שות אמרי יושר· רבי מאיר אריק
ח"ב · סימן כג
לכבוד הרב וכו' מו"ה חיים יעקב אביגדור לינדענבורג נ"י:
מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו שא' נתן לו כח הרשאה לפני הפסח למכור חמצו ורו"מ מכר בשטר מכירה כוללת כל החמוצים שיש לאנשים המרשים אותו באיזה מקום שהוא ותוה"פ בא לאיש המרשה הנ"ל חמץ ע"י הב"ד גרופין ולעקיך אשר לא ידע מזה כלל ושאלתו אם החמץ הנ"ל מותר:
והנה בודאי לא קיבל האיש הנ"ל את החמץ מהדואר עד אחר הפסח דאם קיבלו בתוה"פ הרי זכה בו בפסח ומה יועיל המכירה למפרע והנה לא פירש בשאלתו ממי נשלח לו החמץ והנה אם נשלח לו מנכרי ודאי דהחמץ מותר אף בלי שום מכירה כיון דעדיין לא זכה בו הישראל דהרי הדואר לא זכה בשבילו דאין זכי' ושליחות ע"י נכרי אך אם החמץ נשלח מישראל בזה יש לדון דהרי מסתמא הישראל הנ"ל לא מכרו כי סבור הי' שיגיע לישראל הנשלח לו קודם הפסח וימכרנו ואין לסמוך כלל לומר שמסתמא מכרו השולח כדמוכח באו"ח סי' תמ"ג במפקיד אצל חבירו דנפקד צריך למכרו ואין לסמוך ע"ז שהמפקיד מכרו. והנה אם הי' כ"ת כותב בפירוש שמוכר החמוצים אשר נשלחו לאנשים המרשים אותו שהם על הדרך או בדואר ודאי דמהני אף דלא זכו עדיין בחמץ זה מכ"מ הרי גם חמץ של ישראל אחר יכולין למכור מטעם זכי' כמו בסי' תמ"ג דנפקד מוכר חמץ של המפקיד, ומבואר להדיא במג"א סי' תל"ו ס"ק י"א דאם א' הניח חמץ והלך לו יוכל אחר למוכרו מטעם זכי' אף שאיננו נפקד, ובתשו' אבני נזר לאו"ח סי' של"ו וסי' שמ"ז החמיר דדוקא נפקד יכול למכור ולא איש אחר גם בתשו' תשורת ש"י סי' תמ"ג נסתפק בזה ולא העלה דבר ברור, ובמח"כ הגאונים הנ"ל אשתמיט מהם דברי המג"א הנ"ל ומכ"ש בנ"ד כיון דהחמץ נשלח לו אף שלא זכה בו יכול למוכרו כמו נפקד אבל כ"ז אם הי' כ"ת מתנה כן בפירוש עם הקונה אבל אם כתב או אמר סתם להקונה שמוכר לו כל חמץ שיש לאנשים הנ"ל צ"ע אם מהני דהא באמת אין החמץ עדיין שלו דהדואר לא זכה לו דאין שליחות לנכרי וא"כ אינו בכלל חמצו ורו"מ מכר חמצם שיש להם באיזה מקום שהוא וזה אינו חמצם. ואולי יש לדון כיון דבאמת הי' בידו למכור רק משום דלשון חמצם היינו חמץ אשר להם וזה אינו שלהם עפ"י ד"ת. אבל עכ"פ בלשון ב"א מיקרי זה חמץ שלו כיון דנשלח לו ורשות בידו ליקחו ובשטרות אזלינן בתר לשון בני אדם ושפיר נכלל בכלל חמצם. וגם יש לומר אם כתוב בשטר חמצם יש לומר דאינו חמצם אבל בכתב חמץ אשר להם באיזה מקום יתכן דאשר להם היינו הנשלח להם ועבורם והלב מהסס לסמוך ע"ז לחוד להתיר החמץ באכילה. כיון שמעולם לא נקנה החמץ כלל לזה שנשלח לו כי הדואר לא זכו לו דאין שליחות וזכי' לנכרי דהיינו בעל הדואר לזכות למי שנשלח לו ומ"ש רו"מ דלעקיך הוי חמץ נוקשה מי פירות עם מים. הנה גם בחמץ נוקשה עכ"פ אסור באכילה כמבואר בח"י סי' תמ"ח וש"ע הרב שם וגם הרי במקו"ח סי' תס"ב הכריח בראיות דלמאן דסובר מ"פ עם מים הוי חמץ נוקשה ע"כ סובר נוקשה דאו' וממילא אסור לאחה"פ אף בהנאה ומ"ש רו"מ שלעקיך אפשר דליכא מים כלל רק מ"פ לחודא והוי ספק חמץ שעעה"פ הנה בזמננו רחוק הדבר שיעשו לעקיך בלתי מים כי דבש וצוקר ובצים הכל ביוקר גדול וכיון דשכוח יותר להיתר מלאיסור אינו בכלל ספק והדבר תלוי לפי ראות עיני המורה מאיזה מקום נשלח אם דרך לאפות שם גם בשנים הללו בלי מים אז יש מקום להקל. והגרופין כפי שחקר כ"ת שהגרופיו מרחיים הגדולים בזמנינו לא בא עליהם מים רק אותן שמרחיים קטנים. והדבר ספק מאין הם הגרופין יש להתירם אף באכילה אם יש בזה ה"מ בצירוף קצת היתר ע"י המכירה, והלעקיך תלוי כפי ראות עיני המורה אם יוכל לחשוב לספק דהוי בלי מים ואם אולי הלעקיך והגרופין קנה הישראל מזה שנשלא לו עכ"פ ע"י קנין כסף ודראן בזה ודאי יש לסמוך על המכירה, וכ"ז אם כתב כ"ת מקח קצוב או עפ"י שומת בקיאים הכל אשר מכר לו דאל"כ אף אם הי' חמץ שלהם, בלי פיסוק דמים או בלי שומא אינו מועיל כלום כמבואר סי' תמ"ח ובמכתב רו"מ כתב וא"ל משום דבעל הבי דואר לא כיון לזכות ל"ק ול"מ למכרו מכ"מ היכא דאיכא דעת אחרת מקנה ליב כונה לזכות וזה ליתא כלל דאפילו אם מכוין בעל הבי דואר לזכות עבור הנשלח לו הרי אין זכי' לנכרי ומרוב טרדותי הקצרתי: סי' כ"ד:
בדבר העגונה אשר בעלה הי' במלחמה ועפ"י גב"ע שהוגבה בפני הגאבד"ק זאלקאווא נ"י ונשלח לי הגב"ע העידו שני עדים שעוד בשנת תרע"ה בעת המלחמה עם רוסיא אנשי חיל שלנו כתתו את הגשר שעל נהר לוצק ועפ"י עדותם ראו שהר' סענדער הנ"ל נפל לנהר ושהו עלי' שעה אחת ולא עלה והאשה ילדה ורדופה להנשא ודופקת על פתחי למצוא לה מזור ותרופה: א):
והנה מחשש איסור תורה נראה ודאי דיצתה ע"י עדים הנ"ל כפי הגב"ע אשר לפני הן בעדות הר' בעריל הן בעדות הרי לוי יצחק ווייצנער נ"י שגם שניהם העידו שעכ"פ ערך שעה הביטו וראו שלא עלה הנ"ל ולא שום א' מהנופלים לנהר אז מהגשר הנ"ל, דאף דלדעת רמב"ן וטוש"ע גם במים שאל"ס בעינן שהה עלי' עד כדי שת"נ ודעת הריב"ש דשהה עלי' היינו ג' שעות: אבל בפ"ת ס"ק קל"ד הביא בס' מראה"צ דכיון דלכמה פוסקים במשאל"ס מה"ת ל"ב שהה עלי' כלל עכ"פ יש לסמוך דסגי בשעה אחת ובתשו' חת"ס סי' צ"ב הובא בפ"ת שם מקיל יותר מזה דסגי ברבע שעה במי נהר העצומים ומבלבלים יעו"ש, גם בתשו' ברכת יוסף אה"ע סי' ל' הביא מריטב"א יבמות קכ"א ד"ה מאי מעשה נסים שכתב להדיא דבשעה א' במים אי אפשר לחיות יעו"ש. והנה העד לוי יצחק הנ"ל העיד להדיא שהביט גם ימין ושמאל לאורך הנהר אבל גם העד ה' בעריל שאמר סתם עד מקום שעינו שולטת ראה כי לא עלה לא הנ"ל ולא שום א' מהמים הוי ג"כ כמו הביט בד' רוחותי' ועוד דלפי עדותו הי' רחוק מאתו רק ערך חמשה ועשרים עד שלשים שריו היינו ששם ראהו שנפל למים וכיון דעכ"פ לשם הביט וראה משך שעה שלא עלה כפי עדותו הרי בזה נפיק מחשש דאורייתא וכמ"ש בס' קהלת יעקב הובא בפ"ת ס"ק קמ"ה דכל שהביט למקום שנפל ושהה עלי' סגי מה"ת:
ב) וכיון דנפיק מחשש דאורייתא ובאין לדין משאל"ס כבר כתב בתשו' מהר"ם פדוואה ס' כ"ו דרבנן קמאי בקשו עלילות להקל במשאל"ס רק שימצאו קצת ראיות לעליליתם וחובה עלינו לצאת בעקבות הראשונים ז"ל. והנה הנפילה מהגשר הי' ע"י דיכאמיט ובפתאום נפלו כל האנשים אשר הי' שם לנהר והגשר הי' גבוה ג' או ד' מעטער מהנהר דהיינו מפני המים כפי העדאת העדים. ויש בזה צד להקל כי ע"י הנפילה נתרסק דהרי נפילה הוי' טריפה וכיון שעברו יב"ח מותרת כמ"ש בפ"ת ס"ק קל"ג שהורו גדולים בכה"ג להקל כשנפל עלי' קורה ועי"ז נפל למים אף בפחות מי"ט יעו"ש, וגם ראיתי בתשו' עין יצחק סי' כ"א כתב ג"כ להתיר משום דנפילה הוי טריפה ועכ"פ רוב אינם חיים מעל"ע מחמת ריסוק אברים ומשו"ה ל"מ שוב בדיקה בתוך מעל"ע כמ"ש הרא"ה ז"ל ונהי דמיעוט חיים מכ"מ בנפל למים שאל"ס הוי תרי רובי להתירא ובכה"ג לא גזרו במשאל"ס כמ"ש בתשו' בית יעקב ס' ט' לענין גוסס במים שאל"ס. ובפ"ת פיקפק ע"ד בי"ע מתוס' יבמות קכ"א ד"ה ולאו דמשמע דגם בתרי רובי להקל מחמירין בצורבא מרבנן שנפל למים שאל"ס דכתבו תוס' דרובייהו צ"מ אי סליק קלא אית להו ואפ"ה מחמירין, וכבר העיר בתשו' בית יעקב שם בעצמו בזה ליישבו גם בתשו' אדב"ע כתב להחזיק בידי בית עקב הנ"ל וכתב לחלק דצ"מ שאני דמקודם הי' הרוב דמשאל"ס ואחר זמן רב נתהוה רוב אחר וכיון דכבר נאסר תו ל"מ רוב השני אבל בגוסס שנפל למים שאל"ס תרוויהו רובי בהדי הדדי קאתי יעו"ש ויש לדון קצת בזה דנראה דכל גוסס אף בידי אדם יוכל לחיות עד שלשה ימים ונטבע במשאל"ס אם לא ניצול מת בג' שעות לכל השיטות ואין הרוב כאחד. ואלי יש לומר כיון דעכ"פ אי אפשר לה להנשא תוך שבעת ימי אבלה וגם תוך ג' חדשים אסורה עכ"פ מטעם הבחנה הו"ל כאילו לא דנו כלל ע"ז עד בוא הזמן שאפשר לה להנשא ואז באו כאחד אבל בצורבא מרבנן דאם איתא דסליק קלא אית לי' יתכן דזה בזמן רב לאחר הטביעה וכבר היתה ראוי' להנשא ואפ"ה נאסרה ותו ל"מ הרוב השני. או אולי סובר האדב"ע דגוסס בידי אדם ע"י הרוב ימות תיכף במים ובאו כא' ממש. והנה לטעם הראשון שכתבתי גם לענין טריפות נפילה יש לדון דהוי תרי רובי בבת אחת דעפ"י הרוב מתרסק במעל"ע וזה עדיין בתוך ימי אבלה ובתוך ימי הבחנה ואין נ"מ לדון אז ואחר מעל"ע כבר יש רוב השני והוי כבאין כא' אבל לטעם השני דבגוסס מת תיכף במים עפ"י הרוב דהיינו עד ג' שעות לכל היותר או בשעה א' למהרי"ט א"כ לענין טריפה דיכול לחיות מעל"ע מחמת ריסוק וע"י הטביעה סגי בשיעור שהה כדי שת"נ א"כ אין הרובים בב"א ודמי לצאוו דאסור אף בתרי רובי. אמנם בתשו' עין יצחק הנ"ל גם הוא כתב לחלק בין באין בב"א או לא אך כתב דבלא נודע להאשה מהטביעה עד אחר מעל"ע הוי כבאין כא' כיון דעכשיו נודע הדבר ואז כבר הי' גם הרוב השני אבל בצ"מ אם איתא דסליק קלא אית לי' מיירו דנודע להאשה אחר הטביעה ורוב השני דקלא אית לי' הוא אחר זמן מרובה יעו"ש וא"כ בנ"ד דנודע עתה להאשה דהיינו אחר כמה שנים ובאו ב' הרובים כאחד שפיר יש להתיר כנ"ל: ג) אמנם בגוף דברי העין יצחק הנ"ל יש לדון כיון דעכ"פ העד או העדים שמעידים שנטבע ושהו עלי' הם ידעו תיכף דיש רוב ואפ"ה אינו מועיל מה בכך שלא נודע להאשה ולומר דמיירו בנכרים מסל"ת כיון שלהם אין נ"מ כלל לא חשוב נודע כעין שכ' קצה"ח סי' רצ"ב ס"ק ב' דלא נזכר כלל זה בדברי' וגם דוחק לומר דהעדים לא ידעו שיש לו אשה לכך הוי כלא ידעו. ובשו"ת ברכת יוסף אה"ע סי' כ' ראיתי שפיקפק גם בזה דלא ידעו שיש לו אשה כיון דרוב אנשים יש להם נשים הוי כנודע וכתב דאולי הוי רובא דתליא במעשה יעו"ש ובנ"ד גם שני העדים העידו שהכירו גם את אשתו לכאורה הוי ודאי כנודע, אבל בתשו' עין יצחק משמע דכ"ז שלא נודע להאשה הוי כלא נודע. ואפשר דתלוי בבעיא דירושלמי פ"ב דערלה הובא בפר"ח יו"ד ס' צ"ט ידיעת חבירו מאי שתתיר יעו"ש ועמ"ש בזה בספרי מנחת פתים יו"ד סי' ק"י ובתשו' אמרי יושר ח"א סי' קכ"ט. ונראה לומר דהא דידיעת אחר פועל היינו דוקא לענין דבר שנתערב וכדומה חפץ שאיננו בעל בחירה אבל הכא כיון דעיקר הנ"מ הוא לאשה שהיא בעלת בחירה ודעת אין ידיעת אחר פועל כלום וכעין זה מחלק הבית מאיר אה"ע סי' ל"ה בהא דכ' רמב"ן הובא בר"ן גיטין ס"ד דאין לדון חזקת פנוי' על הקרובות שאינם לפנינו ובכ"ד אשכחן דין חזקה אף בדבר שאין דנין עלי' כלל משום דבעלי בחירה שאני יעו"ש ולפי הצד הראשון שכתבתי לעיל דבתוך שבעה כיון דאסורה להנשא אין נ"מ לדין אז והוי כלא נודע הנה צד היתר זה שייך גם בהא דתשו' עין יצחק הנ"ל וגם בנ"ד:
ד :
וראיתי בתשו' מהרש"ם ח"ג סי' רנ"ב שהביא דברי בית יעקב הנ"ל והביא דברי אדב"ע לחלק בין תרי רובי הבאין כא' והוא הקשה מהא דיבמות ק"כ דפריך אהא דאמר רשב"א יכולה לכוות ולחיות אי רשב"ג אימא סיפא מן הארכובה ולמעלה תנשא ומאי קושיא הא יש לומר דיכולה לכוות ולחיות היא ע"צ המיעוט ומשו"ה אין מעידין דחוששין למיעוט אבל מארכובה ולמעלה שנפל למים שאל"ס הרי איכא תרי רובי יעו"ש וכבר קדמו בזה בתשו' עין יצחק הנ"ל סי' כ"ב והביא אדרבא מזה ראי' דתרי רובי שאינם בבת אחת לא מהני ושם הרוב דמשאל"ס הוא תיכף והרוב דמארכובה ולמעלה הוא לאחר יב"ח אבל תרי רובי בהדי הדדי יש לומר דמועיל:
ולענ"ד נראה פשיט דהא רשב"א סובר דנחתכו רגלי' מן הארכובה ולמעלה אינה טריפה כלל משום דיכולה לכוות ולחיות כדאי' בחולין מ"ב א"כ ע"כ דעפ"י הרוב יכולה לכוות ולחיות דאם היא רק ע"צ המיעוט הרי כל טריפה חי ע"צ המיעוט כמ"ש רש"ל וממילא לא הוי תרי רובי כלל ובעין יצחק שם הביא עוד מתשו' ריב"ש סי' שע"ט דמביא שם ראי' דחשש דרשב"א דיכולה לכוות ולחיות היא חשש דאורייתא דאל"כ מאי פריך הש"ס מסיפא מארכובה ולמעלה תנשא בנפל למים שאל"ס הא כיון דמגויד דיכולה לכוות היא רק חששא דרבנן לא הי' לנו לחוש במים שאל"ס דרבנן דהוי כתרי דרבנן יעו"ש ועכ"פ אזדא להקושיא הנ"ל דהא מגליד החשש שמא יכוה הוי חשש דאורייתא ואינו מיעוט. ומוכח מהריב"ש דתרי רובי במשאל"ס שרי אף כשאין באין כא' כלל. ולדידי' צריך לחלק דהא דצ"מ במשאל"ס אסור אף דהוי כתרי רובי משום דגם הרוב השני מכח הראשון בא דע"כ נטבע במים שאל"ס וזה לא מהני אבל במגויד במים שאל"ס אם הי' תרי רובי הוי שרי כיון דאינו מענין אחד שיש רוב שנטבע ויש רוב שמת אחר יב"ח מחמת המכה וכעין זה מחלק המרדכי חולין פ' הזרוע דלא חשיב מיעוטא דמיעוטא רק בתרי עניני דוקא ועכ"פ לריב"ש הנ"ל נראה יסוד גדול להקל במשאל"ס בנתוסף נמי נפילה דעכ"פ הרוב מתרסקין במעל"ע ובעין יצחק שם כתב דאף לשיטת הרמב"ם ז"ל דלא חש לריסוק כלל שאינו יכול לחיות מעל"ע דלא כרא"ה הנ"ל אבל הרי לשיטתו הא דמארכובה ולמעלה תנשא היינו אף בתוך יב"ח כמבואר בדברי' דלא הזכיר יב"ח וע"כ דסובר דמיא מרזו מכה כתירוץ הגמרא והיינו דכיון שהוא טריפה ע"י המים מת תיכף א"כ ה"נ בנפילה דמסתמא נתרסקו אברי' ע"צ הריב וע"י המים דמרזו מכה מת יעו"ש שהאריך בזה ולפימ"ש בס' גדולי הקדש ס' נ"ח להוכיח דגם לרמב"ם ז"ל רובי הנופלים באופן דהוי טריפה אינו חי מעל"ע יעו"ש א"כ גם בלעדי זאת גם לרמב"ם יש צירוף הנ"ל דתרי רובי בב"א וכנ"ל:
ה אמנם יש לדון בהיתר דנפילה בנ"ד מחמת נפילה למים שדנתי לעיל עפ"י הגמרא חולין נ"א וטוש"ע יו"ד ס' נ"ח בעוף שנחבט ע"פ המים שמתשו' רדב"ז ח"ה בלשונות הרמב"ם ס' אלף ת"ג דמדברי' שכ' דרואין הרבה בני אדם נופלין למים אינו מזיק להם דטריפות זה דוקא בעוף שקל להתרסק יעו"ש ואין הס ת"י רק ראיתי שהעתיק קצת לשונו בדעת תורה לה' טריפות סי' כ"ח ס"ק ה' יעו"ש, אבל באמת משמעות כל הפוסקים ביו"ד דלא חמור כלל נפילת עוף מבהמה ואדרבא עוף קיל יותר, והפוסקים כתבו דה"ה בעוף רק דלא שכיח, אבל לומר דבעוף הוי נפילה ולא בבהמה לא משמע בפוסקים ולומר דטעם הרדב"ז משום דמים רכין ובדבר רך אין בו משום נפילה כדאי' בגמרא שם בחולין בעוף שנפל לחול הדק דהא דין זה בעוף ג"כ מיתניא וע"כ דמים קשים יותר וא"כ גם בבהמה ואדם כן. וע' בחדושי רשב"א בחולין נ"א שהקשה שם אהא דהצריכו בנפילה הילך יפה דהרי בעוף שנחבט ע"פ המים או שט מלא קומתו די הרי הוי הילוך מיעוט אא"כ תאמר דחבט ע"פ המים אינו מזיק כ"כ וזה לא שמענו עכ"ל יעו"ש ואם איתא דדין זה רק בעוף הרי ע"כ דחבט ע"פ המים משונה מדין שאר נפילה דהיא גם בבהמה ודבר זה רק בעוף וע"כ דאין חילוק כלל וגם נפילה זו שייך בבהמה ואולי טעם רדב"ז דבעוף מחמת קלותו נופל ע"פ המים ונחבט אבל בהמה או אדם צולל תיכף למטה במים אינו נחבט וע' רש"י עה"ת פ' בשלח עה"כ וינער ד' כאדם שמנער את הקדירה וכו' כך היו עולין ויורדין ומשתברין בים יעו"ש ולשון משתברין היינו ענין ריסוק אברים ומשמע שבזה שיורדין לים הוי נפילה ודוחק לומר שהיו יורדין עד לתהום הקרקע שהוא קשה והוי נפילה ע"ג דבר קשה. ועוד נראה דבנ"ד כפי העדאת העדים שכל הנופלים נפלו שמה ערוכים עם כלי זיינם וכל המשוי אשר לאיש חיל בזמננו עם הראק-זאק אשר על כתפי' והפאטראננן שכבדים הרבה בזה מודה רדב"ז דע"י נפילה כזו אף למים יש ריסוק שמתרסק בעצמו במשוי שבו עלי' ובצדדי' וגם ראיית רדב"ז מהא דיש ב"א נופלים ועולים אין ראי' לנפילה פתאומית כזו ע"י שבירת הגשר ובפרט שקרוב הדבר שנחבטו בגשר שנפל:
ו ועוד יש לצדד היתר בנ"ד אף אם נימא דאין בזה משום נפילה עפי"ד תשו' עין יצחק הנ"ל סי' כ"ב ענף ד' במעשה בשני עגונות שנטבעו בעליהן בספינה שנסעו מלאנדאן לאפריקא ולא נודע לנשותיהן עד אחר כמה שנים וכתב דיש להקל עפי"ד תשו' חת"ס סי' כ"ח וס' ס"ה דבזמן הזה קביעי בי דואר בכל המדינות וט"ג וע"כ אם הי' הנטבע עולה מן הים אף בקצה הארץ הי' מודיע לביתו ע"י אגרת או ע"י כתבי עתים ועדיף ביותר מהא דרב אשי דצ"מ קלא אית לי' א"כ לכאורה יש להקל בזה"ז בכל משאל"ס אך דאין להקל כיון דלא נולדו שני רובא בב"א א"כ הכא שנודעו להנשים אחר זמן רב ואז הי' ב' רובים כאחד ואין להחמיר כה"ג במשאל"ס יעו"ש וצד היתר זה יש בנ"ד דהרי כפי דברי העדים זה קרוב לארבעה שנים ונודע להאשה עתה ע"י העדים ואף אם נימא דזה איזה ירחים נודע להאשה ע"י עד א' שהעיד בערכאות על הטביעה אכתי יש זמן רב ובאו ב' הרובים כאחד והיינו דנודעו כא' להאשה אף דהי' שעת חירום בין המדינות בשנים הללו ידוע שבכל ענין אף בשעת חירום הי' אפשר להגלות בזמן רב כזה, ואף אם נימא דהגאון חת"ס ז"ל אמרו בשעת שלום מכ"מ ידוע שמזמן הח"ס ז"ל עד עתה נתוסף ישוב המדינות ומכתבי עתים באופן שנקל יותר בזמנינו ענין ההודעה ממרחק מכפי שהי' בשעת החת"ס ז"ל ואם הח"ס ז"ל דן כזה בשעת שלום בימי' יש לדונו עתה אף בשעת חירום. כי לעומת זאת נתוסף הרבה אמצעים להודעה ומהגם שזה יותר משנה כבר נתהוה השלום ועכ"ז לא באה שום הודעה וכבר כתבתי לעיל טעמי קילא להקל אף שנודעו לעדים כיון שלא נודע להאשה:
ז אך מחמת שהטעם הא' שכתבתי לעיל מחמת שבתוך ג' חדשים אסור לה להנשא הוי כלא נודע לאיש בנ"ד כמובן רק הטעם השני שכתבתי לעיל דידיעת אחר אינו מועיל בפרט בבעלי בחורה הנני מוסיף עוד טעם וסברא לזה דהנה באמת עד א' בעדות אשה אינו כלום עפ"י התורה רק עיקר ההיתר שסמכו חז"ל על דייקא ומינסבא ובהיות כן עיקר ההיתר נגמרה כאשר האשה יודעת מזה אבל בטרם שנודע להאשה ל"ש דייקא וע"כ אם הי' בכאן ע"א שנטבע לא חשוב ידיעתו לכלום דבטרם שנודע לאהשה לא הי' צריכין לדון כלל מטעם משאל"ס רק דהוי כאלו אין עד בדבר וכ"כ ט"ז באה"ע סי' י"ז ס"ק ס"ג בטעמא דרמב"ם דחייש בקטטה שמא שכרתו לעד עפ"י הגמרא גיטין דף ס"ז דיבורא אמרי מעשה לא עבדו והכא כיון דעיקר ההיתר ע"י דיוקא דידה הוי רק דיבורא בעלמא יעו"ש דברי' המתוקים וא"כ אין זה בכלל נודע כלל ומשו"ה אף שהי' שני עדים בנ"ד כיון דאחד אינו יודע מחבירו כלל הו"ל כלא נודע כלל כיון דכ"א בפ"ע לא ידע שגם האחר רואה שטבע ושהה עלי ממילא הו"ל בכל אחד כלא נודע כלל כיון דלפי ידיעתו עדיין אין שום היתר ע"י עדותו והבן:
ח וצד היתר הנ"ל דתרי רובי יש לדון קצת אם לסמוך ע"ז בעד אחד ויסוד הדבר דהנה מאז העירותי בחדושי לאה"ע סי' י"ז בקילות שהקילו במשאל"ס כגון בתרי רובי וכדומה והיינו משום דיש רק חשש דרבנן דלמא נמלט והא יש עוד חשש דהעד אמר בדדמי כמבואר ברא"ש יבמות פ' האשה שלום שכ' לדחות דברי הראב"ד ז"ל שכ' לפשוט האבעיא דע"א במלחמה נאמן ול"ב קברתי' מעובדא דחסא דהוי משאל"ס ואם ניסת ל"ת ומינה במשיל"ס תנשא לכתחלה, והרא"ש השיג עלי' דמשיל"ס עומד ורואה עלי' עד שת"נ וליכא בדדמי יעו"ש ומוכח מדברי' דבמים שאל"ס שפיר איכא חשש בדדמי והיינו משום דנדמה לו ברור שמת אינו שוהה כל כך וע' בפ"ת ס"ק קל"ח שתמה על הח"ס בס' כ"ח שכתב חשש בדדמי במים שאל"ס דהרי מדברי הרא"ש יבמות דכתב דמים שאל"ס ל"ד למלחמה דל"ש לומר בדדמי דעומד ורואה כל סביבות המים ושוהה כדי שת"נ ודאי מת יעו"ש, ודברי' תמוהים דמדברי הרא"ש מוכח איפכא דדוקא במים שיל"ס ל"ש בדדמי אבל במים שאל"ס אמרינן שנדמה לו ששהה כדי שת"נ ודלמא לא שהה או לא הביט היטב כי במים שאל"ס נדמה לו שבודאי מת שם ואין לו להשגיח יפה משא"כ במים שיל"ס יודע שיכול לצאת מהמים וכן מבואר להדיא מדברי הלח"מ פי"ג מה' גירושין הל' י"ח עיי"ש ועכ"ז לרא"ש ל"ק במים שאל"ס למה אם ניסת ל"ת דסובר דגם עיקר החשש דע"א במלחמה מטעם בדדמי הוא רק חומרא לכתחלה וכעין זה כתב הב"ש ס"ק קמ"ד, ובחדושי הארכתי לפלפל בזה אבל הנוגע לנ"ד היא מה שכתבתי בחדוש דלפי"ז יש לדון בקילא דתרי רובי לענין משאל"ס כיון דבכל משאל"ס יש תרי חששי דהיינו חשש שמא ניצל וגם חשש דרבנן שמא לא שהה עלי' כל כך א"כ גם בתרי רובי אין להקל כל כך ובזה נראה ליישב מה שראיתי בתשו' עין יצחק שהקשה מהא דאמרינן ביבמות קכ"א בעובדא דחסא מדיבורי' דר"נ אזלא דביתהו דחסא ואינסבא ולא אמרו לה ולא מידי אמר רב אשי ש"מ הא דאמרו רבנן מים שאל"ס אשתו אסורה ה"מ לכתחלה וכו' ומנ"ל לרב אשי הא דלמא משו"ה לא אמרו לה משום דהוי צורבא מרבנן ורב אשי גופא לעיל אמר ה"מ באינש דעלמא אבל צ"מ קלא אית לי' ולהנ"ל כראה דהא דמתיר רב אשי בצ"מ לכתחלה היינו מטעם תרי רובי אף דאינן באין בב"א ולכאורה הא יש ב' חששות מטעם בדדמי וגם שמא נמלט ויש לאסור אף בשתי רובי ומשו"ה אפשר דרב אשי דמתיר בצ"מ לכתחלה היינו כשיש שני עדים דל"ש בדדמי כמ"ש הפוסקים, ולענין חשש א' יש להקל בתרי רובי אבל בעובדא דחסא דמדיבורי' דר"נ אינסבא ור"נ שמע רק ממסל"ת ועכ"פ הוי רק ע"א אין להקל אף בצורבא מרבנן רק בדיעבד וא"ש ובהיות כן יש לדון גם בתרי רובי בב"א דלא יועיל רק כשיש שני עדים דל"ש בדדמי ולא נשאר רק חשש א' יש להתיר בתרי רובי אבל בע"א לא ובנ"ד יש תרי עדים וההיתר מורווח יותר. אך מתשו' בית יעקב ופנים מאירות ואדב"ע וגם מתשו' עין יצחק נראה שהקילו בתרי רובי אף בעדות ע"א ויש לומר דדעתם דתרי רובי בב"א עדיף טפי וגם נגד שני חששות סגי וגם בלא"ה לשיטת כמה גדולי הפוסקים דבמים שאל"ס כ"ב שהה כלל פשיטא דל"ש בדדמי ע"כ בע"א יש צדדי קילא הנ"ל רק בשני עדים מורווח טפי:
ט ועוד נראה היתר בנ"ד שכפי העדאת העדים ובפרט בעדות ה' בעריל נראה שנפלו כולם לנהר ערוכים בכל המשוי שלהם וכלי זין והשרוטין שזה משא כבידה דדין דמשאל"ס הוא רק ברגיל שאדם נטבע במלבושי' הרגילים אבל כמו בנ"ד שמשוי כבידה עלי' כמעט הדבר מהנמנע שישיט עם משוי כזה ומיד נופל לתהום והרי כל עיקר החשש דמים שאל"ס היא ששט מתחת המים עכ"פ במקצת עד שנזדמן לו גל ועכ"פ העיקר היא השיטה כמו שהאריך בזה בתשו' ברכת יוסף אה"ע סי' ל' ובמשוי כבידה כזו השיטה כמעט מהנמנע. ויש להוכיח כן מלשון תשו' ב"ח החדשות סי' ע"א וז"ל כתב הרש"ל והא שאין מתירין במשאל"ס לכתחלה היינו בעובדא דחסא גבי ר"כ ודומיא דמתניתין בנפל למשאל"ס אבל במי שדנו אותו למיתה על קידוש השם מסתמא הורידוהו למים בענין שלא יעלה ומסתמא הטביעוהו כדרך שדנין חייב מיתה שקושרין ידי' ורגלי' שאינו יכול לשוט או קשרו אבן גדולה בצוארו כדי שירד למצולה וכו' יעו"ש ומבואר דבקשרו אבן גדולה הוא מותרת כיון דמכביד עלי' ובתשו' ברכת יוסף כתב מלשון הנ"ל להוכיח כן דאם קשרו אבן ודאי ל"ש גזירה דמשאל"ס, וה"נ בנ"ד במשוי גדולה כזו והחשש שמא בהיותו במים השליך מעלי' המשוי הוא חשש רחוק מאוד וע' נו"ב מה"ת אה"ע סי' ס"א ופשיטא בנפל האדם למים בלא ספינה קשה הדבר מאור שיהי' יכול תחת המים לפשוט בגדי' התחתונים הדבוקים לגופו שצריך לזה התעסקות שתי ידים כאחד ואין לו פנאי לזה כי צריך לשוטט בידי' וכו' יעו"ש ואף אם הי' באפשרו להשליך הראקזאק שעלי' אבל השרוטין קשה הדבר מאוד וגם הם משוי גדולה. ועוד דכשנטבע במשוי גדולה כזו נצלל תיכף כדברי מהרש"ל הנ"ל ונודע מ"ש הפנים מאירות דבמשאל"ס אין להוסיף רק במה שאמרו חז"ל והרי הם לא דיברו בלבוש משוי כזו ויש לצרף בזה בנ"ד שהאשה ילדה ורדופה להנשא מ"ש בתשו' שבות יעקב ח"ג סי' ק"מ צד קילא בכה"ג דשעת הדחק כדיעבד דמי וגם בעין יצחק הנ"ל סי' כ"ב צירף דברי השבו"י הנ"ל לסניף בעובדא דידי':
י ומהנוגע בדבר העדים ה' לוי יצחק מפה והר' בערל ממעדינוץ שהרה"ג שגבה עדות כתב על הראשון שחושש עלי' אם אינו מפסולי עדות אף לעדות אשה וגם על השני כתב שצריך חקירה במקומו והנה כפי הנראה שחשש לזה מחמת שהם בלי זקן וחש על גלוח בתער, והנה כבר נודע מ"ש בתשו' רעק"א ז"ל ס' צ"ו בכה"ג כמה טעמים דאין לדונם כפסולי עדות דנעשה להם כהיתר יעו"ש ובפרט בזמנינו אנשים שהי' בצבא המלחמה והורגלו בכך וגם עתה אשר בעה"ר אומות העולם רודפים אחר ישראל הניכר להם רבים מקילין להם ואף שהגאון ז"ל כתב כן לחומרא במקדש לפניהם צריך גט אבל לא להקל כמו בנ"ד, אבל הרי בנ"ד אינו מבורר כלל אם גילחו בתער אולי הי' ע"י דבר אחר ועובדא דתשו' רעק"א הי' בידוע שגילחו בתער וגם בזה דן רעק"א כמה צדדים דהוי לשאב"מ אם לא סייע ואין נפסלין מה"ת רק מדרבנן וצריך הכרזה, ובתשו' מהרש"ם ח"ג ס' ס"ו כתב בפשיטות להקל בכה"ג שלא נודע לנו ובהשמטות שם הביא עוד צד להקל עפי"ד כמו"י דרשע דחמס דוקא בעינן והביא מתשו' רעק"א ז"ל מה"ת סי' ונ"ז שמצרף דעת כמו"י ומאז הארכתי בזה בתשובה. ועכ"ז בנ"ד דעתי נוטה לחקור ולדרוש על העד במעדיניץ אם אינו מוחזק שם ברשע מפורסם או על העד פה ואם רק אחד מהם אינו מוחזק ומפורסם ברשע ממש יש להתיר אשת ה' סענדער הנ"ל לחלוץ מאחי בעלה כי לא הניח בנים ר"ל ותהי' מותרת לעלמא אך ורק באופן אם יסכימו עמדי להתיר הרב הה"ג וכו' מו"ה יחיאל מיכל ליינוער נ"י אבד"ק דונאייב שנשא ונתן אתי בדבר הזה ופתח בהתירא ומחו' הגאון הגדול מהרא"ם שליט"א אבד"ק בראדי:
אחר גמר תשו' הנ"ל בא לפני עד כשר מדראהאביטש והעיד על העד ונומעדכיץ שהוא מכיר אותו מאז לאדם מוחזק בכשרות ומעתה קם דינא כמ"ש ואף שכ' הפר"ח יו"ד ס' קי"ט דלהעיד על אדם שהוא כשר בעינן שני עדים אבל נודע שרבים חולקים ע"ז דסגי בע"א כמבואר בר"ש פ"ד דדמאי וכ"מ פי"ב ממעשר ועיקר יסוד הפר"ח שם מקושי' ירושלמי וע"א מי נאמן והגר"א ז"ל בשנות עלי' פ"ד דדמאי מגיה בירושלמי שצ"ל ועם הארץ מי נאמן ועכ"פ בנ"ד שעיקר העדות על העד הוא חומרא בזה. ודאי די בעד אחד כשר שמעיד עלי':
בהמשך לתשובתי הנה כפי דברי גב"ע של העד ה' לוי יצחק נאמר שלא הי' שום וועלין אז על הנהר:
א) ולכאורה יש בזה צד קולא עפ"י דברי תשו' ב"ח סי' ע"ט שכתב להדיא דחשש דמשאל"ס הוא רק כמבואר בש"ס באגמא דמיא דאימור גלי אשפליהו או נזדמן לו דף של של ספינה וזה דוקא כשיש גלים שם והחשש השני הוא דוקא כשנשברה הספינה ונופל לשם אבל באופן אחר אין לחוש וכ"מ מדברי ב"ח בתשו' סי' ע' דבמקום שאין גלים אין חשש בדליכא ספינה נשברה לפנינו יעו"ש ובאמת נראה כן מירושלמי יבמות פט"ז ה"ד אם הי' הים גלוני והביטו מד' רוחותי' וראה שאין שם בריה משיאין את אשתו, והנה בפ"מ שם גרס גרליני היינו מים שיש לו סוף וזה תמוה מאוד דהאיך יתכן בים כזה ובק"ע פירש גליני שהים מגולה והביט בד' רוחותי' ולפי פירושו הוא נגד ש"ס דילן דמשאל"ס אסור ומשמע ודאי אף בים מגולה ובתשו' ברכת יוסף סי' ל' הביא דברי ירושלמי הנ"ל ופירש הים גליני היינו גלגליני שהמים מגלגלין אותו עולה ויורד ובכה"ג משיאין את אשתו כמ"ש בתשו' בית יעקב סי' ט' כה"ג דנתיגע עי"ז והוי כגוסס דקרוב למות ובתשו' עין יצחק סי' מ"ה הביא פירוש הק"ע הנ"ל וכתב שהוטב בעיני' וכל אלו הם דברים רחוקים לענ"ד ומאז הי' שאלה בא' שנסע על הים מלאנדון ונפל מהספינה לים ושהו עלי' ועפ"י העדות לא הי' באותו יום על הים שום רוח כלל, והפותח להיתר בזה הי' הרב מו"ה אהרן היימאן מלאנדן והאיש הנטבע הי' מטוריסק ונשלח אלי השאלה הנ"ל מהרב הג' מו"ה יהושיע גלאזער נ"י אבד"ק טוריסק והרב אהרן היימאן הביא דברי ירושלמי הנ"ל וכתב שהעיקר כפירוש שנכתב בגליון הירושלמי דבלשון ערבי אם הים שוקט ואין הרוח מנשבת כלל קרוי גליני והביא הרב הנ"ל שפירוש זה נובע מערוך ערך גליני שכתב כן וא"כ אין לספק עוד בפירושים אחרים והתרנו העגונה הנ"ל בצירוף דברי הב"ח בתשו' שכתב כן. ועתה ראיתי בשו"ת דברי אליהו מהגאון אבד"ק לובלין שנשלח לי זה מקרוב מאתו למנה ובס' הביא דברי הערוך הנ"ל וכתב שם דכוונת הירושלמי כיון דהים שוקט יכול לראות בד' רוחותו' יעו"ש והדבר ברור דזה אינו. וכוונת ירושלמי דאם הים גליני שוקט אין חשש לגלים וכהב"ח הנ"ל ומביט מד' רוחותי' דאעפ"כ צריך להביט מד' רוחותי' דאולי עלה באיזו מקום ע"י שיטה וכדומה אבל בשהה עלי' עד שת"נ והביט מד' רוחותו' שלא עלה ליבשה והי' שוקט בלי שום רוח וגלים מותרת ואין זה סותר כלל לש"ס דילן ומכ"מ בעובדא דידן אין זה מעלה ארוכה דנראה דהיתר זה לא שייך רק בים דמים קוו וקיימו וכל החשש משום גלים כמו באגמא דסומקא דבעי הש"ס לומר כיון דקוו וקיימו אין חשש והדר קאמר כיון דאיכא גלים אימור גלים אשפלוהו ובקוו וקיימו וליכא גלים שרי אבל במי נהרי אף בלי גלים יש חשש שהמים מוליכין אותו כיון שהולכים בשטף ועכ"פ ע"י הושטה קצת יתכן שבסיוע המים הלך כמרחוק וכן נראה בב"ח שם להדיא ועוד דבנ"ד שנשבר הגשר יש חשש לדף שבגשר כמו ספינה שנשברה ולזאת בנ"ד אין בזה צד קילא וכתבתי זאת להתלמד אך בנ"ד כבר כתבתי כמה טעמים נכונים להיתר בס"ד:
ב) ומ"ש לעיל מדברי הרדב"ז דאדם אינו מתרסק במים רק עוף עתה בא לידי תשו' הרדב"ז ח"ה בלשונות רמב"ם סי' ל' ואעתיק לשונו. עוד שאלת על הא דגרסינן פא"ט עוף שנחבט ע"פ המים כיון ששט ע"פ המים מלא קומתו וקשיא לך האיך אפשר שיהא בזה ריסוק אברים שהרי אנו רואין בעינינו שמשליכין את העוף מלמעלה למטה בכח ואינו ניזוק כלל שהרי הנוצה והכנפים מגינים עלי' מפני הריסוק תשובה איברא כל ימי קשיא לי האי סוגיא, ודקדקתי בלשון הרמב"ם ז"ל שהפך לשון הגמרא שכ' תחלה ודבקו כנפי' בדבק נחבט ע"פ המים משמע שרוצה לפרש האי דשמואל בעוף שנדבקו כנפי' בדבק ונחבט ע"פ המים ובכי האי גוונא ודאי דאיכא למיחוש לריסוק אברים שהרי המים קשים כריסוקא ואע"פ שראינו כמה בני אדם נופלים ונחבטים במים ואין מזיק להם כלל היינו שמפני כבדו יורד למטה ואינו מתרסק אבל העוף מפני קלותו אינו יורד למטה ונחבט ע"פ המים וחשיכין לריסוק אבל לא ראיתי לא' מן המפרשים שיאמר בתנאי שיהי' כנפי' מדובקים או קשורים וכו' וא"כ הד"ק לדוכתא, וי"ל אע"ג דאיתא כמה עופות כבדים ושמנים כהאי תרנגולא דפסקה קניא מרוב שמנונתה ולפיכך תלוי הדבר בבדיקה ואם לא נבדקה לא נתנו דבריהם לשיעורין ותו כיון דראינו שנחבטה רגלים לדבר שהכנפים לא הגינו עלי' לאיזה סיבה שתהי' ותו דלפי קלותו של עוף רך הוא ונוח להתרסק עכ"ל, והנה מ"ש אע"ג דאיתא כמה עופות כבדים ושמנים ט"ס הוא וצ"ל כיון דאיתא כמה עופות כבדים ושמנים כהאי תרנגולא כוונתו לש"ס דב"ב ע"ד דשמטו גדפייהו מרוב שומן וכן העתיקו ג"כ בדעת תורה הנ"ל וכל עיקר כוונתו לתרץ דנוצה וככפי' מגינות עלי' וע"ז תירץ דאיכא כמה עופות כבדים ושמנים דשמטו גדפייהו ואין להם נוצות וא"י לפרוח וא"כ מוכח להדיא דסובר דגם דבר כבד נחבט אמים וא"כ ה"ה אדם ובהמה ולא חש עתה לקושיא דכמה ב"א נופלים למים ואינם מתרסקים דיתכן דהם מיעוט כי לאו בכל עת מתרחש זאת והקושיא שהקשה בעוף שהרי רואין בעינינו היא דהוי מלתא דשכיח טובא ועיקר הקושיא מצד הסברא דנוצה וכנפי' מגינות עלי', וגם מ"ש בסוף ותו דמפני קלותו של עוף מתרסק בדבר קל כוונתו רק עוף שיש לו כנפים מגינות מכ"מ כיון דרך היא מתרסק אבל בהמה ואדם דאין להם כנפים מתרסקין במים כשנפל י"ט ובפרט בנפל מגשר גבוה ופתאום, ואין שום דבר מבואר מורדב"ז לומר דבאדם ובהמה ליכא ריסוק במים לפימ"ש אח"כ דאדרבא דהחמירו מפני עופות כבדים ושמנים. ובה"ג ה' טריפות איתא חיותא דנפלה מאיגרא בדלא ידעא אי מידלו איגרו או עמיקה אריתא י' טפחים אסורה משום ריסוק אברים יעו"ש והרי אריתא אמת המים ובדעמוקה י"ט אסורה ולא אמרינן שבהמה נצללה למטה תחת המים ואינה מתרסקת ודוחק לומר דשם מיירי בנפל ע"ג קרקע האריתא דהוי דבר קשה, ורדב"ז מיירו במים עמוקים שנופל למטה תחת המים ואינו נופל עד לארץ וזה דוחק ועוד דאם נופל למטה ודאי נופל ונצב לקרקע בסתם מים שאינם עמוקים כל כך דאטו הרדב"ז במיא דרדופי מיירו כענין שאמרו בש"ס ב"ב ע"ג דנפלת לי' חציצא לבר נגרא ולא מטי לארעא משום דרדיפי מיא וע' ב"ק כ' בתורא דנפל לאריתא דדלאי דמשמע ג"כ דבמים שייך נפילה גם בבהמה וא"כ ה"ה באדם ובפשטות הש"ע סי' נ"ח סעי' א' דכל דיני נפילה שייך בעוף כמו בבהמה אבל לא שיהי' שייך נפילה בעוף דוקא וגם הרדב"ז גופא בסוף דברי' נראה דלא פלוג כלל ע"ז וע' באשכול ה' טריפות שאחר שהעתיק שם דיני נפילה כתב ודין העוף כבהמה דרסה או נפלה ע"ד קשה ממקום שגבוה י"ט ולא יכול לפרוח חוששין ואם נפל על מים ושט מלא קומתו וכו' משמע להדיא דגם בבהמה שייך דין נפילה כמו בעוף גם בנפלה למים רק דבעוף אם יכול לפרוח מותר לפי דעת האשכול ועוד דע"כ הרדב"ז לפי תירוצו האחרון שכ' דתו לפי קלותו של עוף רך הוא ונוח להתרסק יעו"ש הרי דלא חש כלל לקושיא שרואין בעינינו שמפילין בכח עוף מלמעלה למטה ואינו מתרסק אף דזה שכיח טובא ומכ"ש דאין לומר בבהמה ואדם ל"ש נפילה במים מחמת שרואין כמה ב"א שנפלו למים ולא נתרסקו שהיא מלתא דלא שכיחא כלל ובפרט בנפל מגשר גבוה כזו ע"כ ודאי יש לצרף בנ"ד מחמת נפילה כמ"ש לעיל: