שות אמרי יושר· רבי מאיר אריק
ח"א · סימן קצב
לכבוד הרב הגאון הגדול וכו' מו"ה יואב יושיע נ"י אבד"ק קינצק יצ"ו: יקרתו הגיעני וע"ד אשר דרש ממני להביע דעתי בדבר מה שכ' מר בספרו חלקת יואב מה"ק א"ח סי' י' ומהד"ת סי' י"ג לחלוק ע"ד המנ"ח דמבשל בשבת ונגמר בחול פטור כמו ברודה פת בתנור והוציאו קודם שנאפה וה"ה כשנאפה במוצ"ש וזורע שאני דחייב בשעת הזריעה אף דלא בא לידי גמר כלל כגון שהוציאו קודם שנשרש חייב ודעת כת"ר דתרווייהו שוים דכל שבא לידי גמר חייב אף שנגמר בחול ואם הוציא הזרע טרם שנשרש פטור: והנה עיינתי בספרו דמר נ"י והנה ראיותו היותר מכרעת הוא מירושלמי פ"ק דשבת ה"ו דטעמא דביה דילפי מלאכת היתר ממלאכת איסור ואם עשה כן בשבת אסור ולכך אם עשה כן מבעו"י מותר וע"כ הכוונה דאם עשה כן בשבת אסור היינו חייב ולכך מבעו"י מותר ומוכח מזה דמבשל אף שנגמר במוצ"ש כיון דהתחיל מבעו"י חייב וכן פירש בק"ע ופ"מ שם אמנם ראיתי בצל"ח לשבת דף י"ז שהביא דברי ירושלמי ופירוש ק"ט ותמה דמה ענין זה בהלכה וא"ו טעמא דב"ה הי' לו לפרש מקודם במשנה דאין שורין דיו ועוד דבאמת בירושלמי במשנה דאין שורין מפורש טעמייהו דב"ש וב"ה מקראי ולמה חזר פה לפרש טעם אחר ע"כ כ' הצל"ח דר"ש בר אבוה דקאמר דילפי מלאכת היתר ממלאכת איסור קאי אהא דפריך בירושלמי שם אהא דכדי שיקלוט העין מה הנאה יש לו וע"ז משני ר"ש בר"א דילפי ממלאכת איסור דכיון דאם עשה כן בשבת ונשתהה כדי שיקלוט הצבע הי' חייב לכך באם כבר נגמר מבעו"י כדי שיקלוט אף שנתוסף אח"כ פטור ומחק שם הגירסא ב"ה ילפי אלא ילפינן עיי"ש ולפי פירושו אין שום ראי' למר מירושלמי אדרבה נראה להיפוך דדוקא אם נגמר בשבת עכ"פ כדי שיקלוט העין חייב:
והנה נראה ראי' להמנ"ח מהא דאמרי' בשבת קי"ד דרב יוסף אמר אין דוחין שבות להתיר ורב שישא ברי' דר"א אמר שבות קרובה התירו אף להתיר ופריך מהא דיו"ט שחל להיות במו"ש מבדילין ולא תוקעין ואמאי ניתקע כי היכי דלידעו דשרי בשחיטה לאלתר וע"כ כרב יוסף וקשה הא גם לרב יוסף ניתקע כדי להציל רבים מעון דדילמא שכח מי מהצבור ונתן פת לתנור סמוך לחשיכה וא"כ לבעיא דרב ביבי יתכן דלא התירו לו להוציאו ועכ"פ לאחרים בוודאי לא התירו ויבא לידי איסור תורה דאפי' כשיוגמר במו"ש ואם לא יתקע יסברו שעדיין שבת ואסור להוציאו ובתוך כך יגמור וא"כ נתקע שידעו שכבר יצא שבת ויוכל הוא וגם אחרים להוציא הפת טרם שיגמור וינצל מאיסור תורה ובזה ל"ש לומר דהוי שבות להתיר דהא אדרבה שבות למצוה הוא דאם הוא מוצ"ש מחויבין בדבר להוציאו מהתנור דהא רדית הפת הוא שבות רק בשבת ולא ביו"ט דהא אופין יפת ביו"ט ורודין וע"כ דבאמת כיון דכבר לילה אף שיטעו שעדיין שבת ולא יוציאו הפת ויוגמר לא יעשה איסור תורה כיון דגמרו ביו"ט ודבר זה דאם מחויב לעשותו לא מיקרי שבות להתיר הוא מוכרח כמ"ש תוס' שם לענין הקטרת אימורין ולכאורה יש לומר דכיון דהא דלא התירו לאחרים שבות דידי' הוא מטעם דאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה היכא דפשע ה"נ לא יתירו ב"ד שבות דתקיעה ע"י מי שפשע ונתן פת לתנור בשבת דע"כ תקיעה הותר לזה כיון דהיא לצרכי רבים דהא הקטרת אימורים להקטיר של יוה"כ בשבת נמי ע"י פשיעה היא דהא מעיקר הדין צריך להקטיר ביוה"כ דחביבה מצוה בשעתה כדאי' פסחים ס"ח וע"י פשיעה נתותר ואפ"ה מתירין שבות דתקיעה וע"כ כיון דלצורך רבים הוא שרי וא"כ ליתקע נמי להציל רבים מעון ששכחו ורדו פת בתנור בע"ש סמוך לחשיכה וע"כ כנ"ל דבגמר בחול לא יעשו איסור כלל מה"ת ואיסור דרבנן מה שנתנו לתנור בשבת כבר עשו ולא יתוקן אף אם ירדו אותו מהתנור:
עוד נלע"ד ראי' מהא דפריך בפסחים מ"ז לרבה דאית לי' הואיל מהא דמבשל גיד ביו"ד לוקה חמש וחד מינייהו הבערה ופריך אהבערה לא ליחייב הואיל וחזי לי' לצרכו ולכאורה קשה טובא דהא משכח"ל כגון שאכל כל צרכו ואי משום אורחים הא משכח"ל הא דמבשל גיד חייב חמש במבשל סמוך לחשיכה דל"ש הואיל ואי מקלעי לי' אורחים שאין להם פנאי לאכול עוד כמ"ש תוס' שם בסוגיא ושו"ר באור חדש שם שכתב קושיא זו בשם יש מקשין וכתב שהיא תימה רבה אכן נראה דלק"מ דודאי הא דכתבו תוס' דסמוך לחשיכה ל"ש הואיל ואי מקלעי לי' אורחים היינו סמוך לחשיכה ממש כמובן והכא כיון דע"כ בישל הגיד ביו"ט עכ"פ כמאב"ד דבפחות מכאן אינו חייב משום מבשל ביו"ט וידוע שגיד קשה להתבשל וגם כמאב"ד דידי' צריך שהי' טובא וא"כ פריך שפיר אהבערה לא ליחייב דהא ההבערה הי' מקודם שבישל הגיד והיתה ראוי' הבערה זו אם יקלעו לו אורחים לחמם להם ביצת תרנגולת שממהרת להתבשל דאין לומר דהי' סמוך לחשיכה דע"כ מדמחייב על בישול ביו"ט ע"כ הי' עוד זמן טובא שיתבשל הגיד ביו"ט כמאב"ד ואין זה סמוך לחשיכה וכ"ז אם נימא כהמנ"ח אבל אם נימא דמבשל חייב כשנגמר במו"ש כמאב"ד וה"ה ביו"ט כן א"כ הדק"ל דיתכן דהבעיר סמוך לחשיכה ולא הי' עוד פנאי על אורחים ונתן הגיד על האש ונתבשל בלילה וע"כ דבכה"ג פטור על בישול וכמ"ש המנ"ח:
גם נלע"ד ראי' מירושלמי שבת פ"ק הלכה ה' דמפרש שם טעמייהו דב"ה דמתירין עם השמש דכתיב ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות דקאי תעשה גם על ביום השביעי דגם ביום השביעי תעשה דהיינו הגמר ומשמע דעכ"פ ששת ימים ודאי תעשה וגם ביום השביעי והא גם בששת ימים משכח"ל איסור מלאכה כגון במבשל סמוך לחשיכה בשבת דצריך להוציאו מהתנור שלא יוגמר וכן בזורע בשבת צריך להוציאו בחול כדי שלא יתחייב משום זורע ובקרא משמע דבששת ימים הכל הותר וע"כ כנ"ל דבזורע חייב משעת זריעה ואם זרע א"צ להוציאו כלל במו"ש וכן במבשל דחייב בעת הגמר ודאי א"צ להוציאו דגם אם יוגמר בחול לא יתחייב וא"ש הא דששת ימים מותר בכל אופן. וקצ"ע דהא בששת ימים נמי אסור עכ"פ תוס' שבת מלפני' ומלאחרי' ואפשר דסובר הירושלמי דתוס' שבת לאו דאו' ועוד דתוס' שבת נכלל בקרא דיום השביעי. והנה מצאתי תנא דמסייע לכת"ר הרש"ש ז"ל בשבת ע"ג שכ' ככל דברי כת"ר הן לענין זורע הן לענין מבשל וכבר הבאתי דבריו בהגהות לס' אשל אברהם לא"ח סי' של"ו וגם שם כתבתי ראי' נכונה למנ"ח מפ"ב דתרומות מ"ה יעו"ש ואין להאריך יותר:
מידי דברי ראיתי בספרו דמר ה' שלוחין סי' ד' שהאריך דהיבמה ג"כ א"י לעשות שליח לחליצה בראיות נכוחות דלא כמי שטעה בזה ובאמת שהדבר מפורש בתשו' ר"ח א"ז סי' קכ"ח שכ' בטעם דחליצה ליתא ע"י שליח דאיתקש ליבום ויבום א"א ע"י שליח ע"ש והאי טעמא שייך נמי לענין היבמה שא"י לעשות שליח לחלוץ וחידוש שלא הזכיר כת"ר מתשו' ר"ח הנ"ל: