שות אמרי יושר· רבי מאיר אריק
ח"ב · סימן סג
לכבוד הרב החריף המופלג בתו"י מו"ה אליעזר יעקב רוישניטון נ"י תופס ישובה בק' זענטא:
בדבר שאלתו באיש א' בן תורה שהי' לו תפילין מסופר מומחה והי' משונים קצת הבתים בגדלן והי' בבהמ"ד ובשעת הנחתן או סיליקן הי' שם א' בין העומדים ואמר שתפילין אלו פסולים ולא אמר שום טעם ובעל התפילין הנ"ל השיב יא הם פסולים. ובדעתו הי' דרך שחוק והיתול והוא מניח התפילין ועכ"ז חושש בנפשו אם אין בזה משום שאחד"א דבעינין אמתלא ודרך שחוק אינו אמתלא כמבואר ברמב"ם הובא בש"ך יו"ד סי' קפ"ה. והנה לכאורה אף בלי שאחד"א יש מקום לחוש מאחר שאמר איש א' שהם פסולין אולי הוי כעד שאמר לחבירו נתנסך יינך דאפילו לדעת המחבר שם סי' קכ"ז דאינו נאמן כל שאינו בידו מכ"מ כשהבע"ד שותק נאמן ואף דכ' המחבר שם דה"ד באומר לו בפניך או אתה ידעת מכ"מ הא הש"ך שם כתב כמה פוסקים דאף בלא אמר בפניך כל שאינו מכחישו נאמן ע"א ועוד דהכא כשמשיב אין הרי הודה לדברי העד ובכה"ג שהודה לדברי העד כתב מהרי"ט באה"ע סי' ח' דאפילו אמתלא גמורה לא מהני והובא בקצה"ח סי' פ"א ס"ק כ"א מיהו נראה דזה דוקא כשאומר העד נתנסך יינך שהוא ענין עדות שראה בעיני' אבל הכא אמר סתם שהם פסולין הדבר נראה שכיון להתלוצץ עלי' מחמת שהתפלין הם גדולים ואין זה ענין עדות. אך יש לדין מחמת שהוא בעצמו אמר שהם פסולין מטעם שאחד"א. ואמתלא דכשחוק אינו אמתלא ואמנם יש לומר כיון דבעל התפלין הנ"ל מניח התפלין בכל יום בטרם שאמר העד ושאחד"א היא מטעם דאדם נאמן ע"ע יותר מק' עדים כמו שהוכיח בנוב"י מה"ת אה"ע סי' מ"ג דאי מטעם נדר א"כ אם יאמר על יום חול שהוא יוה"כ יאסר במלאכה יעו"ש ונהי דאף נגד עדים נאמן היינו משום דאדם ע"ע נאמן יותר אבל הכא הרי ע"כ כשאומר שהם פסולים ע"כ שזה מכבר נפסלו שהוספר כתבן בפסול דהרי עתה אי אפשר שיפסלו שהרי הי' סתומים ואיזה פסול כעשה בהם וע"כ שמעיקרא הי' פסולים והרי הניחן עד עתה ואין אדם משים עצמו רשע דאף בביטל מ"ע נעשה רשע כמו שהוכחתי במק"א מהא דמומר לערלות בודק סכין ונותן כו אף דהוי בביטל מ"ע. ובנה"מ סי' ל"ד כתב דבביטל מ"ע אינו פסול לעדות ודברי' צ"ע וע' מנ"ח מ"ע ו' שפיקפק עלי' וגם הכא שהניחן בתמידות הוי פריקת עול ובכה"ג מודה הנה"מ דפסול אפילו לעדות יעו"ש וגם יתכן דענין אאמע"ר הוא אף בעבירה דלא מיפסל עי"ז לעדות והדברים עתיקון ועמ"ש בזה בספרי שו"ת אמרי יושר ח"א סי' ר' וגם מחמת שבירך עליהם ואם הי' פסולין הוי ברכה לבטלה ופסל לעדות ולפ"ע אאמע"ר ובכה"ג אולי ל"ש כלל לומר דאדם נאמן ע"ע ועכ"פ מסתבר דבאומר דרך שחוק כוונתי נאמן כיון דהדבר מוכח שכן היא. ובנומו"י ב"ב כתב דהא דנאמן האב לומר בני זה בן גרושה והא משוי נפשי' רשיעא היינו באומר אשוגג הייתי עיי"ש הרי במידי דהאמינתו תורה מכ"מ אינו נאמן לשוי' נפשי' רשיעא א"כ ה"נ יש לומר דאף דלענין איסור הוא נאמן ע"ע יותר מעדים אבל לא במידי דשוי' נפשי' רשיעא. וגם הרי באומר בני זה ממזר שנאמן מבואר באה"ע סי' ד' סעי' כ"ו דבהוחזק ע"פ בכשרות שוב אינו נאמן לפוסלו יעו"ש, וה"נ יש לומר לענין שאחד"א כיון דהוחזקו כבר התפלין ממנו שהם כשרים שהרי הניחם לא נאמן עתה לומר שפסולים היו. ולומר שנפסלו עתה זה דבר הגלוי ששקר כמו באומר על יום חול שהוא שבת שהרי עתה בסתימתם אי אפשר לומר שראה פסול עליהם ובע"כ שמעיקרא הי' פסולים והרי כבר הוחזקו ע"י שהם כשרים. ואולי זה כוונת המראנ"ח שהובא בפ"ת אה"ע ס' ד' ס"ק ל"ד שכ' דשאחד"א באם יש אומדנות המוכיחות שמשקר אין אומרים שאחד"א ותמה עלי' דהא אפילו בעדים מכחישין אותו אמרינין שאחד"א ולהנ"ל יש לומר דכוונתו ידים מוכיחות היינו שהוא עצמו אמר דברים הניכרין שהיא מותרת לו גם אחר שנתעברה ואף שהכחיש אח"כ ל"ש שאחד"א דכ"ז מטעם הודאתו והכא יש ממנו רגלים לדבר שמשקר עתה וזה עדיף אפילו מעדים ועכ"פ נראה פשוט דבכה"ג כל שאומר שלשחוק כוונתו נאמן:
ועוד נראה בזה דהרי לענין ממון בוודאי הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ועדיף מענין איסור דלענין ממון אף ששיקר מכ"מ חייב לשלם הממון אבל לענין איסור הוא רק שאנו אין מאמינין לו אבל בשקר א"י לשוי' חתיכה דאיסורא לרוב הפוסקים כמ"ש הרב רש"ז ז"ל בקו"א ליו"ד סי' א' ס"ק ט"ז והרי לענין ממון מועיל בהודה כל שלא אמר אתם עדי לטעון משטה וא"כ מדוע לא יהי' נאמן באיסור לומר לשחוק כוונתי וע' קצה"ח סי' פ' שהעלה דלענין ממון ל"מ שום אמתלא רק משטה או השבעה ולא שום אמתלא אחרת אף דלענין איסור מהני כל שאר אמתלא יעו"ש. א"כ משטה דמועיל לענין ממון א"כ מכ"ש שמועיל באיסור וע"כ צ"ל הטעם כמ"ש הפוסקים ס' פ"א בענין השטאה דל"ש רק בתבעו כיון דהשטה בו ותבעו לכך גם הוא השטה משא"כ בדבר איסור דל"ש זה וא"כ בנ"ד שזה שאמר שהם פסולים הדבר מוכח שכיון להתלוצץ בו שוב גם ההודאה שהודה יש לומר משטה כמו שהשטה בו לומר דברים שאינם וכיון דמועיל בנ"ד מטעם אמתלא שוב אין נ"מ כלל במה שכתב כת"ר אם שאחד"א הוא מדין הודאה או מטעם שאדם יכול לאסור ע"ע דבר המותר דהרי בכל ענין אמתלא מועיל והכא גם לשחוק הוי אמתלא טובה. ומ"ש כת"ר דלפי טעם הסוברים מדין נדר ואסברי' הח"ס ז"ל באה"ע סי' ע"ח דהוי כקיבל ע"ע כשבועת הר סיני שאין לו התרה וזה ל"ש בנ"ד דהרי גם תפילין פסולים מותר להניחן רק שאינו יוצא י"ח הנה דברי החת"ס בזה צל"ע ובעצמו כתב שם שלא הי' לפני' ספרי חכמי הספרדים שאומרים מדין כדר ואסברי' כנ"ל אך בש"ע הרש"ז ז"ל סי' א' בקו"א ס"ק י"ד וס"ק ט"ז כתב בשם כנה"ג דשוי' נפשי' חד"א הוא מטעם דיכול לאסור ע"ע דברים המותרים אף שאינו מתפיסו בנדר לפי שהוא ע"ע כמו ב"ד שיכולין לאסור דברים המותרים כפי ראות עיניהם לצורך שעה וכדלקמן סי' ר"ה יעו"ש ולפי"ז גם בענין התפלין יכול לשוי' על עצמו ועל כ"ע תפילין פסולים שלא יצאו י"ח ויהי' אסורין לברך עליהן כמו שהצבור ודאי יכולין לגזר כן. והרש"ז ז"ל שם סיים דיש בזה פלוגתא בס' ר"ה ובדאו' להחמיר ובדרבנן להקל יעו"ש, ולי צ"ע דהמעיין בב"י שם סי' ר"ה בדברי הריב"ש שאוסר נראה דה"ד למיגדר מלתא כגון שקונס א"ע אם יעבור על דבר זה יהי' יינו יי"ל ואדם ע"ע דמי לצבור וצבור עושין למיגדר מלתא ה"ה היחיד בשלו וזה למיגדר מלתא אבל הכא וכדומה שאינו למיגדר מלתא גם הריב"ש מודה דשרי, וכבר העירותי בזה בספרי מ"פ ליו"ד סי' ר"ה, אך שכ' שם שמדברי רשב"א שבב"י והובא בש"ך ס"ק ט' נראה דבכל ענין צריך שאלה בע"ה יעו"ש אבל זה אינו ענין לדברי הריב"ש דלריב"ש מיגדר מלתא היא דאו' וגם ל"מ שאלה כמ"ש הרב הנ"ל בשם כנה"ג אבל בסתמא שאוסר דבר שלו בלא לשון איסור ואינו אם יעבור ואין בזה מיגדר מלתא נראה דלכ"ע שרי רק בע"ה יש לחוש להצריך שאלה לחכם וזה חומרא מדרבנן וצל"ע על הרב שכ' ע"ז דבדאו' להחמיר. והעיקר נראה כהנוב"י דהיא מטעם הודאה ונאמנות ומכ"מ בשלו נאמן גם על אחרים שאוסר עליהם כדמוכח מאה דס' א' ביו"ד בטבח שאמר שהוא טריפה שאסור גם לאחרים וכ"כ בחוו"ד סי' קפ"ה ס"ק ג' בסופו. אך בנ"ד כראה דלכל הטעמים התפילין כשרים. אך כיון שיצא מפי בעל התפילין דבר שלא כהוגן נלע"ד שצריך לבודקן ואם לא יהי' בזה שום פסול יוכל להניחן בלי שום חשש כנלע"ד: