שות אמרי יושר· רבי מאיר אריק
ח"ב · סימן נז
לכבוד ידי"נ הרב הה"ג החו"ב מו"ה חיים ראזענבערג נ"י אבד"ק קאריליפקא:
ע"ד השאלה הבאה לפני' מעיר וויקנא הסמוכה לשם ששני אחים א' פנוי וא' נשא אשה והי' כו בן ונסעו בעת הבריחה לבעהמין ודרו שניהם שם ומת בעל האשה ועפ"י עצת עמי הארץ נשא הפנוי את אשת אחי' איסור כרת ר"ל ודר עמה בערך שנה ואח"כ מת בנה ועתה שב עם האשה לוויקנא ופירשו אותם והשאלה אם צריכה גט פטורין והיא אין רצונה לקבל גט בשום אופן אם מותר הוא לישא אחרת בלי גט אם אין בזה חדרגמ"ה ז"ל. והנה כת"ר כתב דאם צריכה גט תלוי בפלוגתת הרא"ש והרי"ף ז"ל שהובא בב"ש אה"ע סי' ט"ו דלרא"ש כיון דל"ש בזה שמא יאמרו גירש ונשא א"צ גט ולרי"ף בכל ענין צריכה גט כיון דעבדה איסורא קנסוה רבנן להצריכה גט. אלא דיש לומר דהכא גם לרא"ש צריכה גט כיון דבאמת מת אחי' רק שיש לו בן יש חשש שהבן לא יהי' כאן ויאמרו שכדין יבמה ואם לא יגרשה יאמרו א"א יוצאת בלי גט כמו בהלכו אשתו וגיסו למדינת הים דכ' הרא"ש דצריכה גט שמא יבוא גיסו בלי אשתו ויאמרו שמתה אשתו וגירש ונשא עכת"ד כת"ר. ולפע"ד ז"א דשם החשש רק בנסעו שניהם למדינת הים ושמא יבוא גיסו בלי אשתו אבל הכא כשהבן לפנינו אין חשש ואף בגוונא שהבן אינו לפנינו ולקח אשת אחי' שמת אין שום חשש דשם החשש שאם יבוא גיסו הרי יהי' אשת גיסו אסורה עלי' ובעיא גט משום שמא יאמרו וכמ"ש רש"י ז"ל ביבמות צ"ה ד"ה דלמא אדברי אמי אבל הכא אף שאין הבן לפנינו הרי ממ"נ בטרם שיבוא הבן לא יצטרך לגרשה דיאמרו שמת הבן וכדין יבמה וכשיבוא הבן אז יצטרך לגרשה ואז שוב אין חשש דשמא יאמרו ול"ד כלל להא דגיסו דהרי אם יבוא גיסו תיכף אשת גיסו אסורה עלי' דהרי נשאה רק משום שהעידו שמת גיסו ואין זה ענין כלל לנ"ד ע"כ הדבר פשוט דלהרא"ש א"צ בנ"ד גט כלל. והנני מוסיף דבנ"ד אף להרי"ף אפשר דא"צ גט דהנה כל שורש דברי הב"ש דלהרי"ף צריכה גט משום דהרי"ף גורס ביבמות פ"ט אלא רישא דעבדא איסורא קנסוה וחזר בו מטעם שמא יאמרו רק הגט היא קנסא בשביל דעבדא איסורא ונמו"י שם על הרי"ף ד"ה אלא כתב וז"ל וטעם קנס זה כדי לעגן אותה שלא תנשא בלא גט א"נ כדפירשו בירושלמי והוא הנכון משני צריכה גט כדי לברר איסורו של ראשון כלומר שעושין קיום לקדושי השני כדי לאסרה על הראשון ולעשות הוולד ממנו ממזר קודם גירושי השני יעו"ש ולפירוש קמא דהקנס הוא שלא תנשא בלא גט שייך נמי בנ"ד אבל לטעם השני שכתב בשם הירושלמי כדי לברר איסורו של ראשון שהיינו שעי"ז שיתן לה גט יתברר שנשאת ואסורה לראשון זה לא שייך כלל בנ"ד שאין לה בעל ראשון כלל א"כ גם לרי"ף א"צ גט וכפי הנראה שהנמו"י ז"ל סמך על פירוש השני יותר שכ' והוא הנכון:
וראיתי בשירי קרבן לירושלמי יבמות ר"פ האשה שהלך בד"ה כדי לברר איסורו של ראשון שכ' ליישב שיטת הרי"ף ז"ל שהקשה עלי' הרא"ש דא"כ באחות אשה ואשת אח ליבעי גיטא דהרי"ף תרתי בעי משום דעבדה איסורא וכדי לברר והכא באחות אשה ואשת אח הרי לעולם אחות אשה ואשת אח אסורין לו וא"צ לברר יעו"ש ודברי' תמוהים דכ"ה הבין לברר איסורו של זה שנשאה באיסור ולכך כתב דבאחות אשה ואשת אח הרי הכל יודעין שאסורה לה וזה אינו דהכוונה לברר איסורו של ראשון היינו בעלה הראשון לברר שנאסרה עלי' ע"י שניסת לאחר וזה שייך גם באחות אשה ואשת אח לאסרן לבעליהן כמו בכל הנשים וע' בק"נ על הרא"ש ר"פ האשה הנ"ל שמתרץ דברי הרי"ף דגם הוא מודה דעיקר החשש לשמא יאמרו גירש ראשון יעו"ש וא"כ לדידי' בכל ענין א"צ גט. ואף שבזה דברי' תמוהין שכ' בפשיטות בנשא אשת אחי' מותרת נמי לבעלה ודלא כב"ש ס' קנ"ט וזה אינו מוכרח כלל דאף אם נדה דלהרי"ף נמי עיקר החשש שמא יאמרו היינו לענין הגט דכשאין חשש שמא יאמרו א"צ גט משני אבל מה דאסורה לראשון משמע בהדי' בש"ס שם דבלאו האי טעמא אסורה לראשון משום דעבדה איסורא וכ"ה גם דעת הרמב"ם ז"ל ולזה כיון הב"י בב"ה סי' קנ"ט ומשו"ה השמיט בש"ע הא דמותרת לבעלה כמו שהאריך בזה הבית מאיר סי' קנ"ט. ולענ"ד המעיין היטב בב"ש סי' קנ"ט יראה שגם הוא כיון לזה דלשיטת רי"ף ורמב"ם האיסור לבעלה הראשון אינו כלל משום שמא יאמרו והיינו דכ' הב"ש ס' קנ"ט אבל לשאר פוסקים אסורה לבעלה והיינו הרי"ף ורמב"ם ז"ל וכ"כ בס' ט"ו רק הב"ש חידש דלרי"ף גם גט צריכה משני ממלת אלא אבל המחבר לא חשש כלל לזה רק לרי"ף ורמב"ם דתרוויהו סברי דעכ"פ לראשון אסורה בלי שמא יאמרו והמעיין בלשון הזהב של הב"ש יראה שזאת כוונתו ובבית מאיר לא הבין כן מהב"ש וגם רו"מ במכתבו תמה על הב"ש דע"כ המחבר אינו חושש לרי"ף דהרי סתם דא"צ גט ולהנ"ל הכל ניחא וע"כ דברי הק"נ הנ"ל שהחליט דמותרת לבעלה תמוהים אבל עכ"פ ישובו עולה נכון על עיקר תמיהת הרא"ש על הרי"ף דנראה דבלי טעם שמא יאמרו בעינן גט בנשא אשת אחי' וזה מיושב שפיר בדברי הק"נ באופן דלדינא ובפרט בנ"ד נראה דא"צ גט כלל דגם לחומרת ב"ש בנ"ד ל"ש לברר איסורי של ראשון כפי דעת במו"י שזה הנכון בעיני' ועכ"פ אף שלכתחלה באפשר בקל יש להחמיר להצריכה גט אבל האיש שנשא אותה מותר לישא אחרת ואין בזה משום חרגמ"ה דהעיקר דא"צ גט ואף אם הי' הדין דצריכה גט בכה"ג שאסורה לו באיסור כרת לא תיקן רגמ"ה לפי דעת חמדת שלמה הובא בפ"ת אה"ע סי' ב' ס"ק כ"ב ואף להאוסרין גם בזינתה וגם באלמנה לכ"ג או גרושה לכהן הדיוט יש חדרגמ"ה וצריך התרה מק' רבנים כמ"ש בתשו' חת"ס אה"ע סי' ג' היינו באיסור לאו דקידושין תופסין אבל לא באיסור כרת דאין קידושין תופסין כלל ל"ש בזה חדרגמ"ה כלל ובפרט דהעיקר לדינא לענ"ד דא"צ גט רק לחומרא בדאפשר והנלע"ד כתבתי:
סי' נ"ח:
לכ' מחו' הרב הגאון המפורסים פאה"ד כשית מו"ה אברהם מנחם שטיינבערג שליט"א אבד"ק בראדי:
ע"ד אשר העיר כ"ג במכתבו לתמוה ע"ד הרב רש"ז בקו"א לס' תל"ה שהקשה על ח"י בהא דאיסורא לברי' לא מורית דא"כ ישראל שהי' לו ע"א ומה נימא דמהני ביטול לע"א כיון דיורשי' אינם יורשים איסור ונעשה הפקר, דנראה שדעתו דע"א שזכה בה ישראל ואח"כ יצאה מרשותו שריא בביטול ולא אשתמיט חד מהפוסקים לומר כן ובתוס' סיכה דף ל"ג כתבו דבלולב של ע"א של נכרי יוצא אף קידם ביטול משום כיון דיש לה ביטול לא אמרינין כתותי אבל בע"א שזכה ישראל דל"מ ביטול אמרינין כתותי יעו"ש ולפי דברי הרב גם בע"א של ישראל לא נימא כתותי דהא בידו להפקירה ותצא מרשותו ויועיל ביטול. והנה באמת בדברי הפוסקים אין הדבר מבואר:
וקצת ראי' נלע"ד להרב ז"ל מלשון הש"ס ע"א מ"ב גזירה דלמא מגבה לה והדר מבטל לה והוי ע"א ביד ישראל וכו' ולשון ע"א ביד ישראל צ"ע דטפי הו"ל לומר הוי ע"א שזכה בה ישראל דהרי בזכי' תליא מלתא כדמוכח ברש"י שם דבשל הפקר מיירי דקניא בהגבהה וע"כ הכינה כ"ז שהוא ביד ישראל אינה בטילה אבל ביצאה מת"י ונעשה הפקר שפיר מהני ביטול ובוודאי ע"א שעבדה ישראל אין לה בטילה עולמית אף שיצאה מת"י אבל בע"א שזכה בה ישראל כיון שזכייתו גרמה דלא ליהני ביטול וכיון דפקע זכותו מהני ביטול דתו לא מיקרי ע"א של ישראל וקושי' כבידו הנ"ל מתוס' סוכה לק"מ דהא ע"א אינו ברשותו של אדם כיון דאסורה בהנאה וצריך לבערה ודבר שאינו ברשותו אין בידו להפקירה כמ"ש קצה"ח סי' רי"א דדבר שא"ב כשם שא"י בהקדישו כך א"י להפקירו ותמה על הב"ח שכ' להיפוך וע' בנה"מ שם דגם הב"ח מודה לזה רק דכוונתו כ"ז שהוא ברשותי מועיל הפקר לכשיצא מרשותו יעו"ש. וע' בתשו' פנ"י ח"ב ס' ו' כתב להדי' דאינו מועיל הפקר בדבר שאינו ברשותו וע' מקו"ח סי' תל"ד ופמ"ג או"ח סי' תל"ו ותשו' כטר"ח חו"מ סי' ט"ו וגם הרב ז"ל גופא בתשו' סי' י"ד כתב דא"י להפקיר דבר שאינו ברשותו יעו"ש. ועכ"ז נ"מ בדין הר"ב ז"ב בע"א שזכה ישראל ונתייאש ממנה לאחר שנאבדה מאתו ומצאה נכרי וזכה בה דלהרב ונהני ביטול דהא יאוש מהני בדבר שאינו ברשותו לכ"ע כמ"ש הרב ז"ל בתשו' ס' י"ד דמה"ט בשיר הנסקל שהוזמו עידי' כל הקודם זכה יעו"ש. וראיתי בחת"ס בחי' לסוכה דף ל"ג הביא בשם סדר למשנה להגרוו"ב ז"ל שהוכיח דע"א שזכה ישראל היינו שניתן לו מנכרי במתנה עמ"ל והחזירו לגוי ל"מ ביטול אף שעתה ביד נכרי כיון שהי' פעם אחת של ישראל והביא ראי' מתוס' סוכה כ"ג שכ' דלא משכחת לה לולב של ע"א דכשר רק ביו"ט שני דהרי ביו"ט ראשין בעינן לכם וע"כ של ישראל הוא דאין לה ביטול ואמרינן כתותי והא משכ"ל בנתן לו מנכרי ע"מ להחזיר וכיון דעומד להחזיר ומהני ביטול לא אמרינן כתותי וע"כ דגם בכה"ג הוי ע"א של ישראל ובח"ס שם בסופי פיקפק קצת על הראי'. ונראה דלא ברירא לי' האי דינא בע"א של ישראל ע"י זכייתו ויצאה מת"י אם מהני ביטול וראי' הגרוו"ב ז"ל לכאורה יש לדחות דל"ש כלל מתנה עמ"ל בכה"ג דמתנה עמ"ל הרי בעי קנין מחדש היינו שמקנה בחזרה להנותן וכיון דע"א הוי דבר שאינו ברשותו עכ"פ ככל איסור הנאה ואין בידו אח"כ ליתנה להנכרי בקנין וממילא דכל התנאי בטל דהוי כמתנה על דבר שאי אפשר לקיימו בסופו דתנאי בטל, כמ"ש הר"ן כעין זה בסוכה אהא דלא ליקנו אינש לולבא לינוקא ביוונא קמא דאקנוי קני מיקנא לא מקנה יעי"ש דבטל התנאי וה"נ דכוותי' וגם יש לדון דנכרי אין בידו להתנות שום תנאי כיון דאי אפשר לו לעשות שליח דאין שליחות לנכרי וכיון דאי אפשר עי שליח התנאי בטל כדאי' בכתובות ע"ד, וסברא זו כתיב בישמח משה עה"ת וכן מצאתי בבני אהובה להגאון ר' יונתן ז"ל. וע' בערך שי לחו"מ סי' שכ"א ועמ"ש בחדושי לר"ה דף ד' בתוס' ד"ה בשביל שיחי' בני והנה לכאורה נראה להוכיח דל"מ ביטול אף שיצאה מרשותו מדאמרינן בע"א דף מ"ב דלמא מגבה לה והדר מבטל לה והוי ע"א ביד ישראל וכל ע"א ביד ישראל אינה בטילה לעולם, ומדקתני לעולם ע"כ אף שיצאה מרשותו. דאל"כ האי לעולם למאי מתני דהא כה"ג דייק הש"ס בע"א דף כ"ב מהא דתניא ע"א שעבדה ישראל אינה בטילה עולמית מאי עולמית אמר רב הלל לא נצרכא אלא שיש לישראל בה שותפות וכו' הרי דהש"ס דייקא לישנא דעולמית ומהא דדף מ"ב ע"א ביד ישראל אינה בטילה לעולם ל"ש לתרץ הכי כגון דאית לי' שותפות דמה נ"מ בזה הא ל"ש לומר דס"ד אדעתא דנכרי פלח דהא הישראל לא עבדה רק זכה בה ואם זכה בה ישראל ונכרי בשותפות פשיטא דחלק ישראל אינה בטילה וע"כ לומר דקמ"ל אף שיצאה אח"כ מרשותו אינה בטילה ובהא דדף כ"ג בע"א שעבדה ישראל ל"ש לשנוי הכי דאתי לאשמעינין ביצתה אח"כ מרשותו: דהא שם אכתי ע"א שעבדה ישראל הוא והוצרך לשנוי בשותפות דלא נימא אדעתא דנכרי פלח. אמנם בטור וש"ע יו"ד סי' קמ"ו איתא ע"א שעבדה ישראל אינא בטילה עולמית אפילו בשותפות וכן ע"א של נכרי שזכה בה ישראל אינה בטל יעו"ש שהשמיטו האי לעולם ומוכח להדיא דס"ל האי לעולם לאו דוקא רק כ"ז שהיא ביד ישראל וע"כ השמיטו הא דלעולם בסיפא וזה כהרב ז"ל ידוק:
ועכ"ז צ"ע דלמה נקיט הש"ס לעולם וכה"ג דייק הש"ס ביבמות דף קי"ד בהא דנשתטה לא יוציא עולמית וכן בגיטין ע"א ושם משני לכדרבי יצחק יע' ברש"י שם דאתי לאירוי בסיפא בנשתטית לא קתני עולמית וקמ"ל בזה דנשתטית הוי רק מדרבנן ולכך לא קתני עולמית וא"כ הכא דל"ש לשנוי הכא וקתני לעולם מוכח לכאורה כנ"ל דהיינו אף לאחר שיצאה מת"י. ואולי משמע להו לטוש"ע דדוקא מלת עולמית דייק הש"ס אבל לשון לעולם לישנא שגורה הוא בכמה דוכתי ואין לדייק מזה דאפילו יצתה מרשותו ל"מ ביטול וע"כ השמיטוהו ואף דבתמורה כ"ד דייק הש"ס על הא דאפר הקדש לעולם אסור דקתני לעולם, שם הדיוק מדלא ערוב מערב הא דעצי אשירה ואפר הקדש בחד בבא יעו"ש ברש"י. אבל ברש"י ע"א מ"ב משמע דגרים בש"ס ע"א ביד ישראל אינה בטילה עולמית. ועכ"ז גם אם כן אי אפשר לדייק כל כך דאולי לאו דוקא הוא. אבל לשנא דטוש"ע דכתבו ברישא ע"א של ישראל אין לה בטילה עולמית ובסיפא השמיטו הא דלעולם כוותי' דהרב דייקא. ולכאורה יש לומר דמשו"ה השמיטו טוש"ע בסיפא הא דלעולם דקמ"ל בזה דע"א שזכה ישראל אין לה ביטול היינו מדרבנן כמו"ש הסמ"ק ולכך ברישא דהוי ע"א שעבדה ישראל דאסור מה"ת כתבו עולמית ובסיפא השמיטו כעין דשני בש"ס גיטין ע"א לענין נשתטית הנ"ל. אבל ז"א דטפי הו"ל לאשמעינין עיקר הדין דע"א אסורה לעולם כשזכה בו ישראל אף שיצאה מרשותו ושם בגיטין דלענין הדין אין נ"מ דהרי בין ברישא בין בסיפא דלא יוציא היינו בטרם שנשתטה לכך אתי לאורוי ברישא לעולם דהוי מדאו' וסיפא דהוי מדרבנן לא קתני עולמית אבל הכא אם נימא דש"ס קמ"ל בהאי לעולם דאסורה ול"מ ביטול אף שיצאה מת"י לא הו"ל להטור וש"ע להשמיטו, ובשגם דדברי הסמ"ק אינו מוסכם ולדעת כמה פוסקים גם בזכה ישראל מדאו' אין לה ביטול ומדכתבו ברישא עולמית ובסיפא השמיטו נראה דסברי דכשיצאה מת"י מהני ביטול כהרב ז"ל וצ"ע בזה לדינא, ועכ"פ דברי הרב ז"ל יש להם יסוד בפוסקים ופשטות דברי הטור וש"ע:
סי' נ"ט:
לכ' ידידי הרה"ג וכו' מו"ה נחום אורי געליס נ"י אבד"ק סלאטווינא: בדבר ענין הספרים אשר קנו מאנשי חיל שלנו אשר הם לקחו מיד הרוסים אשר שללו מישראלים והספרים כבר הי' מעותדים לאיבוד ח"ו ע"י אנשי חיל כי רצו לחתכם לחתיכות דקות ולעשות מהם נייר אשר נסתפק כת"ה אם הוי כמציל מזוטו של ים דהוי אבוד מכל אדם וא"כ משוה"ד הוי של הקונים רק מצד לעשות הישר והטוב. והנה לא מצינו דאבוד מכל אדם רק במציל מזוטו של ים דכבר הוה אבוד וכן תרנגולים שברחו בחו"מ סי' רנ"ט דהוי אבודין מכל אדם אבל כמו בנ"ד שהחיל רצו לחתכן כיון שעדיין לא עשו ל"ד לזוטו של ים. ובמרדכי פ' הגוזל בתרא ס' קע"א כתב הדליקה שנפלה בעיר והאש הי' קופצת לכאן ולכאן וברחו בני אדם מן העיר לפחד הדליקה ועמד יהודי אחד והציל ספר אחד ובעלי' ברחו מן העיר אינו חייב להחזיר לבעלים דהא מצי אמר מהפקרא קזכינא עיי"ש והובא בקיצור בחו"מ ס' רס"ד ושם לא נזכר ספר רק במרדכי הנ"ל וג"כ לא דמי לנ"ד כיון דכבר הי' הדליקה קופצת הוי כזוטו של ים. אך בגוף הדבר בענין ספרים אף אם לא נחשב כזוטו של ים אפשר לדון דהוי יאוש דכאשר חמסו הרוסים הספרים הבעלים יאשו. והנה בשאר החפצים ששלו הרוסים בוודאי הוי יאוש אף דאנן קיי"ל דסתם גזילה לא הוי יאוש אפילו בגזלן ישראל מכ"ש בגזלן נכרי כמבואר בש"ך חו"מ סי' שפ"ח וב"ש אה"ע סי' ר"ח אבל לאו כללא הוא רק דסתם גזילה לא הוי יאוש דסבר לתבוע בדיני ישראל או בערכאות אבל אם הגזלן הוא גבר אלום וירא לתבוע הוי יאוש כמ"ש נוב"י מה"ת אה"ע סי' ע"ז ובנ"ד הוי ודאי דכוותי, כי הי' יראים לתבוע ולהודיע הדבר להראשים של הרוסים והוי ודאי יאוש, רק בספרים כתבו הפוסקים דלא הוי יאוש כמבואר בח"מ ס' רל"ו והיינו דסובר הישראל דזה אין לו שיווי אצל הנכרים רק ימכרנו לישראל ויבוא אח"כ לידו כמבואר שם טעמם וא"כ אין זה כלל יאוש בשום אופן ורק כפי הנשמע שהרוסים כמ"פ שרפו הספרים והשליכו לאבוד שפיר הוי יאוש ודוקא בסתם גזלן דמסתמא רוצה בהנאת דמי' ימכרנו ואף שיתכן אם לא ימצא קונים שיקננו בשיווי' ישרפנו וישליכנו לנהר כדאי' בגיטין מ"ה בעובדא דשדינהו לנהרא אבל מסתמא מחפש אחר קונים ומשו"ה תקנו חז"ל באמת לקנותן בכדי דמיהם וע' בהג"א פ' הכונס ס' ז' במי שברח מן העיר והניח ספרים ולקחו השר ויהודי קנאם בכדי דמיהם צריך להחזיר לו כי אם היהודי לא יקנה משליכם למקום שאינו ראוי יעו"ש, ומסתמא יקנם ישראל אבל כמו בנ"ד דכ"פ עשו להכעיס ולא חפשו אחר קונים כלל ושרפום שפיר הוי יאוש. ויש עוד לחקור אם הי' רגילים לשרוף או להשליך לאיבוד בלי חפוש אחר קונים ואם יבורר שהי' רגילים בזה אף שלא עשו כן תמיד נראה דהוי יאוש שמא יעשה כן כיון שרגילים ואם לא הי' דרכם לשרוף ולאבוד לגמרי רק ע"צ המיעוט יש לומר דלא הוי יאוש ולא אוכל להחליט דעתי בזה רק הדבר צריך בירור קצת מאנשי גליצי' על התנהגותם אם עכ"פ הי' רגילים לשרוף ולאבוד בדרך המצוי ולפע"ד יש לדון דהוי יאוש:
ובאם נדון בנ"ד דספרים לא הוי יאוש לכאורה כראה דאין שום נ"מ אם יש סימן בספרים או לא דבכל ענין הקונה לא זכה רק לכדי דמי' שנתן דלא אשכחן כלל בש"ע לענין גניבה וגזילה דהוי יאוש דכשאין בו סימן הוי יאוש רק סתמא אמרו דלר"ש גזלן הוי יאוש ולרבנן גנב הוי יאוש ולא חלקו כלל בין דבר שיש בו סימן או לא וגם באה"ע ס' כ"ח לא חלקו כלל אף שמצד הסברא לכאורה אין הבדל בין מציאה לגניבה דטעם דכתבו התוס' בב"מ כ"ז ד"ה מה שמלה בטעמא דאין בו סימן הוי יאוש דביש בו סימן ימצא עדים שיאמר להם מכירים אתם שמלה זו וגם המוציא לא יוציא השמלה להראותו לכל אדם אלא למי שיתן סימן יעו"ש שייך נמי בגניבה וגזילה אבל אפשר דגניבה וגזילה קלא אית להו והעדים ידעו ויבואו להעיד וגם הקונה יגלה החפץ לבעלים שגנבו ממנו כי קלא אית לי' שגנבו מאתו ול"ד למציאה דאינו יודע כלל אם אבוד וסתימת הש"ס והפוסקים לענין גניבה וגזילה כמ"ש הנמו"י ראי' מש"ס ב"ק קי"ד ת"ש הגנב והגזלן הקדשן הקדש אי רבנן קשיא גזלן אי ר"ש קשיא גנב וכו' ולא משני דמיירי בדבר שאין בו סימן ולכ"ע הוי יאוש וע"כ דלענין גניבה וגזילה אין חילוק באופן שאם נדון בנ"ד דספרים לא הוי יאוש אף באין סימן לא זכה הקונה. ואם מותר לקונה להשתמש בו עד שיבוא בעלי' ויברר ששלו הוא בעדים תליא בפלוגתא דפוסקים לענין דבר שאין בו סימן ביאוש שלא מדעת אם מותר להשתמש דלש"ך מותר ובש"ע הרב ז"ל ה' מציאה סעי' ב' הביא הפלוגתא ופסק דאסור להשתמש בו יעו"ש ואפשר דבנ"ד דנתן דמים וגם עשה מצוה דלא יבואו לידי הפסד ודאי מותר להשתמש בו וע' יו"ד ס' רפ"א בקנו ס"ת מנכרים אם ידוע ששללו מישראלים מותר לקרות בו ותלינן שהוא מהם וקשה דהא ספרים לא הוי יאוש ואינו רשאי לקרות כמו במצא ספרים דאינו רשאי לקרות רק פ"א לשלשים יום כמבואר בחו"מ סי' רנ"ז, ולהנ"ל י"ל דנתן דמים שאני וצ"ע בזה ואם נדון הספרים בנ"ד ליאוש לכאורה אף אם יש סימן א"צ להכריז כלל רק אם יבוא מי שיתן הסימן יתננו לו וכן משמע בש"ע הרב ה' מציאה סעי' י"ח אבל בה' גניבה סעי' י"א כתב דמנהג במדינות אלו להחזיר כל גניבה וגזילה לאחר יאוש וש"ר ואם אינו מכיר הבעלים יכריז כמו במציאה יעו"ש ולכאורה דברים סותרים אהדדי אם לא שמחלק בין גניבה דחמור טפי וצריך לעיין מנ"ל, וברמ"א סי' שס"ח שציין הרב שם אינו מבואר לענין הכרזה ובדבר השם הכתוב על הטבלא לכאורה כראה כמ"ש כת"ר דאינו סימן ובפרט שיש כמה חתימות מאנשים משונים ועכ"ז יש למצוא סימן בספרים מכורכים ע"י הכריכה אף דלכאורה הוי כח"וורי וסומקי דלא הוי סימן כלל אבל כשיתן סימן על איזה ספרים שזה מכורך בעור וזה בנייר וזה בצבע שחור וכדומה הוי עכ"פ סימן אמצעי כמ"ש החת"ס ז"ל באה"ע סי' מ"ח ובכ"ד והביאו הפ"ת באה"ע סי' י"ז ס"ק כ"ה בזה ובעניותי לא העליתי דבר ברור ועכ"ז לא נמנעתי לכתוב לכת"ה כל הנ"ל, ובשגם כי הבטחתי לו עכ"פ להשיב דבר אולי ימצא גם כת"ר בזה איזה חפץ והנני דו"ש בכונ"ח:
סי' ס' לכ' הרב הגדול החו"ב בחדר"ת מו"ה לוי יצחק שור נ"י אבד"ק ליבאטשוב:
ע"ד שאלתו באשה אחת שבעלה נשבה בעת המלחמה ויצא עלי' קלא דל"פ שמתנהגת בפריצות ובעלי מלחמה מצוים אצלה ושוב יצא קול שהרתה לזנונים ואח"כ נסעה מליבאטשוב לאיזו מקום ובבואה משם נשתנו פני' והי' נראית כמו אשה אחר לידתה ובבוא בעלה וסיפרו לו את כל הנ"ל ושאל אותה והיא התנצלה לפני' כי סיבת הדבר שנסעה הי' מחמת שנפלה למרתף ונעצר ווסתה ולכן נעשה בטנה נפוח ונסעה לקראקא לעסוק ברפואות והוטב לה ושבה לביתה, ואחרי איומים וגם בקשות מהבעל שתגיד דבר ברור הודית שבאישון לילה בא אבי' בע"מ אחד שהי' נחבא בביתה ופתאום התגלה בעת שכבר שכבה על מטתה ואנס אותה ואחז פיה בידי' ולא היתה יכולה לצעוק וזו"ז אין דבר רע אתה והבעל אומר שמאמין לדברי' שנאנסה ומר לו ליפרד ממנה כי יש להם ארבעה ילדים וכת"ר האריך ופלפל בזה ודרש מאתי חוו"ד: והנה מה שחקר כת"ר בזה מצד עדי כיעור וקדל"פ יפה כתב כת"ר שאין כאן שום עדים כשרים על כיעור רק מה שהעיד נ"א שבאישון לילה היתה הולכת עם בע"מ מחוץ לעיר ול"ד זאת להא דמבואר בס' י"א בהי' יוצאין ממקום אופל כמ"ש רעק"א ז"ל הובא בפ"ת שם ס"ק ו' בשם גדולי האחרונים: וגם אפילו אם נחשוב זאת לכיעור אין כאן רק ע"א. ומ"ש כת"ר לצרף לזה עוד ע"א שראה בטנה גדול כדרך מעוברת והביא מתשו' נוב"י ס' ך' שמדמה זאת לכיעור. והמעיין בנוב"י שם יראה דלא חשבו לכיעור רק מחמת שאמרה לפני הב"ד מקודם כי הענין שנראת מעוברת מחמת שהיתה בעלת בשר וכעבור איזה ימים נעשית רזה בפתאום וזה ודאי אינה אמתלא ואף שחזרה ואמרה אח"כ שהי' מחמת עצירת הווסת עי"ז נעשית בטנה צבה שוב ל"מ אמתלא לחזור בה מדברי' הראשונים יעו"ש אבל בנ"ד הרי מתחלה אמרה לבעלה שזה מחמת עצירת הווסת א"כ עי"ז לא נחשב כלל לכיעור וא"כ אין כאן רק ע"א מה שהי' הולכין באישון לילה. ובפרט שגם זה העד אינו נחשב לעד כיעור כמ"ש למעלה מדברי רעק"א ז"ל:
ומצד ההודאה שהודית שזנתה רק הי' באונס שסתם פי' הנה כפי דברי' ודאי דינה כאנוסה גמורה לכ"ע שהרי לא הי' אפשר לה לצעוק וא"כ מותרת לבעלה ואף לפי דברי הי"א סי' קע"ח סעי' ג' דבנתייחדה אבדה מיגו שלה הרי הכא בנ"ד לפי דברי' נראה שלא נתייחדה עמו אז רק נחבא בביתה והיא לא ידעה וגם טעם הפנ"י בדברי הי"א הנ"ל כיון דנתייחדה לרצונה וכ"כ נוב"י מה"ת ס' י"ח לכן חיישינן שנבעלה לרצון כיון דמתסמא נתייחדה ע"מ לזנות וגם מטעם סופה לרצון הכא היא לא נתייחדה כלל לרצון לפי דברי' אפילו אם נתייחדה בפעם אחר לרצון מכ"מ בזה הביאה שנאסרה לא הי' יחוד לרצון אין חשש כמ"ש נוב"י סי' י"ח הנ"ל אך כת"ר חושש בזה כיון דיש עלי' קדל"פ שזינתה שוב אין לה מיגו לומר שלא זינתה כמ"ש נוב"י מה"ק סי' ע"ג דקדל"פ גרוע מעידי יחוד. והנה שורש דברי הנוב"י שם כתב בתשו' בר"א הובא בפ"ת סי' קע"ח דנובע מעובדא דרבה בר שרשום ב"ב ל"ג דל"א מיגו נגד קלא דאין רצונו להכחיש הקול והכי קיי"ל בחו"מ סי' ק"ן. אכן נראה לפימ"ש בט"ז חו"מ סי' קמ"ט סעי' כ"ח דיצא קול שקרקע זו של אביהם שפיר נאמן במיגו דדוקא כשהדבר ברור שהקרקע הי' של אביהם וא"י אם בא לידו במשכונא או לקחה בזה אינו נאמן במיגו נגד קלא דמשכונא כיון דעכ"פ הדבר ברור שהקרקע הי' מתחלה של אביהם אבל כשכל הענין עפ"י קול שפיר נאמן במיגו יעו"ש ובאמת האי דינא דמיגו במקום קלא ל"א אשכחן עוד בחו"מ סי' ע"ב סעי' י"ח בהגה ומיירי ג"כ בכה"ג בידוע שהי' החפץ של ראובן אינו נאמן לטעון שמעון לקוח במיגו דהחזרתי שנגד הקול יעו"ש א"כ בנ"ד שאין הדבר ידוע כלל וכל ענין הזנות היא עפ"י קלא שפיר אמרינין מיגו. ועוד נראה לפימ"ש בתומים סי' קמ"ט ס"ק י' לתרץ דברי הש"ע שם דהיכא דנפיק קלא דאכל ארעא דיתמי בחנם ולא במשכונא שפיר נאמן לטעון משכנתא מיגו דאי בעי אמר לקוחה דהא דאין אומרים מיגו נגד קלא היינו משום דלא ניחא לי' לאינש להכחיש קול ובמשכנתא איננו מכחיש הקול אבל בכה"ג דיצא הקול גם ע"ז וגם במשכנתא מכחיש הקול שפיר נאמן במיגו עיי"ש. א"כ הכא בנ"ד הקול שזינתה בפריצות ונתעברה שפיר נאמנת לטעון שנתעברה באונס במיגו דהכחישה לגמרי דגם טענתה עתה נגד קלא שהקול הי' הי' שזינתה ברצון. ומ"ש כת"ר חשש איסור שיצא קול שביערסלוב וסביבותי' יש לברר ע"י עדים שהיתה מעוברת וליכא מיגו וכמ"ש הב"ש סי' קנ"ב ס"ק יא דהיכא דאומרת אשת איש הייתי וגרושה אני ויצא קול שיש עדים שהיתה א"א אינה נאמנת במיגו. הלה יסוד דברי הב"ש הוא מש"ע אה"ע סי ז' דדוקא בשבוי' הקילו בכה"ג והרי שם בשבוי' אפילו ביצא קול שיש עידי טומאה הקילו וא"כ יש לומר דגם בנ"ד לענין עידי טומאה יש להקל לפימ"ש רשב"ם ב"ב קל"ה ד"ה אם הקילו בשבוי' דהוי רק איסור קל לאו לכהן אבל באשת איש איכא איסור חנק ואף דשם הוי רק יבמה לשוק מכ"מ זה הוי כענין אשת איש שזקוקה ליבם וע' בהגהות רק"א ז"ל שם ע"ז אבל הכא הוי רק שם טומאה דהיא בלאו וגם לפי הטעם שכתבו תוס' בכתובות כ"ג דלענין אשת איש שכיח שישנם עדים שיודעין שהי' הקידושין שו"פ משא"כ עידי טומאה ל"ש יעו"ש והיינו משום דזה עושין בסתר וה"נ לענין עידים שילדה לא שכיח דמסתמא הסתירה הדבר מחמת בושה ולא ימצא עדים כשרים ע"ז רק נשים וכדומה:
ועוד דבעיקרא דדינא דפשיטא לי' לכ"ת דבליכא מיגו אינה נאמנת לומר נאנסתי. הנה באמת דעת הרא"ש ז"ל שהובא באה"ע סי' ס"ח מבואר דגם בלי מיגו נאמנת לומר נאנסתי וגם בתשו' פ"מ ח"ג סי' כ"ב מקיל בזה בלי שום מיגו וגם בתשו' נוב"י סי' י"ד במה"ת חאה"ע ד"ה באופן כ' שא"א שכריסה בין שיני' והיא אומרת שנאנסה לא אבדה חזקת כשרות שלה ואם הבעל מאמין לה ואין לבו נוקפו מותרת לו רק בנתייחדה ס"ל לנוב"י דאבדה חזקת כשרותה בזה ואינה נאמנת, ובנ"ד הרי אין בירור כלל שנתייחדה רק עפ"י ע"א שיצא עמה באישון לילה וע"י ע"א לא יצאה מחזקת כשרותה וגם אפילו בנתייחדה בבירור לענ"ד אינו מוכרח כלל לומר שע"י יחוד אבדה חזקת כשרותה שהרי יסוד דברי הניב"י בזה הוא מדברי המ"מ שכ' דבאשת כהן שאמרה נאנסה קידם הנשואין מותרת לו ומשמע דברצון לא וע"כ משום שאבדה חזקת כשרותה ע"י ביאת זכות. ויש לומר דשם תרי פנוי' לשיטת הרמב"ם איכא לאו דקדישה וגם זונה לכהן הוי רק בלאו וכיון דחשודה ע"ז חשודה גם על איסור זונה ככהן ולכן אינה נאמנת אבל איסור יחוד דאינו לאו רק איסור בעלמא ולרמב"ם כל האיסור רק מדברי קבלה וליכא לאו מפורש ואשת איש בחנק ע"כ יתכן דלא אבדה חזקת כשרותה בזה. ובאמת אף שהנוב"י סי' כ"א כתב דע"י יחוד אבדה חזקת כשרותה מכח דברי המ"מ הנ"ל הנה בסי' י"ד לא החליט וכתב שאפשר שגם בנתייחדה לא אבדה חזקת כשרותה לגבי איסור אשת איש דהוי בחנק יעו"ש שתשו' זו כתב באחרונה שבתחילת התשו' שם הביא מ"ש בתשו' אחרת לתרץ הסתירה דס' ס"ח לס' קע"ח ודברים אלו הם בתשו' סי' כ"א עיי"ש. וגם יש לדון דאף דיחוד אסור מה"ת מכ"מ אינו סבור לעשות עבירה והוא כעין גנב ניסן וגנב תשרי דלא נפסל וכתבתי בזה בספרי מ"פ לאה"ע סי' קנ"ד בסדר הגט סעי' ח'. וגם בעיקר דברי הנוב"י דהיתר הר"י שנאמנת לומר נאנסתי הוא משום חזקת צדקת אשר ע"כ החמיר שם ביותר בנתייחדה וגם לחקור אם איננה פרוצה הנה בתשו' החת"ס ז"ל אה"ע ח"א ס' קל"א האריך דל"ש בזה חזקת כשרות דכל אנוסה אבדה חזקת כשרותה דפרצה קוראה לגנב ומסתמא הלכה למקום שאינה בטוח, והביא כן ממהרי"ט רק עיקר היתר ר"י והרא"ש מטעם דיש לאשה חזקת היתר לבעלה יעו"ש. א"כ בכל ענין מותרת אף באבדה חזקת כשרותה וכ"ז בדליכא מיגו כלל יש להתיישב בזה למעשה נגד הנוב"י ז"ל, אבל בנ"ד גם מיגו איכא כיון שאין עידי לידה לפנינו ואין לגבב חומרות לחפש אחרי עידי לידה כי גם באופן זה יש לנו עמודים להתיר ע"כ לפע"ד אין להוציא אשה מבעלה ועכ"ז רצוני שישאל כת"ר עוד לרב א' מובהק ואם יסכים גם הוא נמטי שובא מכשורא: