אח"כ הא בשעת הגבהה לא נתכוין לזו יעו"ש ונראה כוונת הגר"א ז"ל דקשה למה לא קנה בגמר בלבו הא הגביה ע"מ לקנות וע"כ משום דהגביה כולן ע"מ לקנות א' מהן ל"מ הגבהה זו ואח"כ שגמר בלבו לזו לא הי' הגבהה. וצ"ע דהא הרשב"ם שם כתב לפרש הא דפריך בש"ס אטו משום דגמר בלבו קנה דהא אפילו בקייצי דמים יכול להחזירן והיינו דלוקח ע"מ לבקרו הוי קנין רק לגבי מוכר אבל לוקח כ"ז שלא הגיד למוכר שחפץ במכר יכול לחזור בו וכ"ה בשטמ"ק שם וא"כ אין שום ראי' לזה דבעינן הגביה ע"מ לקנותו כולו אבל עכ"פ בשיטת הרמב"ם נראין דברי הגר"א ברורים ויתכן דדעת הרמב"ם דבגמר בלבו והגביה אח"כ הוי קנין גם ללוקח דלא יוכל לחזור בו והא דלוקח על מנת לבקרו יכול הלוקח לחזור היינו כשלא הוטב בעיני' ולא גמר בלבו ליקחו וכ"נ מלשון הרמב"ם שם בפ"ד מה' מכירה דכ' הלוקח כלים מבית האומן וכו' וכלים הוא לשון רבים וע"ז כתוב הרמב"ם והוא שיתכוין לקנות כולו היינו שלקחן ע"מ לקנותן כולן כל הכלים שלקח אבל בלקחן ע"מ ליקח כלי א' מהן אין מועיל ההגבה. ובשו"ע העתיק הלוקח כלי מן האומן ע"מ לבקרו וע"ז כתב והוא שיגביה ע"מ לקנות כולו. וצ"ע ששינה לשון הרמב"ם ז"ל שכ' כלים לשון רבים. ועכ"פ לשיטת הגר"א ז"ל בכוונת הרמב"ם אפשר דא"צ הגבהה בפירוש לקנותו רק לבקרו דמסתמא הוי לקנותו כשיטב בעיני' והא דכ' הרמב"ם והוא שיגביהנו ע"מ לקנותו כולו עיקר הכוונה היינו שיקחנו ע"מ ליקח כולו אם יטב בעיני' אבל כשאמר שיקח רק א' מהן מה שיבחר לו ל"מ הגבהה זו וכנ"ל וא"כ בנ"ד בכלי א' ולקחו ע"מ לבקרו ואם יטב בעיני' יקחנו יש לומר דגם לרמב"ם קנה ואף דכ' בש"ע הלוקח כלי ע"מ לבקרו וע"ז כתיב ע"מ לקנותו כולו יתכן דכוונתו בלקח עשרים אמה ע"מ לקנות חמשה אמות ובכה"ג לא הוי קנין וכ"כ המח"א ה' שומרים סי' כ"ד ואע"ג דגם כשרוצה לקנות מקצתו מהני הגבהה כמבואר בב"מ דף ח' בסודרא כיון דתפיס בי' שלש על שלש קנה היינו ששם רוצה לקנות זה שבידו שהוא מבורר אבל בהגביה לקנות ג' אצבעות שיבחר לו יש לומר דלא הוי קנין כלל, ובמח"א מסופק שם דאפשר בהגביה ע"מ לקנות מקצתו עכ"פ חייב באונסין במקצתו. ולענ"ד משמעות לשון הרמב"ם אינן כן וכהגר"א ז"ל דבכה"ג לא הוי קנין כלל וממילא דאינו חייב באונסין דהא חיוב אונסין מטעם לוקח לדעת רמב"ם ותוס' ורא"ש:

ובמח"א שם כתב דבר חדש דבלקחו ע"מ לבקרו ואם יטב בעיניו יקחנו כל שהוטב בעיניו אף שלא גילה למוכר שוב אין הלוקח יכול לחזור בו והא דמבואר בש"ע שם דהלוקח יכול לחזור בו היינו שהמוכר פסק דמים ואמר ללוקח שנותנו לו אם יטב בעיני' יקחנו אבל כשהלוקח אמר כן כיון שהיטב בעיניו הרי נתקיים התנאי ואינו יכול לחזור בו, וצ"ע דמאי נ"מ אם המוכר אמר כן או הלוקח דהא גם כשהמוכר אמר כן כיון שהלוקח לקחו ע"מ כן הוי כהתנה לוקח. ומדברי הגר"א ז"ל הנ"ל משמע באמת דכל שהוטב בעיניו אינו יכול לחזור בו כמ"ש לעיל וצ"ע דמשמעות הפוסקים אינו כן ועכ"פ לדינא בנ"ד נראה ברור דאם הלוקח מוחזק ודאי דאין המוכר יכול לחזור בו. וגם יפה הביא כת"ר מדברי רש"י ע"א בד"ה ולא הדירו שכ' בשם הגאונים מי שיש לו כור חטים למכור פוסק דמים ללוקח והולך לביתו ומשגר לו קב חטים לראות כמה הן יפות ואם מעכב הלוקח מתקיים המקח יעו"ש משמע במשיכה סתם אף שלא פירש ע"מ לקנותו כתוס' ורא"ש הנ"ל. ומה שהקשה כת"ר דמשמע מלשון רש"י דשולח לו קב ונתקיים המקח מכל הכור והא משיכת מקצתו ל"מ רק למה שמשך הוא קושיא חמורה וגם אני הערותי בזה מאז בחדושי למס' ע"א ואולי כוונת רש"י דהקב קונה משורת הדין והמותר מסטימותא דע"י שקנה הקב קונה גם המותר מצד המנהג כענין רושם על המקח ועיקר הסטימותא הוא ע"י שקונה הקב ושפיר דייק הש"ס מזה דמשיכה קניא ושו"ר בשו"ת הרד"ם חיו"ד סי' ס"ד שהעיר ג"כ על רש"י הנ"ל וכ' דהוא מדין סטימותא וכמ"ש:

סי' ע"א:

לכ' ידי"נ הרב הה"ג המובהק וכו' מו"ה משה אלחנן אלטער נ"י דומ"ץ דק' לבוב:

ע"ד שאלתו באשה זקינה שכבר פסק ווסתה ומקור שלה נשתרבב למטה וע"כ אי אפשר לה לטהר לבעלה כבר האריכו בזה בכל ספרי המחברים האחרונים וכל יקר ראתה עינו. ובעניותי הדבר חמור למאוד כי היתר הפליתי והרב רש"ז ז"ל מכח שיטת הר"ש ז"ל בדם בשפופרת דאין דרכה לראות בענין זה וכמו במפלת חתיכות לפענ"ד צ"ע דהא בש"ס נדה כ"ב מבע"ל דם יבש מאי כי יזוב דמה אמר רחמנא עד דמידב דייב וכו' א"ד אורחא דמלתא הוא ולעולם אפילו יבש נמי הקשא בס' מי נדה דהא כיון דעכ"פ אורחא דמלתא הוא לראות דם לח ולא יבש א"כ מה"ט גופא לא תטמא כמו דם בשפופרת וחתיכה לשי' הר"ש ז"ל. ולי נראה דהא דמטהרין משום דאין דרכה לראות היינו רק אם הראי' שלא כדרכה כמו דם בשפופרת דבשעת יציאת הדם לחוץ דהיינו הראי' אין דרכה בשפופרת וכן בחתיכה אבל הכא נהי דאין דרך הדם להתייבש במקור ומשו"ה אורחא דמלתא לזוב הדם דרוב דמים שבמקור לחים הם מכ"מ אם אירע שנתייבש הדם בתוך המקור תו הראי' שאח"כ כדרכה הוא ואין שינוי תו בראי' כלל כיון דדם זה נתייבש בפנים ממילא דרך דם זה לצאת בלי זיבה רק שאין דרכה שתתייבש ול"ד כלל להא דאין דרכה לראות דם בחתיכה ובשפופרת ובהיות כן צל"ע על שיטת הפליתי ורש"ז ז"ל להקל במקור שנעקר עפ"י שיטת הר"ש דנהי דאין דרך המקור להסתרבב לבית החיצון אבל כשכבר נשתרבב מחמת איזה סיבה וחולי שוב דרכה לראות בענין זה ודמי ממש לדם יבש הנ"ל וצ"ע טובא:

אך לשיטת רש"י ותוס' ורוב הפוסקים דטעמא דשפופרת טהורה משום חציצה והיינו משום דבעינן יזוב בבשרה שהדם יגע בבשרה בבית החיצון א"כ בנשתרבב המקור לביה"ח ומשם זב הדם מהמקור אפשר דהדם טהור דלא קרינן בי' דם בבשרה דבשרה היינו מסתמא תיכף מן השנים ולחוץ דבבשר זה יגע וכשהמקור נשתרבב למטה הרי אינו נוגע בבשרה דהיינו בבין השכים ואע"ג דאכתי נוגע בבשרה החיצון שלמטה מזה מכ"מ עיקר הטומאה תלוי בנגיעת בשר שבין השנים מלחוץ דוקא ועי' חולין דף ע' דבעי בנגממו כותלי בית הרחם ופירש"י שם שנגממו בפנים וקמבע"ל אי שפה החיצונה מקדש אבל שם שאני דקדושת בכור הוא מעת שיצא לחוץ ויכול להיות שנגיעת רחם בשפתו החיצון ג"כ מקדש אבל לענין דם נדה הכל תלוי בשינים ולפנים שכשיצא לשם נטמאה האשה וכשהמקור נשתרבב למטה מבין השינים הרי יציאת הדם מפה המקור אינו נוגע בבין השינים ולא קרינן ביי דם יהי' זובה בבשרה, ועי' בנדה דף מ"א הי' ניהו בית החיצון כל שהתינוקת יושבת ורואה א"ל ר' יוחנן אותו מקום גלוי הוא אצל שרץ ועי' ברש"י שם דלשון קושיא הוא שאין זה בבשרה וא"כ בנסתרבב המקור למטה ממילא הדם היוצא אינו נוגע בבשרה ועי' בש"ע הרב רש"ז ז"ל סי' קפ"ח בקו"א דלשיטת רש"י ותוס' כל שהכניסה השפופרת בתחילת בית החיצון אף שהדם יצא מפה המקור כיון דלא נגע בביה"ח רק ע"י שפופרת טהורה כיון שלא נגע בבשר בית החיצון יעו"ש בס"ק טו:

ובינותי בספרים ומצאתי בתשו' דברי חיים יו"ד ח"ב סי' ס"ג והמעיין שם בדבריו יראה שכוונתו כן ודבריו קצרים כדרכו בקודש. ויעי"ש דגם הר"ש מודה לזה. אך הוא החמיר שם באם לא יצא כל המקור לביה"ח דיתכן דהדם זב מחלק המקור שהוא למעלה במקומו יעו"ש. ולי צ"ע דלכאורה כיון דפה המקור כולו למטה בביה"ח הרי אף שיצא הדם מלמעלה אבל אין האשה טמאה רק בדם שיצא ממקור דרך פה והפה כולו למטה וכשיצא משם אינו נוגע בבשרה וכמ"ש לעיל ולא יכולתי לעמוד על כוונתו בזה. ובכל אופן צל"ע בענין שרבוב המקור דיתכן דבעת ששיכבת המקור עולה למעלה וכשרואה אז הוי ראי' כדרכה הן לטעם הנ"ל הן לטעם הפליתי ורש"ז משום דאין דרך ראי' וא"כ אין להקל רק כשהראי' הוא רק כשהמקור שלא במקומו וכ"כ בתשו' חת"ס סי' קמ"ה ויעו"ש כמה תנאים בזה ועכ"ז בס' קע"א כתב שלא עשה מעשה בזה:

ולדעתי מהנכון מקודם לדרוש ברופאים כל הענין שלמראה עיניהם ישפטו ואולי הוא רק שרבוב ביה"ח היינו בשר הפרזרור למטה ועי"ז נעשה שם כענין מכה והבער ובזה יש להקל בזקינה כמ"ש בתשו' מטר"ח יו"ד סי' י"ח ואם הוא באמת שרבוב המקור למטה הדבר חמור ועכ"ז כשא"א בשום אופן לטהרה לבעלה אם עכ"פ כל הפה למטה בבית החיצון וכשהמקור במקומו אינה רואה כלל המקיל וסומך על החת"ס הנ"ל יש לו על מי לסמוך. אך בכל אופן רק עפי' התנאים המבוארים שם בצירוף שאינה מרגשת כלל רק זיבה וגם לשיטת הד"ח נראה דאם כל הפה למטה אף שמקצת המקור למעלה יש מקום להקל וכמ"ש לעיל. ואם כבר טמאה מאז וצריכה ז' נקיים הדבר חמור ביותר ואין הזמן גרמא להאריך בזה וגם אין רצוני להכניס א"ע בענין זה החמור וכת"ה כבינתו יעשה אך מקודם ידרוש ברופאים שיראו בעיניהם כל הענין: ובשו"ת דברי חיים ח"ב יו"ד סי' ס"ג שהבאתי צ"ע דשם כתב דהיתר הנ"ל דכיון דנשתרבב המקור א"כ הדם היוצא אינו נוגע בבשרה הוא גם לדעת הר"ש וצ"ע דהא להר"ש הא דרואה דם בשפופרת אינו מדין חציצה שאינו נוגע בבשרה רק משום שאין דרך לראות בענין זה כמבואר להדיא ברא"ש וא"כ מנ"ל לומר היתר זה דאינו נוגע בבשרה להר"ש. ואפשר דגם הר"ש מודה דכל היכא דהוי חציצה כגון דם בתוך השפופרת ואינו נוגע בבשרה טהור מטעם חציצה כרש"י. אך דהר"ש מפורש הא דדם שבשפופרת טהור היינו גם כשרואה הדם על השפופרת א"כ בכה"ג נוגע בבשרה ואין שום חציצה אפ"ה טהור דאין דרכה לראות בזה האופן וכמ"ש בש"ע הרב ז"ל סי' קפ"ח בקו"א אבל כשהדם בתוך השפופרת דהוי חציצה גם להר"ש טהורה אף אם הי' דרכה לראות מטעם חציצה דבבשרה כתיב ולפי"ז יתכן בהיתר פארפאל אף לשי' הר"ש אף דבכה"ג ל"ש כ"כ אין דרכה לראות דכיון דנשתרבב המקור שוב הראי' כדרכה דמכ"מ אין הדם ביציאתו נוגע בבשרה היינו בין השנים לחוץ וכמ"ש לעיל ועדיין צ"ע בכ"ז למעשה:

תוכן העניינים

שות אמרי יושר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה