שות אמרי יושר· רבי מאיר אריק
ח"ב · סימן יט
לככוד הרב החריף ובקי בחד"ת מו"ה משה זיידנער ב"י מו"צ בק' ווייסליץ:
ע"ד שאלתו ששם בבהכ"נ העזרת נשים ע"ג הפאליש ושם יש מעלות לעלות בעז"נ ועי"ז יש תערובות מאנשים ונשים בעת כניסה ויציאה ע"כ רוצים לחלק את הפאליש במחיצה לשנים באופן שמחצית הפאליש ישמש רק לנשים לעלות דרך שם לעז"נ, וע"ז דן כת"ר משום הורדה מקדושה עפי"ד המהרי"ט שהובא במג"א סי' קנ"ד שמסופק דאפשר כיון דמתפללין שם תמיד כ"ז שהם נדחקים הוי קודש. והנה גוף הסתימה במחיצה באופן שעי"ז לא יתפללו עוד בשום פעם בחלק הפאליש הזה י"ל דל"ה הורדה כלל כמ"ש בתשו' חת"ס או"ח ס' ל"ב דמה שסוגרין בהכ"נ שלא יתפלל שם ל"ה הורדה, אך כת"ר כתב כיון דהוי עכשיו להילוך נשים. זה הוי הורדה כעין שכ' מג"א סי' מ"ב לענין קשר שנפסק, ויש לפקפק בזה דהכא כיון דמעיקרא כל פאליש נעשה לצורך הליכת אנשים לבהכ"נ א"כ לא יוסיף ולא יגרע מה שהולכין עתה נשים והא גם הילוך אנשים אינו תשמיש קדושה כלל דהא מה"ט לא דן המהרי"ט שיש איזה קדושה בפאליש רק משום שכשנדחקין מתפללין שם ועוד דגם עזרת נשים נעשה להילוך א"כ גוף הענין שהולכין שם הי' מאז כי ע"ז נעשה פאריש ואין בזה הורדה כלל דהא לכך נעשה רק מחמת שגוף הפאליש הי' בו קדושה שמתפללין שם ועתה לא יתפללו בו עי"ז י"ל דל"ה הורדה כהח"ס הנ"ל, אך בתשו' ב"ש או"ח סי' כ"ד וכ"ה כתב דגם סגירת בהכ"נ שלא יתפללו בו הוי הורדה ובספרי שו"ת אמרי יושר ח"א סי' קמ"א כתבתי לחלק דבסגירה שלא יתפללו בו לעולם הוי שפיר הורדה א"כ גם בנ"ד יש חשש הורדה לפי ספיקו של מהרי"ט דיש קדושה בפאליש, ומ"ש כת"ר לדון היתר בזה עפ"י שיטת רמב"ן שבר"ן דעיקר טעם דמהני מכירה בבהכ"נ משום דתשמישי מצו' לאח"ז נזרקין וכשהסכימו למכרו הוי כלאח"ז מצוותו וה"נ כשרוצים לעשות חלק מהפאליש לעז"נ הוי שפיר כמכרוהו ולי נראה דרמב"ן ז"ל לא כ' כן רק במכרוה לאחר דא"א שוב לשמש בו בתור בהכ"נ כיון שנמכר אבל בלי מכירה אף שהסכימו כולם להפקיע מצוותו ולא יתפללו בו עוד לא יועיל דהא מבואר במגילה דאסור לעשות בהכ"נ מבה"מ משום דהוי הורדה אף דהסכימו כל הציבור שלא ילמדו עוד שם ל"מ כיון דעכ"פ שלהם הוא ואפשר עוד ללמוד בו וה"נ אף שסתמו במחיצה הרי אפשר לסתור המחיצה וכ"ז שהוא של הציבור בקדושתו קאי הן אמת שבתשו' הרא"ש הובא בבד"ה להב"י כתב דבהכ"נ שהסכימו הציבור לשנותו לדברי הרשות רשאים אבל כבר תמה ע"ז במג"א סי' קנ"ג ס"ק כ"ז וכתב דמיירי כשבנו אחרת במקומה וחלה הקדושה ע"ז יעוי"ש ועכ"פ מוכח דאף לשיטת הרמב"ן בהסכמה לבד לא נפקע הקדושה או ביזוי המצו' לשיטתו רק במכירה, וצע"ק לשון המג"א שם בס"ק הנ"ל שכ' וצ"ל דשאני בהכ"נ כיון שעיקרה לומר בה דבר שבקדושה אי אפשר שתפקע הקדושה בכדי, יעוי"ש דמשמע דזה דווקא לר"ן אבל באמת הא גם לרמב"ן א"א לשנות לדבר הרשות בלי מכירה כדמוכח מהא דאסור לעשות מבהמ"ד בהכ"נ ומכ"ש דבר הרשות דלא, ומ"ש כת"ר לדון היתר גם לשיטת הר"ן ז"ל דקדושת בהכ"נ משום דעיקרו עשוי לומר בה דבר שבקדושה הטילו בו קדושה מדבריהם, והכא בפאליש אין עיקרו עכ"פ עשוי לזה, וז"א דממ"נ אם הפאליש מתפללין בו רק באקראי א"כ לכו"ע אין שום קדושה עליו כמו רחוב כמ"ש המהרי"ט ואם הוי תדיר שמתפללין שם הוי כעיקרו לדבר שבקדושה כיון שתדיר מתפללין בו דאין כוונת הר"ן לדייק לשון עיקרו דווקא, רק כל שמתפללין שם בתדירות הוי כעיקרו ובאמת בזמנינו אין הרגילות כ"כ להתפלל בפאליש רק לפרקים רחוקים ובפרט בעיירות קטנות שאין העם נדחקין בבהכ"נ שיצטרכו להתפלל בפאליש, וגם בתשו' ב"ש סי' כ"ד נראה נוטה להקל כיון דמהרי"ט ספוקי מספקא לי' וכל קדושת בהכ"נ דרבנן הוי סד"ר להקל, אך לכתחלה הדבר קשה להתיר לעשות סד"ר לכתחלה כמ"ש המג"א או"ח סי' י"א לכן לרווחא דמילתא שימכרו אותו חלק מהפאליש טובי העיר במא"ה או בהכרזה דזה הוי מהסכימו כולם כשאין מוחה ואח"כ יעשו המחיצה ובזה אין לפקפק כלל דהא עיר קטנה כזו הוי כבהכ"נ של כפרים דנמכר ואף אם הי' בהכ"נ של כרכים הרי כמה מקילין בזמנינו גם בכרכים כמ"ש בתשו' מ"ב הובא במג"א שם ובפאליש גם בלי מכירה יש מקום להקל ועכ"פ יש להתיר ע"י מכירה בלי שום פקפוק ויוכלו למכור אף בדמים מועטים דרך הערמה וע' בתשו' הרי"ם האו"א ס' ד' - ומה שהעיר כת"ר על ט"ז סי' קנ"ד דהיכי דא"ר למצוותו מותר להוריד לקלה מטפחת שבלה דעושין תכריכין משום דזה גניזתן, אבל אילא"ה אסור אף דא"ר למצוותו לק"מ דתכריכין אף קדושה קלה אין בהם. ובזה לא מתיר הט"ז:
סי' כ':
לכבוד הה"ג החו"ב מו"ה ארי' יהודא שניצער נ"י אבד"ק קרילוב: ע"ד השאלה שבא לפניו בשני ילדים אשר נימולו כהוגן ואיזה ימים לאחר המילה ראו שנמשך העור למטה ונכנס הבשר דהיינו העטרה שבראש הגיד תחת העור ואז הי' העור צבה ואח"כ נתרפאו ונשאר כך שהעור מקיף את הבשר אשר בראש הגיד סביב סביב אבל אין העור דבוק בבשר הנ"ל רק בחוט הגבוה הסובב שם דבוק העור להחוט ושלא בשעת קישוי אין נראה מחוץ להעור רק ראש העטרה דהיינו ראש הבשר ובעת שמתקשה נראה מבחוץ להעור שליש הבשר ויותר קצת וזה אצל ילד הא' ואצל השני לא נבדק עדיין היטב ויוכל להיות שגם בשעת קישוי נראה פחות משליש הבשר ועכ"פ בשניהם כל החוט המקיף העטרה אינו נראה כלל גם בשעת הקישוי וכת"ה הי' בעת המילה וראה היטב שהי' כהוגן ונתגלה החוט, וכת"ה האריך בזה דא"צ למולם שנית רק למשוך העור כמבואר ביו"ד סי' רס"ד סעי' ו' והנה עיקר הספק בזה מחמת שהחוט כל גבהו מחופה בעור א"כ לדעת הבכור שור שבת קל"ז דרק החוט נקרא עטרה א"כ צריך למולו מדרבנן כיון שאין מגולה מהעטרה כלל רק לדעת החכם הספרדי שבב"י שם דכל הבשר נקרא עטרה א"כ הרי שליש עטרה מגולה וסגי בהכי, ובתשו' בי"ש יו"ד סי' קי"ד קט"ו העלה להקל בזה דגוף דינו של הבכור שור תלוי בפלוגתא וכיון שנימול פעם א' כהוגן דעכ"פ אינו רק מדרבנן י"כ דהוי סד"ר וגם י"ל דלענין זה דהוי רק משום מראית העין מודה הבכור שור דסגי בשליש בשר העטרה אף דכל החוט מחופה וע' בתשו' אדב"ע יו"ד באבני זכרון האריך לתמוה על בכור שור הנ"ל וכתב דמדברי תה"ד הנ"ל דסגי בשליש עטרה מבואר דקאי על בשר העטרה ולא החוט יעוי"ש וע"כ דהבכו"ש מודה בזה דלענין חשש מה"ע סגי בשליש בשר העטרה ע"כ אין להחמיר בזה וכמ"ש כת"ר וגם אין לחוש לומר דתה"ד מיירי רק במחופה בעור אבל אין העור דבוק להעטרה דלפי טעם הה"ד כיון שנימול פעם א' כהוגן אין לחלק בזה בין מחופה או נדבק כמ"ש בתשו' ב"ש יו"ד ס' קי"ד הנ"ל בארוכה:
ובדבר מ"ש כת"ר להשיג על בינת אדם שכ' דדווקא בשליש עטרה מגולה ולא בפחות מזה דמלשון תה"ד לא משמע כן רק אפילו בפחות מזה סגי כל שניכר עכ"פ ראש העטרה יפה כתב, וכבר העלה כן בתשו' חת"ס יו"ד ס' רמ"ח דשליש לאו דווקא יעוי"ש וכן בדבר הילד הג' שהשו"ב המוהל אומר בבירור שפרע כהוגן ע"י קריעה או בלי קריעה רק הנקב הי' רחב והסיר הפריעה עד למטה מהחוט וגם עיני כת"ר ראו שהי' כל המילה נקי' בלי שום עור הדין כנ"ל, דהא בעור הפריעה וודאי סגי בהסרה ממקומו אף שנשאר למטה מהחוט. אך בכל הנהו שמסופק כת"ר שאולי הי' הסיבה מחמת שהשו"ב חתך רק מקצת מהעור החיתוך רק ע"י פריעה סילק כל העור עד למטה מהחוטה אם זה הוי כנימול כהוגן דבנמשך אח"כ וע"י קישוי שליש עטרה מגולה א"צ למול שנית כבר ראו עיניו שבדברי חיים יו"ד ח"ב סי' קי"ד והנמשך מקיל עכ"פ בדיעבד:
וזה רבות בשנים אשר כתבתי בזה תשובה ארוכה והבאתי מספה"ק עץ חיים בשער קטנות המוחין פ"ב דנראה משם דעור החיתוך בעי דווקא כרותה רק בעור הפריעה א"צ רק לגלות יעוי"ש עפ"י סוד, ועכ"ז י"ל דזה רק לכתחלה אבל בדיעבד שפיר הוי חיתוך אף שכרת רק מקצת מהערלה וע"י הפריעה סילקו למטה מהחוט והבאתי סמוכין לזה מדברי המאירי שבת קל"ג וגם המנהג איכו כן להכרית כל העור החיתוך רק המעט הנשאר מסלקין ע"י הפריעה וידוע כמה רב גוברי' דהגאון בעל ד"ח זצ"ל ובפרט בנ"ד דאינו ידוע כלל בבירור שכן הוא רק כת"ר חושש דאולי כן הי' אבל הרי עיני כת"ר ראו התגלות כל החוט בשעת המילה ובתשו' מהרש"ם ח"א סי' כ"ז הסכים ג"כ להלכה כן, והביא מתשו' צ"צ שסובר ג"כ כהד"ח ומסיק לדינא דאם נימול כן ע"י חיתוך מקצת והוסר הכל ע"י הסרת עור הפריעה הוי כקטן שנימול כהוגן ומסורבל בבשר יעוי"ש א"כ גם בנ"ד אין להחמיר רק להמשיך העור לאחורי' כפי האפשריי וע' תשו' ב"ש הנ"ל שנוטה לומר דאף אם לא ידעינן שנימול כהוגן יש להקל מטעם רוב מצוין אצל מילה מומחין הם ועכ"ז לא החליט הדבר וגם בתשו' חת"ס יו"ד סי' רמ"ח מצדד להקל בזה, ועכ"פ בנ"ד שהדבר ברור שבשעת המילה נתגלה כל החוט כהוגן יש להקל כתה"ד הנ"ל:
וראיתי בתשו' מהר"ם שי"ק יו"ד סי' רמ"ה שכ' דדווקא קטן המסורבל בבשר שזה מכסה את העטרה בכה"ג רק מדרבנן צריך לתקנו ואם כראה שליש העטרה סגי, אבל כשחזר עור החיתוך או הפריעה אחר זמן וכיסה את העטרה הוי כלא נימול כלל וצריך למוהלו מה"ת והביא ראי' משבת קל"ג דאין עושין בשבת חלוק לכתחלה ופירש"י לדחוק למטה שלא יחזור העור לכסות את הגיד ואי ס"ד דגם בחזר ומכסה אין כאן ערלה מה"ת האיך ס"ד לחלל שבת ע"ז וע"כ דבחזר עור הפריעה או עור הערלה שסילק למטה וחזר צריך למול שנית מה"ת, ולענ"ד אין כוונת רש"י כלל מטעם דל"ה מילה רק דסכנתא הוא כשחוזר העור ומכסה מקום הנימול וכ"מ מפורש במאירי שם שכ' ג"כ כרש"י וכ' דאם לא יעשה חלוק אין סכנה דיכול לכרוך בסמרטוט כדאי' שם במשנה אבל כורך עלי' סמרטוט והיינו שגם זה יועיל שלא יחזור העור לכסות עכ"פ מבואר מהמאירי דמשום חשש סכנתא הוא ולא משום דלא יהי' מהול וכן מוכרח מדברי הרמב"ן הובא בר"ן שבת סו"פ ר"א שכ' דכשאין לו מים חמין שלאחר המילה ימול ואח"כ סכנתא הוא ודוחה שבת ומביא ראי' מהא דמביא סמרטוט והא זה לאחר המילה הוא ול"ה לו למול וע"כ כנ"ל וע"כ מותר להביא סמרטוט אפילו מרה"ר דרך מלבוש כיון דאפשר לשנויי יעו"ש מבואר דכריכת הסמרטוט הוא משום סכנה כדי שלא יחזור העור כמו ענין החלוק ואזדא לי' ראיית הג' הנ"ל, וגם בתשו' מהר"ם שי"ק גופא סי' רמ"ו כתב לחלק דבעור החיתוך כשחתך רק המקצת והשאר סילק למטה ע"י הפריעה נהי דבדיעבד מהני מכ"מ כשחזר אח"כ וחיפה את העטרה צריך מילה מה"ת כיון דלא עשה כהוגן משא"כ בעור הפריעה דדינא הכי לסלק לאחורי' אף שחזר אח"כ הוי רק כקטן המסורבל בבשר יעוי"ש וזה סותר לדברי' בס' רמ"ה דאינו מחלק שם בין עור הפריעה לעור החיתוך, ולא ידעתי מנין לו זה דגם לפי הבנתו לשון רש"י הנ"ל שלא יחזור העור ויכסה הגיד ויתבטל מצות מילה זה יתכן לומר על עור הפריעה אבל עור החיתוך הרי בידו לחתוך כדינא כל העור ולמה ס"ד שיעשו חלק רק בעור הפריעה אפשר לומר כן כיון דדינא הכא שא"צ לחתוך הפריעה, אבל לפמ"ש בס' רמ"ו דבעור הפריעה שחזר באמת א"א למול שנית א"א לפרש כלל דעת רש"י כנ"ל, א"כ אין למהר"ם שי"ק שום ראי' לזה והעיקר כמש"ל דמשום סכנתא הוא כשימשוך העור ויכסה העטרה שיגרום כאב וכדומה כמבואר מדברי המאירי, אמנם מהר"ם שי"ק כ' עוד הוכחה דבכה"ג צריך למול מה"ת מדלא נקטי בברייתא ובמשנה שבת קל"ז רק בבעל בשר משום מה"ע ולא קמ"ל רבותא טפי כשעור הפריעה או החיתוך חזר למעלה וכיסה העטרה יעוי"ש וזה דקדוק נכון, אבל לפי"ז אין לחלק כלל בין עור הפריעה לעור החיתוך, ויש לפרש בזה דברי הכ"מ פ"ב מה' מילה שכ' והא דאינו מעכב מה"ת היינו בבעל בשר אבל באינו בעל בשר בהדיא אמר ואינו אוכל בתרומה דמשמע מה"ת יעוי"ש והדבר פלא דהא מפורש להדי' ביבמות ע"ב דמשוך דאינו אוכל הוא רק מדבריהם, ולהנ"ל אפשר כוונתו דדווקא בעל בשר או משוך היינו שנמשך עור שלמטה וכיסה זה אינו אוכל מה"ת וראיתו מדלא ביארו חז"ל בזה כלל האיך הדין בחזר עור הערלה וכיסה העטרה וע"כ דזה מה"ת ומכ"מ עדיין צ"ע שכ' דמפורש להדי' דאינו אוכל בתרומה מה"ת והא אין הדבר מפורש ובפרט די"ל דמשוך היינו ג"כ באופן זה שנמשך עור הערלה או הפריעה למעלה ואפ"ה הוי רק מדרבנן ועכ"ז דקדוק הנ"ל שחז"ל לא דיברו בפירוש מענין זה דנמשך הערלה למעלה הוא דקדוק גדול, לכן אם בבירור חזר עור הערלה כגון שחתך רק מקצתו וע"י הפריעה הוחזר למעלה ואח"כ חזר וחיפה וכן אם עור הפריעה חזר בכה"ג צל"ע ויש לשאול לרופאים אם באפשר למול שנית בלי סכנה יש לעשות כן, אבל כשאין הדבר ברור שכן ואולי החיפוי הוא עור האבר ולא עור הערלה ובשעה שנימול הי' כהוגן ועכשיו ע"י קישוי מקצת עטרה מגילה א"צ למול שנית רק להחזירו ביד אם אפשר, וע' בתשו' מהר"ם שי"ק ס' רמ"ה הנ"ל דדוקא בחזר כל עור הערלה או הפריעה יש למול שנית אבל אם עור הערלה או הפריעה נשאר למטה דהיינו קצוות של העור נשארו למטה רק מחמת שעי"ז יש הרבה עור למטה וכסה העטרה בכה"ג הוי כקטן המסורבל בבשר יעוי"ש וצ"ע להבין חילוקו ואין הזמן גרמא להאריך: סי':
כ"א:
לכבוד ידידי הרב הגאון וכו' מו"ה שלום יוסף פייגענבוים נ"י אבד"ק לאלקאטש ע"ד שאלתו בדו"ד הבא לפניו בקבלן א' שקיבל עליו לבנות חנות אחד מבעלי החנות שהי' לשריפת אש, בעסקו במלאכתו לפנות ערימת עפר ולכונן יסוד בנין החומה חפר שם באדמת החנות החריבה כדי לבנות בתוכה וגם ע"ג תחתיים ושניים ולא הספיק לבנות את כותלי החפירה עד שנפלה חנות השכן שאצלה מהחפירה והשכן תובע מהקבלן דמי היזק חנותו וגם הסחורה שנפסדה ע"י נפילת החנות- וא' מהדיינים רצה לדמותו להא דח"מ סי' תט"ז מתשו' רשב"א והובא בהג"ה שם דאם חפר בכותל וגרם להפילו חייב דהו"ל חציו ממש, וכת"ה כתב דבח"מ סי' קנ"ה סעי' כ"ג דסמך בא' מאלו שהי' לו להרחיק וגרם היזק לחבירו דיש מחייבין ויש פוטרין דהוי גרמא בנזיקין יעוי"ש, ומשמע דאף בהיזק דסמך בורו לכותל חבירו תוך ג"ט דמבואר שם בסעי' י' נמי ליש פוטרים פטור וכ"מ בטור שם דבכל נזיקין פטרי וע"כ הא דס' תט"ז שאני שחפר בכותל חבירו או תחת כותל חבירו זה הוי מזיק ממש אבל הכא חפר בדידי' אף שעי"ז נתקלקל חנות חבירו ליש פוטרין שם הוי גרמא בנזקין והממע"ה:
והנה בכותש הריפות ועי"ז מנדנד כותל חבירו והזיק בשעת הנדנוד לכו"ע הוי חציו וצריך לשלם כמ"ש בנה"מ שם ס"ק י"ז אף שעושה בשלו כיון דההיזק באה בשעת ההכאה ומחמת ההכאה הוי מעשה ממש וא"כ בנ"ד יש להבחין עפ"י בקיאים אם לא חפר תחת חנות חבירו דבכה"ג הוי מזיק ממש כדין דחו"מ סי' תט"ז ואם לא נגע בשל חבירו נ"ל דל"מ ליש פוטרים דסעי' ל"ג וודאי פטור, אבל גם ליש מחייבין היינו כשלא הרחיק ג"ט כד"ת אבל הכא כשחפר תחת שלו הרי לא עשה איסור כלל ולכו"ע פטור דרק באש מחייבין אף שהרחיק כשיעור כמ"ש נה"מ ס"ק הנ"ל, ואם אולי חפר שם הקבלן בחוזק מאד שמחמת ההכאות נתרועע חנות חבירו ועי"ז נפל אח"כ, נראה קצת דבכה"ג דמי להא דכותש הריפות אף שהנפילה הי' אח"כ וע' בסעי' ז' שם ברחיים דמשמע דאף שנפל אח"כ כיון שמחמת קול הרחיים נתנדנד, וע' נה"מ ס"ק י"ז דברחיים לכו"ע חייב כמו בכותש הריפות יעוי"ש, ומכ"מ י"ל דהיינו כשבשעת הנדנוד נפל אף דבסעי' ז' משמע דחייב אף אם נפל אח"כ וע' בתשו' הרא"ש ס' ק' שמשם מקור הדין אבל הרא"ש לשיטתו דמחייב בכל הרחקת נזיקין בהיזק שנעשה עי"ז אבל לדידן דהיינו ליש פוטרין בעינן שיהא ההיזק בשעת מעשה או כשעושה מעשה בשל חבירו בזה אף שההיזק נעשה אח"כ כדין דס' תט"ז, ובלא"ה בנ"ד כבד הדבר להבחין ולומר שע"י הכאה יתירה בחפירה נתנדנד החנות בשעת החפירה ע"כ יפה כתב כת"ר דאין להוציא מיד המוחזק:
וכת"ר כתב עוד טעם לפטור בנ"ד עפי"ד רשב"א ושט"מ שהבאתי במ"פ לחו"מ סי' ת"י שהביאו דברי ירושלמי ב"ק פ"ק כתיב בבור והמת יהי' לו תני ר"י יצאו קרקעות שאינם מטלטלין והקשה רשב"א הא א"א כלל נזקי בור בקרקע ולמה הוצרך למעטו ואולי מחמת הבור נפל כותל חבירו וצ"ע עכ"ל, וא"כ אם מחמת חפירה נפלה כותל חבירו פטור על היזק הכותל וה"נ בנ"ד על היזק החנות, ובמ"פ שם הערותי מהא דס' קנ"ה סעי' ל"ג דיש מחייבין בכל הני היזיקות והיינו נמי אם חפר בור סמוך לכותל חבירו, ובהא דס' תט"ז בהג"ה הנ"ל בשם רשב"א י"ל דשם הוי חציו ממש ול"ד לבור כלל אך מהא דס' קנ"ה סעי' ל"ג דיש מחייבין מוכח דלא קיי"ל כירושלמי הנ"ל ואף ליש פוטרין דהיינו משום גרמא ולא משום קרקע, ובגוף דברי ירושלמי יש לתמוה למ"ל קרא לפטור נזק קרקע מבור תיפוק לי' דכל מידי דניזק ע"י בור פטור לבד מאדם ובהמה דפטור כלים בבור לאו דדוקא דה"ה תבואה וכל מילי דרק בבע"ח חייב בבור כמבואר בתוס' ב"ק י' ד"ה שייר טמון והבאתיו במ"פ שם, ואולי ר"י בירושלמי סובר כר"י דחייב על נזקי כלים בבור ולדידי' קרא למעט קרקע דמטלטלין חייב ולפי"ז לדידן דקיי"ל נזקי כלים בבור פטור ל"ל כלל האי דרשא דר"י הנ"ל ולכך השמיטו הפוסקים דברי ירושלמי הנ"ל רק לר"י גופא דממעט קרקע קשיא לי' לרשב"א דלא משכח"ל וע"ז חידש דמיירי בחפר בור ועי"ז נפל כותל חבירו וסיים בצ"ע שהדבר חידוש גדול כי באמת בחפר בור ונפל עי"ז כותל חבירו אין חיובו מחמת בור כלל דא"כ לדידן גם על כלים ליפטר בכה"ג, רק לר"י ע"כ מוכרח לומר כן אבל לדידן אין לחדש כלל דבר זה כי אין לנו לימוד מיוחד על קרקע רק כל מילי פטור בבור לבד מבע"ח ואין לנו טעם לחדש דנפל כותלו ע"י בורו הוי נזקי בור וע' בתוס' ב"ק י' ד"ה ליחכה נרו שכתבו בשם רש"י דבבור ל"ש היזק קרקע, והיינו דשם קאי לר"י דמחייב על נזקי כלים בבור רק בקרקע ל"ש היזק בור כי אין הקרקע נופל לבור, אבל לדידן דאמרינן דעל נזקי כלים בבור פטור אף אם יצוייר נזקי קרקע בבור הי' פטור דלא עדיף מכלים דאין בור חייב נזקי קרקע רק בנזקי בע"ח וז"ב: ובגוף בבור הי' אפשר לתרץ עפי"ד הרא"ש קו' רשב"א דהאיך יתכן ז"ל פ"ק דב"ק סי' א' דכותל ואילן שנפלו לרה"ר והזיקו בשעת נפילה נסתפקו בתוס' אם יש לו דין אש או דין בור ונראה דיש להם דין בור ול"ד לאבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצוי' והזיקו דרך הילוכן דהנך נעשו בור ע"י כח אחרים יעוי"ש וכן מבואר להדי' בחו"מ סי' תט"ז דכותל ואילן שנפלו ברה"ר לאחר התראה והזיקו בין בשעת נפילה בין אח"כ חייב משום בור, וא"כ פטור על הכלים לדידן, ולר"י בירושלמי הנ"ל דמחייב על כלים ופוטר בקרקע בכה"ג מיירי שנפל כותלו על כותל חבירו והפילו פטור מגזה"כ דהמת יהי' לו למעוטי קרקע ול"ק דהאיך משכח"ל נזקי קרקע בבור דבכה"ג שפיר משכח"ל כיון דבשעת נפילה נמי הוי בור ובשעת נפילה הזיק כותל חבירו ומכ"מ מדברי רש"י ב"ק דף י' הנ"ל נראה דלא משכח"ל כלל היזק בור בקרקע אבל עכ"פ סוגיית ירושלמי יש ליישב כצ"ל דמשכח"ל בכותל ואילן שנפלו ובשעת נפילה הזיקו לכותל חבירו ובזה מובן דברי תשו' הרא"ש כלל פ"ז הובא בחו"מ סי' ש"ז בא' שהחזיק חטים באוצר חבירו והכבידו על הכותל ונתקלקלה ונפלה כותל העלי' ועליות אחרות שהי' סמוכות על עלי' וחייבו הרא"ש לשלם דהוי גירי דילי' ול"ד כותל ואילן שנתנו התוס' דין בור לזה אף שהזיקו בשעת נפילה וכו' אבל האי ממונא הוא ודמי לדליל וכו' יעוי"ש ובנה"מ סי' ש"ז תמה עליו דהא בכותל ואילן נמי חייב אחר שהתרו בו ונדחק והדבר פשוט דכוונת הרא"ש דחייבו לשלם היזק כותל העלי' שנפל וכן כל העליות הסמוכים עלי', ובכה"ג לשיטת תוס' אף שהזיקו בשעת נפילה היינו החיטה שהזיקה והכבידה על הכותל כיון דמתחלתה לא היתה עומדת להכביד ואח"כ הכבידה ונפלה הכותל עי"ז הוי החיטה כמו בור ובור פטור על הכלים ומכ"ש על נזקי קרקע והרא"ש מחלק דע"י הנחת חטים דרך הכותל ליפול והוי מזיק ממש וכמ"ש בנה"מ דבאמת אפילו בלא אתרו בו חייב מטעם מזיק וז"ב ועובדא דתשו' הרא"ש ר"ד לנ"ד דהרי שם כשהכבידו החטין על הכותל הרי עשה מעשה בשל חבירו ממש ודמי להא דס' תט"ז וכנ"ל- וכבר כתבתי מה שנ"ל לדינא: ב) וע"ד אשר פיקפק כת"ר ע"ד השבו"י סי' כ"ו הובא בבה"ט דמותר לרשום בסכין אותיות על בשר ביו"ט:
מדברי הרוקח ס' ר"פ שכ' לאסור לחקוק בעץ שחקוק בו מצה או עוף לסימן דלענין שבת הוי חקיקה ככתיבה יעויש"ה, והנה מהא דעושין סרקין המצויירין בפסח והיינו צורת דגים ועופות כמ"ש המ"מ וא"כ ה"ה חקיקה דשרי אבל י"ל דעושין סרקין בחוה"מ פסח או לפני הפסח ובאלו הי' יוצאין לולא חשש חימוץ אבל לעשות ביו"ט ציורים אסור וגרע מרושם בסכין על בשר דשרי, ובדגמ"ר ס' ש"מ מביא ראי' לענין עוגות שיש בהם צורות דמותר לאכלן ואין בזה משום מוחק כיון דהם מגוף העוגות, כמ"ש מג"א שם בשם הר"ש מהא דיוצאין בסריקין בפסח והיינו בליל יו"ט והא אסור לאוכלן משום מחיקה וע"כ דשרי ואעפי"כ לענין עשיית צורות באוכלין ביו"ט ע"י חקיקה י"ל דאסור דחמיר ממחיקה ומצאתי במהרי"ל והביאו א"ר או"ח סי' ת"ק דאסור לכתוב על הבשר יעוי"ש ובוודאי כוונתו כהרוקח ע"י חקיקה בעץ שרשו בו אותיות או צורות ואעפי"כ י"ל דלרשום בסכין אותיות בבשר קיל טפי דלאו כי אורחי' הוא ושאני חקיקה בעץ העשוי לכך ובע"נ יחמיר לעצמו כמ"ש כת"ר: