אור ברסלב
שות אמרי יושר ח"ב › סימן לח

שות אמרי יושר· רבי מאיר אריק

ח"ב · סימן לח

סימן לז

לכבוד הה"ג מו"ה יעקב ברוינפעלד נ"י כעת בזמיגראד:

ע"ד שנסתפק אם בכלל אאדשא"ש גם דבר הפקר והוכיח דאדם יכול לאסור דבר הפקר מרש"י ע"ז נ"ב ד"ה ובאו בה פריצים וחללו, וכתב רש"י דקנינהו בהפקירא וכו', ליתא דזה וודאי דבר פשוט דהפקר שעשה בו אדם זכי' יכול לאסרו ושם כיון שנעשה הפקר קנינהו בחזקה ושימוש שעשו ע"ג מזבח עיין ברז"ה שם וספיקא הנ"ל לא יתכן רק בלא עשה שום זכי' בדבר הפקר כגון שהשתחווה לחפץ של הפקר אי נאסר ואדרבא יש ראי' להיפך מדצריך רש"י לומר וקנינהו משמע דאי לאו הכי אין אוסר. גם מה שהעיר מע"כ דהא בחפץ של הפקר ל"ש לציעורי' קמכוין ופשיטא דאוסר ליתא דהספק הוא בלא עשה שום מעשה דבזה בלאו ה"ט דלצעורי' מכוין א"א לאסור דשא"ש ונסתפקו אי חפץ של הפקר יוכל לאסור וכה ראיתי בהגהת רש"ש ב"מ מ"ט שהעיר קצת מספק זה להביא מירושלמי פ"ק דתרומות דמספקינן לומר כה"ג בתורם דבר של הפקר אי הוי כשל חבירו ועמ"ש בזה בספרי טל תורה גיטין כ"ג, ובהגהותיו לנדרים ל"ד הוכיח שם מהר"ן בהא דהי' ככר של הפקר לפניו ואמר הר"ז הקדש דדווקא בתוך ד' אמותיו מועיל דד"א קונין להקדש כמו מגבי' מציאה לחבירו אבל ברחוק מד"א אין מועיל להקדיש דבר הפקר עיי"ש ובאמת שלענין הקדש מוכח כהר"ן הנ"ל מירושלמי דפ"ה דמע"ש סוף ה"א ראה ככר מתגלגל בנהר ואמר ככר זה הקדש שמא כלום עשה עיי"ש ומ"ש שם בס' טית אבל משם אין ראי' לענין לאסור דשא"ש דלענין הקדש דכתיב בפירוש כי יקדיש את ביתו מה ביתו ברשותו ושלו אבל הפקר א"ש, אך לענין לאסור דשא"ש דמסברא ילפינן לה דאין לאדם לאסור את של חבירו יתכן דהיינו דוקא בחפץ חבירו שגורם היזק בזה לחבירו משא"כ בדבר הפקר דאינו מזיק לשום אדם שפיר יכול לאסור. ואפשר דתלוי בפלוגתת הרמב"ן הובא בשטמ"ק שם בב"מ ותוס' שם ד"י דלשיטת תוס' שם הגבי' מציאה לחבירו מקרי תופס לבע"ח ואפ"ה מועיל משום מיגו דזכי לנפשי' ע"ש א"כ לאסור דבר הפקר דל"ש מיגו הנ"ל א"א לחוב לאחרים אבל לשיטת ר"ת שם דבמציאה לא מיקרי חב לאחרים כיון דאין עדיין של שום אדם א"כ יתכן דיכול לאוסרו וע' בשו"ת רעק"א סי' קל"ג שהאריך במחלוקת תוס' ורמב"ן הנ"ל, וקצת ראי' נ"ל דבהפקר יכול לאסור מהא דנדה ד"נ בגוזל שנפל מן הרום עסקינן דל"ה קמן דליחשיב עלה מחיים ועי' בפירש"י והיינו שנפל לאחר מיתה דל"ה קמן מחיים ותפו"ל דאפילו הוה קמן מחיים וכיון דגוזל זה הפקר הוא ועדיין לא זכה בו שום אדם מחיים ורק מחשבה מועלת וכמו שאין מחשבה מועלת בכלי של אחר להורידו לידי טומאה כמ"ש המשל"מ פכ"ד מכלים ע"ש וע"כ דדבר הפקר שאני בזה מחפץ חבירו, מיהו בסוגיא דנדה שם דקאמר משם ראי' נכרים הי' שם וחשבו עלי' לאכילה משמע קצת דאף מחשבת אחר מועיל להורידו לידי טומאה וצ"ע מזה על שיטת הרמב"ם בהכשר דבעינן ניחותא דבעלים דווקא וע' בחיבורי שירי טהרה פ"א מ"א דמכשירין מה שהארכתי בשי' רמב"ם הנ"ל ועמ"ש בספרי ט"ת לירושלמי פי"ג ה"ב ביבמות ואכמ"ל: ועכ"פ נראה פשוט דדווקא לענין לאסור דבר הפקר יש להסתפק וכנ"ל אבל בדבר דכתוב לכם בפירוש, דבר הפקר ודאי לא מיקרי לכם והא לשיטת תוס' ביטול מטעם הפקר וקרא כתיב לא יראה לך, ועפי"ז יש להבין בש"ס סוכה כ"ז בהא דילפי' רבנן שם דיוצאין בסוכה שאולה דכתיב כל האזרח בישראל ישבו בסוכות מלמד שכל ישראל ראויין לישב בסוכה אחת פירש רש"י ז"ל שם דלא מטא שו"פ ככר חד רק ע"י שאלה והדבר תמוה דאטו כל היכא דבעינן לכם בעינן שיהא בו שו"פ וכבר תמה בזה בס' מנ"ח מ"ע שכ"ה ועמ"ש בספרי ט"ת בזה, ולהנ"ל י"ל דהלימוד הוא כך דהא בנדרים מ"ז דמודר הנאה מחבירו מותר בדבר של עולי בבל כגון הר הבית והעזרות ובור שבאמצע הדרך יעוי"ש והיינו כיון דיש לכל ישראל חלק בו הו"ל כהפקר דלא מיקרי לכם וע' תוי"ט שם א"כ כיון דלכל ישראל יש להם חלק בסוכה אחת הו"ל כהפקר דלא מיקרי לכם וא"כ רק גזול פסול אבל הפקר כשר וה"ה לשאול ושו"ר שבהגהת רש"ש שם העיר בזה אך לענ"ד צ"ע דהא אמרינן בקידושין מ"ב דכל ישראל יוצאין בפסח אחד ובפסח בוודאי בעינן לכם כדאי' בב"ק ס"ו קרבנו ולא הגזול ובתוס' שם דקרבנו מוקמינן באם א"ע לעולה תניהו לפסח ע"ש וע"כ צ"ל דהא דדבר של כל ישראל מקרי הפקר היינו רק דבר שאינו עומד לחלק ביניהם כגון הר הבית והעזרות ובור הרבים אבל בפסח כיון שעומד לחלק ביניהם וליתן לכל ישראל לכ"א חלקו שפיר מיקרי ככם אשר עי"כ נאדו רש"י ותוס' בסוגיא מפירוש זה ואף שהדבר פשוט דאם שאול פסול גם הפקר אין יוצאין אך לענין לאסור דבר הפקר שפיר יש מקום להסתפק כנ"ל:

והנה לכאורה הדבר מבואר להדי' בפ"ז דכלאים מ"ה במעשה שזרע כרמו בשביעית והתירו, וע"כ דאאדשא"ש כמ"ש הרמב"ם והר"ש שם ושביעית הכל הפקר, אך באמת אין ראי' משם דכבר העירו הראשונים בהא דאמרינן שם דזורע כרמו של חבירו כלאים לא נאסר דהא אדם אדש"ש במעשה למאן דל"ל לציעורי' קמכווין ובאשכול ה' שחיטה סי"ד תירץ דכלאים שאני דכתיב כרמך שכך דווקא יעוי"ש א"כ מה"ט גם כרם הפקר אינו נאסר דכרם הפקר לאו כרמך מיקרי כמו שביארתי לעיל אבל לענין שאר דברים דאמרינן אאדשא"ש מסברא שפיר י"ל דדבר של הפקר דלא חב לאחרינא יכול לאסור, ובגוף קו' האשכול הנ"ל לפענ"ד הי' נראה בפשיטות דהיי"נו דזרע כרם חבירו אינו נאסר אף ע"ג דעשה מעשה בזריעה דהא קיי"ל דכה"כ אינו נאסר אלא בהשרשה כמבואר ביו"ד סי' רצ"ו סעי' י"א ושם איתא דמותר בהנאה ובאמת שבהשגת הראב"ד ה' כלאים כ' דמותר אף באכילה יעו"ש וכן מוכח בפסחים כ"ה יעוי"ש וכיון דאין בא האיסור בשעת זריעה רק בשעת השרשה ואז ליכא שום מעשה כלל ולכך אין יכול לאסור ודוק וכן במסכך גפנו או תבואת חבירו האיסור בא אחרי שהוסיף מאתים ובזה יש להבין דברי ירושלמי פ"ז דכלאים הובא בר"ש שם דקאמר דגם במסכך תבואת חבירו על גפן חבירו סובר ת"ק דאוסר מהא דאמר רי' מעשה בא' שזרע כרמו בשביעית ובא מעשה לפני ר"ע והתיר וקשה דאף דאין הגפן שלו ואין התבואה שלו מפני שהוא של שביעית מכ"מ התבואה שנזרע הא יכול להיות שזרע תבואה דאשתקד וכפשטא דמילתא א"כ התבואה שלו בשעת הזריעה ולהנ"ל נכון דהא עיקר האיסור הוא בשעת השרשת התבואה וכיון שנשרש התבואה בשביעית ממילא דגם תבואה זו חל עלי' דין שביעית א"כ אין הגפן שלו ואין התבואה שלו וא"ש:

עוד נראה לחלק דדבר הפקר דאפשר לזכות בו אע"ג דלא זכה בו שפיר יכול לאסרו אבל דבר הפקר שא"א כעת לזכות בו אין יכול לאסרו וא"כ בהא דזרע כרמו בשביעית הא במחובר בוודאי א"א לזכות בשביעית ודברי הגאון רש"ש בהגהות לר"ה דף ט' ד"ה וקצר תמוהין מכל צד וגם לתלוש בענבים ולזכות בהן אסור דהא שם מיירי בענבים שלא נגמרו עדיין דהא ענבים שבישלו כל צרכן בלא"ה אינו מתקדשת עוד כמבואר בפ"ז דכלאים מ"ז וכיון דמיירי בענבים שאינם מבושלים עדיין א"כ אסור לתולשן מהאילן בשביעית דלאכלה ולא להפסד כמבואר פ"ד דשביעות מ"ז ובכ"ד וכיון דא"א לזכות בפירות אלו לכך אין יכול לאוסרן ובזה ניחא לי נמי מה דקשיא לי בהא דב"ק ס"ט בשמעתא דצנועין מניחין המעות ואומרין כל הנלקט מזה יהי' מחולל על המעות הללו וקבעי להוכיח מזה דיכול לחלל דבר שא"ב ומשני אימא כל המתלקט ובתוס' שם כתבו דצנועין קאי אשאר שני שבוע דבשביעית א"א לחלל כיון דהכל הפקר והמלקט זכה מהפקירא ובתוס' רעק"א ז"ל פ"ה דמע"ש במשנה האריך להוכיח מזה דשיטת רמב"ם דצנועין כרשב"ג וקאי על שמיטה וגם על שאר שני שבוע ושפיר מדייק מהא דשאר שני שבוע דדבר שא"ב יכול לחלל, והא דבשמיטה יכול לחלל הוא אליבא דכ"ע דכיון דזכה בו המלקט יכול לחלל מטעם שליחות משום דכל מילתא דאיהי מצי עביד משוי שליח כמ"ש תוס' קידושין נ"ו בשם הר"ם יעוי"ש דבריו המתוקים ותמהני דא"כ מה קאמר אלא אימא כל המתלקט דזה תינח בשאר שני שבוע אבל בשביעית דהפקר הוא ואיך יכול לחלל דשא"ש והא כיון דלא זכה עדיין ל"ש שליחות והוא תמוה עצומה:

ולכאורה מוכח מזה דהפקר כדידי' הוא ויכול לחלל ולהנ"ל נראה דהא באמת צנועין כרשב"ג ס"ל דבד"א בשביעית אבל בשאר שני שבוע הלעיטהו לרשע וימות ואעפי"כ עשו תקנה זו דחילול מועיל גם בשאר שני שבוע משום שביעית כיון דעשו תקנה זו בשביעית ושויהו נמי לשאר שני שבוע אבל העיקר משום שביעית רצו לתקנו ובשביעית גופי' ג"כ לא הוצרכו לחוש רק אם הפירות כבר נגמרו ומותר לתלשן דבטרם שנגמרו אסור לתולשן משום לאכלה ולא להפסד אם יתלשו רשע הוא והלעיטהו, וע"כ דעיקר התקנה דיצטרכו לעשות כשכבר נגמרו הפירות וכיון דכבר נגמרו הפירות וא"כ שפיר בידו לתולשם ולזכות ולכך יכול לחלל ול"ד להא דאין אוסר כרם שביעית דשם לא נגמרו ואין בידם לזכות ודוק:

ובעיקר קושיתי הנ"ל י"ל בפשיטות דהא התוס' שם בב"ק ס"ח וביבמות פ"ח הקשו מדוע לא יחלל כרם חבירו כמו הקדש דיכול כ"א לחללו כמבואר ביבמות דפ"ח ותירצו דל"ד להקדש דמאחר דהוקדש יצא מרשות בעלים כמו שהבעלים יכולין לפדותו ה"ה אחר אבל כרם רבעי הבעלים זכאין לאוכלן בירושלים יעוי"ש וא"כ בכרם רבעי בשביעית דהכל הפקר ואין לבעלים זכות יותר מאנשים אחרים תו יכולין לחלל כמו בהקדש וז"ב, ובגוף קו' האשכול הנ"ל בהא דקאמר ר"י ור"ש דזורע בכרם חבירו דאינו נאסר הא אאדשא"ש במעשה נלפענ"ד לתרץ עפ"י קו' התוס' חולין קט"ו מהא דאמרינן שם מדגלי רחמנא בכה"כ פן תוקדש תוקד אש מכלל דכלאי זרעים שרי והקשו הא איצטריך לאשמעינן דמצותו בשריפה וכלאי זרעים אין מצותן בשריפה אבל בהנאה אסור ותי' וז"ל א"כ לכתוב פן תושרף ומדכתיב תוקדש משמע דאתי לאשמועינן לאיסוה"נ בקודש עיי"ש וכוונתם דאיסוה"נ בכה"כ ילפינן מקרא דתוקדש דהיינו כמו קודש דאסובה"נ א"כ מינה דכלאי זרעים מותר בהנאה ולכאורה ק' דהא בקידושין נ"ו יליף חזקי' דכה"כ אסובה"נ מדכתיב תוקדש תקד אש ור"א יליף תוקדש כקודש ופריך על ר"א אי מה קודש יוצא לחולין לתפוס דמיו אף כה"כ נמי אלא מחוורתא כדחזקי' א"כ לסברת התוס' הנ"ל דגם לפי האמת ילפינן איסוה"נ מתוקדש א"כ נימא מה קודש תופס דמיו ויוצא לחולין אך באמת ניחא דוודאי לרב אשי דיליף מקודש גרידא ול"ל דרשא דתוקד אש שפיר הקשה דנימא מה קודש יוצא לחולין אבל התוס' ס"ל כחזקי' דתוקדש נמי היינו תוקד אש אלא דמקרא דתוקר אש הו"א כמו תרו"ט דמצותו בשריפה ומותר ליהנות ממנו לכך ילפינן נמי מקרא דקודש דאסובה"נ ותו ל"ק דנימא מה קודש תופס דמיו ויוצא לחולין דהא דרשינן תוקד אש א"כ גלי קרא דאין פדיון מועיל דאל"כ למה ישרוף יפדנו וע"כ דבזה לא איתקש לקודש ובאמת שכסברת התוס' הנ"ל דאיסיה"ל מכה"כ ילפינן מקרא דקודש מצאתי להדיא בספרי פ' תצא פן תוקדש הרי הוא כקודש מה קודש אסובה"נ אף כה"כ אסובה"נ יעויש"ה ולפי"ז דכה"כ אתקש לקודש לכך גם בזרע כרם חבירו לא נאסר דמה קודש א"א מקדיש דשא"ש אף במעשה רבה כמ"ש בט"ז יו"ד סי' ה' ס"ק ז' ובפמ"ג שם גם כה"כ אינו מקדיש דשא"ש אפילו במעשה כיון דאינו שלו והא דאין מועיל פדיון בכה"כ אף דאיתקש לקודש כיון דאפקי' קרא מפדיון מדאצרכי' שריפה אבל לענין שאין מקדיש דשא"ש שפיר ילפינן מקודש דהא לזה ליכא לימוד דלא נילף מקודש ומדוקדק בזה היטב לישנא דר"י ור"ש א"א מקדיש דשא"ש ובזה נדחה נמי הראי' דא"א אוסר דבר הפקר מהא דזרע כרמו בשביעות דאינו נאסר דהא כה"כ איתקש לקודש ופשיטא דא"א מקדיש דשא"ש גם הפקר מקרא דביתו וכנ"ל וזה נכון ולפי"ז הי' נראה דכלאי זרעים אוסר, גם בשל חבירו דהא כלאי זרעים לא איתקש לקודש גם בגמ' ופוסקים לא נזכר כלאי זרעים רק כה"כ ודיק: בעיקר חקירה הנ"ל אם יכול לאסור דבר הפקר מצאתי בריטב"א ע"ז כ"ג ד"ה מכדי שכתב דבהא דאמרינן שם דמים של רבים חינם נאסרים הני מים של רבים דהוי כהפקר ואאאדשא"ש ע"ש הרי דדבר הפקר הוי כדשא"ש לענין זה וע' בשו"ת בית שלמה יו"ד חלק ב' סי' ס"ו האריך שם לבאר דמים של רבים אינם נאסרים הוי כעין בור שבאמצע הדרך דשייך לכל ישראל והו"ל כהפקר אבל בשייך לאותו עיר הו"ל שותפין ושותף אודשא"ש ושוב צידד שם דגם שותף א"א דשא"ש רק ע"י מעשה יעוי"ש ואישתמוטתי' דברי הריטב"א הנ"ל שכ' שם להדיא דמים של יחידים הו"ל כשותפין ושותף א' אוסר ומוכח דגם בלא עשה מעשה שותף אוסר דהא ריטב"א שם כ' דמיירי בלא עשה מעשה יעוי"ש וכן מוכח לענ"ד מהא דקידושין י' בהמת שותפין הקדיש חצי' דמוכח דעכ"פ חציו קדוש הרי דשותף אוסר אף בלי מעשה ומכ"מ מוכח מריטב"א ע"א דף מ"ז דגם מעיין דשייך לאותו העיר מים א"י לאסור וצע"ק דבדבר של אותו העיר דשייך לה ל"ה כהפקר כמבואר בנדרים פ' השותפין וא"כ הוי כשותפין ומדוע לא יאסר ועכצ"ל דיש חילוק בין שותפין יחידים ובין דבר דשייך לאותו העיר אי שריטב"א בדף נ"ז לא אזיל בשיטת הרמב"ן שהביא בדנ"ג דטעמא דמים של רבים דהו"ל כהפקר ועכ"פ מדברי ריטב"א ע"ז כ"ג הנ"ל משמע דגם דבר הפקר אין אוסר בלי מעשה:

תוכן העניינים

שות אמרי יושר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה