שות אמרי יושר· רבי מאיר אריק
ח"ב · סימן מו
גביות עדות:
במותב תלתא כחדא הוינא ואתא לקדמנא מיכל בן יחזקאל גאלדבערג והעיד לפנינו בתורת עדות אליונ"ע איך שהבחור אברהם בן פנחס יודל הכהן האט געהאט אבראנזילעטיל של הבתולה מלכה בת שמנכריל (וואס זייא האבען געשפילט אין פפאנד מיט נאך בחורים ובתולות האט הבתולה מלכה הנ"ל איין געלייגט דאס בראנזילעטיל בייא דעם בחור אברהם הנ"ל פאר אמשכון) האט הבחור אברהם הנ"ל געזאגט צי הבתולה מלכה הנ"ל איך וויל האבען פון דיר איין אנדאנק דיא פארסנו צוריק קיין ווארשא, אלזא פערלאנג איך פון דיר זאלסטו מיר איבערלאזען דאס בראכזילעטיל, האט זיא געזאגט דאס בראנ זילעטיל איז ניט מיינס איך האב דאס געברמעכגט מיין שוועסטער אמתנה דאס איז אקליינער בעטרעף איך האב בעצאלט פאר דעם 50 מארק נאר אויב דיא ווילסט נעמין דווקא קענסטי דאס נעמין האט הב' אברהם געזאגט איך וועל דיר דאס אפגעבען נאר איך וויל דיר דאס בראנזי לעטיל אליין אבטיהען אויף דער האנד:
האט הבתולה מלכה אויסגעשטרעקט דיא האנד האט הב' אברהם געזאגט זייט עדות אין ער האט איר אנגעטיען דאס רינגעל אין געזאגט הר:
את מקודשת לי, איז געווארען אגרויס געלעכטער אין הבתולה מלכה הנ"ל האט צו געכאפט דיא האנד פון איהם, שוב אתא לקדמנא משה בר' חיים גארוויטש, והר' שלמה בן אלטר והעידו לפנינו בתו"ע באליונ"ע כנ"ל רק הם לא שמעו רק השני תיבות הרי את אבל מקודשת כי לא שמעו יען שהי' שחוק גדול והם אינם מכחישים העד הראשון שלא אמר המקדש מקודשת לי. רק הם לא שמעו יען שנתהווה שחוק גדול מהבחור הנ"ל ומה ששמענו כתבנו וחתמנו היום א' כח שנת תרפ"ג לפ"ק, העדות פה אפאלין נאום משה אשר זעליג בר' אברהם צבי לאנדוי, ועוד ב' עדות:
לכ' הרב המאוה"ג החו"ב מו"ה משה זעליג לאנדוי נ"י אבד"ק אפאליץ: מכתבו הגיעני, והנה הדבר ברור שהעדים שאמרו שלא שמעו רק הרי את אינם עדים כלל, כיון דלא שמעו לשון מקודשת וא"כ הוי רק ע"א בקידושין והיא והוא מודים דבמקום עיגון כגון שאינו רוצה לגרשה בשום אופן יש להקל ובנ"ד יש עוד כמה צדדי היתר כאשר אבאר שכפי לשון הגב"ע מהעד ה' מיכל כי נתן לה הבראנזילעט ואמר לה האמק"ל, והנה אם כבר סילק ידו ממנה ואח"כ אמר האמק"ל נראה פשוט כיון דאמר מתחלה שרצונו להחזיר לה הבראנזילעטיב אף אם נימא שכבר קנה הבראנרזילעטיל מחמת שהוא אמרה לו שאם רצונו בזה יקח לו אבל עכ"פ כיון שאמר שרצונו להחזיר לה הוי ג"ד בפירוש שרוצה ליתן לה בחזרה במתנה וא"כ אם אחר שנתן לה אמר האמק"ל הוי שתיקה דלאחר מתן מעות דכל עיקר החשש דאם לא ניחא לה לישדינהו אבל הכא שנתן לה במתנה ל"ש לומר לשדינהו דרצונה בהמתנה, כמ"ש בתשו' מהרי"ט אה"ע סי' מ"ג ח"ב להקל אף בנתן סתם יעוי"ש ואף להסוברים דסתם אינה מתנה מכ"מ י"ל דהיא סברה כן אבל עכ"פ בנ"ד דהוי בפירוש לשם מתנה פשיטא דבלאחר מתן מעות אין שום חשש. אך באם אמירת האמק"ל הי' בעת שלא סילק ידו עדיין ושניהם אחזו בהחפץ הנ"ל אף שבתשו' מהרי"ט ח"ב אה"ע סי' ל"ח החליט דהוי כמו בשעת מתן מעות הא ביאר טעמו דאם לא ניחא לה בהקידושין למה לא הניחה ידה מהחפץ יעוי"ש וזה לא שייך הכא בנתן לה מתחלה במתנה דהרי עכ"פ אותו מקצת שאחזה כבר זכתה, ולכן לא ניחא לה להניח ידה כי אין רצונה להניח ידה ממקצת החפץ שכבר קנתה ואף אם תוכ"ד אמר לה כן ויכול לחזור בו אבל לאו כולי נשי דיני גמירי וסברא שא"י לחזור בו בכן לא הניחה ידה ועכ"פ אין הוכחה דניחא לה בהקידושין וכעי"ז כתב בתשו' חת"ס אה"ע סי' ק"א והארכתי בזה בספרי מ"פ אה"ע ס' מ"ב בתשו':
אבל גם אם נניח כ"ז ונימא דהי' בשעת מתן מעות ממש וקודם לכן אמר האמק"ל, יש לדון דהא באמת החפץ הי' של הבתולה שהרי נתנה לו רק בתורת פאנד ולא קנה כלל החפץ כי ל"ד למשכון, דבע"ח קונה משכון היינו משום שנתן מעות והכא לא נתן כלום והחשש משום שאמרה לו אם רוצה בדוקא בהחפץ יקח לו ואם לא הי' משיב כלום רק נתן לה החפץ זה ואמר לה האמ"ל הוי כקידש בחפץ שלו כיון שאמרה לו כן מסתמא חפץ לזכות בו אבל הכא שאמר חרי אמירתה שיחזור לה החפץ רק שרוצה ליתנה על:
ידו משמעות הדברים שאין רוצה לקבלן במתנה, וכיון שאמר כן ממילא בטלה אמירתה שאמרה שבאם רוצה יקח כלו דהא גילה דעתו שאינו רוצה א"כ ממילא החפץ שלה אף שאמר אח"כ האמ"ל בטרם שנתן לידה. ונימא דאז כיון לזכות בהחפץ נראה דל"מ מידי כיון דכבר אמר שרוצה להחזיר לה כבר נתבטל אמירתה ואח"כ אף שרצה לזכות אינו זוכה בע"כ בחפץ דידה כי אמירתה כבר נתבטל, וא"כ הו"ל כמו קידשה בפקדון דידה דבלא אמרה הן ולא שידך מקודם אינה מקודשת דיכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי, ואף גם זאת יש לדון אף אם נימא דלא בטלה אמירתה בזה שאמר שרצונו להחזיר לה, הא בנ"ד החפץ הי' של אחותה ול"ה ביד הבתולה הנ"ל ליתן לו כי אחותה לא נתנה רק שתתן אותה להפפאנד בהשחוק אבל לא ליתן במתנה וא"כ הוי כקידשה בגזל דאינה מקודשת, ומ"ש כת"ר דאין אחותה מקפדת בזה דהוי דבר מועט ודמי לדבר שאינה מקפיד שכ' הרמב"ם דהוי ס"ק, לענ"ד אין לדמות זה לדבר שאינה מקפיד כי תכשיט הוא וכל אדם מקפיד ע"ז אך כת"ר כתב שאחותה היתה שם בשעת מעשה ושמעה שאמרה לו כן ולא מיחתה הנה בזה י"ל דהוי כאילו הסכימה למתנה, ובנוב"י אה"ע סי' כ"ט כתב דאפשר כוונת רמב"ם בקידשה בדבר שאינו מקפיד היינו שלקח החפץ בפני חבירו ולא הקפיד דמסתמא מחל לו וכתב שם שלא מצא לו חבר בדברי הראשונים לזה יעוי"ש ובאמת שדבר זה תלוי בפלוגתא דקמאי בתשו' ר"ח או"ז סי' מ"ג וס' נ"ב, דדעת הר"א שם דאם נתן או מכר ראובן שדה שמעון ללוי בפני שמעון ושתק זכה לוי דשתיקה כהודאה והר"ח חולק עליו דל"א בזה שתיקה כהודאה יעוי"ש, ובספרי שו"ת אמרי יושר ח"א סי' קנ"ג הארכתי בזה והבאתי מתשב"ץ ח"ג סי' ס"ח שנראה דעתו כהר"ח או"ז דלא קנה כלוי יעוי"ש וא"כ גם בנ"ד עכ"פ ספיקא הוי, ועוד דאפשר דאף לדעת הר"א דשתיקה כהודאה ה"ד כשעשה מעשה כגון שמכר ללוי בכסף ושטר ושתק שמעון או במטלטלין שמכרו ללוי והי' חפץ של שמעון ומכרו לו במעמד שמעון. אבל הכא הרי החפץ הי' מעיקרא ביד הבחור המקדש אף שהבתולה אמרה שבאם רוצה יקח לו אבל עכ"פ ל"ה בזה שום מעשה קנין מהבחור ובכה"ג יתכן דל"א כלל שתיקה כהודאה דמיא, ועוד דכיון דלא החליטה הבתולה המתנה רק אם ירצה יקח וגם הוא לא השיב שרוצה במתנה ואדרבא יחזיר לה משו"ה שתקה אחותה ול"ש בזה שתיקה כהודאה דמיא:
באופן דיש בזה כמה צדדי היתר א) דעת הב"ח דבאמרו שכיונו לשחוק אין חוששין לקידושין בע"א וגם בתשו' חת"ס מצדד קצת להתיר באמרה לשחוק כוונתי ב) דהחפץ הי' של אחותה שכבר זכתה בו כמ"ש כת"ר בהודעת הענין שכבר הי' החפץ ביד אחותה וא"א מקדש בדסא"ש אף שהבתולה נתנה לו במתנה ג) והוא העיקר כי לא זכה במתנה זו כלל כיון דאמר שרוצה להחזיר בטלה אמירתה וכל צדדי היתר הנ"ל המה אף אם אמר האמק"ל ואח"כ נתן לה הבראנזילעטו ובאם נתן לה הבראנה זילעט אף כשידו אחזה עדיין אמר האמק"ל יש בזה צד היתר הנ"ל די"ל דהוי כלאחר מתן מעות ול"ש בזה נישדינהו וכיון שכל החשש רק מחמת קידושין בע"א דמותר במקום עיגון בכל הנהו ספיקי יש להקל לכתחלה בלא גט באופן שמכל האנשים שהי' אז אין מגיד בתו"ע שראה הנתינה ושמע האמק"ל רק ה' מיכל הנ"ל שהוא רק מקדש בע"א באם יסכימו לזה ב' רבנים מובהקים: