אור ברסלב
שות אמרי יושר ח"ב › סימן סח

שות אמרי יושר· רבי מאיר אריק

ח"ב · סימן סח

סימן סז

להרב הגדול בנש"ק מו"ה אלעזר אלטר הורווייץ נ"י אבד"ק ריגליץ: ע"ד הדו"ד שבא לפניו באיש א' שהשאיל ס"ת לראובן אשר עשה מנין בביתו ושילם לו בעד זה איזה סכום לחודש ואח"ז נסע ראובן לביתו והמנין נשאר שמה ושמעון הוא גבאי מהמנין הנ"ל וגם הוא דר שם באותו בית אשר שם המנין ושמעון הוא המחזיק העיקרי את המנין לבל יהרס ואחר שנסע ראובן הנ"ל לביתו שאל המשאיל את הס"ת הנ"ל להגבאי שמעון עתה מי ישלם לו מעות החודש והשיב לו שמעון הגבאי אני אשלם וכן הי' ששמעון הגבאי שילם לו עד אחר הימים טובים ואח"כ פסק מליתן לו ושאל עוד הפעם המשאיל הנ"ל את שמעון הגבאי למה אינו משלם לו שכרו והשיב לו שמעון אשר המנין קטן ודל ואין בידם לשלם ודי להם אשר המה מגיהים את הס"ת בכל פעם ומשלמים לפעמים שכר הסופר לתקנו ונתרצה המשאיל להניח את הס"ת שם הלאה וזה כשני שבועות אירע מקרה ר"ל בהמנין שנשרף הס"ת בליל ש"ק ע"י נר דולק שהי' שם ותובע עתה המשאיל משמעון שישלם לו והנה כת"ר כ' שא"א להחליט הדבר שהי' איזה פשיעה בזה כי תחת מקום מעמד הנר הי' טס ברזל קבוע וגם בשעה ט' בלילה שלחו שמה לראות אם כבו הנרות ומצאו הנרות כבוים ולא ראו שום שמץ שריפת דבר או איזה עשן ויותר יש לדמותו לאונס אבל מאחר שהסכים המשאיל מבלי לקחת שכר הו"ל שמעון הגבאי שואל על הס"ת וחייב אף באונסין וכ"ת הביא דברי הר"ן דשואל ס"ת פטור מאונסין וכן הבין מדברי' בקצה"ח סי' שמ"ב ובנה"מ סי' ע"ב ס"ק י"ז כתב דדוקא בעובדא דר"ן שנתן משכון על הס"ת ונתחייב המשאיל בשיטוח וניעור ונפטר עי"ז מפרוטה דר"י בזה כתב הר"ן דפטור מאונסין דאין כל הנאה של שואל כיון דגם המשאיל נהנה מפרוטה דר"י אבל בשואל ספר בלי משכון ל"ש דין פרוטה דר"י וחייב באונסין. ולענ"ד אפשר דבנ"ד גם הקצה"ח יודה דחייב דלפי סברתו דגם בכי נתינת משכון פטור להר"ן ע"כ הטעם משום דסובר כרשב"א דפרוטה דר"י אינו מטעם שיטוח וניעור רק בשעת הלוואה פטור מליתן לעני כשיטת רשב"א וכ"כ בתומים שם סי' ע"ב ס"ק י"ח דדעת ר"ן כרשב"א ואנן לא קיי"ל כן יעוי"ש וכ"ז שייך רק במלוה מעות או במשאיל ס"ת דעכ"פ בזו הרגע שמשאיל לו או מלוה לו יש לו למשאיל איזה התעסקות שנותן לו המעות או הספר אבל הכא כבר הי' הס"ת מאז בבית המנין בעת שהי' ראובן שוכר הס"ת וכן בעת ששכרו שמעון רק עתה ע"י הדיבורים שהי' בין המשאיל לשמעון שנתרצה בזה גם אז אילו איתרמי לי' עני הי' חייב ליתן לו דעוסק במצו' פטור מן המצו' לא אמרו בכזה שאין שם שום התעסקות ואפשר לקיים כמ"ש הר"ן בסוכה פ' הישן וא"כ בכה"ג אפשר גם להר"ן הוי כל הנאה של שואל וחייב באונסין:

אמנם יש לדון קצת דבנ"ד כיון דעכ"פ שמעון הבטיח לו לשלם שכר הסופר לתקן אולי זה היי ג"כ כשכר דעכ"פ אין כל הנאה של שואל דהא המשאיל יש לו ג"כ הנאה כשיתקנו הס"ת שלו אמנם בב"מ דף צ"ד מבואר דשואל בהמה חייב במזונותי' ופריך הש"ס שם מהא דשואל כל הנאה שלו ומשני רוב הנאה שלו וע' ברש"י שם כיון שאינו נותן לו שכר וה"נ בנ"ד כיון דאינו נותן שכר למשאיל אף שמתקן הס"ת כגרמי' הוא דעבד כדי שיוכלו לקרות בו ושפיר חייב באונסין ואפשר לחלק קצת דשם הנאת מזונות הוא רק לפי שעה בעת שהבהמה ביד השואל ואח"כ כשמשיב לבית המשאיל צריכה מזונות מחדש לכך ל"ה זה הפאה כ"כ אבל תיקון הספר שיועיל גם לאח"כ כשתהי' הס"ת ביד המשאיל בחזרה אולי הוי כשכירות והדבר צריך הכרע. ומאז הערותי על גוף סברת הר"ן הנ"ל לענין ספר כיון דגם המשאיל נהנה מפרוטה דר"י אין כל הנאה שלו דהא עכ"פ רוב הנאה שלו ואח"כ מצאתי במח"א ה' שאלה סי' ג' שהקשה כן על הר"ן והבאתיו בספרי שו"ת אמרי יושר ח"א סי' מ"ז ומוכרח לומר לר"ן דלא כל הדברים דומים ודוקא במזונות בהמה וכן נטירותא דבהמה זה ל"ה כשכר כלל משא"כ הנאת פרוטה דר"י וא"כ אפשר דהנאת תיקון הספר ג"כ ל"ד למזונות בהמה וצ"ע בזה - ועוד יש להעיר בנ"ד לפטור את שמעון השואל הנ"ל לפי שיטת הפוסקים בחו"מ סי' רצ"א וסי' ש"מ דאין שומר נתחייב עד שימשוך ובמקום שמשיכה קונה וא"כ הכא כיון דהס"ת הי' עומד בבית המנין הרי לא עשה שמעון שום משיכה מאז שנעשה שואל. וחצר המנין ל"ק לשמעון לא מיבעי להסוברים דבהכ"נ הוי כסימטא פשיטא דל"ק אלא אפילו להסוברים דהוי כחצר השותפין וע' בזה בב"ש סי' כ' סק"ט וקצה"ח סי' ר' הא הוכיח קצה"ח סי' ר"ס מירושלמי דחצר השותפין אינו קונה משל אחר כיון דאינו חצר המיוחד לו יעוי"ש וע' בנה"מ שם חילוקים בזה וא"כ מטעם חצר ל"ק שמעון רק אם משך הספר שם בבית המנין ואולי לא משכו ולא נתחייב כלל ואף שבנה"מ סי' ש"מ סק"ח הוכיח דאף בלי משיכה התחלת השימוש מחייבו באונסין והכא מסתמא הרי כבר קראו בס"ת וגם שמעון בוודאי עלה לס"ת וקרא בו אבל בספרי מ"פ לחו"מ סי' ש"ו הוכחתי מדברי השטמ"ק ב"ק צ"ט דסובר דהתחלת שימוש כ"ה קנין לענין שומרים יעוי"ש ואולי כיון שמסתמא הומשך הס"ת כשמוציאין אותו לקרות בו זה הוי כמשיכה אבל אינו ברור דהא אפשר שאדם אחר הוציאו ולא שמעון ולומר כיון ששמעון הוא הגבאי כל מי שהוציאו הוי שלוחו דבר זה מספ"ל וגם הא לא נתכוין כלל לשם קנין והנה בקצה"ח סי' ע"ב כתב טעם אחר לפטור שואל ס"ת מאונסין כיון דמללה"נ הוי כשאלו לראות בו דמספ"ל להש"ס ב"מ צ"ו אם חייב דממונא בעינן או הנאה א"כ לפי הצד דהנאה בעינן ומללה"כ פטור. ובנה"מ שם סקי"ז השיג עליו עפי"ד הט"ז סי' רכ"א ס"ק כ"ג דתורה שאני ממצו' כיון דכתיב פיקודי ד' ישרים משמחי לב ומה"ט אסור אבל בתורה יעוי"ש. והנה ראית טו"ז מאבל כיון בזה לדברי רמב"ן בתה"א דמה"ט אסור אבל בד"ת משום דכתיב משמחי לב והובא בש"ך יו"ד ר"ס שפ"ד אבל בש"ס יליף מקרא דהאנק דום וכבר העיר בזה בהגהות אמרי ברוך ליו"ד שם אבל עכ"פ גוף הדבר דפקודי ד' ישרים משמחי לב קאי רק על תורה ולא על שאר מצות מבואר נמי בערכין י"א ואימא ד"ת דכתיב בהו פקודי ד' ישרים משמחי לב הרי דווקא על תורה קאי ולא על שאר מצות. וכבר הערותי מזה בספרי טל תורה שם, ועכ"ז סברת הטו"ז דמטעם זה ל"ש לומר מללה"נ אינו מוכרח דשמחה לחוד והנאה לחוד דהא לולב של איסוה"נ כשר דמללה"נ כדאיתא בסוכה ל"א ומשמע דאף במקדש כשר אף דכתיב ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים דקאי על לולב שבמקדש וע' בסוכה מ"ד. ובפמ"ג בפ"כ לה' תפילין מסופק בכתב ס"ת על עור האסור בהנאה אם שרינן משום דמללה"נ וכתב שם כרז"ה דמצות דרבנן ליהנות ניתן וקריאת ס"ת רק דרבנן יעו"ש ומוכח דפשיטא לי דקריאת ס"ת בכלל מצו' הוא ולמ"ד במצו', דרבנן ללה"נ ה"ה כאן וגוף דברי הפמ"ג צ"ע דנראה דאף דקריאת ס"ת הוא רק דרבנן היינו חיוב דרבנן אבל מצו' דאורייתא הוי דלא גרע משאר לימוד תורה דהוי דאורייתא ושפיר שייך לומר מללה"נ ויתר טעמו של נתה"מ לדחות דברי הקצה"ח אינם מוכרחין כ"ב. אמנם בגוף דברי קצה"ח עפ"י יסוד גמרא ב"מ צ"ו צ"ע דז"ל התוס' ב"מ צ"ו ד"ה ממונא בעינן דמתהני מיני' פי' שמשתמש בו ונראה דכוונתם דשאלו לראות בו ל"ה הנאה משום דלא שאלו להשתמש בו רק שיהי' בביתו ויהי' נראה כעשיר אבל הכא ששאלו לקרות בס"ת הרי שאלו להשתמש בו אף דמללה"נ הרי שאלו לכל שימוש הראוי לו שפיר חייב ול"ד לשאלו לעשות בו פמשו"פ דהרי לא שאלו לכל דבר אבל הכא הרי שאלו לכל מאי דחזי. וצל"ע בזה וכמדומה שגם במח"א ה' שאלה סי' ג' העיר בסברת קצה"ח הנ"ל ודחאו ועכ"ז לדינא צל"ע לחייב את שמעון אם אין שם פשיעה כלל רק בתורת שואל שיש כמה סברות וצדדים לפוטרו וטוב לפשר ביניהם ואם א"א דעתי נוטה לפטור באם אין פשיעה בצירוף כל הצדדים הנ"ל:

ובדבר הטענה שטוען שמעון עוד כי הגיד למשאיל בפירוש כי אינו יודע אולי יסע לביתו ואין רוצה לקבל עוד שום אחריות הספר ובכן יוכל ליקח לו הס"ת בחזרה והמשאיל השיב מה בצע לו אם תעמוד הס"ת במקום אחר תשאר שם והנה אם כן הדבר בוודאי פטור שמעון מאחריות אפילו כש"ח ל"ה כדין טול את שלך ובפרט שאומר בפירוש שאינו מקבל עליו אחריות וע' ס' שמ"ד אך כת"ר נסתפק כיון שאח"כ ראו בס"ת הנ"ל שוב נעשו כשואלים להתחייב באונסין מכ"מ י"ל דהוי רק כשואל שלמ"ד דהוי גזלן ולא נתחייב באונסין כמבואר סוס"י ש"ח עכ"ד וז"א דפשיטא דשושלמ"ד כיון דהוי כגזלן נתחייב באונסין וגם בס' ש"ח ג"כ הכוונה דהוי כגזלן ונתחייב באונסין וכ"ה בס' רצ"ב וא"כ יש לדון דאותן שקראו בס"ת נעשה שואלים שלמ"ד בעה"ב ונתחייבו באונסין, מיהו נראה דבשואל שלמ"ד בנ"ד כיון שהחזירו הס"ת למקומה דהיינו לארון נפטרו מאחריות כעין שכ' הסמ"ע סי' רצ"ב ס"ק ד' ליישב דברי הרמ"א שם דבהחזירו למקומו פטור מאחריות דמיירי בדבר שאינו מקפיד ובש"ך שם ונה"מ החזיק בדברי הסמ"ע ואע"ג דהכא ס"ת מסתמא כדבר המקפיד הוא כדמשמע בס' רצ"ב סעי' כ' מכ"מ י"ל דהא כל עיקר הטעם דל"מ חזרה למקומו והרי אפילו בגונב שלא לדעת בעלים ומחזיר למקומו יצא ידי השבה אלא דבשומר שאני כיון דגנב כלתה שמירתו והוי כלא החזיר למקום הראשון כמבואר בש"ס טעם זה והיינו דבעלים לא ניחא להו עוד במקום זה כיון דשומר גופא גנב הוא כמ"ש סמ"ע סי' שנ"ה אבל הכא כיון דסברי מצו' קעבדי לקרות בס"ת דמה"ט לא נפסל לעדות כמ"ש מרדכי פ"ב דב"מ בשם ראבי' וע' סמ"ע ר"ס ע"ב וא"כ מה"ט גופא לא נחשד בעיני בעלים ולא כלתה שמירתו ועכ"פ בהחזיר למקומו הוי השבתו השבה גמורה- ועוד נראה דבנ"ד הרי אותן שקראו בס"ת יוכל להיות שלא ידעו כלל אם כבר נפסקה השאלה ואין להם רשות עוד לקרות בו. ונהי' די"ל דגם בשוגג הוי שואל שלמ"ד כגזלן בשוגג דנתחייב בהשבה אבל עכ"פ מהני השבה למקומה דהא בשומר שגנב כ' בש"ג וסמ"ע סוס"י שנ"ה דבהחזיר מטעם שרצה לעשות תשובה מהני והכא כיון שלא ידעו שעושין איסור כלל והם שוגגין הרי עדיף מעושה תשובה כדאמרינן במנחות ק"ט ואי בשוגג שב ועומד הוא ועוד נראה דהא דשומר ששאל שלמ"ד ל"מ השבה בבית השומר והיינו משום דכלתה שמירתו ולכאורה אכתי עכ"פ המקום דבעלים הוא וגנב שלא לדעת שהחזיר לרשות בעלים מהני וכבר האריכו בזה במאור ומלחמות סוף ב"ק והמורם מדברי מלחמות ונמוק"י שם דכיון דכלתה שמירתו הוי כאילו אין שם בעלים שם. והיינו כיון דנתנו לשומר ויחד לו מקום ואם השומר אינו נאמן בטל הכל ול"ה רשות בעלים אבל בנ"ד שהמשאיל נתרצה שתעמוד ס"ת שם בלי שום שמירה כי לא קיבלו עליהם שום שמירה ובפרט המתפללים במנין וודאי לא קיבלו עליהם שום דבר רק הגבאי התרצה שתעמוד ס"ת שם בלי חובת שמירה וא"כ כשהשתמשו בס"ת שלמ"ד אף דהוי כגזלנין אבל אכתי מקומו של ס"ת בארון לא נפקע כלל עי"ז שהרי מעיקרא השאילו מקום זה שתעמוד ס"ת שם ומה בכך דכלתה שמירתם הא מעיקרא כא קלבו שמירה - באופן דמכל הני טעמא אם יקבל שמעון שכדבריו כן פשיטא דהוא והקהל פטורין. וגם אם לא יקבל כבר כתבתי לעיל מה שיש לדון בזה:

סי' ס"ט:

לכבוד הה"ג וכו' מו"ה ישכר בעריש הכהן נ"י אבד"ק לאגוב:

ע"ד שאלתו בד"מ בראובן שקנה שעורים יפים אצל א' והמוכר טעה והעמיד אותם אצל שמעון ושמעון לא ידע מזה כי לא הי' אז בביתו בשעה שהעמידו לו והאכילם לסוסיו וראובן תובע משמעון שישלם לו דמי שעורים יפים כמו שהי' ושמעון אינו רוצה לשלם רק דמי שעורים גרועים כי אין לו שום נפקא מינה להאכיל לסוסיו שעורים יפים או גרועים ודרש חוו"ד: והנה באם הי' שמעון יודע שאין השעורים שלו אף שלא ידע של מי הם הוי קרוב למזיד שהי' לו לישאל ולחקור מאין באו השעורים ובזה האופן ודאי דצריך לשלם דמי שעורים יפים כפי שוים בשוק כמו כל מזיק דאף בשוגג חייב וכן מטעם גזלן נראה דחייב בכה"ג דעכ"פ קרוב למזיד הוא - אך באם לא ידע כלל וכסבור שלו הם מחמת שנמצא תמיד באוצרו שעורים שבזה האופן הוי שוגג גמור יש לדון דמטעם גנב או גזלן שוגג פטור כמ"ש קצה"ח סי' כ"ה ס"ק א' דדוקא במזיק חייב בשוגג מקרא דפצע אבל לא בגנב. רק דיש לדון דאולי מה שהאכיל לסוסיו הוי כמזיק אבל נראה יותר דמזיק היינו דוקא כשמפסיד הדבר כמו פצע שמפסיד ועושה חבורה אבל בזה שהאכיל לסוסיו ל"ש שם מזיק דהרי עושה כדרך העולם רק שטעה וכסבור שהם שלו הוי כגנב בשוגג דפטור רק דצריך לשלם כפי הנאתו, ונראה דבזה פליגי הקצה"ח ונה"מ שם ר"ס כ"ה דלקצה"ח פשיטא לי' דבטעה שמעון וכסבור חפץ זה של ראובן ונתנו לראובן ואח"כ נתגלה שהי' חפץ של אחר דשמעון פטור דאין בזה רק דין גזלן וגזלן בשוגג פטור ונה"מ שם כתב בזה הוי כמזיק ממש כיון שאינו יכול להוציא ממנו יעו"ש א"כ גם בהאכילו לסוסיו כיון דכבר אינו בעולם הוי כמזיק דחייב אף בשוגג:

אכן נראה דבנ"ד ודאי פטור דהרי במזיק נמי אונס גמור פטור רק דקצה"ח כתב דשם בטעה השליח היינו שראובן אמר לו שיקח שור מבית פלוני ויתן לו לא הוי אונס דהא חזקה כל מה שת"י אדם הוא שלו והי' לו לחקור מאחר שלקחו מבית אחר מסתמא הוא של אותו בעל הבית אבל הכא אדרבא כיון שנמצא אצלו וכסבור שלו הוא כיון שנמצא ברשותו הוי אונס גמור דגם מזיק פטור, והדבר מוכרח מהא דכתובות כ"ד בהניח להם אביהם פרה שאולה והם לא ידעו וטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזל ובריטב"א שם הקשה מהא דגזל ונתן לחבירו רצה מזה גובה רצה מזה גובה ותירץ דהיינו בידע השני שהוא גזול אבל הכא דימו ששל אביהם הוא כיון שנמצא אצלו לכן א"צ לשלם רק כפי הנאתו יעו"ש והביאו במח"א ה' גזילה סי' ז' והא מזיק חייב אף בשוגג וע"כ כנ"ל דזה הוי כאונס גמור וגם מזיק פטור והדבר מוכרח ביותר לשיטת נה"מ הנ"ל שכתבתי לעיל דהאכילו לאחר כל דא"א לאהדורי הוי מזיק א"כ בטבחוהו ואכלוהו יתחייב וע"כ כנ"ל דהוי אונס גמור, ולקצה"ח יש לדחות דאכלו לא הוי מזיק כיון דלא הפסידו אבל לנה"מ הדבר מוכרח ועכ"פ לתרווייה הדבר מוכרח דכסבור שלו כמו בנ"ד מאחר שנמצא אצלו באוצרו אף באכלו פטור כיון דשוגג הוא לא הוי גזלן ומצד אכלו הרי ממ"נ מהא דטבחוהו ואכלוהו מוכח דפטור וע"כ או דבכה"ג לא הוי מזיק או דזה הוי אונס גמור וגם מזיק פטור:

הנה בחוו"ד סי' קע"ז ס"ק כ"ז כתב בפשוט דגנב מחבירו ונתנו לאחר וזה האחר לא ידע שגנוב הוא והפסידו פטור ובאכלו משלם כפי שנהנה כמו בטבחוהו ואכלוהו יעו"ש, וע"כ דחוו"ד סובר דזה הוי אונס גמור דהא פוטר אף בהפסידו דהוי מזיק ואזיל לשטתי' דגם אכלו הוי מזיק א"כ מוכח מהא דטבחוהו ואכלוה דזה הוי אונס גמור משום דכסבור של אביו הוא דחזקה כל מה שיש ת"י אדם הוא שלו וא"כ ה"נ כשנתן מי חפץ לחבירו מסתמא שלו הוא והוי המקבל אונס גמור ואף בהפסידו והזיקו פטור ובשאכל משלם כפי הנאתו. ובנה"מ סי' קכ"ו ס"ק ז' כתב בא' שטעה על חפץ שלו ואמר לשמעון ששלו הוא ונתנו לו והפסידו וכדומה חייב מדין מזיק דחייב אף בשוגג יעו"ש ולכאורה סותר דברי' למ"ש בחו"ד, אבל י"ל דשם כיון שנתן לו חבירו מסתמא הוא של חבירו הוי אונס גמור אבל הכא הרי החפץ אינו של שמעון רק ראובן טעה ואמר לו שהוא שלו ועכ"פ אם הי' שמעון שם על לבו הי' יודע שאין זה החפץ שלו בכה"ג לאו אונס מיקרי וחייב מדין מזיק:

והנה במח"א ה' גזילה סי' ז' יש לו שיטה אחרת בכל זה וסובר דגזלן שנתן לאחר ולא ידע שגזול הוא אפ"ה נעשה גזלן תיכף אף שהי' שוגג כיון שעכ"פ כיון לזכות בו אבל כסבור שלו הוא ואכלו כיון דלא כיון לקנותו לאו גזלן הוא אפילו אם אכלו והא דטבחוהו ואכלוהו כיון דסברו שב אביהם הרי לא כיון לזכות בו דשל אביהם ממילא שלהם בתורת ירושה וא"צ לזכות יעו"ש ועפ"י שיטתו בנ"ד נמי פטור כיון דכסבור שלו הוא ולא כיון לזכות גם כשאכלו לא נעשה כגזלן רק חייב כדמי הנאתו. ולכאורה כראה ראי' להמח"א מהא דחגיגה י' שליח עניא מאי קעביד וכו' הכא מני ידע וברש"י שם דקרוב לאונס הוא, וקשה למה לי' לאתוי הא דשליח תיפוק לי' מחנוני גופא דאיתא במשנה מעילה כ"א דחנוני מעל לכשיוציא והרי גם זה קרוב לאונס הוא כיון דהשליח נתנם לו בתורת חולין וע"כ דזה לא הוי כאונס וכשיוציא הוי מזיק וחייב רק השליח כיון שעשה עפ"י ציוי בעה"ב הוי כאונס ודלא כהחו"ד סי' קע"ז הנ"ל. ואפשר דעדיפא מיני' קאמר דשליח הוי קרוב לאונס טפי אבל גם החנוני הוי כאונס רק דבמעילה גזיה"כ הוא אבל בעלמא פטור בכה"ג כהחו"ד הנ"ל ואדרבא מה דפשיטא לי' להמח"א דבכסבור שהוא שלו אינו גזלן יש להוכיח לכאורה להיפוך משם דחגיגה הנ"ל ודקא קשיא לך מ"ד אמוציא מעות הקדש לחול התם מודע ידע דאיכא זוזי דהקדש אבע"ל לי' לעיוני וא"כ מוכח דבזה הוי כשוגג והוי גזלן או מדין מזיק חייב אבל י"ל דשם מיירי כשידע שיש מעות הקדש אצלו רק דטעה וסבור דזה מעות חולין הוי שוגג גמור:

אבל כמו בנ"ד דלא ידע כלל שיש אצלו שעורים אחרים הוי כאונס ונהי דבמעילה גלי רחמנא, אבל בעלמא אף מזיק לא הוי כיון דאונס הוא:

תוכן העניינים

שות אמרי יושר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה