אור ברסלב
שות אמרי יושר ח"ב › סימן סא

שות אמרי יושר· רבי מאיר אריק

ח"ב · סימן סא

סימן נז

לכבוד הרב הגדול החו"ב מו"ה נפתלי זאוואלדאווער נ"י מו"ץ בק' ווארשא:

ע"ד השאלה באשה אחת רכה בשנים שהי' לבעלה אח אחד בחור והי' במלחמה ומתחילה כתב מכתבים לאבי' כל שבוע וזה שלשה שנים שאין שום ידיעה ממנו וכתבו להאשטאב מרוסי' והשיבו שאינם יודעים ונעלם ואבד זכרו וגם כתבו בכל המקומות לאשככז וגאליציען לחקור אולי ימצא שם בין השבוים ולא נמצא וגם פרסמו בכל מכתבי עתים. וזה כשתי שנים שמת בעלה של האשה הנ"ל ולא הניח בנים רק אשתו היתה מעוברת וילדה אחר מותו בר"ח אלול ולד אבל נולד מת היינו שיצא מת לאויר העולם והרופא קבל הולד בכלים שלי ואמר שסיבת המיתה הי' שהמילדת איחרה לקרות אותו והוולד הלך הפיך ונתייגע בהליכתו ומת ואומר ברור שאם הי' קוראין אותו מקודם הי' הוולד יצא חי לעולם רק מחמת סיבה הנ"ל מת והוולד אף שיצא מת הי' גדול באיברי' ונגמרו שערי' וצפרני' כילד בריא וגם יש עדות שתי נשים שכינות שהוכר עוברה קודם ר"ח אדר ערך שמונה ימים והוולד נולד ביום א' דר"ח אלול זה תוכן דבר השאלה והאשה הנ"ל רכה בשנים ודרש חוו"ד בזה:

א והנה כת"ר כתב דאולי במקום עיגון כזה יש לסמוך על ר"פ שהובא באה"ע סי' קנ"ו בהגה דאף אם נולד מת כל שיש לספק שכלו חדשי' חולצת ולא מתייבמת. וממילא בידוע שכלו חדשי' א"צ חליצה כלל. ואף דרבים חולקים על ר"פ מכ"מ יש לצרף הכא הא דהיבם הי' במלחמה ונשתקע זכרו דנותנין עלי' עכ"פ חומרי חיים וחומרי מתים והוי ספק. ולענין כלו לו חדשי' הרי יש עדות נשים על הכרת עובר ועפ"י עדותן הרי כלו לו חדשיו דהרי כ' הב"ש דלדעת הסוברים דע"א ביבמה מהני ה"ה עדות נשים על הכרת העובר אף דלא על"ג כמו שמועיל עדות ע"א שניתן בן לבעלה אף דלא על"ג: ובאמת מה שחושב כ"ת הר' פרץ לדעת יחיד. הנה מצאתי בתשב"ץ ח"ג ס' רמ"ב וז"ל ובן תשע אפילו לא גמרו סימני' הוי בר קיימא ואפילו נולד מת פוטר מן החליצה ומן היבום וכדמוכח בגמרא נזיר וכמ"ש הרי"ף ז"ל ובספק כלו לו חדשי' צריך חליצה יעו"ש, הרי לנו חבר להר"פ א' מגדולי הראשונים התשב"ץ ז"ל וגם ביש"ש פי' החולץ סי' ד' פסק להדיח כהר"פ דאם כלו לו חדשי' והי' חי במיעי אמו כגון שמעו שבוכה או שמעו פרכוס פוטר מן החליצה ומן היבום אף שיצא מת לאויר העולם ובספק כלו לו חדשי' חולצת יעו"ש, וגם בתשו' חת"ס ח"ב סי' ע"ט רמז לדברי היש"ש והחזיק בדברי הר"פ ומיישב שם קושי' הב"י עלי' עיי"ש ונהי דבאמת דעת הרמב"ם והר"י משמע דכל שיצא מת הוי כנפל אבל עכ"פ מידי ספק פלוגתא לא נפיק כי הר"פ אינו יחידי שיש להר"פ כמה פוסקים דסוברים כוותי' ובפרט בכלו לו חדשי'. וע' תשו' מהריב"ל ס' מ"ד שהאריך דאם כלו לו חדשי' יש לחוש להר"פ ובריש דברי' שם כראה דבכלו לו חדשי' בודאי, גם תוס' נזיר י"ג סברי כוותי' וגם ברשב"א יש לומר דבכלו לו חדשי' סובר כהר"פ עיי"ש. ולדעת ר"פ נראה ודאי דאף בלא כלו לו חדשי' בודאי הוי ספק נפל, ואפשר דלרבנן דפליגו על רשב"ג דסמכו על רוב בכה"ג פטיר מן החליצה ובפרט בנגמרו שערי' וצפרני' ולא דמי זה לפיהק ומת דגם לרבנן חמיר, דהכא יש לתלות הסיבה שמת מחמת שהלך הפוך כדברי הרופא ועכ"פ ל"ד לפיהק ומת כיון דאיכא מה למיתלו סבת מותו. באופן דלשיטת ר"פ בנ"ד אף אם לא הי' עדות נשים על הכרת העובר עכ"פ מה"ת לשיטתו פטורה מן החליצה ומיבום ושוב ממילא יש לסמוך על עדות נשים בהכרת עובר. ואף שבתשו' רעק"א ז"ל סי' פ"ח נוטה להחמיר בזה וחולק על הב"ש דניתן לו בן הוי על"ג טפי אבל הכא דלא על"ג אין ע"א נאמן. מכ"מ בסוף דברי' מבואר דרק בפיהק ומת מחמיר אבל במלה ומת יש להקל במק"ע, והכא בנ"ד לא הוי כפיהק ומת שעכ"פ לדעת הר"פ ודעימי' יש לפטור האשה מחליצה ומיבום. וגם ראיתי בתשו' חמדת שלמה ס' פ' שכ' דע"כ הב"י לא ס"ל סברת הר"א בן ששון דניתן לו בן הוי על"ג וכיון דמקילין בזה יש להקל גם בהכרת העובר בפרט במידי דרבנן דגם נשים נאמנות וכתב שכתב כן להגאון רעק"א ז"ל והסכים לו. וגם יש לצרף דעת המהר"ם מינץ שבזמן הזה דאין נוהגין ביבום ל"ש סניא לה ואפילו אשה בעצמה נאמנת יעו"ש וא"כ כיון דל"ש סניא לה דייקא שפיר וא"כ גם ע"א נאמן על הכרת העובר אף דלא על"ג כלל מכ"מ מטעם דייקא נאמנת דהדבר ברור דבעדות אשה שהקילו להאמין ע"א היינו אף דלעל"ג כלל כיון דאשה דייקא ומנסבא וכמ"ש בתשו' הרב רש"ז ז"ל סי' כ"ט ד"ה וממוצא דבר דאף במידי דלא על"ג כלל נאמן ע"א מטעם דייקא ומינסבא והביא כונה ראיות לזה. והדבר מבואר בתשו' מהר"ם בר ברוך סי' שע"א שכשם שהאשה נאמנת לומר מת בעלי כך נאמנת לומר שהי' לו שומא אף דזה לא על"ג כלל יעו"ש. וכן מבואר בתשב"ץ ח"א סי' פ"ב פ"ג דע"א נאמן משום על"ג ובעונפ"ע שהקילו חכמים הוא משום דייקא ומנסבא ועכ"פ בא' משני הטעמים מהני דבעמפ"ע ל"ש על"ג כלל יעו"ש וע' ברמב"ם סוף ה' גירושין כתב טעם דהקילו חכמים בעדות אשה שלא תשארנה בנות ישראל עגונות ובהשגות הראב"ד שם כתב משום דייקא ומינסבא. ובתשב"ץ ביאר דהכוונה בעמפ"ע דל"ש על"ג בזה כתב רמב"ם משום עגונה והראב"ד הוסיף משום דייקא ומינסבא ואפשר לומר דרמב"ם סובר דהקילו חכמים בכל ענין בעדות מיתה ובעגונה. אף דל"ש שני הטעמים, וכ"מ בפוסקים דעמפ"ע במלחמה נאמן ושם ליכא שני הטעמים דל"ש על"ג וגם לא דייקא כיון דהוי במלחמה ולראב"ד דהוסיף משום דייקא יתכן באמת דסובר עמפ"ע במלחמה לא מהני ואזלו לשיטתייהו בפ"ג מה' חליצה ה"ה דמקיל רמב"ם בע"א ביבמה שניתן לו בן וראב"ד חלק עלי' דהרי לא על"ג יעו"ש והכוונה אף דהקילו מטעם דייקא לחוד אף בגוונא דלא על"ג כמ"ש לעיל מכ"מ ביבמה הרי לא דייקא דמסני סניא לי' רק הקילו משום על"ג ובניתן לו בן גם שני הטעמים ליכא. ורמב"ם סובר דבכל ענין הקילו משום חומר עגונה כדברי' בסוף ה' גירושין אף דבאמת מעיקרא הקילו משום על"ג או דייקא כדמוכח בש"ס בכ"ד מכ"מ כיון שהקילו בזה הקילו בעדות אשה אף בגוונא דל"ש ב' הטעמים כגון עמפ"ע במלחמה ודו"ק. ועכ"פ בנ"ד לפי דעת מהר"ם מינץ דבזה"ז דלא נהגו לייבם דל"ש סניא לי' ודייקא:

ובזה אף הראב"ד מודה דבחד טעמא סגי. ובאמת באשה שמעידה על בעלה שהי' לו שומא זו וע"א מעיד שמת זה שהי' בו השומא שהי' סימן מובהק בודאי אשה נאמנת מטעם דייקא כמ"ש מהר"ם אך במלחמה בכה"ג צל"ע דהא ב' הטעמים ליכא דבמלחמה לא דייקא וכן ביבמה כה"ג במקום שנהגו לייבם לכאורה תלוי בפלוגתא הנ"ל. והנה ברמב"ם מפורש דענפ"ע נאמן ביבמה להעיד שמת יבמה ומוכח דאף דליכא שום טעם לא על"ג ולא דייקא דהא יבמה לא דייקא אפ"ה נאמנת ואזיל לשיטתו הנ"ל בסוף ה' גירושין, וע' תשו' נוב"י סי' קמ"ז. אך מדברי רמב"ן ב"ב קל"ד שכ' בטעם דבעל נאמן לומר יש לי בנים במיגו ותיפוק לי' מטעם ע"א נאמן, ותירץ דבבעל ל"ש על"ג דאינו חושש לשקר שיתוודע אחר מותו יעו"ש, מוכח עכ"פ ביבמה דל"ש דייקא כל דאי לעל"ג אין ע"א נאמן וכ"מ ברשב"א יבמות צ"ד שכ' טעם אחר בהא דבעל אינו נאמן דל"ש דייקא דסומכת עלי' יותר וכוונתו דעל"ג ליכא בזה שיש לו בנים וגם דייקא ל"ש כלל היינו אפילו דייקא זוטא כמ"ש הלח"מ בפ"ג מה' חליצה ביאור דברי המ"מ שם שכתב כן ועכ"פ מוכח מתרוויהו דכל דליכא ב' הטעמים אינה נאמנת, ויש לחלק קצת דבעל חמור טפי דלא דייקא כלל וסומכת עלי' ביותר אבל בעמפ"ע ביבמה נאמן אף דל"ש ב' הטעמים דעכ"פ דייקא קצת והארכתי בזה בחדושי ועמ"ש בספרי מ"פ לאה"ע ס' קנ"ו, אך בנ"ד לענין כלו לו חדשי' ודאי יש להאמין עדות נשים כיון דמה"ת סומכין על רוב וגם בצירוף דברי המהר"ם מינץ דבזה"ז שאין נוהגין לייבם ל"ש מיסנא ודייקא. ואין לומר בנ"ד כיון דהיבם הי' במלחמה לא דייקא ושוב ליכא שום טעם לא על"ג ולא דייקא ובאנו למחלוקת הנ"ל דז"א דרק באומרים לה מת בעלה במלחמה לא דייקא אבל הכא אין עדות ע"ז רק עיקר ההיתר מכח דברי הר"פ דהוולד פוטרה ושפיר דייקא לידע אם האמת כן שהוכר עוברה אז באופן שכלו לו חדשי':

ב והנה בנ"ד לא פורש במכתב כת"ר אם ידעו בבירור שהי' הוולד חי טרם שיצא וכפי דברי היש"ש נראה דצריך לידע ע"י ששמעו פרכוס ולכאורה אם היא בעצמה אומרת שהי' חי ופרכס במעי' לא מהני כדין יבמה שא"נ לומר מת יבמי אך אם המילדת תאמר שהי' חי בבירור עפ"י ראות עינה אז ומשמוש ידה נראה דמהני דמה"ת ודאי אין לחוש לזה ואמרינן השתא מת דהא יש לוולד חזקת חי שהרי מעיקרא ודאי הי' חי והרי רואין שנגמרו שערי' וצפרני' וגם הדבר ברור שאי אפשר לוולד מת להתעכב הרבה כשמת במעי' אמו ויצא ביום או יומים ואם ח"ו לא תוכל לצאת תהי' האשה חולה ומוטלת למשכב ויצטרכו לרופאים וע' בתוי"ט פ"ז דאהלות משנה ה' שהביא מרמב"ם בפיה"מ שהוולד המת כבר עזב אותו הטבע ולא תחזקהו אבל תדחהו כאשר יכבד עלי' ויידהו כמו הדבר המאוס שהטבע משליך יעו"ש א"כ ודאי דהמילדת נאמנת ובפרט הכא שהרופא אמר ברור שיצא הפוך ועי"ז מת ברחם א"כ הרי ברור לו שהי' חי באופן שנראה בנ"ד לשיטת רבינו פרץ האשה מותרת לעלמא:

ג אך הרי רבים חולקים על ר"פ ומספק פלוגתא לא נפיק. ומ"ש כת"ר מטעם ס"ס דלמא כבר מת היבם כמו ספינה שנטבעה דנותנין עלי' חומרי חיים וחומרי מתים ובנ"ד דנשתקע זכרו כתבו הפוסקים דהוי כמו מים שאל"ס דאם ניסת ל"ת. הנה בדבר הזה יש לעיין דלכאורה נ"ד לא דמי כלל לספינה שנטבעה בים דשם נפלה הספינה למים רק לא שהו עלי' עד שת"נ אבל הכא אין אנו יודעין מאומה מאתו רק שירד למלחמה ול"ד לספינה שטבעה בים ואינו אף ספק כלל. וע' בפ"ת לאה"ע סי' קמ"א ס"ק ע' הביא מתשו' כתר כהונה סי' ס"ב ביוצא למלחמה נותנים עלי' חומרי מתים ובתשו' ברית אברהם חולק עלי' דהוא בחזקת קיים וכיון דהוא בחזקת קיים א"כ לכאורה אין לצרף זה לספק. אכן נראה דבכה"ג שכבר נשתקע שמו וחפשו אחרי' בחפש מחופש ולא נודע ממנו נהי דנימא דל"ד לנפל למים שאל"ס ונשתקע זכרו דבכה"ג כתבו האחרונים דהוי כתרי רובי אבל עכ"פ הוי ספק מת לכ"ע כיון דירד למקום סכנה ורוב היורדים לשם כבר באו לביתם וזה לא בא ונשתקע זכרו עכ"פ נותנין עלי' חומרי חיים וחומרי מתים. וע' בתשב"ץ ח"א סי' פ' וז"ל והשתא בנידון זה יש לנו אומדן דעתא שזה מת שהרי יצא בפני עדים שמעידין שהפליג בספינה וידענו שלא בא למחוז חפצו וידענו שלא נטלוהו שבאין וידענו שאיננו במקומות שהם סביב המקומות שהי' הפלגתו בהם וא"כ מה נשאר לנו לומר שזה הפליג או טבע בים ומת שם או יצא ליבשה והרגוהו לסטים ומת או תקעו השבאין חץ בלבו ומת או נזדמן לו חיות רעות וכו' ולא נשאר צד של חיים והוא רחוק מאוד והוא שנכנס במדבר והוא שם וכבר ידענו מאלו ארצות שאין זה מצוי וכיון שיש לנו מה שמוציא זה הספק והוא אבדן הזכר שלא יבא שום אדם ומזכירו לחיים אנן מורידין כו' ומצאתי בירושלמי אפשר שהוא ראי' לזה והכי גרסינין התם יבמות פט"ו חד בר נש אתי ביומי דרבי אמרין לי' ההוא פלן אמר מת ההוא פלן אמר מת אמרין לי' וכולהון מייתין אמר לון ואילו בחיים לא הוי מייתי ר"י בשם ר"ח מעשה בא לפני רבי ואמר מאן דנישאת נישאת מאן דלא ניסת לא תנשא עכ"ל, וענין זה הירושלמ' שאותו אדם יצא עם סייעה של ב"א והוא הי' משיב על כל אחד מת ובשעת מלחמה הי' כדמוכח התם ואמרו כי' על הנשארים וכי כולן מית' והוא לא השיב בפשיטות מתים הן אלא אם הי' חיים הי' באים ואמר רבי שאין מוציאין הנשים הנשואות אע"פ שנראה דבדדמי הוא מעיד ולכתחלה לא מנסבינין כהו' והרי אנו יודעים בזה הנדון מעצמינו ממה שידע ר' מעדות אותו עד שאמר ואולי הי' בחיים הוי מייתי ג"כ אנו אומרים זה שיצא בפנינו והפליג במקום סכנה דהיינו במשאל"ס וגם במלחמה תקראנה אלי' מהשבויים ואותן שהי' עמו הגיעו עד שערי מות ובאו וזה לא בא ואולי הי' בחיים הי' בא וכיון דר' התיר הנשים הנשואות כ"ש שיש לנו להכניס לנחלה כו' עכ"ל התשב"ץ העתקתי כל לשונו דדן בכעין זה אומדנא מחמת שנכנס למקום סכנה ואותן שהי' עמו באו וזה לא בא ונשתקע זכרו הוי כדין משאל"ס דאם ניסת ל"ת, ומדברי' יש לומר גם בנ"ד כן ובאופן הזה הי' ההיתר בנ"ד מורווח. אך עיקר ראיתו שם מהירושלמי הנה הרשב"א ביבמות קט"ז הביא דברי ירושלמי ועפ"י פירושו שם נראה דמפרש הא דניסת ל"ת היינו על אותן שאמר בפירוש פלוני מת רק כיון דהוסיף אח"כ סניפין לדברי' אילו הי' בחיים לא באו חששו שהעיד בדדמי וא"כ אין ראי' כלל כי לא אמר רב אם ניסת ל"ת רק על איתן שהעיד בפירוש. ומדברי התשב"ץ נראה דעל כולן אמרינן אם ניסת ל"ת היינו על אותן שאמר בודאי מתים כיון דלא באו. ועכ"ז היינו דלא נדון זה כמשאל"ס אבל עכ"פ כיון שנכנס למקום סכנה ורובי ההולכים לשם באו וזה נשתקע זכרו הדעת נוטה שמת או נהרג וא"כ עכ"פ יש לחשבו כספינה המטורפת דנותנין עלי' חומרי חיים וחומרי מתים וא"כ בצירוף דעת הר"פ ודעימי' הוי ס"ס להקל. ועי' בתשו' צ"צ סי' ע"ז בעובדא בא' שהי' מסוכן ולא גוסס ונשתקע זכרו שהביא קצת מדברי תשב"ץ הנ"ל דאם ניסת ל"ת, ול"ד לחולה שרוב חולין לחיים אף דמסוכן ל"ד נמי לגוסס מכ"מ בצירוף שנשתקע זכרו יש להקל, ושם בסוף התשו' פיקפק ולא החליט אבל עכ"פ יש לחשבו לספק דנותנין עלי' חומרי מתים עיי"ש, א"כ גם בנ"ד יש לדונו לספק והוי ס"ס להקל. וע' תשו' חת"ס אה"ע סי' קל"א ד"ה והדרך השני ובס' קל"ח בד"ה ונבוא אל הראשונות דמשמע מדברי' דכל שלא העידו עלי' שנטבע במים אף שהדבר רחוק שניצול אינו בגדר ספק כלל וגרע מספינה שאבדה בים יעו"ש שלא הזכיר כלל מדברי התשב"ץ אך בנ"ד במלחמה האיומה שהפילה רבים חללים וכבר חופשו בחפש מחופש וכבר אבד זכרו עכ"פ נראה דלכ"ע הוי ספק והרי בכתר כהונה מחשיב כל יורד למלחמה לספק וא"כ עכ"פ בצירוף שכולם באו רק אותן שמתו וחקרו ודרשו עלי' במכתבי עתים ונשתקע זכרו ודאי הוי ספק גמור:

ד אך עדיין יש לדון מטעם ס"ס במקום דאיתחזק איסורא ומ"ש כת"ר כיון דכבר נשתקע זכרו טרם שמת בעלה של זו איתרע חזקה טובא ולכ"ע מהני ס"ס לא ברירא לי כלל כיון דהוי ספק גמור כפי מ"ש א"כ עדיין היבם בחזקה שהוא חי. ואך בגוף דין ס"ס בעגונה כבר האריכו המחברים כי חכמי ספרדיים הקילו בס"ס בעגונה ובפנ"י פיקפק מטעם חזקת איסור ובנוב"י אה"ע סי' מ"ג הביא דברי תוס' יבמות פ"ח דחזקה דייקא ומינסבא מרעא לחזקה ולפי"ז כתב שם ביבמה לא מהני ס"ס כיון דלא דייקא יעו"ש א"כ בנ"ד ביבמה צל"ע לכאורה לדון עפ"י ס"ס. אכן נראה כיון דלדעת מבי"ט הובא בט"ז סי' י"ז סעי' ט"ו במקום עיגון ושעה"ד יש להקל אף בספק אחד כיון דהקילו חכמים להאמין עמפ"ע יעו"ש, וא"כ גם ביבמה לרוב הפוסקים דע"א נאמן אפילו עמפ"ע ג"כ יש להקל בספק ונהי דלא קיי"ל כן עכ"פ בס"ס יש להקל אף דאיתחזק איסורא וכהפר"ח ופליתי בקונטרס בית הספק. וגם יש לצרף שיטת מהר"ם מינץ דבזה"ז דאינה מתייבמת ל"ש סניא א"כ שוב איכא סברת דייקא דמרעא לחזקה, גם יש לומר בנ"ד דהוי ספק הא' דלמא כרבינו פרץ הוי סד"ד ובסד"ד ל"ש לאוקמי אחזקה וגם ספק השני כיון דיש רגלים מוכיחות מחמת שנאבד זכרו שמת אף דאין לסמוך ע"ז כלל והוי ספק דאו' בכה"ג עכ"פ מהני ס"ס במקום חזקה כהפר"ח דמצאתי כעין זה בתשו' צמח צדק להגה"ק מליבאוויטץ ז"ל סי' מ"ט אות ו' שצידד להקל בס"ס כה"ג דהספק הא' כמו רוב להתיר אף דנחשב רק לספק והספק השני סד"ד יעו"ש וכפי שכ' כת"ר הוא שעת הדחק ועיגון גדול שהאשה רכה בשנים דעתי נוטה להתירה אך לא אוכל לשאת עלי משא הזה לבדי בלתי אם יסכימו לזה עוד שני רבנים מפורסמים שבדור אז גם אנכי מצטרף להיתר:

בש"ה מ"ש להקל בס"ס כיון דיש פוסקים המתירין בעגונה בסד"ד בספק א' עכ"פ יש להקל בס"ס. הנה יש עדיין לדון בזה, דלפי הטעם שכ' בתשו' מבי"ט סי' שכ"ו שהעתיק תשו' הרא"ש דבכל פלוגתא בהתרת נשים יש ליזל אחר המקיל אחר שחכמי הגמרא והגאונים הקילו משום תק"ע אתה למד לחכמי הדור הזה שיש לצאת בעקבותיהם יעו"ש א"כ יש לומר דזה דוקא בענין נאמנות שמת דבזה אשכחן דחז"ל הקילו להאמין עמפ"ע לכן בכל ספק בדבר הזה יש להקל וכענין הפלוגתא שהובא ברמ"א סעי' ט"ו בספק מסל"ת בענין נאמנות אבל בנ"ד ספיקא דפלוגתא הוא אם נולד פוטר כשמת במעי אמו כדעת ר"פ, והא דאין נולד פוטר עד שיצא לאויר העולם היינו שיצא מת או כדעת רמב"ם דבעינין שיצא הוולד חי וזה אינו ענין פלוגתא בנאמנות הדבר בזה לא אשכחן שהקילו חז"ל ואפשר דבזה לכ"ע אזלינין לחומרא בספק א' א"כ אפשר דגם בס"ס כן, אך מדברי הרא"מ שהובא בח"מ בסעי' ט"ו שהביא ראי' להקל מהא דעדיות דבשעה"ד סומכין על היחיד וכל עניני עגונה דאיתתא ובפרט בילדה הוי שעה"ד נראה דבכל ספק אף שאיננו בעלין נאמנות שמת דעתם להקל בספק א' וא"כ עכ"פ יש להקל בס"ס. והנה בח"מ שם העיר מ"ש ספק פלוגתא מתרי ותרי דמכחשו לאהדדי דאלו אומרים מת ואלו אומרים לא מת דתצא. ובתשו' הח"ס סי' ס"א כ' השואל שם לחלק דבתרי אומרים חי הרי לפי דבריהם יש כאן אשת איש ודאי אבל בסד"ד הרי גם להאומרים שאין להאמין עדות זה כי אין זה מסל"ת מכ"מ הדבר ספק דלמא מת יעו"ש והח"ס קלסי'. א"כ לכאורה בנ"ד ל"ש לצרף האי קולא דהרי להרמב"ם דכשמת במעי אמו אינו וולד כלל הרי לפי שטתו היא זקוקה לחליצה ודאי ושוב דמי לתרי ותרי המכחישים. אבל אפשר דבנ"ד כיון דעכ"פ האח שצריך לחלוץ נשתקע זכרו א"כ גם להרמב"ם דאין הולד פוטר מכ"מ ודאי זקוקה אין כאן דלמא מת האח. ואף אם נימא דמקמינין אותו בחזקת חי, אכתי אינו ודאי דהרי ביש ספק במסל"ת סד"ד דמקילין הרא"ם וסייעתו לפי סברת הח"ס דהרי גם להאוסרין עדיין הדבר ספק דלמא מת אף שבאמת כפי שיטת האוסרים דאין זה מסל"ת א"כ ממילא אין שום עד על מיתתו ופשיטא דבחזקת חי הוא ואעפ"כ אין זה ודאי גמור דדלמא מת, א"כ ה"נ בנ"ד דהרי עכ"פ האח איננו ודלמא מת ואינו ודאי גמור, וזה אף אם לא הי' לנו שום ספק לומר עלי' שאינו בחזקת קיים והכא הרי ירד למקום סככה ואבד זכרו וחפשו אחרי' בחפש מחופש דעכ"פ הוי כספינה שנאבדה בים דנותנין עלי' חומרי מתים וא"כ בצירוף ספק דהולד פוטרה שפיר יש להתיר מטעם ס"ס: ובגוף דברי תשו' חת"ס הנ"ל בחילוקו בין סד"ד לתרי ותרי צל"ע דהרי ע"כ בתרי ותרי דאמרינין אם ניסת תצא ע"כ שאין הבעל כאן דאל"כ הא הכל רואין שחי ול"א בזה תרי כמאה כמ"ש תוס' בפ' הא"ר דבגלוי לכל העולם כ"א כן וע"כ שהבעל הלך למדינת הים ותרי אומרים שראוהו בשם חי ותרי אומרים שמת שם וא"כ גם להאומרים שראוהו חי אז אבל הרי יתכן נמי שאח"כ מת דהרי יתכן שהעדים שבאו להעיד לכאן כבר עבר זמן רב מאז ראו אותו חי רק מכחישין העדים שאמרו שמת מקודם והם אמרו שראוהו אח"כ חי אבל עכ"פ מאז יתכן שמת אח"כ ואפ"ה קיי"ל דתצא. וצריך לומר לפי סברתי דבכל ענין עדות אזלינין נמי בתר הראי' וע' בחו"מ סי' ל"ו לענין קאו"פ דנפסל העדות רק בצירוף קאו"פ בשעת ראוי' ובשעת הגדה. וע' בקצה"ח שם וא"כ הכא כיון דבשעה שראוהו חי נעשו עדים ואז כפי ראייתם היתה אשת איש בבירור ע"כ גם עתה שבאו להעיד אחר זמן אנו דנין בתר עיקר העדות בשעת ראי' שהי' הכחשה ודאית בין האומרים חי להאומרים מת, אבל בסד"ד בשעה שאנו דנין אם להאמין לעד זה או לא וכדומה סד"ד גם להפוסקים שאין להאמין לעד זה אבל אכתי גוף הדבר בספק קצת דלמא מת א"כ בנ"ד לענין הספק בוולד שנולד מת ואז הי' הספק התלוי במחלוקת הפוסקים. אם הי' אז האח לפנינו ואח"כ הלך למלחמה ולא שב הי' מהדין להחמיר כמו בספיקא דתרי ותרי דאזלינן בתר הראי' וה"נ אזלינן בתר התחלת הסד"ד ואז להאומרים דאינו פוטר היתה ודאי בחזקת זקוקה אבל בנ"ד שבשעה שהולידה הולד מת כבר עבר שנה שלא נשמע מהאח החולץ שהי' במלחמה שום זכר חיים וגם לפי דברי האומרים שאינו פוטר לא היתה זקוקה ודאית שפיר יש להקל לכ"ע בס"ס כיון דיש סברא להתיר גם בלי ס"ס וכנ"ל - וכה ראיתי בשו"ת צמח צדק להגאון מליבאוויטץ זצ"ל אה"ע ח"א סי' כ"ה שצידד נמי להקל בס"ס בעגונה אם הספק הא' הוא ספיקא דדינא מטעם הנ"ל כיון דיש מקילין לגמרי בסד"ד אף בספק א' ומוכרח דעכ"פ סד"ד קיל מתרי ותרי' דבתרי ותרי תלוי בפלוגתא דיבמות ל"א תרי ותרי מוקמינן אחזקה קמא יעו"ש אבל בסד"ד לכ"ע לא מוקמינן אחזקה וכיון דאזדא לי' חזקת איסור לגמרי שוב מהני ס"ס אף שהספק השני אינו ספק פלוגתא רק ספק במעשה עיי"ש והאי סברא שייך נמי בנ"ד אף דסד"ד אינו בענין נאמנות רק אם הולד פטור כשנולד מת שהרי עכ"פ בזה הספק לחוד אזדא לה החזקה שוב מועיל ספק אחר ספיקא דמעשה להצטרף לזה. ובתשו' הנ"ל כתב הטעם דבתרי ותרי פחד לישנא מוקמינן אחזקה ובסד"ד לכ"ע לא מוקמינן אחזקה משום דבתרי ותרי ע"כ הרי אומרים שקר גמור אבל בספיקא דדינא הרי אמרו חז"ל בעירובין אלו ואלו דברי א' חיים עיי"ש וזה סברא נכוחה. ובזו הסברא יש לתרץ קושי' הח"מ דמ"ש ספק פלוגתא דמקילין בעגונה מספיקא דתרי ותרי כי ספק פלוגתא שאני דאלו ואלו דא"ח ובשעה"ד גדול יש לסמוך על המקילין ואשכחן כיו"ב בזה חילוק בין ספק פלוגתא לספיקא דתרי ותרי מדאשכחן לענין עירוב הלכה כדברי המקיל בעירובין מ"ו ובתוס' שם ד"ה דאמר שמואל הוכיחו דאף למ"ד עירוב דאורייתא הלכה כדברי המקיל וכן באבל אף ביום ראשון דאו' עיי"ש ולענין תרי ותרי בעירוב הרי מבואר בעירובין ל"ו בתרומה ונטמאת דבתרי ותרי אזלינן להחמיר לר"מ דסובר עירוב מה"ת ואף ר"י לא מקיל רק משום דסבר תו"ת איקמו אחזקה ואמרינן אוקי לתרומה אחזקה והשתא נטמאה אבל אי לאו הכי אזלינן להחמיר. ומ"ש מסד"ד וע"כ דסד"ד שאני דפלוגתא יש לומר או"א דא"ח כסברת הצ"צ הנ"ל ועכ"פ השיטה הנ"ל להקל בספק א' בעגונה בסד"ד אינו מן התימא כ"כ דהרי אשכחן דכוותי' בעירוב, אף למ"ד דאורייתא ואף ביחיד נגד רבים וזה צל"ע דהא אחרי רבים להטות ועמ"ש בזה בחיבורי טל תורה עירובין מ"ו וע' רמב"ן בעירובין שם שכ' דהגאונים לא סמכו להקל בעירוב ביחיד נגד רבים, אבל עכ"פ ברבים נגד רבים סמכו להקל אף למ"ד עירוב דאורייתא וע"כ לחלק כנ"ל:

ובדבר הספק בנ"ד מחמת שירד למלחמה וחפשו אחרי' ונשתקע זכרו שהבאתי לעיל מתשו' חת"ס סי' קל"א וסי' קל"ח דלפי דברי' איננו ספק כלל ובחזקת קיים הוא הנה עיקר סברתו שם אף דלא נודע מאתו מאומה ונשתקע זכרו הא יש לומר דאתיליד בו מום ומחמת כיסופא ערק לעלמא כדחיישינן ביבמות קט"ו, יש לומר דשם שאני כמ"ש הרש"ז ז"ל בתשובה סי' כ"ט בסופו בד"ה וגם ראית ר"ן ור"ש מההוא גברא חריכא לק"מ להרא"ש דס"ל כפירשו דפסתא דידא דשדיא הוא מאיש אחר הבא להציל וממ"נ א' ערק ואזיל לעלמא ודלמא הוא בעלה. וכ"כ הר"י בשם הרמ"ה יעו"ש וע' ב"ש ס"ק ק"ס וא"כ אין משם ראי' כלל דשם הרי ע"כ א' ערק אבל היכא דאין לנו הכרח לומר כן שאיש א' מחמת כיסופא אין רצונו לבוא לביתו ושיוודע ממנו כלל אין אנו חוששין לזה א"כ עכ"פ בנ"ד כיון דנשתקע זכרו אין לתלות שאפשר נולד בו מום במלחמה ועי"ז אין רצונו לבוא וגם הרי עכ"פ הי' אפשר לו לכתוב מכתב ממקום שהוא שם ועכ"פ כפי דברי רמ"ה הנ"ל שזה שיטת רש"י והרא"ש אין לדמות לשם דבהכרח א' ערק ועכ"פ בנ"ד ספק גמיר הוי ושפיר יש לצרף לס"ס ספיקא דדינא שמא ולד פוטר אף שנולד מת והא דאין הולד פוטר עד שיצא לאויר העולם היינו שבטרם שיצא אינו פוטר אבל כשיצא אפילו מת פוטר כיון שהי' חי במעי אמו וכלו לו חדשיו כהר"פ וכמ"ש היש"ש לפרש שיטתו כן וכן דעת התשב"ץ וכמ"ש לעיל. ע"כ באם יסכימו לזה עוד שני רבנים מובהקים גם אני מסכים ומצטרף להתירה לעלמא:

תוכן העניינים

שות אמרי יושר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה