שות אמרי יושר· רבי מאיר אריק
ח"ב · סימן יז
לכבוד הרב הגאון מו"ה פנחס רימאלט נ"י אבד"ק זאלקווא:
קונטרסו בדבר העגונה מ' שרה בת המנוח הר' אברהם שענננר מסאמבאר ישן הגענו, והנה גוף העדות מהשפיטאל שבא משם הודעה להגעריכט סמבר ישן על מיתת ה' ישראל מכונה איזידאר בן הר' משה ליכד יש לדון מחמת עדות נכרי דאינו מועיל רק במסל"ת והדברים עתיקין, ובספרי מ"פ רחה"ע סי' י"ז בתשובה לק' פאריצק כתבתי דיש לומר דכיון שכך הוא חובת השפיטאל להודיע ממיתת איש אשר נפטר שם הוי כמסל"ת דאין זה מתכוין להעיד רק עושה חובתו:
והן עתה ראיתי גם בתשו' שמן רוקח סי' כ"ז שכ' סברא זו וגם הביא מס' מטה יוסף שהאריך בזה דבכה"ג אף שמתכוין להודיע הוי כמסל"ת, ואף גם זאת יש לדון בנ"ד על ההודעה שהודיע מהשפיטאל הנ"ל להקולטוס פארשטאנד גלאטץ לקוברו בקבר ישראל וכתבו להודיע להם כי זה הנפטר הוא איזידאר לינד בן הר' משה לינד וגם שם אמו מקום לידתו נרשם שם וכיון דהודעה זו נכתבה בעת שהובא המת לגלאטץ לקוברו שם בכה"ג הוי כמלתא דעכ"ל גמור דל"ב מסל"ת כמ"ש ביש"ש פט"ז סי' י"ח הבאתי בספרי מ"פ שם, וגם הבאתי מדברי כנה"ג בהגהות לב"י סי' קי"ז בשם מ"ב כה"ג, וגם מטעם ערכאות דהגאון חת"ס ז"ל אה"ע סי' מ"ג ובכ"ד סמך ע"ז ולאשר כבר הארכתי בכ"ז בספרי הנ"ל וגם בתשו' בספרי אמרי יושר ח"א בסי' קי"א אף שאין זה ברור כל כך אם שפיטאל הוי כערכאות עכ"ז הדעת נוטה דהוי בכלל אומן דלא מרע נפשי' ובצירוף טעמים הנ"ל יש להקל אם העדות כהוגן ומספיק:
א) אך יש לדון בנ"ד מחמת כפי הנראה מהתשובה שהשיבו משפיטאל הנ"ל כי כל ידיעת השפיטאל שהאיש הנפטר שמו כך וכך בן הר' משה נולד בקילקאב וכו' הכל נודע להם מאמו של הנפטר, וע"כ יש לדון כיון דלפי עדות של שארלאטנוע שאמרה שהוא אמו א"כ הוא חמותה של האשה שאנו דנין עלי' וחמותה הוא מנשים שאינן נאמנות להעידה אף דאין אנו יודעין כלל שהוא חמותה מכ"מ לפי דברי' היא חמותה ואין עדותה כלום וכה"ג אמרו' ביבמות ז' מ"ז לדבריך נכרי אתה ואין עדות לנכרי, אמנם יש לומר דכל הטעם דחמותה א"כ משום שמחמת שנאה רוצה לקלקלה שתנשא באיסור ותצא מזה ומזה, וזה כשאמרה שמת אבל הכא עדותה הי' בעודנו חי' שזה האיש שנחנתו בשפיטאל הוא בנה, ובזה העדות לא הועילה לקלקל כלום ושפיר נאמנת ואף דיש לומר דרונא עשתה בכיון כן בכדי שאם ימות הוא שם תנשא האשה עפ"י העדות מהשפיטאל, ותקלקל והאיש הנ"ל לא הי' בנה רק אחר, דכה"ג מבע"ל בחמותה הבאה לאחר מכאן אם מסקא אדעתא דתהי' חמותה כשימות בעלה אבל לא דמי כלל דשם מסקא אדעתא ולכך אומרת שקר בכדי שיהי' לבה נכון בטוח שלעולם לא תהי' עוד חמותה וע' בתוס' יבמות שם' אבל הכא גם אם מסקא אדעתא דימות האיש החולה הזה שנותן בשפיטאל אבל אכתי בעדית זה שתאמר עכשיו שקר עדיין לא הועילה בבירור דלמא לא ימות ויצא משם וכעי"ז במג"א ר"ש תקכ"ז דספק דבר האבד מותר ודבר האבד ודאי וספק אם יתוקן אסור כמ"ש מג"א סי' תקל"ו ודוק וגם רחוק מאוד לומר שתעשה כזאת לומר על איש נכרי שהוא בנה והיא תשלם לשפיטאל בעדו ואין זה דומה כלל לחמותה דחשודה להעיד שקר בדיבורא אבל לא במעשה כזו. ואולי יש לחוש שהאיש שמת הי' קרובה והוא הוליכתו לשפיטאל ואמרה שקר כי זה בנה למען תקלקל כלתה באם ימות, ובאופן כזה אין זה מעשה כלל. כי זולת זאת הוליכה לאיש שהוא קרובה לשפיטאל וגם תשלם בעדו כמנהג קרובים רק העידה בשם שקר שזה בנה למען תתקלקל חמותה. אמנם גם בחמותה הבאה לאחר מכאן מספ"ל לש"ס אם מסקא אדעתא דימות בעלה ורי"ף ורמב"ם פסקו איבעיא לקולא א"כ גם הכא לא מסקא אדעתא שימות איש הזה שנתנתו לשפיטאל אבל גם לרוב הפוסקים שפסקו איבעיא לחומרא דמסקא אדעתא היינו דעכ"פ הקלקול הוא ודאי שרצונה לקלקלה בודאי מחמת חשש שיש לה דלמא תהי' חמותה, אבל הכא גם השקר שאמרה יוכל להיות שלא יועיל כלל דדלמא לא ימות ואינה מקלקלת לכלתה כלל דדלמא יחי' ויצא משם ויתגלה שקרה, וכן הדבר מסתבר ול"ד כלל להא דחמותה הבאה לאחר מכאן אבל עדיין יש לדון להחמיר דכיון דבאמת חמותה היא א"כ אף שאינה חשודה לשקר כיון דבזה השקר עדיין לא תקלקלה לכלתה אולי לא פלוג רבנן בחמותה ובכה"ג מספ"ל להגאון נוב"י ז"ל מה"ת חאה"ע סי' ס"ד בבן שנשא אשה אחר מיתת אביו ולא ירש מאתו כלום דל"ש לומר זו תאכל כל עמלו אם חמותה נאמנת להעידה שמת בעלה דאפשר דלא פלוג רבנן בחמותה כלל וכעין שאמרו בירושלמי דיבמתה אינה מעידה אף שהוא אחותה משום לא פלוג וכמ"ש הב"ש אה"ע שם: ב) אמנם בגוף דברי הנוב"י הנ"ל יש לדון טובא אבל גם אם נימא כהנוב"י הנ"ל, נראה דבנ"ד כיון דעדות שלה הי' בחיי בנה ולא הי' העדות כלל להתירה כ"ש כלל לומר דלא פלוג כיון דאין זה עדות כלל להתיר וראי' לזה מהא דהאריכו הפוסקים אם צרה ושאר נשים נאמנות במסל"ת ורוב המחברים הסכימו דאינם נאמנות, והיינו משום דמחמת שנאתם עושין עצמם כמסל"ת ותיפוק לי' משום לא פלוג. וכמו ביבמתה שהיא אחותה לפי סברת הנוב"י הנ"ל דאמרי' לא פלוג. וע"כ לומר דמסל"ת אינו בכלל עדות ול"ש לא פלוג כלל, דאדרבא כל מסל"ת כשר וכשבא להעיד הם פסולות ולכך הצריכו טעם אחר דמחמת שנאתם עושות עצמם מסל"ת ואינם מסל"ת אבל בעובדא דנוב"י שייך לא פלוג דהרי חמותה פסולה לא חילקו בין ירש מאביו או לא וא"כ הכא שאמרה בעוד בנה חי שזה הוא אין זה עדות כלל ול"ש לא פלוג, וטעמא דהחמירו במסל"ת ל"ש הכא דשם אערומי מערמי לעשות עצמם כאומרות לפ"ת כדי לקלקלה, אבל הכא בעדות זה לא תוכל לקלקלה עדיין. ומצאתי בתשו' חת"ס אה"ע ח"א סי' מ"ב שכ' בפשיטות דחמותה שהעידה שיש לה בן מלבד בעלה של זו שהוא כלתה ואח"כ מת בעלה זקוקה לחליצה אף דחמותה חשודה מכ"מ כיון שאמרה זאת בעוד בעלה חי הוי גילוי מלתא בעלמא כמ"ש הרי"ף יבמות ל"ז בהא דאפי' אשה וקרוב נאמנים לומר אחוה דמיתנא הוא כיון דלאו על מלתא דאיסורא ולא אממונא מסהדו עיי"ש, ועכ"ז יש לדון דהיינו להחמיר אבל להקל יש לומר דלא פלוג רבנן כסברת נוב"י ז"ל. והנה בהא דיבמות כ"ז הנ"ל בהא דאחוה דמיתנא כתב ב"ש אה"ע סי' קנ"ז דנכרי מסל"ת א"נ דרק קרוב ואשה נאמנים, ובתשו' רעק"א ז"ל סי' צ"ג כתב להוכיח מלשון הרמב"ם ז"ל סופ"ד מהו' יבום שכ' אפי' אשה וכו' כענין שביארנו בסוף ה' גירושין עכ"ל משמע דכל הני דנאמנת במת נאמנות נמי לומר אחוה דמיתנא יעו"ש וא"כ בחמותה דאינה נאמנת לענין מת אינה נאמנת נמי לענין גלוי מלתא דחולץ וה"ה כאן אף שאמרה בעודנו חי דלא עדיף הך גילוי מלתא מגוף עדות דמת בעלה דהוי על"ג ואפ"ה ה' נשים אינן נאמנות:
אבל באמת ל"ד כלל דהא חמותה מצד הדין נאמנות רק משום שנאה דרוצה לקלקלה. והכא באמת זה שאמרה בחיי בנה שזה בנה לא מקלקלה לה עדיין א"כ יש לדון רק מצד לא פלוג והכא ל"ש לא פלוג כיון שבשעה שאמרה לא באה להעיד כלל ל"ש לא פלוג. וכעין זה כתבו הפוסקים ביו"ד סי' ק"י דאף דדברים החשובים שנתערבו אף בהפילה שוגג דגזרו אטו מזיד אבל בהפילה טרם שנודע שנתערב ל"ש כלל לגזור וע' בש"ך שם ס"ק מ' וה"נ דכותי':
ג) ועוד נראה לומר דבהא דאחוה דמיתנא דאפי' קרוב או אשה נאמנים משום דגילוי מלתא בעלמא הוא אפי' ה' נשים השונאות אותה נאמנות, דהנה כבר העיר בש"ק בירושלמי יבמות בהא דפסולות לעדות הא שונא כשר לעדות ובתשו' ישועות יעקב חו"מ סי' א' כתב כיון דבאמת נשים אינן נאמנות מה"ת רק משום עיגונה הקילו רבנן ולכך פסלו בשונא, אבל בעדים דנאמנות מה"ת גם שונא כשר יעו"ש וגם ראיתי בס' אגודת איזוב בתק"ע בסוגי' דחמש נשים האריך בזה דדוקא משום שאינם נאמנות מה"ת פסלוהו משום חשש שנאה, ואף דפסולות להביא גיטה בא"י שא"צ לומר בפ"נ ובפ"נ אף דמה"ת א"צ לעדותה כלל שם חשודה טפי דאף אם יבוא הבעל ויערער לא נתגלה שקרה דתאמר שהבעל משקר אבל בעדות אשה שמת בעלה דאם הוא חי ותגלה שקרה לא חשודה רק כיון דאינה נאמנת מה"ת חששו חז"ל יעו"ש, והשתא נראה דדוקא במת בעלה דאינו מלתא דעבידא לגלוי כל כך רק משום עיגונה הקילו, בזה חמש נשים אינן נאמנות אבל בהאי דאחוה דמיתנא דאומרת בחיי' על איש שהוא זה והדבר עומד להגלות תיכף בזה קרוב ואשה נאמנים מה"ת. כמ"ש הריב"ש ז"ל סי' קנ"ה שהעתיק לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' יבום אפי' עבד או שפחה נאמנים לומר זה פלוני אחי פלוני וזו היא יבמתו וחולצין על פי' וכן בשאר עדיות של תורה בין בעדות ממון בין לאסור שזה דבר העשוי להגלות כענין שביארנו בה' גירושין. והאריך הריב"ש שם דאפילו לענין ממון בכה"ג נאמן דמה"ת נאמן כיון דהדבר עשוי להגלות תיכף משא"כ במת פלוני שאף אם הוא חי יתכן שהוא במרחקים ולא יבוא לעולם בזה נאמן ע"א רק מדרבנן ובממון כלל לא יעו"ש הרי דבהא דאחוה דמיתנא נאמן קרוב ואשה ועבד מה"ת דהא נאמן אפי' לענין ממון וכיון דנאמן מה"ת א"כ גם ה' נשים השונאות נאמנות דבזה לא חששו רק היכא שאינם נאמנים מה"ת כמ"ש לעיל:
ד) ואם אמנם גוף דברי הריב"ש ז"ל דפשיטא לי' דבכה"ג נאמן גם לענין ממון צ"ע דמוכח בכ"ד דמי שבא ואמר שהוא בנו או אחיו של פלוני ורוצה לירש צריך להביא ב' עדים ועי' בחו"מ סי' ר"פ ולדברי ריב"ש הלא בכה"ג גלוי מלתא וסגי בעד אחד אפי' קרוב ואשה ושו"ר בריב"ש סי' קפ"ב שהביא ממשנה ב"ב קל"ד דאומר זה אחי אינו נאמן ונוטל עמו בחלקו דנראה להדיא דקרוב אינו נאמן לממון רק במעיד כן קודם מעשה שאין מעידין אז לא על ממון ולא על איסור הרי הוחזק על פיהם וכו' יעו"ש והשתא ע"כ לומר שמ"ש ריב"ש סי' קנ"ה הנ"ל בכוונת הרמב"ם דנאמנים לענין ממון היינו נמי שמעיד כן לפני מעשה דוקא, וגם בזה צ"ע דמלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' יבום הי"א משא"כ בשאר עדיות של תורה בין לענין ממון בין לענין איסור וכו' ולפי לשון זה אין הכרע דבאומר אחוה דמיתנא וכה"ג דמהני גילוי מלתא בעלמא להאמין קרוב אף לממון וכפי הנראה שהי' לריב"ש גרסא אחרת ברמב"ם ז"ל אבל עכ"פ גם אם נימא דלענין ממון אין קרוב נאמן, אבל לענין איסור כראה ודאי דנאמנים מה"ת כשהעידו קודם מעשה כדברי הרי"ף ז"ל יבמות וכיון דה' נשים נאמנות מה"ת בכה"ג לא חשו לשנאה, ובפרט בנ"ד דבעוד הבן חי ודאי לא יעידו שקר שהרי לא יקלקלו אותה דלמא ימות רק דניחוש משום לא פלוג ובכה"ג כיון דנאמנים מה"ת לא אמרי' לא פלוג שהרי הא דגזרו שלא להאמין ה' נשים היינו משום שבלא"ה אינם נאמנות מה"ת אבל במעידין בחיי בעלה שזה הוא הם נאמנות מה"ת ובזה לא גזרו כלל מעולם:
ה) ויש להוסיף טעם בזה דבאמת בה' נשים השונאות שמעידין שקר כדי לקלקלה כגון במת בעלה הרי אין הקלקול ברור רק ספק, דדלמא תידוק האשה ותברר לה האמת שעדיין חי ולא תנשא רק דלספיקא מעיילא נפשה חמותה או שאר נשים השונאות אותה דלמא לא תידוק ותקלקלה, וכמ"ש מהרש"א ז"ל יבמות כ"ה דאינו ודאי קלקול דלמא תידוק אבל בחיי בעלה כמו בנ"ד הרי אם נימא דמעידה בשקר על אחר שהוא בנה בעלה של כלתה כדי לקלקלה הרי יש ב' ספיקות דלמא לא ימות האיש ההוא שאמרה עליו שהוא בנה וגם אם ימות דלמא תידוק כלתה ולא תנשא לא מעיילה נפשה לשקר, כענין דאמרו בפסחים דף ע' ע"ב סכין דחד ספיקא מטביל לה קופיץ דתרי ספיקא לא מטביל לה עוי"ש וגם פשטא דלשנא דש"ס יבמות ל"ז וש"ע סי' קנ"ז דקרוב ואשה נאמנים לומר שזה היא אחוה דמותנא משמע דאפי' ה' נשים השונאות אותה נאמנות מדלא כתבו חוץ מה' נשים ונהי דחמותה ל"ש בזה דהרי יש עדים שבעלה מת ואינה עוד חמותה ולשנאה ישינה ל"ח ועי' מל"מ פי"א מה' גירושין, הרי אכתי משכ"ל צרתה דהיינו אשתו של יבם וגם חמותה ונהי דבעלה מת הרי חמותה הבאה לאחר מכאן הוי אם תתייבם לו וע"כ כיון דנאמנות מה"ת לא חשו לשנאה ומכ"ש בנ"ד דעדות הי' קודם מעשה שלא הי' אז שום נ"מ דבכה"ג אלים העדות טפי כמ"ש הריב"ש הנ"ל דאפי' לענין ממון נאמנות. וצ"ע בחו"מ סי' ל' שכ' רמ"א בשם ריב"ש דמלתא דעל"ג לא מהני לענין ממון ולא הזכיר כלל מדברי ריב"ש סי' קנ"ה וסי' קפ"ב דגילוי מלתא דלפני מעשה מועיל גם לענין ממון וע' בתומים שם - ובאמת דברי הרי"ף מפורשין דגם לענין ממון מהני כל דליכא חשש חשדא בשעה שהעידו וע' ב"י אה"ע סי' קנ"ז הזכיר דברי הריב"ש סי' קפ"ב וכתב דאין נראה כן מדברי הפוסקים ונראה כונתו דגם בשעת מעשה הוי כמו לפני מעשה וע' בפ"ת אה"ע סי' קמ"ב סק"ז בזה וכל הני טעמי חזיין לאצטרופי דאף שכל העדות מפי חמותה נאמנת:
ו) וראיתי בתשו' ישועות יעקב חו"מ סי' א' הנ"ל שצידד לומר דאף דכל הנשים פסולות רק משום שנאה חמותה וכן צרתה גרע טפי דיש חשש דאוכלת כל יגיעו וכדומה, וכפי הנראה הבין שזה הוי כנגיעה שפסול ולענ"ד ז"א דהרי אם יגרש זו ישא אחרת ול"ש בזה ענין נגיעה רק משום שנאה וכמ"ש ריטב"א גיטין ד' כ"ד וכבר הערותי בזה בספרי מ"ק לסוטה דף ל"א ע"ד הנוב"י מה"ת אה"ע סי' קכ"ח שחשב דצרתה הוי נוגע ועי"ש ועי' בש"ק על ירושלמי יבמות פט"ו ה"ד ד"ה והכא ולא זכר שר מדברי ריטב"א הנ"ל, אבל גם בנוב"י לא כתב כן רק בצרתה מטעם נגיעה אבל בחמותה פשיטה דלכ"ע ליכא שום חשש רק שנאה, ובאמת שבכ"מ פי"א מה' גירושין כתב בטעם הרי"ף ורמב"ם דפסקו לקולא איבעיא דחמותה הבאה לאחר מכאן משום דכל החשש דמשקרות מחמת שנאה הוי רק מדרבנן עיי"ש ודבריו צ"ע דהא נאמנותן הוי נמי רק מדרבנן והם אמרו והם אמרו והדר הוי חשש דאו' וזה באמת טעם הפוסקים שהחמירו בהני בעיא דגמרא, אבל עכ"פ בזה נראה כהכ"מ דכל החשש משום שנאה והוי רק דרבנן וא"כ יתכן דבגונא דנאמנות מה"ת לא חשו כמ"ש לעיל:
ז) והנה עוד דבר אחד יש לחוש בנ"ד מחמת שינוי השמות כי שם הבעל ושם אביו ואמו ושם עירו כהוגן רק שם אשתו כתוב העלנא והיא היתה נקראת שרה לאה ונקראת בכינוי שארי, ובת שלה שם העריסה בריינדיל והכינוי שלה בראכיז ובהודעות משפיטאל כתוב ששם אשתו העלענא ובתה שארי, וא"כ יש לחוש דלמא אחר הוא שהי' לו אשה בשם העלענא ובת בשם שארי וכת"ה האריך בזה דיש לומר דהוי מלתא דלא רמיא עלי' ולא אדעתי' כהא דאמרי' בשבועות ד' ל"ב במנה מניתי לך וכו' והנה מזה אין הכרע לומר דגם בעדים אמרי' כן אמנם בספרי מ"פ לאה"ע בשירי מנחה סי' י"ז הבאתי דברי הש"ך חו"מ סי' ע' שמביא מכמה גדולי הפוסקים דמפרשי הא דאמרי' בשבועות כ"ב כל מלתא דלא רמי' עלי' דאינש לאו אדעת' קאי אעדים יעו"ש שהארכתי בזה ועכ"ז אין הדבר מוכרע דמנלן לומר כן דלמא איש אחר הי' שהי' לו אב ואם בשם זה ואף דבסאמבור ישן נמצא איש כזה מכ"מ יש לחוש לשני שוירי דלמא נמצא עוד עיר סאמבור ישן וכבר האריך בשאלה כעין זו בתשו' חת"ס אה"ע ח"א סי' ע"א והביא מתשו' משאת בנימין סי' ק"ט דמאחר שהעדות מכיון מכל צד שוב אמרי' דלא דיקדקו העדים במלתא דלא רמיא ואדם עשוי לטעות יעו"ש באורך בזה וה"נ הרי בשם האשה אינו טעות כל כך דהרי באמת הי' שמה ג"כ לאה והם כתבו העלענא רק בשם הבת יש לומר דהוי מלתא דלא רמיא עלייהו כ"כ ע"כ אם העדות מכוין מכל צד רק מחמת זה השינוי ונתברר שם בסאמבאר ישן שלא נמצאה כלל שם העלענא בת הר' אברהם צעננער מימים רבים שזוכרים רק א' הי' אברהם צעננער והוא אביו של האשה שרה לאה שהיתה אשת ה' ישראל לינד יש צדדים רבים להתירה מכבלי העיגון:
אמנם לא אכחד כי בעיקר העדות ע"י כתב משפיטאל רבים מחמירין כמבואר מדברי תשו' עט"ח וגם בדברי חיים ואף גם זאת נוסף בנ"ד חשש דחמותו וגם שינוי בשמות אף שעל כל א' מהחששות הנ"ל יש כמה טעמים להקל בעגונה, אבל בהצטרפו' כמה חששות הלב מהסס מחומר הענין בלתי אם יסכים לזה עוד רב מובהק ומפורסים בהוראה ואצטרף גם אנכי להתיר אותה: ח' ובמ"ש לעיל מדברי הב"ש סי' קנ"ז דנכרי מסל"ת אינו נאמן באחוה דמיתנא אף דהוי מלתא דעל"ג גמור והנה ראיתי בתשו' ב"ש יו"ד סי' מ"ז דכ' דבמלתא דעבידא לאגלוי גם נכרי נאמן אף להקל וכן חשוד והביא מדברי רא"ש מ"ק פ"ג סי' ע"ט דמתאבלין על אשה וקרוב ועמפ"ע ונכרי מסל"ת משום דהוי מלתא דעל"ג ודבריו תמוהים דשם משום כיון דנאמן לעדות אשה להשיאה ואז בודאי מתאבלין לכך לא פלוג אף שאין לו אשה כמ"ש הק"נ שם והא דנאמן ביש לו אשה הוא רק מדרבנן משום עיגונה ודיקא ומנסבא הקילו רבנן ואף גם זאת במסל"ת דוקא ומ"ש שם דמדברי הרי"ף פי' החולץ מוכח דחשוד אינו נאמן אף דהוי מלתא דעל"ג וכתב לחלק דשם אינו מלתא דעל"ג כמ"ש רמב"ן נדה פ' בא סימן יעו"ש ותמהני דאדרבא באחוה דמיתנא הוי מלתא דעל"ג טפי מאומר פלוני מת כמ"ש לעיל בשם ריב"ש סי' קנ"ה וא"כ האיך הוכיח מדברי רמב"ן דבמלתא דעל"ג אפי' נכרי וחשוד נאמן ועל דברי הרי"ף יש לומר דלא מיירי במסל"ת דיש חשש דמשקר וכשאינו מסל"ת נכרי וחשוד אינם נאמנים:
ומבענין היתר העדות מטעם ערכאות וכתבתי דשפיטאל אולי אינו
כערכאות - אמנם בתשו' פרשת מרדכי נראה דפשיטא לי' דשפיטאל שחובה עליהם לדקדק ולהודיע מי נפטר שם הוי כערכאות דלא מרעי נפשייהו ואימת מלכות עליהם עוי"ש אך שם בסי' כ"ז החמיר בעדות שנשלח משרי החיל על אחד שמת דהוי ערכאות ממש ואף דיש לחלק קצת דבסי' כ"ז הודיעו כי זה הנפטר הי' לו אשה בעיר ברוינשווייג והוי ככיון להתיר כיון דהזכיר אשה ובסי' כ"ו בהודיעה בצייטונג לא הזכירו אשה אבל זה כתב הג' בסי' כ"ז לרווחא דמלתא ובפרט דהזכיר אשה ומשמע דגם לולא זאת לא הי' מתיר ובאמת אם יש להתיר כשלא הזכיר האשה ה"ה כהזכיר האשה, דהרי לדידן אין חילוק ומתכוין להעיד אף שאין מתכוין להתיר אסור. וע"כ מטעם היתר ערכאות או שעושה הכל בשביל חובתו כמ"ש שם סי' כ"ו א"כ ה"ה בהזכיר אשה דהרי כך הוא חובתם להודיע שם הנפטר וקרוביו ואשתו ואין כונתו להתיר רק לצאת י"ח החוק המוטל עליו וגם אם נדון לחלק בין כיון להתיר או לא נראה מדברי הנימוקי' ביבמות דלא הוי כיון להתיר רק באומר אמרו לאשת פלוני שמת בעלה אבל זולת זאת אף שנזכר בעדותו שיש לו אשה אין זה כיון להתיר כלל וכמ"ש בזה בספרי אמרי יושר ח"א סי' קי"א ובכלל יש סתירות בין שני התשו' הנ"ל ואין אנו יודעין איזה כתב באחרונה, ובתשובת חת"ס מקיל לגמרי בערכאות ועכ"פ זה מוכח מדברי הפרשת מרדכי דגם שפיטאל הוי כערכאות גם מצד ענין עדות חמותו שדנתי לעיל יש לומר כיון דבמכתב השני כתבו ששמעו מן אנגעהעריגע של הנפטר משמע שלא שמעו מאמו לחוד רק מעוד קרובים שלו ויש בזה סניף להתיר וכנ"ל:
סי' י"ח:
לכ' ידי"נ הה"ג המובהק החו"ב בחדר"ת מו"ה משה אלחנן אלטער נ"י דומו"ץ דק' לבוב:
ע"ד השאלה בגט שנשלח לשם מפיטסבורג לאשה אשר שמה מעריסה שינדל ובשם נקראת בפי כל שארלאטע וקצת אנשים מיוחדים קורין אותה שינטשא, ובגט נכתב שינדל דמתקריא שונטשא ו' במקום י' ודמתקריא שארלאטטע וכ"ת דרש משם לשלוח גט אחר כי יש שינוי במבטא בין שינטשא לשונטשא, ובאמת השינוי ניכר למאד ששם שינטשא הוא בצירי והיוד משמש לדידן במקום צירי, וכשנכתב שונטשא אפשר לקרות בחירק אשר הו' משמשת לפעמים או בחולם ועכ"פ אינו משמש הו' במקום צירי, והרב המסדר כתב יען ששינטשא שם געגועים וקיצור שא"צ לכתבו כלל אף אם שינה יש להתיר כיון דא"צ לכתבו כלל והדברים עתיקין- וראיתי בתשו' מאיר נתיבים ס' מ"ח שכתב על העובדא שכתבו בגט כהן על מי שאינו כהן דכתב דהגט פסול אף דאם לא נכתב כשר במקום עיגון בשינה פסול דלאו כללא הוא לומר דשינה הוי רק כלא נכתב כלל, דנחזי אנן במי שהי' שמו אשר המכונה זעליג ונכתב המכונה אנטשיל וכי יעלה ע"ד המורה להכשיר הגט מטעם שאם כתב שם העיקר לבדו ולא הכינוי כשר גם בשינה כשר, הלא הרואים גט כזה כולם יעידו ויגידו שהוא איש אחר המגרש שהרי זה האיש מעולם לא נקרא בשום פי איש אנשיל וה"נ כל דכוותי' דידוע דאינו כהן וכתבו כהן ששאול אחר הוא המגרש ולא בעלה של זו ואפילו ק"ו הוא דמה התם דיש להרואה מקום לומר אולי ואולי הוא המגרש ואולי בעלה של זו הוא:
ויש לו שם באיזה מקום אחר שנקרא בשם כינוי אחר ואפ"ה פסול ק"ו בנדון זה שאחרי שהוא אינו כהן א"א לתרץ דהוא כהן במקום אחר יעוי"ש העתקתי כל לשונו ללמוד ממנו דעכ"פ בכתב כהן על מי שאינו כהן חמור יותר משינוי בשם הכינוי אף בשינוי גמור כמו מזעליג לאנטשעל, וכיון שכן במקום עיגון גמור כיון דיש כמה מהאחרונים שמכשירין בכתב כהן על מי שאינו כהן לדידהו וודאי יש להכשיר בשינוי בשם המכונה יותר כמ"ש המא"נ דק"ו הוא, ובנ"ד אף דהוי שינוי מכ"מ הלשונות קרובים והוא רק שינוי באותיות הנקודה י"ל דגם המא"נ יודה דכשר עכ"פ במקום עיגון, וכ"נ קצת מלשונו דפוסל רק בשינוי גמור כמו מזעליג לאכטשעל, וגוף השאלה הנ"ל בשינוי במבטא קצת במקום שא"צ לכתבו כבר כ' בתשו' מהר"א ששון סי' ל' להכשיר בגט שהי' צריך לכתוב דמתקריא זוהו וכתב דמתקרייא זויי' בב' יודין והכשיר הגט עפי"ד מהריב"ל להכשיר בלשונות קרובים כמו גרשון וגרשום וגם כיון דעיקר השם כתב כהוגן אין לטעות באשה אחרת ע"י הכינוי יעוי"ש וע' בט"ג בש"כ אות ז' דהביא דברי מהרא"ש וחולק עליו שאין להכשיר אף בשעת הדחק יעוי"ש ועכ"ז בנ"ד עדיף טפי להתיר כיון דשונטשא בכינוי זה רק אנשים מיוחדין קורין אותה י"ל דגם הט"ג יודה דכשר בשעת הדחק, ועוד דבנ"ד עיקר השם שהכל קורין אותה שארלאטטע נכתב כהוגן וגם שם העריסה, רק הכינוי שקצת בי"א קורין אותה ובזה לא יטעו שהוא אשה אחרת כיון דשם העריסה ושם שהכל קורין אותה הוא כהוגן, וראיתי בתשו' בי"צ אה"ע ח"ב סי' ל"ז הביא דברי מהרש"ק בחא"ש שסמך להקל במק"ע באשה שהי' שמה רוסיא וכתב בגט רוסוא כיון דאותיות מתחלפים יעוי"ש ובאמת דברי מהרש"ק ז"ל תמוהים, וכבר תמה באהלי שם כלל י' ס"ק א' אך בנ"ד בשם הכינוי ועיקר השם נכתב כהוגן יש לצרף גם זה אף דהי' משמש לצירי והו' לחולם או לשורק כיון דעכ"פ ו' וי' מתחלפים לפעמים, וראיתי בתשו' מהרש"ם ח"ג סי' קפ"ז שגם הוא נוטה להקל בדיעבד בשינוי מועט כשהאותיות קרובים בהכינוי ועיקר השם נכתב כהוגן עפ"י שיטת העבוה"ג דשינה שם אבי' כשר כיון דאינו מעכב וכ"כ במהרש"ם ח"ד סי' ק"א ובנ"ד אפשר עדיף טפי כיון דעיקר הכינוי זו רק מיוחדים קורין אותה, וגם יש עוד כינוי שארלאנוטע שהכל קורין ועכ"ז אין להתיר רק בא"א להשיג עוד גט אחר אך אם א"א יש ליתן גט זה אם יסכים עוד רב א' ונמטי שובא מכשורא: