שות אמרי יושר· רבי מאיר אריק
ח"א · סימן קמח
שוכט"ס לכבוד הרב הגדול וכו' מו"ה יעקב שלמה בלאך נ"י רב דקה"י באוסטרי מעהרען:
מכתבו הגיעני. וע"ד שאלתו שאיזה אנשים רוצים לעשות מקוה ע"י קרח שנעשה במאשין ולוקחים כמה חתיכות קרח ומשליכין בידים להחפירה העשוי מצימענט וכשנתמלא החפירה מן הקרח מים מ' סאה שופכין לתוכה מים שאובין. והנה כ"ת כתב דאף דמבואר ביו"ד סי' ר"א סעי' ל"א דמקוה שאוב שהגליד ואח"כ נימוח כשר להקוות עליו הלא בב"י שם הביא ב' פירושים ולפירוש הב' היינו רק אם ימשוך אח"כ לתוכה מ"ס כשרים וצ"ע על הש"ך שם שכתב להקל כפירוש הא' כיון דאנן קיי"ל שאובין שהמשיכוה כולה פסולה הא אדרבה שוב יש להחמיר דגם מ"ס כשרים לא יועיל. והנה ככל דבריו כתב הלחם ושמלה שם והעלה להחמיר בזה אפילו כשימשיכו אח"כ מ"ס כשרים וגם הביא דברי הג"ט דדעתו להחמיר עכ"פ כפירוש ב' של הרמ"א שהובא בב"י דבעינן שיבוא אח"כ מ"ס כשרים ובתשובה אחת כתבתי עוד טעם להחמיר בזה דבעינן אח"כ מ"ס כשרים אף אם נפרש כפירוש א' של סמ"ג דכשירה כמות שהיא דהנה בתוספתא שם איתא עוד דמים טמאים שהגלידו טהרו נימוחו חזרו לטומאתן הישינה והובא בתשו' הרא"ש כלל ל"א ולפי"ז נראה לפימ"ש הצל"ח ז"ל בפסחים בסוגיא דרחס"ה אות ק"ג דמקוה שאוב בכלים המק"ט שכבר נטמאו הכלים וממילא נטמאו המים בהיותן בכלים אף שנתנן למקוה אפילו למ"ד כולו שאוב מדרבנן הכא פסול כיון דהמים בעצמם נטמאו אין הוי' המקוה ע"י טהרה עיי"ש והבאתי דבריו בספרי שי"ט למקואות פ"ו מ"ה והשתא נראה דבזמנינו שכולנו טמאים א"כ מים שאובים בכלי הרי גם המים טמאים ונהי דהגלידו טהרו הרי אח"כ כשנימוחו חזרו לטומאתן הישינה א"כ אי אפשר שיהי' עתה מקוה מזה כיון דהמים טמאים אין הוי' המקוה ע"י טהרה כהצל"ח הנ"ל והא דמכשיר בתוספתא במים שאובים שהגלידו וחזרו ונמוחו היינו כשהם רק שאובים ולא נטמאו כגון שנשאבו בכלים טהורין וא"כ גם אחר שנימוחו המים טהורין עכ"פ והוי מקוה אבל לא בנשאבו בכלים טמאים וא"כ בנ"ד שהמים שנעשו מהם הקרח ע"י המאשין ודאי נשאבו בכלים טמאים כיון דכולנו טמאי מתים ונטמאו המים וגם אחר שנמוחו חזרו לטומאתן אין לעשות מזה מקוה כהצל"ח הנ"ל:
ובר מן דין יש לחוש בנ"ד מה שהקרח הושלך למקוה בידי אדם דהוי תפיסת ידי אדם דפוסל והנה באמת ביו"ד סעי' ל' סתם דמותר להביא שלג וברד בכלים לעשות מקוה אבל כבר האריך בזה בתשו' חת"ס יו"ד סי' ר' בביאור השיטות דלרז"ה ז"ל הא דהביאו שלג היינו ע"י המשכה בקרקע ולא בכלי ולא בידי אדם ואף שבתשו' ח"ס שם מקיל להביא ע"י סלים נקובים כבר תמה עליו בתשו' בית שלמה יו"ד ח"ב סי' ע"ו דלפי שיטתו שחושש לרז"ה א"כ אין זה מועיל דהוי תפיסת יד אדם וצריך המשכה ע"ג קרקע ג"ט טרם שיבואו למקוה. והנה מאז הערותי בספרי שירי טהרה פ"ז מ"א על הרז"ה הנ"ל מהתוספתא דמקוה שהגליד טהור משום שאובין נימוחו כשר הרי דכשנשתנה אזיל לי' פסול שאובים ומדוע בשלג פוסל שאובים אף שנפשר אח"כ וכתבתי שם לחלק דשלג ראוי לטבול בו גם מעיקרא משא"כ גליד א"כ לכאורה יש לומר דגם להרז"ה בקרח כיון שאינו ראוי לטבול בו שפיר אמרינן כשנפשר מלתא אחריתי הוא ואינו פוסל תפי"א וכלים כיון דלאחר ההפשר מלתא אחריתי הוא כמ"ש הראב"ד לענין שלג כן יש לומר להרז"ה עכ"פ בגליד אבל אין זה מוכרח כל כך דאיכא למימר בפשוט טעמא דרז"ה דכשהוגלד דהוי שינוי גמור ממים לאוכל קרוש יצא מתורת שאובין וכשנימוח אח"כ כשר אבל כשנעשה בו פסול בהיותו גליד כגון שנלקח בכלי או תפיסת יד אדם שפיר נעשה שאוב עתה וכן ראיתי בלחו"ש סי' ר"א ס"ק ס"ב דדעתו דלרז"ה יש להחמיר דגם קרח דינו כשלג דפוסל אם נלקח בכלי או תפיסת יד אדם וצריך להוליכו עם הקרקע עיי"ש א"כ בנ"ד שמשליכין הקרח בידים למקוה יש לנו עוד חשש לשיטת הרז"ה הנ"ל דהא לדידי' גם בקרח שלא היו שאוב מתחילה כלל יש לומר דדינו כמים שאם נשאב בכלי או בא למקוה בתפיסת יד אדם פסול:
והנה כ"ת לא ביאר באיזה אופן נימוחו החתיכות קרח בתוך המקוה שאם ישפכו שאובין חמים למקוה ועי"ז ימוחו החתיכות קרח ודאי דיש לחוש כיון דלדעת כמה פוסקים אין השלג וקרח כשר עד שיתפשר א"כ תיכף כשבאו המים שאובים למקוה נפסל המקוה בג' לוגין שאובין ולא יועיל כלל מה שיתפשר אח"כ וגם להניח מסין מליבנים כעצת החת"ס ז"ל סי' ר' חושש בתשו' בי"ש הנ"ל דהוי תפיסת יד אדם וראיתי בס' לחו"ש בס"ק הנ"ל שכ' במקוה שנקרשה כולה ימשוך לתוכה מים חמין שאובין ויש לסמוך בזה על השאלתות דהמשכה בתחילה אינה מעלה ואינה פוסלת יעו"ש וטעמו משום דכמה פוסקים מכשרי לטבול בשלג וגלוד כמות שהוא לכך יוכלו לסמוך על השאלתות ולי צ"ע בגלוד דאי אפשר כלל לטבול בו ויש חשש מכח שיטת הרא"ה במקוה שמימיו מרודדין שאי אפשר לטבול בו אסור להוסיף שאובין וכמ"ש שם בשם הג"ט ועוד דהכא גרע טפי דל"ש כלל טבילה בחתיכות קרח בלי מים. אבל גם אם נקיל בזה היינו במקוה כשירה שהוגלדה אבל הכא בנ"ד שהגלד הי' ממים שאובין נראה דעיקר כשרות המקוה כשנימוח כלשון התוספתא נימוחו כשר להקוות עליהן וא"כ במקוה כזו דלא הוכשרה מתורת שאובין עד שנימוחה אם ישפוך שאובין לתוכה טרם שנימוח יפסול המקוה ואף ע"י המשכה אין להתיר ואולי רצונם להמתין עד שיהיו המים נימוחים מאליהם ואזדא לי' חשש הנ"ל. אבל אכתי נשאר החשש דתפיסת יד אדם אם משליכין להמקוה החתיכות קרח בידים כמ"ש לעיל:
והנה לסלק כל החששות הי' עצה שיניחו כל החתיכות קרח חוץ למקוה רחוק ג"ט ולהניח עליהם טסין מלובנים שימוחו ומשם יזובו למקוה ג"ט כמ"ש בתשו' בי"ש הנ"ל ובספרי שירי טהרה כתבתי שבלאו הכי יש לעשות כן עפ"י שיטת האשכול ה"מ סי' נ"ה והראב"ד דרובו שלג פסול אף לאחר ההפשר כיון דבשעה שנפל למקוה לא היי ראוי עיי"ש וראיתי בס' לחו"ש שהרגיש שדעת הראב"ד כן וכתב דאין לחוש לדעת יחידאה והוא לא ראה דברי האשכול שלא נדפס עדיין בימיו והרי מצאנו חבר להראב"ד ז"ל ובוודאי דיש לחוש לכתחלה ובזה שיהיו נימוח מחוץ למקום ווזוב למקוה יסולק גם חשש זה כמובן דהוי כשר בשעת נפילה. אבל אחר כל אלה הלא לפירוש ב' של הרמ"א אין להכשיר מקוה שאוב שהוגלד רק להוסיף אח"כ שיעור מ"ס כשרים ובלחו"ש מחמיר יותר וגם אני כתבתי לעיל טעם להחמיר דהוי הוי' ע"י דבר המק"ט כיון דהמים טמאים וגם כת"ר מסתפק קצת מחמת שלא נעשה קרח בעצמו רק ע"י מאשין אף שמסברא אין לחלק בזה ועכ"פ חזי לאצטרופי לכל הני טעמים שכתבתי לעיל להחמיר גם במקוה שאוב שהוגלד בעצמו א"כ לענ"ד אין לעשות מקוה כן לכתחלה כי יש כמה חששות ופקפוקים כמו שביארתי. ויש לעשות מקוה כשירה לכ"ע: