שות אמרי יושר· רבי מאיר אריק
ח"ב · סימן ט
לכבוד הרב וכו' מו"ה משה מרדכי הכהן נ"י מו"צ דק' באקאווסק יצ"ו: א) ע"ד ששה שהתפללו יחד ולתשלום הי' שם עוד ד' שכבר התפללו ואחד מהששה איחר מלהתפלל י"ח עד שגמרו כולם תפילתם והמתין להתפלל עם הש"ץ שוה בשוה והש"ץ הגיד כל השמ"ע, הדבר פשוט שלא הי' רשאים לעשות כן לכתחלה כי לומר כל התפלה אחר שכבר התפלל ש"ץ בלחש בעינן ששה מתפללין יחד דהיינו רוב הציבור וזה שמתחיל עם הש"ץ אינו מצטרף לזה וע' לשון הרב ז"ל סי' ס"ט ס"ה שצריך רוב מנין שלא התפללו עדיין שאז הם כונו ציבור גמור ומתפללין בלחש תפלה יעוי"ש ואם אין מתפללין יחד אינו צבור גמור אך בדיעבד שכבר התפלל ש"ץ בלחש וא"א עוד לשמוע קדושה בלתי אמירת כל השמ"ע שפיר רשאי הש"ץ לומר כל השמ"ע אף של"ה רק הי' דהתפללו עמו כמ"ש כת"ר מדברי הרב ז"ל שם בשו"ע סעי' א' דאפי' בשביל אחד שלא שמע קדושה עדיין רשאי לעשות כן והאי דסעי' ה' הוא לכתחלה שבאפשריי שהש"ץ לא יתפלל בלחש רק יאמר מיד תפלתו בקול רם עד גמר ברכה וכ"כ בס' תהלה לדוד באו"ח סי' ס"ט וגדולה מזו שמעתי שהגה"ק מבוטשאטש ז"ל בעל ד"ק מחמת דוחק למצוא עשרה מתפללין בעת שהתפלל הוא שכולם כבר התפללו רק הוא והש"ץ ועכ"ז התפלל הש"ץ בלחש ואח"כ אמר השמ"ע בקול רם רק אין אנו נוהגין כן וכדברי המג"א סי' ס"ט אבל בא"א עוד לומר קדושה וודאי שרי לומר כל השמ"ע אף לכתחלה שבאין למלוך כיון דא"א עוד לומר קדושה בענין אחר. ולפעמים מזדמן שמתפללין ששה ביחד ויש עוד ג' לתשלום התפלה וחסר א' ואחר שהתפללו בלחש קוראים א' מהשוק לתשלום עשרה צל"ע גם בזה אם רשאי הש"ץ לומר כל התפלה דלפי דעת המג"א והרב ז"ל דלענין זה בעינן רוב ציבור מתפללין לכאורה כראה דבעינן נמי שיהא שם בבהכ"נ בעת התפלת הלחש מנין שלם דאל"כ אין שם ציבור עליהם, אך לפימ"ש דבדיעבד רשאין לומר כל השמ"ע אף בשביל יחיד שלא שמע קדושה באין עצה אחרת א"כ גם בכה"ג כיון שכבר התפללו לא גרע מי' שהתפללו כל א' ביחידות דרשאים אח"כ לומר כל השמ"ע, ומ"ש המג"א בשם הרדב"ז דאם כבר התפללו פרח מינייהו חובת קדושה, הנה בתשו' חת"ס או"ח סי' י"ז כתב דלא קיי"ל כהרדב"ז רק לענין ברכו ולא לענין קדושה עיי"ש טוב טעמו א"כ גם בכה"ג רשאי לומר הש"ץ כל השמ"ע וראיתי בס' ת"ל שחולק על החת"ס וכתב דאין חילוק בין ברכו לקדושה רק דסברת הרדב"ז לא שייכא רק בהתפלל כ"א ביחיד אבל ביש עשרה בבהכנ"ס ואיזה יחידים התפללו אז בלחש אף של"ה ו' כיון דכבר התפללו רשאי הש"ץ לחזור התפלה ובפרט אם הי' דעתם לחזור התפלה דלא פרח מינייהו חובת הקדושה עדיין ועפ"י דבריו צל"ע היכא דל"ה י' בשעה שמתפללין אף שהי' שם ו' אם רשאין אח"כ לקרות א' מן השוק להשלמת י' ולומר כל השמ"ע, והסומך על החת"ס לא הפסיד, אבל בהי' י' בבהכ"נ בשעה שהתפללו חמשה, נראה ברור כיון שכבר התפללו רשאין אח"כ לחזור כל התפלה כדי לשמוע קדושה, ובנדון שאלתו אם זה שעומד בתפלה מצטרף לי' דלהרב בשו"ע בחזרת התפלה בעינן ט' עונים אונן ואין המתפלל מצטרף: גם בזה יפה כתב כת"ר שדעת הדה"ח וחיי"א אינם כהרב ז"ל בזה וגם עפ"י דעת טו"ז שם סי' נ"ה דשומע כעונה נראה דמצטרף והרב ז"ל לא הזכיר כלל מדברי הט"ז הנ"ל גם בס' ת"ל סי' נ"ה הניח דברי הרב ז"ל בצ"ע: ב) ע"ד קושיתו בתוס' שבת ב' ד"ה פשט בסופה דלמה הוצרך לומר דהוצאה הי' במשכן כי הוציאו, הקרשים מעגלה לרה"ר תיפוק לי' מקרא דנפ"ל הוצאה בכ"ד מויצו משה א"כ עכ"פ בחול הי' מביאין מרה"י לרה"ר. לענ"ד י"ל דבאמת לכאורה הא דדחקו התוס' דהוצרך משום הוצאה הא י"ל בפשיטות דהוצרך לומר שהי' במשכן משום הושטה דהא שם בדף צ"ט קאמר נמי דחייב כשמושיט מעגלה לעגלה וזה אינו סברא דהא ל"ד להוצאה דהוא מרה"י לרה"ר וזה מרה"י לרה"י דרך רה"ר וכ"כ באמת הפנ"י אלא דלהתוס' לא ניחא בכך לומר הכנסה והוצאה משום הושטה כיון דעיקר הברייתא בהוצאה מיירי והושטה אגב גררא נסבה ולכך חידשו התוס' דגם להוצאה גופי' עכ"פ אנו צריכין לחפש שהי' במשכן ונהי דלהוצאה הומ"ל דהי' במשכן שהי' מביאין הנדבה למחנה לוי' תו שפיר ניחא לי' לומר מה שהי' במשכן בעגלות משום שרצה לכלול הושטה ובנדבת המשכן פשיטא דל"ה הושטה:
ג):
וע"ד שאלתו היכא שאין לוי רק כהן דקורא כהן פעמיים האיך הדין בקריאת פ' החדש שהלוי קורא פסוק ואמרת שקרא כהן אם כהן יכול לעלות פעמיים ולברך דצריך לקרות הוא גופא אותו פסוק שכבר קרא או טוב יותר שלא יקראו לכהן כלל, לענ"ד אין לחלק בזה וראי' קצת מהא דאיתא בתוספתא הובא בתוס' גיטין כ"ט ד"ה כי דאם אין שם אלא אחד דיודע לקרות קורא יושב ועומד וקורא ובוודאי דגם בר"ח הי' עושין כן אף דצריך לקרות עוד הפעם מה שקרא כבר א"כ ה"ה לדידן כשאין שם לוי דאין חשש בזה שחוזר וקורא מה שקרא כבר:
ד):
ע"ד שאלתו במי שנפלה טליתו ממנה ונשאר עלי' ט"ק אם יש לסמוך על סברת המחה"ש סי' ח' ס"ק כ' שלא לברך כי זולתו כל האחרונים סתמו לברך, והנה סברת המחה"ש דכיון דבנשאר עליו ט"ק גם בפושט טליתו סתם אצ"ל א"כ ה"ה בנפל מאליו צ"ע דנראה דנפל מאלי' ל"מ כלל מה שדעתו ללבשה כיון שנפל בע"כ ממנו שלא לרצונו וכ"נ להדיא בשו"ע הרב סי' ח' סעיף כ"ו וא"כ מה בכך דכבש ט"ק גם בסתם הוי כדעתו ללבשו כיון דלא נתערטל מהמצו' אבל הכא גם בדעתו ללבשה אינו מועיל כיון דנפל ממנו שלא בדעתו ובזה יש להטעים סברת תוס' זבחים פ"ו ד"ה וכולן שכ' שם דבהוריד גחלת מעל המזבח צריך לחזור ולהעלותה משא"כ בפקעה מאליו והכריחו כן מסוגיא דיומא עיי"ש וטעמם לא נודע ולהנ"ל יתכן דבהוריד גחלת מעל המזבח דעתו להעלותו ולא אינתיק ממצוותו משא"כ בפקעה מאליו ל"מ דעתו:
אמנם בעיקר הדבר דסתמו כל האחרונים דבנפלה טליתו צריך לברך יש לעיין דהא ד"ז דמי לתפלין דנשמטו ממקומם דמדינא צריך לברך ואנו נוהגין שלא לברך כמ"ש המג"א סי' כ"ה בשם של"ה דכיון דאנו אין מניחין תפלין רק בשעת התפלה מסתמא דעתו עליהם ואינו מסח דעתו ועיי"ש א"כ האי טעמא שייך נמי בטלית ואפילו בלא נשאר עליו ט"ק ולכאורה אפשר לחלק דשם רגילות הוא שנשמטו ממקומן ודבר הרגיל אסיק אדעתי' משא"כ בנפל טליתו אין רגיל כלל ומכ"מ במג"א ס"ק כ"ז נראה דגם בנפסק הקשר א"צ לברך לדידן וכ"כ במה"ש ולב"ש שם על מג"א ס"ק כ"ה, וגם זה לא שכיח שיפסוק הקשר א"כ הדבר תמוה על האחרונים שסתמו הדבר גבי טלית שיברך אכן י"ל דתפילין שאני כיון דאסור להסיח דעתו מהם אמרינן דסתמא מרגיש בשעה שנשמטו במקומם והו"ל כחולצם ע"מ להחזירם והכי אסברה לזה הרב בשו"ע סי' כ"ה וד"ז כ"ש בטלית דאינו אסור בהסה"ד:
ולפי"ז נראה דנשאר עליו ט"ק א"צ לברך דכיון דנשאר עלי' ט"ק לא אסח דעתו מהמצו' כמ"ש הרב סי' ח' סעי' כ"ה וכיון דלא אסח דעתי' דמי לתפלין דא"צ לברך לדידן. וגדולה מזו נראה דגם בליכא ט"ק עליו אם הרגיש בשעה שנפל הטלית בטרם שנפל כולו והי' בדעתו להחזירו ולכבשו דאצ"ל כמו בתפילין לדידן ואצ"ל רק בנפל טליתו כולו שלא מדעתו כלל דבזה אמרינן דבתפלין בוודאי הרגיש כיון דאסור להסיח דעתו משא"כ בכלית ועכ"פ דברי מחה"ש נכונים לדינא לענ"ד:
ה':
וע"ד תמיהת הגרעק"א ז"ל בהגהותיו למשניות ר"פ שמנה שרצים ע"ד הר"ב שם שכ' דחלזון אין לו עור ול"ש דישה דא"כ למה פליגי רבנן ור"י בשבת ע"ה בפוצע חלזון כיון דאין לו עור וכן להיפך תמה על הרב למ"ל לומר הטעם דאין כו עור תפו"ל דאינו גד"ק ול"ש דישה לרבנן דקיי"ל כוותייהו ומעלתו נדחק בישובו. ולענ"ד דברי הר"ב נכונים וברורים כי באמת נראה דתרי גווני חלזון איכא, דחלזון שצובעים ממנו תכלת היא דג שבים כמ"ש הרמב"ם בפ"ב מה' ציצית וע' נוב"י מה"ת חאו"ח סי' ג' ובזה בוודאי יש לו עור דהא אמרינן בשבת ק"ח מאי לכתוב על עור דג טהור עיי"ש ומוכח דדג טהור יש לו עור ושפיר שייך דישה לר"י ולרבנן ל"ש דישה אלא בגד"ק וחלזון שהוא דג הגדול שבים לאו גד"ק מיקרי אף דבהמה מיקרי גד"ק כיון שגדולו מן הארץ אבל דג לא מיקרי גד"ק כדאיתא בעירובין כ"ז. אכן דעת הרמב"ם ז"ל והרע"ב ז"ל שכ' דחלזון ל"ל עור מיירי בחלזונות הגדלים באשפה כמו תולעים והיינו דכ' הרע"ב ז"ל שם שאר שקצים ורמשים כגון תולעים וחלזונות וכו' יעוי"ש והנהו ל"ל עור דלכך ל"ש בהו דישה אבל אי לאו האי טעמא שפיר שייך בהו דישה דהא גדלים מאשפתות והוי שפיר גדו"ק כמו בהמה ועיין בחי' הר"ן לשבת רי"פ שמנה שרצים וז"ל ונ"ל דשאני חלזון שהוא גוף אטום כחלזונות הללו שבאשפתות וכו' עיי"ש ומבואר דיש חלזון הגדל באשפתות ונהי דהר"ן שם מפרש גם פלוגתת ר"י ורבנן בשבת ע"ה בחלזון כזה דהוא סובר כהתוס' דגם בהמה לאו גד"ק איקרי ול"ש דישה אבל לרע"ב ורמב"ם דבבהמה שייך דישה ע"כ פלוגתת ר"י ורבנן בחלזון הוא בחלזון שבים שהוא מין דג ועכ"פ אנו למידין דיש חלזון הגדול מאשפתות ובכזה מיירי הרב רפ"ח שרצים וע' בירושלמי שבת פ"א ה"ג דחלזון אין לו גידים ועצמות ונראה ג"כ דמיירי מחלזון שבאשפה דדג הגדל בים בוודאי יש לו עצמות וע' בש"ק שם דעל הצלצל מתרגם הירושלמי חלזונא ודברי הרע"ב ברורים:
ו):
וע"ד תמיהת רש"ש בשבת ע"ה לרבנן דפטרי בחלזון על הפציעה דאין דישה אלא בגד"ק דא"כ על הצידה נמי ליפטר דנימא אין צידה אלא בגד"ק וע"כ כיון דבחלזון גופי' הוי צידה מחייב א"כ ה"ה בדישה נמי נימא הכי יעוי"ש לענ"ד י"ל דדישה שאני כיון דהי' דישה במשכן בגד"ק ממש בסממנים כמ"ש רש"ל ורע"ב במשנה פ' כ"ג אבל צידה אפשר דל"ה רק מחלזון דתחש לפי שעה נבראה ומאלי' נזדמנה למשה וכדאי' בירושלמי פ' כלל גדול ה"ב ובאלים מאדמים ל"ש צידה דהא בהמות שברשותן הן כמ"ש בק"ע שם ובירושלמי שם קאמר באמת מה"ט דצידה לאו מלאכה הוא כלל דסובר דצידת חלזון ל"ה במשכן שהי' להם תכלת מוכן מכבר כמ"ש בק"ע שם ובזה ש"ס דילן פליג דקחשיב צידה לאב מלאכה וגם אמרינן בפי' בשבת ע"ד שם צדו חלזון וכו' יעוי"ש אך בזה יכול לסבור כהירושלמי דל"ה צידה בתחשים רק בחלזון לכך ע"כ מלאכה הוא ודוק וראיתי באו"ז ה' שבת סי' ע"א דמביא הירושלמי הנ"ל ותמה דהא הי' צידה בעורות אלים מאדמים ותמהני דעורות אלים בהמות שברשותן הם ול"ש בהו צידה וגם במשנה פ' כלל גדול קחשיב צידה בצבי ולא באלים וצע"ג:
ז):
בדבר שאלתו אודות הנוהגים חוטים משומרים נטחנים עם הסובים שהנהרשים ז"ל בהגהותי' לאו"ח סי' תנ"ג כ' להחמיר בזה אם יש בהם קצת מבוקעים אף שיש בהם ס' משום דסובין מיקרי יבש וחוזר וניער וכמ"ש הפמ"ג במש"ז סי' תס"ז ס"ק י"ח ומע"כ כתב שלשון המ"ז שם ובקמח גופא אם נטחן גם עם הסיבין י"ל דחוזר וניער אם אופה לפסח דט"ס וצ"ל אם אופה בפסח דהא שם בענינו מיירי בקאווע דמבשלין ג"כ בפסח דווקא אבל באופה קודם אין חוזר וניער וכמ"ש בזה הפמ"ג סי' תנ"ג במש"ז ס"ק ב'. ולדעתי אין זה מעלה ארוכה כלל דאף דהפמ"ג שם בס' תנ"ג הראה מקום לשיטת הע"ש והנ"צ דכל דין חוזר וניער הוא רק כשמבשלו יחד בפסח דניתוסף עתה טעם חדש משא"כ בנאפה קודם פסח לא ניתוסף עתה טעם מחדש יעוי"ש אבל לדינא וודאי לא קיי"ל כן דהלכה רווחת כהמג"א סי' תמ"ז ס"ק ל"א דיבש ביבש שנתערב קודם פסח אף דבטל ברוב מכ"מ בפסח חו"נ ואסור לאכול אף כ"א בפ"ע וכן הסכים בח"י שם ובפמ"ג גופא שם וגם הגאון ב"מ שם באו"ח אף שגם הוא פקפק על רמ"א מ"מ לא מלאו לבו לחלוק, אך בזה היטיב כבודו לראות בשו"ע הרב ז"ל סי' תס"ו סעיף י' דשפתיו ברור מללו דגם פירורין שנתערבו בקמח ויש שם פרורי היתר ואופן קודם פסח אינו חוזר וניער יעוי"ש וטעמו אינו כדברי הע"ש הנ"ל דאינו חוזר וניער רק כשיש טעם חדש בפסח דלהדיא פסק הרב ז"ל בשו"ע סי' תמ"ז כהמג"א הנ"ל דיבש ביבש שנתערב קודם הפסח דאסור לאכלן בפסח אלא דסובר דהא דהוצרכו הפוסקים לטעמא דקמח בקמח הוי לח בלח היינו כשרוצה לאפות בפסח אבל כשאופה קודם הפסח דנעשה כל המצה גוף א' ע"י אפי' הוי כלח בלח דאינו חוזר וניער וזה פשטות דברי הט"ז סי' תנ"ג וכן ביאר הרב ז"ל דעתו להדי' בסי' תנ"ג סעי' ח' ועפ"י שיטתו אין להחמיר בחיטין שמורים שיש בהם מבוקעות שנאפו קודם פסח ואף לאכול המצה חמה בפסח שרי לדידי' דהא לשיטתו כיון דנאפה קודם הפסח ונעשה כגוף א' הוי ככח בכח דתו אין חוזר וניער. וגם יש להקל מטעם אחר לפמ"ש הפמ"ג גופי' ס' תס"ה וסי' תס"ז דסובין מיקרי חמץ נוקשה יעוי"ש והא חמץ נוקשה בטל בס' אף תוך הפסח לשיטת המג"א וכוותי' פסק הרב ז"ל בשו"ע סי' תמ"ז סי' י"ח ומכ"ש בנאפה קודם הפסח דאין להחמיר בו ולומר חוזר וניער ואף שמדברי: הפמ"ג שם נראה דרק הסובין גופייהו מיקרי חמץ נוקשה אבל המעט קמח הדבוק בסובין הוי חמץ גמור יעוי"ש מכ"מ י"ל דמעט קמח הדבוק מיקרי לח בלח רק הסובין גופייהו יבש מיקרי והם חמץ נוקשה וגם הלום ראיתי בס' יד"י ליו"ד סי' ק"ט שכ' ג"כ דסובין הוי נוקשה יעוי"ש:
ה):
מה שנסתפק בענין יחוד כשאשתו בעיר אם שייך איסור יחוד וכבר ראו עיניו דברי הב"ש סי' כ"ב ס"ק כ"ב שכ' דמדברי הכ"מ נראה כן דל"ש איסור יחוד כשאשתו בעיר ולשון הב"ש משמע שם דלא פליג עלי' ומכ"מ צע"ג דהא במשנה קידושין בסופו איתא ובזמן שאשתו עמו ישן עמהם הרי בזה נקט לשון עמו דמשמע בבית ורק לענין אשה אמרו בעלה בעיר אין חוששין משום יחוד וכן הוא לשון השו"ע שם ומשמע דרק באשה דאימת בעלי' עלי' ל"ש יחוד כל שבעלה בעיר אבל לגבי איש שאין אימת אשתו עלי' רק דמשמרתו אשתו בזה בעינן עמו. ואולי י"ל דלעולם לגבי איש נמי מהני אף שאין אשתו בביתו דמסתמא תבא תיכף לביתה דכל כבודה בת מלך פנימה ואין דרכה לסבב בשווקים ומסתמא אף שהוא בעיר מקרי אשתו עמו אבל באיש שדרכו תמיד כל היום בחוץ לב' בזה מקרי בעלה בעיר ושרי משום דאימת בעלה עלי' ובאשה כה"ג שהוא כאניות סוחר ודרכה תמיד לסבב בשווקים י"ל דאסור יחוד לבעלה רק מן הסתם באשה כיון שדרכה לבא לביתה תמיד מיקרי אשתו עמו וכן מורה לשון הכ"מ:
ט):
וע"ד אשר נתקשה בהבנת דברי השו"ע או"ח סי' תרי"ח סעי' א' דרופא אומר צריך שאפשר שיכבד עלי' חוליו וא"כ היינו דינא דרופא אומר א"י שהביא שם בסעי' ה' ומקורו מהירושלמי ולענ"ד דרופא אומר צריך היינו שברור לו שטוב לפניו לאכול כי האכילה טוב לחולי הזה ואפשר שאם לא יאכל יכבד עלי' החולי ודינא דירושלמי היינו שא"י כלל אם טוב לפניו לאכול שאפשר שלחולי זאת יאכל ולא יאכל שוים:
י):
ע"ד קושית הגאון מהרש"ק ז"ל בח"ש סי' תרי"ח כיון דרופא א' אומר צריך וא' אומר אינו צריך הוי ספק והחולה אומר א"צ יכריע ודאי של החולי את הספק בעדות. לא אדע מה קשיא לי' דהא גם בדיני ממונות אשכחן דכוותי' בא"י אם נתחייבתי פטור מלשלם אף דמלוה טוען ברי והוא שמא ואם המלוה מביא ב' עדים דחייב לו והלוה הביא ע"א שפטור אין דברי' של אחד כלום ולא מטעם דאוקי חד כנגד חד והשני מכריע הספק אלא דברי' של אחד במקום שנים לאו כלום הוא וה"נ לענין בקיאות כן הוא ואין הס' ת"י לעיין בו: יא):
וע"ד ספיקו בטעה בחתימת ברכה דהאל הקדוש וסיים חונן הדעת אם צריך לחזור לראש פשוט דצריך לחזור לראש השמ"ע וזה כוונת המג"א שחתם בברכה זו מעין ברכה אחרת היינו שחתם בחונן הדעת וכיוצא וגם בשו"ע הרב ז"ל ס' קי"ד במ"מ ציין ע"ז ס' ר"ט סעי' ב' והיינו דשם איתא בהי' צריך לסיים בפה"ג וסיים שהנ"ב יעוי"ש ול"ד להא דכתב הריטב"א בתענית דאם טעה בברכה דאתה גבור וכבר אמר ברוך אתה ה' מסיים למדנו חוקיך ויחזור לראש הברכה ואינו חוזר לראש השמ"ע כמ"ש בחיי"א כלל כ' ס' ח' דשם כיון דלמדנו חוקיך פסוק הו"ל כלא סיים הברכה כלל והוי כאומר פסוק באמצע הברכה דהא מה"ט לא מיקרי ברכה אבל כשסיים חונן הדעת דהוי ברכה לבטלה פשיטא דחוזר לראש השמ"ע ואין בזה שום ספק כלל:
יב):
וע"ד שאלתו בא' שקנה בית מחבירו ונתן אדראן ועתה חוזר בו הלוקח אם חייב המוכר להחזיר האדראן והביא מדברי המים חיים שהובא בפ"ת ר"ז ס"ק י"ג הנה באמת שדברי' מסתברים וכן כתבתי בחיבורי מ"פ ס"ק י"ג שם אמנם י"ל דגם הוא לא קאמר כן רק במוסחרים הנהוגים דבר הניקח מיד ליד אבל בקונה בית בסתם אדראן ל"ה כערבונו מחול לך ויש להטעים הדבר דהא לדברי המ"ח לעולם יהי' יד המוכר על העליונה שהוא יכול לחזור בו והלוקח לא יכול לחזור בו אך כיון שעכ"פ המוכר ג"כ מחוייב במי שפרע לא לקתה מדת הדין אבל בקרקע כיון דלדעת כמ"פ לא שייך מי שפרע בקרקעות וע' בפ"ת חו"מ סי' ר"ד א"כ לא יתכן לומר שנתרצה הלוקח על החלטת אדראן מסתמא ויהי' יד המוכר על העליונה בכל אמנם אם הי' המדובר בפי' על החלטת אדראן ודאי דיש לפסוק כן ומ"ש בפ"ת שם סקי"ד מדברי נוב"י ס' ל"א דבעי קנין לענ"ד ברור דהנוב"י כתב כן בעובדא דידי' שאמר אם לא יבואו לזמ"פ יהי' החוב דמעיקרא מחיל אבל בנ"ד ערבון לחבירו ודאי א"צ קנין דהא הנתינה גופא קנין הוא דנתן לו אדעתא דהכי שאם יחזור בו יהי' שלו וכ"מ מסתימת המחבר דמיירי בלא קנין: יג):
ע"ד שאלתו אידות עוגות שאופים עם ביצים שיש בהם דם עם שאר חלות ביחד וגם אח"כ כשמוציאין עוגות אלו אופים במקום הראשונות בלי ליבון הנה מה שאופין ביחד אין חשש דריח פת בפת אינו אסור אמנם מה שאופין אחריו במקום הזה בלי ליבון אינו נכון כלל, ומ"ש מעלתו דביצים הוי כחוש מה בכך הא אין זה בלוע דהא הביצה נבלל בעיסה ויש בעין גם למטה במקום שנגע בתנור ונבלע בתנור ואח"כ כשאופין עוגה כשרה יוצא מהתנור בלי רוטב דבלוע בכלי אף כחוש יוצא בלי רוטב כמבואר ביו"ד ס' ק"ה ואם גם ביצה מיקרי שמן י"ל דצריך להכשיר כל התנור מכ"מ לדינא נראה דביצה לא מיקרי שמן כלל ואף דיש בו קצת שמנונית כמ"ש בחיבורי מ"פ יו"ד ס' ק"ה וסגי בליבון במקום זה לבד כמו באפו חמץ בתנור כמ"ש בח"י ובשו"ע הרב ז"ל סי' תס"א. אבל בלי ליבון במקום זה אסור הפת שנאפה אח"כ כ"ק וקצת יש לצדד היתר עפי"ד הפ"י פ' צו דבלוע מכחוש מכלי דיוצא בלי רוטב הוא רק מדרבנן א"כ י"ל דדם ביצים הו"ל סד"ר מכ"מ דברי הפ"י צ"ע ואין להקל: