שות אמרי יושר· רבי מאיר אריק
ח"א · סימן קפז
לכבוד הרב החריף ובקי מו"ה אליעזר דוב שאצבערג נ"י בזאלושטשיק: לתשו' מכתבו בדבר האשה שהודית בב"ד שזינתה ברצו ועכ"ז הי' ניכר לב"ד שאין רצונה להתגרש מבעלה ועכשיו חזרה בה ונתנה אמתלא אם מותרת לבעלה לא אוכל לתקוע עצמי להשיב למעשה בדבר זה כי הדבר תלוי בשיקול דעת ב"ד אשר לפניהם הי' ההודאה אמנם לאשר עד"ת בא וגם אחי הרה"ג נ"י ביקש שאשיב לו הנני להשיב בקצרה עד"ת:
מה שהאריך דמחמת שניכר לב"ד שאין רצונה להתגרש תו ל"ש לומר דטמאה אני לך מותרת משום דענ"ב דהא ראינו שאין רצונה להתגרש והביא מדברי הנוב"י מה"ק אה"ע סי' ע' דבכל גווני למשנה אחרונה אינה נאמנת אף בגוונא דל"ש ענ"ב הנה הדברים עתיקים ובפ"ת סי' קט"ו הביא תשו' בר"א שחולק על הנוב"י בזה ובאמת שנוב"י מה"ת חאה"ע סי' י"ב הביא ירושלמי סוף נדרים בההיא דאמרה הביהם פותני וא"ל אין הביהם אוסר ואסרה הכא את אומר ואסרה הכא את אמר והתירה תמן באה לאסור עצמה והתירה הכא באה להתיר עצמה ואסרה שפירש הנוב"י שאמרה הביהם פותנו וסברה שמחמת שהוא נכרי כבהמה ולכך אסרה כיון שבאה להתיר עצמה הרי אדרבה אין רצונה להתגרש ול"ש ענ"ב עיי"ש ומוכח דכל היכא דל"ש ענ"ב אסורה וכן פירש בבני אהובה פכ"ד מאישות והוציא מזה דכל שנתכוונה להתיר עצמה גם למשנה אחרונה אסורה אבל מצאתי בא"ז הגדול ה' יבום סי' תרט"ו שהביא ד' הירושלמי ופירש ממש כהנוב"י דאמר לה אין הביהם אוסר בתמי' כך הביהם ככל אדם ואסרה לאכול בתרומה ואפילו למי שהתירה לעיל לאכול בתרומה התם באת לאסור עצמה ולכך התירה לאכול בתרומה אבל הכא באה להתיר עצמה ואסרה לאכול בתרומה אבל לבעלה מותרת ע"ש ומבואר דאף בגוונא דבאת להתיר כמו שם ול"ש ענ"ב דמשו"ה אסרה לאכול בתרומה אפ"ה לבעלה מותרת וע"כ דלענין בעלה בכל גווני אינה נאמנת למשנה אחרונה ותרומה חמיר טפי דהא בתרומה פליגי ר"ש ורבא בגמרא ואפילו לר"ש בנתארמלה אינה אוכלת בתרומה ועכ"פ לדברי הא"ז גם בנ"ד שריא ובפרט היכא דיש לומר דבמכוון ערמה לפני ב"ד שאין רצונה להתגרש כדי שע"י זה יאמינו לה כמ"ש להדיא המהראי' בפסקיו סי' רכ"ב דבזה גם הבר"א מודה בתשו' בר"א סי' ע"ד שהובא בפ"ת שם ס"ק כ"ה: אמנם מצד הקול שיצא עלי' שנטמאה הנה ברמ"א אה"ע סי' מ"ו משמע לענין מודה שנתקדשה ויצא עלי' קול מקודם לכן אסורה ע"ש שמיישב בזה ד' תשו' הרא"ש ומשמע דבקלא דבתר נישואין אף בהודאה דידה שריא ובנ"ד הוי קלא דבתר נישואין דעתה יצא הקול אבל במקנה בקו"א שם האריך די"ל דגם קלא דאח"כ אוסר דהא בטמאה אני לך ביש רגל"ד אסורה כמ"ש ברמ"א סי' קט"ו בשם פסקי מהרא"י וב"ש שם כתב דע"א הוי כרגל"ד וקול עדיף מע"א כמ"ש תוס' כתובות כ"ו עיי"ש אבל גוף יסודו של המקנה משום דקול עדיף מע"א וע"א הוי רגל"ד כמ"ש הב"ש צ"ע דמסתמא כוונתו לב"ש סי' קט"ו ס"ק בשם רש"ל אבל בש"ע סי' קע"ח ורמ"א שם מבואר דלא כרש"ל. וגם נראה דב"ש גופא פליג על רש"ל דהא בהא דאיתא סי' קט"ו דהנחשד עם עוד א' שהודה לפניו שנטמאת מצטרפין לאוסרה ביארו הח"מ וב"ש שם דהיינו ביש רגל"ד ומוכח דעדות הנחשד גופא שזינתה עמו לא מיקרי רגל"ד ובאמת שבתשו' רעק"א סי' פ"ח הובא בפ"ת שם וגם הגאון בי"מ פירשו דברי רמ"א כפשטן בלי רגל"ד רק עדות הנחשד הוי רגל"ד עיי"ש אבל הרי הב"ש לא פירש כן וגם להמעיין בפסקי מהרא"י סי' רכ"ב שמשם מקור דברי רמ"א נראה שעובדא דידי' הי' רגל"ד רק המהרא"י השיב שמותרת מאחר שהודית רק לפני ע"א ועתה היא מכחשת ונהי דהעד נאמן לבעל כבי תרי אבל לדידה ל"ש מיהמנה ושוב פיקפק דהא עכ"פ הנחשד מעיד שזינתה עמו והבע"ב מעיד שהודית בפניו ומצטרפין לעדות וממילא דנאסרת משום רגל"ד דהא בכל התשובה מבואר שהי' רגל"ד וזה כפירוש הב"ש דלא כרעק"א הנ"ל ומוכח דע"א ל"ה רגל"ד אבל י"ל דמודה הב"ש דע"א הוי רגל"ד אלא דשם שאני כיון דאין כ' הודאה רק בצירוף עדות הנחשד א"כ בעי' לעיקר עדותו ואין הוא עושה ב' פעולות להצטרף לעדות ולעשותו כרגל"ד כמ"ש הפוסקים לענין עד מסייע דאין עושה ב' פעולות ע' חו"מ סי' פ"ז וגם י"ל כיון דבעי' לצרף את הנחשד לעדות ע"כ מטעם פלגינן דיבורי' דעם אחר זינתה והרי הודאתה היתה שזינתה עם הנחשד לכך א"א לנחשד להצטרף לרגל"ד דהא אדרבה היא שזינתה עם אחר לא עם הנחשד ועדות הנחשד א"א לצרף רק אם נימא שלא זינתה עמו אבל בע"א דעלמא שמעיד שזינתה עם א' וגם היא מודה י"ל דהוי כרגל"ד כרש"ל:
ושו"ר בתשו' הר"ב ז"ל שבסוף הש"ע סי' ל"א שכתב דאין מפירוש הב"ש ראי' דפליג על רש"ל דשם אין עדים על ההודאה רק ע"א ודבריו קצרים ונראה שכוונתו כמ"ש. והרב ז"ל גופא פירש דברי מהרא"י דאף בלי רגל"ד אוסר דסברתו מבואר שם דל"א ענ"ב רק היכא דאין כאן עדות רק מטעם שוי' אנפשי' חד"א ובזה אמרו ענ"ב אבל הכא הרי מצטרף עדות נחשד לבעה"ב והוי עדות גמור ל"א ענ"ב ונאסרה גם בלי רגל"ד עיי"ש ולא זכיתי להבין דברי קדשו דהא הבעה"ב אומר שהודית לפניו והרי הודאתה אינה מטעם עדות אף אם לא נימא ענ"ב דהא אין עדות לאשה וגם אין אדם מעיד על עצמו והיא רק מטעם שאחד"א ותו ממילא אמרי' ענ"ב כמו בהודה לפני ב' דאמרי' ענ"ב וצע"ג:
והנה הרב ז"ל שם הביא ראי' דע"א לא הוי רגל"ד מהא דא"ע סו"ס מ"ח דאומר לאשה קדשתיך והיא מודה דמותרת לבעלה אף דאיכא העדאת ע"א ואף דהוי קרוב הרי באיסורין גם קרוב נאמן עיי"ש ותמהני דשם הוי נוגע דאומר שנתקדשה לו אבל היכא דאינו נוגע שפיר יש לומר דע"א הוי רגל"ד אף בקרוב. ואף דבתה"ד שם מסיק בנדונו דהנחשד הי' קרוב לבעה"ב אינם מצטרפין היינו משום דשם בעי' לצרף ב' עדים כשרים וקרוב אינו עד אבל אם יש ב' עדים בלעדי הנחשד י"ל דלענין רגל"ד אף קרוב מהני וכ"כ הרב שם ועכ"פ יש מקום לומר דקול מהני דעדיף מע"א וגם לפי פירוש הק"ע בירושלמי נדרים דמפרש הא דבאה להתיר עצמה משום דהי' קול שזינתה עם הביהם נראה דקול עם הודאתה מהני ואף שפירושו בירושלמי ליתא דעיקר כנוב"י כמ"ש לעיל אבל עכ"פ גוף סברתו יש לה מקום. אך נראה דלענין זה קול שהוחזק בב"ד בעי' דהא תוס' כתובות כ"ו דכתבו דקול עדיף מע"א ע"כ מיירי שהוחזק בב"ד מדאחתינה ע"י קול וע"י קול שלא הוחזק לא הי' מחתינן לי' והשתא יש לומר דגם רמ"א מודה דגם קלא דבתר נישואין מהני בצירוף הודאתה והא דהוצרך בסי' מ"ו לומר דהי' קול מקמי שנתקדשה דשם הי' רק קול הברה בעלמא אבל קול גמור יש לומר דמהני גם לאחר נישואין וע' תשו' רשב"א ח"ד סי' רנ"ז שכ' דקול לאו כלום הוא אף דשם הי' הודאה דידה אבל באמת הודה רק לפני ע"א דלאו כלום הוא אבל הודה בפני שנים בצירוף קול יש לומר דמהני וגם שם לא הוו קול שהוחזק בב"ד ועכ"ז סיים רשב"א שם דהכל לפי הענין אם רואין שהיא פרוצה ביותר ושהקולות אמת ראוי לו להוציאה ע"ש באופן שקול גמור אף דלא הוחזק בב"ד בצירוף הודאתה צ"ע טובא להתיר:
וכ"ז אם אין הבעל מאמין לה ובאם הבעל מאמין לה הרי מבואר ברמ"א סי' קע"ח ג' דיעות בזה ובנוב"י כתב דאם בטרם שנתנה אמתלא לדבריה לחזור בה והיתה עומדת בדיבורה אמר הבעל שמאמין לה בודאי אין מקום לנדות אותו וע' בבני אהובה פכ"ד מאישות שמסיק לדינא דאם אשתו הודית שזינתה והוא אמר שמאמין לה אין עליו חדרגמ"ה כלל דהרי היא גרמה לעצמה וזה כדברי השואל בנוב"י מה"ת אה"ע סי' י"ב ובנוב"י שם חולק ע"ז. ואם הבעל אומר עתה שאינו מאמין לה עוד ואין לו שום אמתלא ודאי דאינו נאמן כמ"ש בנובי"ק סי' ע' וח"ב סי' י"ב רק בחזרה בה לדעת הנוב"י יוכל לומר דשוב אינו מאמין לה מחמת שאינה עומדת בדיבורה ע"ש אבל במהרי"ט ח"ב אה"ע סי' א' מוכח דאף בחזרה בה ונתנה אמתלא לדבריה והבעל אמר שמאמין לה בטרם שחזרה שוב אין אמתלא מועלת כלל לגבי דידי' דמה שמאמין לה מסתמא הוי רגל"ד ע"ש והנוב"י לא הזכירו כלל וע' בנימו"י סוף נדרים בקונ' מאמר מרדכי שהאריך בזה דאמתלא דאשה ל"מ לגבי בעל אחר שהאמין לה והביא גם מדברי מהרי"ט הנ"ל וכבר כתבתי שאינני דן בזה להלכה כלל ואין להאריך יותר:
ובמ"ש לעיל לענין קול אם נאמנת לומר טא"ל שו"ר בזה מ"ש בתשו' בי"ש אה"ע סי' ס"ו שחוכך להחמיר ולא הביא מדברי המקנה ותשו' רשב"א שהבאתי:
ובעיקר הדבר שכתב מהרא"י דברגל"ד נאמנת לומר טא"ל וביאר שם דאף בכה"ג לאו דנאמנת לגבי בעלה דאין זו הוכחה גמורה רק דעכ"פ נאמנת לשוי' אנפשי' חד"א יש ליישב דברי הרא"ש פ' כיצד סי' ז' שכ' שם הא דהוצרך לומר איתתא שריא דאם איתא דעבדא איסורא אירכוסו מירכס מיירי באומרת טא"ל. וכ' ואל תתמה איך מתירין אותה לבעלה הא שאחד"א כו' וי"ל דלפי שראו החכמים קלקול הדורות כו' ושוב האומרות כך משקרת לכך נראה להם להתירן וכה"ג אמרי' התם שילהי נדרים אמרה לבעלה טא"ל ר"ש אמר אוכלת בתרומה שהדבר תימה שלמה דייק מרב ששת ולא מגופא דמתניתן דאמרה טא"ל שריא וכבר האריכו בזה בק"נ שם ונובי"ת אה"ע סי' י"ב ולהנ"ל יש לומר דכוונת הרא"ש ז"ל דעל גופא דמתניתן לא הי' קשה לו מידי דאיכא למימר דהוא מטעם אפקעינהו רבנן לקידושין מיני' כמ"ש הר"ן שם רק בהנהו עובדי דקאמר איתתא שריא דאי לאו דעבד איסורא אירכוסי מירכס הרי דלולי האי טעמא היתה אסורה באומרת טא"ל משום דיש רגל"ד כתוס' שם ביבמות וסברא דאי איתא דעבד איסורא מוציא מידי רגל"ד כיון דאיכא רגל"ד להיפך והשתא ק' לו כיון דעכ"פ מוכח דברגל"ד אוסר אף שאינו דבר ברור מטעם שאחד"א א"כ ע"כ אין הטעם משום אפקעינהו דא"כ גם ברגל"ד הי' להם להתיר וכיון שכן דאין הטעם משום אפקעינהו שוב תיקשי גם בלי רגל"ד הא שאחד"א ומה נ"מ אם יש רגל"ד או לא בין כך וב"כ שאחד"א ותירץ משום דרוב הנשים משקרות ואם יש רגל"ד חוששין שמא זו מן המיעוט שאינה משקרת וכה"ג אמרי' התם שילהי נדרים דר"ש אמר אוכלת בתרומה כוונתו דמרב ששת נמי מוכח דאין הטעם משום אפקעינהו רק משום דמשקרות דהא בסברת י"מ דאפקעינהו תמוה לכאורה דהא אדרבא בזה תפקיע עצמה מבעלה כיון דאפקעינהו רבנן לקידושין תלך ותנשא לאחר והרי אדרבא עיקר התקנה הי' בכדי שלא תפקיע עצמה מבעלה:
ומצאתי בחי' חת"ס לנדרים שם שכ' דלא הפקיעו חז"ל הקידושין בטא"ל רק סמוך לבעילה שונה לאחר שאמרה טא"ל אז הפקיעו הקידושין ושוב נתקדשה בבעילה זו ע"ש א"כ א"ש דלא תוכל להפקיע עצמה מבעלה ושפיר יש לומר מטעם אפקעינהו. וכ"ז שייך לענין היתר ביאה אבל ר"ש דקאמר דאכלה בתרומה הרי ודאי אף שאמרה טא"ל ועדיין לא בא עלי' כלל או אם היא סמוך לווסתה שא"י לבא עלי' אוכלת בתרומה דהא סתמא קאמר אוכלת בתרומה ואם מטעם אפקעינהו איך שריא לאכול בתרומה טרם שהפקיעו הקידושין ודילמא לא יבא עלי' אח"כ כלל ויגרשנה ונמצא שלא נפקעו כלל
הקידושין ואכלה תרומה באיסור וע"כ הטעם משום דרוב נשים משקרות ול"ש כלל שאחד"א דלא נתכוונה לאסור א"ע כלל רק להפקיע א"ע מבעלה כמ"ש בק"נ שם וא"ש בס"ד: