אור ברסלב
שות אמרי יושר ח"א › סימן קפה

שות אמרי יושר· רבי מאיר אריק

ח"א · סימן קפה

סימן קפד

לכבוד הרב החריף ובקי בנש"ק מו"ה אלי' אייכענשטיין נ"י:

ע"ד שאלתו בישראל וגוי שיש להם שותפות בשדה ובא לידי ליציטאציע והשופט הגביל הזמן בש"ק ואם לא יבא הישראל לליציטאציע יקנה שיתפו הנכרי השדה במחיר קטן אם רשאי למסור לגוי מע"ש מעות על קויציאן גם פאלמאכט שילך בש"ק להיות בא מכח ישראל. גם אם רשאי ישראל בעצמו לילך שם בש"ק לראות לבל ימעול עכו"ם בשליחותו ולמסור לו סימן שכ"ז שיראה אותו יושב שם יעלה בדמים וכאשר יצא הישראל לא יוסיף עוד לעלות בדמים. וכ"ת האריך בזה בדברים נכונים והנני לתשו' בקצרה:

הנה בפרט הראשון לשלוח שם גוי עם פאללמאכט שיתן לו מע"ש הדבר פשוט דשרי כמו במכס דסי' רמ"ד ואף דשם הטעם דאי לאו הכי יכתוב ישראל בעצמו והכא ל"ש זה מכ"מ לא הוצרכו להאי טעמא רק שם שצריך לכתוב והוי דאורייתא כשיעשה ישראל בעצמו וכשיצוה לנכרי הוי שבות גמור דלא התירו במקום פסידא רק היכא שיש חשש שיעשה בעצמו איסור דאו' אבל הכא שא"צ לכתוב כלל הוי רק שבות דשבות דשרי במקום פסידא רבה:

ובדבר הפרט הב' לילך בעצמו שם לענין שלא ימעול כי הגוי לא מהימן לי' הנה בט"ז סוס"י רמ"ד מבואר דבכה"ג שיעיין על החשבון לכ"ע אסור להיות יושב ומשמר מטעם ממצוא חפצך וכן פסק בש"ע הרב שם וה"נ לענין שלא ימעול בדבר השליחות אסור משום ממצוא חפציך ונהי דבסימן שיתן לו הישראל כיון שאינו מדבר שום דבר ליכא משום ממצוא חפציך כמו ברמיזה דסי' ש"ז דמותר לרמוז לו שיעשה אחר השבת וע"כ דליכא בזה משום ממצוא חפציך דרק דיבור אסור וע' בש"ע הרב סי' ש"ז סעי' ז' אבל הכא ההליכה גופה לערכאות ולעיין שמה על שליחו זה הוי מעשה ואסור משום ממצוא חפציך כהא דלא יהלך אדם בסוף שדהו לידע מה היא צריכה אף שאינו אומר דבר דמזה לומד המרדכי לאסור להיות יושב ומשמר:

אבל נראה דיתכן דדוקא היכא דלא הוי פסידא כמו שם במכס דעיקר הפסידא שלא יגנוב בזה רשאי באמת לשמור. ולידע החשבון אין פסידא אם לא ידע אבל הכא דהוי פסידא גמורה אם לא ישגיח עליו שלא ימעול בשליחותו שפיר רשאי דאיסור דממצוא חפציך הותר במקום פסידא כמ"ש הב"ח בתשו' סי' קמ"ו מובא בא"ר סי' ש"ז ובח"א וראייתו מהא דהתירו לומר בדליקה כל המכבה אינו מפסיד ולכאורה צ"ע דהרי מג"א סוסי' רמ"ד כתב דבהביאו לו מכס בשבת אסור ליקחו משום ממציא חפציך ע"ש והרי יפסיד עי"ז המכס ואיסור דממצוא חפציך הותר במקום פסידא ואפשר דלקיחת המכס הוי כמו מקח וממכר דאסור אף במקום פסידא דרק ממצוא חפציך הותר במקום פסידא ובמקום מצוה ולא מקח וממכר וע' פמ"ג באשל אברהם סי' ש"ו ס"ק ט"ו אבל לשונו שכתב משום ממצוא חפציך צ"ע ואולי מיירי שפשע ולא שכר נכרי מע"ש לכך גם משום ממצוא חפציך גרידא אסור כיון דהי' אפשר לו בלי פסידא לשכור נכרי ולא עשה כן וגרם לעצמו ההפסד וע' תוס' נדה ו' דיה בשעת הדחק שכ' דגם בעשה בעצמו וגרם לו הפסידא התירו בפסידא הרי כתבו שם שעשה עפ"י הוראה בטעות אבל בעשה במזיד וגרם לו פסידא אין היתר: אמנם גם בנ"ד כפי שכ' כ"ת אפשר לו לשלוח ע"י אדוואקאט וליתן לו פאללמאכט ולא יצטרך לעמוד עליו בש"ק ובודאי אם הדבר אפשר בלי הוצאה מרובה מחויב לעשות כן וכמ"ש. והנה רו"מ יצא לדון בדבר החדש דשבות דשבות דהתירו במקום מצוה אף בדאפשר בהתירא לא מהדרינן דזה היתר גמור הוא שלא גזרו חז"ל במקום מצוה ובנ"ד הא מצוה להציל מידם כמ"ש מג"א סוסי' רמ"ד ורו"מ תלי לה לד"ז בפלוגתא דתוס' ומכריע סי' נ"ז שהתוס' בעירובין ס"ז דחו שי' בה"ג דשבות דאמירה לנכרי הותר במקום מצוה מהא דאמרי' שם נשייל' לאמי' או צריכה נחים לי' אגב אימי' ואי לבה"ג אף בשאינה צריכה נמי ובמכריע כתב לתרץ דהא דנשיילי' לאימי' הוא משום דמהדר אהתירא דאולי גם אמו צריכה ויעשה בהיתר גמור אבל בא"צ ג"כ מותר לומר לגוי דשבות דאמירה הותר במקום מצוה הרי דדעת מכריע דלבה"ג דהותר שבות דאמירה אפ"ה מהדרינן אהתירא ומדלא תירצו תוס' כן ע"כ סברי דשבות דאמירה לעכו"ם אם הותר במקום מצוה הוי היתר גמור וא"צ לאהדורי אהתירא וא"כ ה"ה לדידן בשבות דשבות במקום מצוה עכתו"ד ולדעתי גם תוס' מודי למכריע אלא דלישנא דאי צריכה משמע דאם א"צ אין שום תקנה בדבר וכ"מ מלשונם שם בעירובין דקשה להו בא"צ נמי. ולישנא משמע להו דבא"צ אין שום תקנה אבל בגוף הדין דבאפשר לעשות בהתירא מהדרינן מוכיח שם המכריע ראי' ברורה מעירובין ס"ז דמהדר רבא לבטולי רשותא כדי לביא חמין לתינוק והרי אפשר ע"י גוי דהוי שבות דשבות וע"כ דבאפשר בהתירא מהדרינן ולכאורה יש להביא ראי' דכל היכא דהתירו חז"ל איזה שבות במקום מצוה לא מהדרינן אהתירא מעירובין ק"ג אא"ב ר"א היינו דגזרי' יד אטו כלי אא"א רבנן נשקלי' ביד ופרש"י ותוס' שם דלר"א דגם איסור דאורייתא שרי בדאי אפשר לכך גם בשבות מהדרינן לעשות קל יותר ע"י שינוי אבל לרבנן דלא אישתרי רק שבות א"צ לשנות עיי"ש מיהו י"ל דדוקא היכא דע"י השינוי ג"כ יהי' שבות רק יהי' שבות קל יותר א"צ לאהדורי ע"ז אבל כל היכא דאפשר בהיתר גמור ודאי מהדרינן וע' כה"ג בתוס' שבת ק"ל ד"ה ומי שרי:

ולפי"ז י"ל בפשיטות הא דלא ניחא להו לתוס' לתרץ כמכריע דהא דנשוילי' אי צריכה היא לאהדורי אהתירא דהתוס' לשיטתם בגיטין ח' בסוד"ה אע"ג דכתבו דלהרבות ע"י נכרי לחשאב"ס ג"כ אסור רק משום מצות מילה התירו ריבויא בשיעורא ע"ש וכיון דלהרבות אינו היתר גמור א"צ לאהדורי אהתירא כהאי דעירובין אבל בדאפשר לעשות בהיתר גמור ודאי מהדרינן ולכך בעי רבא לבטולי רשותא דהוי היתר גמור ודו"ק ובנ"ד נמי כיון דאפשר ע"י גוי בטוח שלא יחוש עליו ולא יצטרך לילך בעצמו הוי לי' היתר גמור דאף דגם מעיו"ט אסור לומר לגוי לעשות מלאכה ובנ"ד הותר רק משום פסידא ומצוה מכ"מ איסורא דממצוא חפציך ליכא כלל באומר לו בע"ש א"כ לגבי איסור זה הוי כאפשר לעשות בהיתר גמור דלכ"ע מהדרינן ומצאתי בא"ז ה' שבת סי' פ"ה אות כ"ה אחר שהאריך שם דשבות דאמירה לגוי במלאכה דאו' לא הותר במקום מצוה רק שבות דשבות הביא מעשה ששלחו אחר אתרוג ביו"ט ואמרו דמותר דהוי שבות דשבות במקום מצוה כיון שלא פשעו וע"י אונס אירע להם שנשבר האתרוג בעיו"ט עייש"ה באריכות דמוכח דאם פשעו ולא הכינו להם אתרוג לפני יו"ט אסור להם לשלוח גוי להביאו אף דהוי רק שבות א"כ גם בנ"ד כן ובפרט דגוף הדבר דלהציל מידם הוי מצוה לא סמך המג"א ע"ז רק לסניף בעלמא ועיקר היתר דמכס היא משום פסידא ובפסידא פשיטא דכל דאפשר לעשות בהיתר ולא יהי' לו פסידא דאסור לסמוך ע"ז להתיר שבות דשבות ע"כ בנ"ד הדבר פשוט לענ"ד דאם אפשר להכין לו עכו"ם בטוח בעיו"ט או בע"ש אסור לו למסור הדבר ביד עכו"ם פשוט שיצטרך בעצמו לילך שמה בש"ק אך אם הוצאה מרובה לשלוח עכו"ם כזה שרוצה סכום רב ודאי מותר לישראל בעצמו לילך שמה בערכאות ולא ידבר לגוי מאומה רק ע"י סימן וכהב"ח דאיסור דממצוא חפציך הותר במקום פסידא וכן מוכח מהא דהתירו אמירה לגוי במקום פסידא דרבנן אף שאומר לגוי בשבת והרי אמירה גופא הוי משום ממצוא חפציך כמ"ש פמ"ג ר"ס ש"ז דבאמירה לגוי מלבד השבות דעכו"ם עושה בשבילו איכא נמי משום ממצוא חפציך ועכ"ז במקום פסידא הותר האי איסורא:

ובגוף דברי הבה"ג דנחים לי' אגב אימי' שהבינו התוס' בגיטין ח' דהיינו ע"י נכרי דע"י ישראל ודאי אסור ריבויא בשיעורא ושוב כתבו דאפשר דגם ע"י נכרי לא שרי רק בשביל מצוה דגם ביו"ט לא התירו להרבות רק משום שמחת יו"ט ע"ש ובמהרש"א והרש"ש שם הרגיש לנכון שדעת התוס' כר"ן פ"ב דביצה דריבויא בשבת אסור דהוי רק דיחויא רק ביו"ט דהוי הותרה שרי א"כ א"א כלל להרבות ע"י ישראל רק ע"י נכרי וצ"ע דגם ע"י נכרי ליתסר כיון דהא דהותר לחלל שבת בשביל חולי היא רק דיחויא ומוכח לכאורה מזה דאף להסוברים דחילול שבת לחולה שיב"ס הוי רק דיחויא כמבואר בא"ח סי' שכ"ח אבל שבות דאמירה לעכו"ם או שבות ע"י ישראל בגוונא דהותר לחולי שאב"ס הוי הותרה וממילא דרשאין להרבות ע"י נכרי כיון דזה הוי הותרה דמי ליו"ט וע' תשו' חסל"א מה"ת א"ח סי' ס"ז שפלפל בזה אם איסורין דרבנן דאישתרי לחולי שאב"ס היא דיחויא או הותרה ע"ש ולכאורה מתוס' הנ"ל נראה דהוי הותרה ואין הזמן גרמא להעמיק בזה:

תוכן העניינים

שות אמרי יושר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה