אור ברסלב
שות אמרי יושר ח"ב › סימן נא

שות אמרי יושר· רבי מאיר אריק

ח"ב · סימן נא

סימן מח

לכ' ידידיי הרב המאה"ג חו"פ בנש"ק מו"ה יוסף שפירא נ"י אבד"ק דינאב ולהרב הגדול החו"ב מו"ה דוד אלימלך נ"י מו"ץ דשם:

ע"ד השאלא הבא לפניהם שאיש אחד מת בלא בנים רח"ל והניח אשה זקוקה ליבום ולו הי' ד' אחים שנים בדינאב ושנים במדינת הים וא' הגדול שבאחין שבדינאב נפטר גם הוא אחר פטירת אחיו, והוא הניח בנים ואח קטן שנשאר בדיכאב הוא איטר יד ורגל ויש שנים אחים במדה"י שא' גדול בשנים מזה האיטר שהוא כאן ונסתפקו מי יחלוץ אם האיטר שבכאן או אם תסע היבמה אחר האחרון שבמדה"י ואף שעתה כמעט אי אפשר בשעת חירום תמתין לעת מצוא והאריכו בזה בכל פרט בהשכל וחכמה ודרשה חוו"ד העני' בזה: והנה מצד חליצת האיטר לחוש לשיטת הרמב"ן דאיטר לאו בר חליצה הוא הלא כבר נתפשט להקל, ובנוב"י מה"ת ס' קנ"ה חש לשיטת הרמב"ן ביש אחר אפילו קטן יחלוץ הקטן אבל כשהוא במדה"י פשוט דסומכין על רוב הפוסקים וחולץ האיטר כמ"ש פ"ת ס' קס"ט ס"ק כ"ד ופשוט דאפילו יש אחר גדול הימנו במדה"י דשיהוי מצוה לא משהינין דאם אנו סומכין על רוב הפוסקים להקל להתירה לעלמא ע"י חליצת האוטר מאי יוסיף לן חומרא במה דיש אח גדול במדה"י והא שיהוי מצוה לא משהינין ומצד חשש ח"פ שחולץ האיטר כשחולץ בשני רגלי' הלא כתבו הב"ח ומהר"ם בס"ח דיכוונו לשם חליצה ברגל הראוי ואין כאן חשש ח"פ ומ"ש כת"ר שכבר תמה עליהם גט מקושר דאין תנאי בחליצה ובפ"ת סי' קס"ט ס"ק כ"ד נדחק ליישבו ולא עלתה בידו ולפענ"ד דברי הפ"ת בישובו שם נכון דבכה"ג דשניהם נתכוונו הוי כתנאי שבין אדם למקום ובכה"ג ל"ב תנאי דאפשר לקיים ע"י שליח וכבר האריך בתשו' חת"ס ח"ב אה"ע ס' צ' להוכיח דמהני תנאי במצוה אף שא"א לקיים ע"י שליח כמבואר בטור או"ח ס' ל"ד דבמניחין ב' זוגות תפילין על תנאי באיזה מהם שכשרים יוצאים, אף שמצוות תפילין א"א ע"י שליח וכן עוד מכ"ד והנני מוסיף עוד ראי' מספירת העומר באו"ח סי' תפ"ט סעי' כ"ג דמונה עם הציבור בלא ברכה ואם יזכור יספור ויברך ועיי"ש במג"א דהוי ספירה על תנאי אם לא יזכור אף דספירה א"א ע"י שליח כנ"ל דבדבר שבינו לבין המקום ב"ה ל"ב אפשר לקיים ע"י שליח והא דלא מהני תנאי בחליצה היינו שמתנה עמה ע"מ שתתן לו אבל הכא ששניהם היבם והיבמה מכוונים לפטור בחליצה באיזה רגל הראוי ל"ב בזה דיני תנאי וכעין סברת הרמב"ן שהובא בפ"ת, ובח"ס שם נדחק באמת לפי"ז למה לא יועיל תנאי בחליצה ולדברי הפ"ת אתי שפיר וכבר רימז בפ"ת ע"ד החת"ס הנ"ל עכ"פ דברי הב"ח ומהר"ם הלכה הם ובשביל פיקפיקו של הג"מ לא נדחו דבריהם וגם בג"מ גופא עכ"פ לגוף הדין הסכים דבעושין חליצה בזה אחר זה סמוך ממש הוי כמו בב"א דל"ש ח"פ כמ"ש בתשו' שבו"י והביא מיומא ה' ל"צ דאקדים דמוכח דגם בהפסק מעט כיון דעושה רצוף תיכף זאח"ז הוי כמו בב"א יעו"ש וכה"ג בתוס' כתובות ל' ד"ה ל"צ והביאו מיבמות כ"ג כגון שחתך אצבעו בסכין טמאה וע"ע תוס' מעילה דף ז' ע"א ד"ה לא אמר ודברי הג"מ הובאו בפ"ת לס"ח של מהר"ם ס"ק ס"ו גם בתשו' דברי חיים אה"ע ס' סק"ג כתב בפשיטות דאין לחוש כלל בחליצת איטר ויעשו כב"ח ומהר"ם הנ"ל עיי"ש: אמנם כת"ר עוררו עוד בנ"ד מחמת שאח אחד שנפטר אחרי האח שמת בלי בנים והניח בנים ובכה"ג כתב רמ"א בסי' קע"ה סעי' ח' שאסורה ליבם משום זיקת אשת אחי' שיש לו בנים וא"כ הוי ח"פ וצריכה כחזיר אחר כל האחים וא"כ גם לאחר חליצת האיטר תהי' צריכה לחזור על כל האחים שבמדה"י והביא תשו' מרי"א הלוי ח"א ס' קכ"ט שהאריך בזה שאין בזה חשש ח"פ וא"צ לחזור על כל האחים, ועיינתי שם בתשו' יראיתי שכל דברי' במח"כ תמוהים מאוד שעיקר יסודו שם מדברי תוס' יבמות דף כ"ו ד"ה חליצה פסולה דל"א ח"פ רק היכא דקלשה לה זיקה כגון אחות זקוקתו למ"ד יש זקוקה או אחות חליצתו לכ"ע, אבל היכא דח"פ משום ביטול מצוות יבמין לא הוי ח"פ והכא ל"ש זיקה דל"ש זיקה שיש לו בנים רק דמתחזי כנושא אשת אחי' שיש לו בנים יעו"ש ודברי' תמוהים דהכא הוי ממש כמו אחות זקוקתו או אחות חליצתו דג"כ הגזירה משום דמיחלפה באחות גרושתו דהוי ערוה ובכלל כל שהחשש והגזירה משום ענין ערוה דל"ח ליבום הוי ח"פ אבל ביטול מצוות יבמין אין בזה חשש ומ"ע דערוה כלל, ומ"ש דל"ש בזה זיקה כיון דיש לו בנים הרי גם עיקר הדין דאיתא במשנה ובאה"ע סי' קע"ה סעי' ח' במחבר דשלשה אחין שנים מהם נשואים שתי אחיות וא' נשוי נכרית דמת אח"כ נשוי נכרית אף בלא כנסה אסורה ליבום משום זיקה כדאי' בש"ס וכבר תמהו בזה באמת הרמב"ן והרשב"א האיך שייך זיקה הא מחיים כל א' יוכל לייבם ואין זיקה לאח"מ ואפ"ה גזרו בזה משום חשש זיקה שהיתה זקוקה לו מחיים וכשמת נראית כאשתו והוי צרת אחות אשה וה"נ בנידון הרמ"א הנ"ל מחיים היתה זקוקה לו אף שיש לו בנים ושוב לאח"מ נראית כמייבם אשת אחי' שהי' לו בנים ועכ"פ קלסה לה זיקה דמתחזי כערוה והוי ח"פ. וגם מה שכתב שם עוד בתשו' הנ"ל בסופו דרש"י חולק על דברי הרמ"א הנ"ל שמקורו מהשלטי גבורים דהרי בדף ל' כתב רש"י בד"ה טעמא דגירש דבלא כנסה מותרת לזה מחמת זיקת אחי' הראשון רק משכנסה ועכשי' זקוקה לזה מכח בעל הערוה אסורה אע"ג דלא היתה צרתה אלא בזיקה יעו"ש גם בזה במח"כ לא השגיח שם בסוף הסוגיא וברש"י ד"ה זו הוא למעוטי דלרבא גם בלא כנסה כלל דהוי צרת אשת אחי' בזיקה והלכה כרבא וכן פסק בש"ג שם וכן פסק המחבר בסי' קע"ה סעי' ח' להדיא דאף בלא כנסה אסורה להתייבם וע"ז כתב רמ"א דינו הנ"ל בשם הש"ג ומה מצא המרי"א ברש"י שזה לרב אשי ולא למסקנת הגמרא. וע' ביאיר הגר"א שם אמנם מצאתי בתשו' חיים שאל להגאון חיד"א ז"ל ח"ב סי' ל"ח אות ס"ט שכ' ע"ד הרמ"א הנ"ל ס' קע"ה סעי' ח' שמקורם בש"ג בשם ריא"ז וז"ל זה סברת ריא"ז והביאו הרב כנה"ג ר"ס קנ"ו כמעט שדחאו ויש להרגיש דלא זכר שהביאו מור"ם בפשיטות ומהרי"א בנוצר מאש דת ס' נ"ה האריך לחוש לסברת הריא"ז ובעה"ק ירושלים ת"ו בשנת תקפ"א עשו מעשה וחששו לסברת ריא"ז ולא הניחוהו לכנוס וכו' יעו"ש והנה הכנה"ג אין לפני ונאמן הוא החיד"א ז"ל שהכנה"ג דחאו וגם לישנא דאזוכאי בירושלים חששו שלא לכנוס יעו"ש משמע ענין חששא בעלמא לסברת ריא"ז אף שיש חולקים, ובהיות כן יש לצרף עוד סברת הרשב"א ז"ל בחדושי' ליבמות שהעלה להלכה בשני אחים נשואים שתי אחיות וא' נכרית ומת נשוי נכרית ולא כנסה המגרש ומת מותרת להתייבם ול"ש זיקה בכה"ג כיון דמחיים ראוי' להתייבם כ"א מותר וגם הרמב"ן ז"ל בחדושי' מספקי לי' בכה"ג אם אסורה להתייבם וע' בהגר"א שם ס' קע"ה סעי' ח' שהביא כל השיטות הנ"ל וגם בתשו' מהר"ם בנעט ס' ס' האריך בזה והביא דברי הרשב"א דמתיר גם בהאי דנכרית כשלא כנסה ויעו"ש שכ' דבדינא דשו"ע ס' קע"ה סעי' ו' בשלשה אחים שנים מהם נשואים שתי אחיות וא' נכרית ומת א' מבעלי אחיות ואח"כ מת בעל אחות השני' ונפלה לפני השלישי ליבום אינה מתייבמת יעו"ש זה לכ"ע אף לרשב"א כיון דכשמת לפני בעל אחות הראשון ע"כ נפלה לפני זה שנשא נכרית הו"ל זיקה דחד אחא גם רשב"א מודה יעו"ש ועכ"פ לפי דברי רשב"א וספיקא של הרמב"ן ז"ל בנ"ד דהיינו דינו של הש"ג מותרת להתייבם דהרי לא כנסה ונהי דלדינא חושש המחבר להחמיר גם בלא כנסה אבל בדין הש"ג שהובא ברמ"א במי שיש לו בנים שהכנה"ג פליג והיינו אף להמחבר שחושש אף בלא כנסה היינו באחיות ולא ביש לו בנים ולהרשב"א ליש כלל דין הש"ג דהא בלא כנסה גם באחיות מתיר ולענין ח"פ בכה"ג שכולם שוים כמעט לרוב הפוסקים כא חשינין. וביש"ש מקיל כשהאחים אינם בפנינו כמ"ש בספרי מ"פ אה"ע סי' ק"ע וא"כ עכ"פ יש להקל בנ"ד שהאחים במדינית אחרות והוא חשש חירום דסגי בחליצת האיטר בזאח"ז כהב"ח ומהר"ם הנ"ל. ומ"ש כת"ר דמוטב כשיחלוץ א' עכ"פ ממדה"י ונסמוך ע"ד המרי"א הנ"ל דלאו ח"פ בשעה"ד לחפש אחר האח השני והאיטר ג"כ לא יצרך לחלוץ דיש לסמוך על רמב"ן דאיטר לאו בר חליצה הוא כנ"ל אבל אם יחלוץ האיטר תהי' צריכה לחזור על כל האחים דהוי כס"ס לאיסורא דגם בדרבנן להחמיר ולדעתי ליכא בזה ס"ס לאיסורא מטעם חליצת האיטר דפדון בזה דתהוי ח"פ הלא הסכימו הב"ח ומהר"ם ונוב"י לחלוץ בזאח"ז ולאו ח"פ הוא וגם בג"מ אף שחלק על טעם הב"ח אבל לדינא מסכים גם הוא דלא הוי ח"פ כשחולץ בזאח"ז סמוך ממש מטעם אחר וגם בנוב"י כתב עוד טעם דלא הוי ח"פ עפ"י שיטת התוס' דלא קלשה זיקה ועכ"פ לכולם אין כאן ח"פ ולחוש לרמב"ן דחליצת איטר לאו חליצה כלל ונעשה מזה ס"ס להחמיר הא כיון דלהרמב"ן לאו חליצה היא כלל ומה"ת אסורה הו"ל ספיקא דאו"ר ואעפ"כ אין אנו חוששין בזה לשיטתו מחמת שהוא דעת יחיד א"כ שוב אינו בכלל ספק כלל דאל"כ גם בלי חשש ח"פ לא הי' סומכין על חליצתו אפילו כשאין יבם אחר, וכיון דסומכין ע"ז שוב אינו בכלל ספק דהלכה כרבים ול"ש כלל לצרף ספק זה לספק דלמא ח"פ מטעם יש לו בנים. וכעין זה אמרו ב"מ כ"ג דאור' ודרבנן לא נצטרפי וס"ס בדרבנן היינו כשני הספיקות בדרבנן זה הוי כס"ס להחמיר לדעת קצת פוסקים וכפי הנראה ממכתבם האח האיטר הנ"ל ירא לחלון אבל שומר מצוה לא ידע דבר רע ח"ו וידעתי מגדולי העולם שהקפידו מאוד על איחור החליצה ובפרט לעת כזאת שח"ו יעברו עידן ועידנים לדעתי מהנכון שיחלוץ לה ובדבר הח"פ אף שדברי המהרי"א אינם מוכרעים כלל מטעמו אבל למעשה כבר כתבתי מדברי כנה"ג ועפ"י יסוד דברי הרשב"א בשעהד"ח כזה יש להקל כן נראה לפענ"ד:

תוכן העניינים

שות אמרי יושר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה