אור ברסלב
שות אמרי יושר ח"א › סימן קכה

שות אמרי יושר· רבי מאיר אריק

ח"א · סימן קכה

סימן קיג

לכבוד הרב הה"ג וכו' מו"ה יחיאל מיכל לייטער ני' אבד"ק דינאב יצ"ו: מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו באיש א' שנסע לאמעריקא ועזב אשתו בדונאב ובמשך הזמן שהי' הוא באמעריקא נסע איש א' מעירו לשם וסיפר לו כי אדם א' יש לו מהלכים אצל אשתו ומרננים אחריה וכתב הבעל אגרת לאשתו לבל תניח את הנחשד הנ"ל לדרוך על מפתן ביתה ולא יהי' לה שום עסק עמו ואח"כ בא מאמעריקא ודר עם אשתו בשלום. ופ"א נסע מביתו לאיזה מקום ובא לביתו בלילה והי' הפתח סגור והביט בעד החלון וראה נר דלוק והווילון פרוס לפני החלון וכאשר הביט ראה את הנחשד ושהה שם לפני החלון ערך רבע שעה ולא ראה עוד את הנחשד רק שמע שמדברים בחשאי ואחר רבע שעה יצא הנחשד דרך הפתח שהי' בביתו אחורנית וכאשר יצא נכנס הוא לביתו ומצא אשתו מבוהלת מאוד ושאל אותה על הדבר ואמרה כי זה איזה רגעים שבא לביתה ולא היה לה שום דבר עמו רק אמרה שילך לו והאיש הנ"ל אומר בבירור שהנחשד שהה רבע שעה וכת"ה האריך לברר משפט האשה הנ"ל והעלה להתירה לבעלה ודרש מאתי חוו"ד:

והנה מה שהאריך כ"ת לפלפל דיש לומר דקינוי בכתב לא הוי קינוי דדוקא אמירה בפה בעינן ופלפל הרבה בדיני שבועה בכתב לדעתי הדבר פשוט דלענין קינוי שלא נכתב בתורה לשון דיבור כלל גם כתיבה הוי התראה וכן כתבתי בספרי מ"פ אה"ע סי' קע"ח. אמנם יש לדון מצד שאין עדים על הקינוי והוי רק מפי עצמו וכ"ת הביא דברי הפ"ת אה"ע סי' קע"ח ס"ק ט"ו שכ' שם דדעת הטוש"ע סי' קע"ח נראה דלהלכה בעינן ב' עדים על הקינוי והא דכ' שם שלא לומר גם בינו לבינה אל תסתרו דלמא תסתתר ותיאסר הוא רק לכתחלה אלא שבאה"ע סי' קט"ו הביא המחבר דברי הרמב"ם ז"ל שכ' דאם קינא בינו לבינה וראה שנסתרה נאסרה ובאמת ששיטת הרמב"ם ז"ל צ"ע דהא בה' סוטה פסק דבעינן ב' עדים בקינוי. וכבר תמה בזה הב"ח שם וראיתי בתשו' מהרי"ט אה"ע ח"ב סי' א' שכ' לתרץ דיש לחלק בין זמן המקדש לזמן הזה דבזמן המקדש כיון דקיי"ל כרבנן דאינו משקה רק במקנא עפ"י שנים לכך גם לאסרה על בעלה אין קינוי מפ"ע מועיל דמסתמא כיון לשחוק והשטאה דאל"כ היה מקנא לה כדין עפ"י שנים להשקותה אבל בזה"ז שבלא"ה אין משקין רק לענין לאוסרה לבעלה גם מפי עצמו בלי עדים מועיל דאין הוכחה שכיון לשחוק עיי"ש דבריו כי נעמו ויש להוסיף תבלין לדבריו דבירושלמי איתא דאין מקנין לא מתוך שחוק ולא מתוך מריבה ומשמע בירושלמי דגם בדיעבד אינו קינוי כמ"ש תוס' ריש סוטה אלא דרמב"ם וטוש"ע פסקו דבדיעבד הוי קינוי מיהו זה דוקא כשאין אנו יודעין מהוכחה שכוונתו לשנאה אף שהי' מתוך מריבה מכ"מ אמרינן דכוונתו שלא תסתתר אבל כל שאנו רואין שכוונתו לשנאה כדי לגרשה וכדומה גם לרמב"ם אינו קינוי:

והשתא יש לומר דבזמן שביה"ק קיים כיון דביכלתו לקנא לה עפ"י ב' עדים באופן שאם תסתתר ישקנה לברר אם מותרת לו או לא לכך כשמקנא עפ"י ע"א או עפ"י עצמו דאין משקין אותה חזינן דכוונתו לשנאה שאם תסתתר יגרשנה ואין רצונו לברר האמת וזה לא הוי קינוי אבל עכשיו שבלא"ה אין משקין גם כשמקנא בינו לב"ע מועיל לאוסרה דאין שום הוכחה שכיון לשנאה ודו"ק וע' בבני אהובה סו"פ כ"ד מאישות שכ' ג"כ לתרץ ד' הרמב"ם ולחלק בין זמן המקדש לעכשיו בסברא אחרת ולא זכר שר ד' המהרי"ט הנ"ל ואולי גם דעת הטוש"ע סי' קע"ח כהרמב"ם והא דכ' דמקנא עפ"י שנים דוקא היינו בזמן המקדש אף שזה דוחק קצת שאין דרכו לכתוב דינים שנהגו אז. והנה בפ"ת שם הביא מתשו' בית דוד שאין לעשות שום סניף להקל בקינוי בינו לב"ע אף שמדברי רשב"א שהובא בב"י וריטב"א קדושין פ' משמע דהיא רק זהירות לכתחלה מכ"מ אין בדבריהם הוכחה גמורה דפליגי על הרמב"ם וכו' עיי"ש ואין הס' ת"י ובפ"ת לא העתיק טעמו ואני מצאתי עוד מגדולי הפוסקים החולקים על הרמב"ם והיא שבאו"ז הגדול ה' יבום וקדושין סי' תרט"ז אחר שהאריך דלדינא קיי"ל קינוי עפ"י שנים כ' ואע"ג דאיתברר לן דאין קינוי אלא עפ"י שנים אעפי"כ טוב ליזהר שלא יאמר לאשתו אפי' בינו לבינה אל תסתרי עם פלוני כו' דלמא קיי"ל כר"י בר"י ע"ש וא"כ נראה מדבריו דהיינו רק לכתחלה אבל בדיעבד לא נאסרה ע"י קינוי בינו לב"ע וכן מצאתי עוד מבואר יותר במאירי ז"ל בריש סוטה שכ' ולא עוד שאף שלא בעדים ראוי ליזהר בכך מאחר שהי' קצת חכמים סוברים שאף קינוי בלא עדים מועיל אין ראוי לו להכניס עצמו בכך ומכ"מ אם עשה כן לא נאסרה שאין קינוי ולא סתירה כלום אלא בעדים עייש"ה ואף שלדינא מי ירים ראש נגד הרמב"ם ז"ל שהעתיקו בש"ע סי' קט"ו וגם המהרי"ט סובר כן אבל בודאי צד גדול הוא וחזי לאיצטרופי לצדדים שיבוארו:

והנה לשון קינוי שלא תניח אותו לביתה ולאיהי' לה שום עסק עמו יש לדון דלא הוי קינוי כמ"ש בתשו' חת"ס אה"ע ח"ב סי' צ"ו דלשון זה שאל יכנס לביתה נשמע אף שלא במקום סתר א"כ אינו קינוי כמו באל תדברי ונסתרה עיי"ש אמנם דבריו צע"ג בעיני דל"ד כלל לאל תדברי דלא הוי כלל לשון קינוי דדיבור אינו סתירה רק דיבור ממש אבל הכא שלא יכנס לביתה אף שיש בכלל לשון זה גם אם יהי' אנשים רבים מה בכך עכ"פ כשאין שום אדם בביתה ג"כ בכלל והוי קינוי גמור אף שהוסיף על הקינוי משום זה לא נגרע ובפרט דלא אמר בפירוש שגם כשיהי' בני אדם לא יכנס ואולי כוונתו רק על יחוד ולדברי הח"ס בעי' לשון סתירה דוקא ובאומר שלא יכנס עמה לבית לא הוי קינוי ודבריו תמוהים דהרי בתשו' הרא"ש כלל ל"ב בשאלה שנשאל שם שראובן השביע לאשתו שלא תדבר לפלוני ופלוני ולא תכנס עמהם לבית והשיב דאם נכנסה עמהם לבית הסתר נאסרה לבעלה עיי"ש הרי דלא תכנסי לבית הוי קינוי גמורה ולא אמרי' דזה כולל גם אם לא יהי' וסתירה ולכך לא נחשב כלל קינוי ועוד דשם הוסיף גם שלא תדבר עמהם ואפ"ה כיון שאמר ג"כ שלא תכנסי הוי קינוי גמור וכ"נ בירושלמי בסוטה פ"ק ה"ב בהא דבעי שם בקינא לה ממאה בני אדם כך אני אומר אל תכנסי לביהכ"נ ופירושו דאל תכנסי לביהכ"נ לא מיקרי קינוי ובמאירי סוטה י"ב נראה פירושו שמקנא לה בסתם מכל אדם דזה לא מיקרי קינוי וא"כ גריעותא הוא שמקנא לה מכל אדם ואינו פורט לה למי אבל במקנא לה מאדם פרטי כאומר אל תכנסו לבית עמו הוי קינוי הרי דאף שלא אמר לשון סתירה מיקרי קינוי וגם הלום ראיתי בתשו' חת"ס אה"ע ח"ב סי' ק"ו שמצדד בלשון אל תתייחד עם פלוני דלא מיקרי קינוי ובפ"ת סי' קע"ח ס"ק י"ד הביאו ומצדד בכוונתו כיון דלשון יחוד הוי כדין דאיסור יחוד וכל דל"ש איסור יחוד לא קינא לה ובאמת בסתירה שאחר הקינוי אף שאין בזה איסור יחוד כגון פ"פ לר"ה מיקרי סתירה וכיון דהקיל עליה אינו קינוי כלל עיי"ש וגם בזה דבריו נפלאים מירושלמי ערוך פ"ק דסוטה ה"ב דאיתא שם דלשון אל תתייחדי עם איש פלוני הוי קינוי גמור עיי"ש באופן שמדברי הח"ס הנ"ל שדיקדק הרבה להקל הקינוי אין שום סמך להקל בנ"ד כי דבריו נפלאים ממנו:

ואחת היא מה שיש להקל בנ"ד עפ"י דברי הח"ס שם סי' צ"ו שכתב בענין הסתירה דכל שרואין את האיש שקינא יוצא מביתה לא הוי קינוי דהא בירושלמי דסוטה פ"ק פליגי אמוראי בהא דנכנסה עמו לבית הסתר דח"א דבעי' בבת אחת וח"א אף בזאח"ז אבל בזה לא פליגי כשהיא בביתה והוא נכנס לגבולה דבזה אין שום רגל"ד ואולי גירשה אותו מביתה ואפי' שהם כדי טומאה דילמא שלא לרצונה נכנס ודלמא האריכה בטענות למולו עד שהוציאה אותו עיי"ש כי דבריו בזה יש להם יסוד מוסד עפ"י הירושלמי דהא שם איתא נכנסה עמו לבית הסתר ושהתה עמו כדי טומאה נשמע דראו העדים שהי' כדי טומאה ואפ"ה דוקא נכנסה עמו או בזאח"ז אבל לא כשבא לגבולה ובפרט למה שמצדד בנו"ב אה"ע מה"ת סי' ק"ס דסתירת סוטה בעי' דשהה כדי טומאה בברור ואפ"ה מצריך בירושלמי נכנסה עמו או עכ"פ בזאח"ז באופן שכל שלא ראינו שנכנס לביתה ברצונה אף ששהה כדי סתירה יש לומר דאין זה סתירה ועכ"פ ראוי לצרף זה לשי' הפוסקים דקינוי בינו לב"ע אינו קינוי כלל וגם מה שהאשה מכחשת את הבעל שלא שהם רק איזה רגעים ולא הי' שיעור טומאה ואף שהבעל אומר ששהה א"כ תלוי בפלוגתת הפוסקים באומר שראה שזינתה אם נאמן או כופין אותו לדור עמה דמבואר סו' קע"ח ובאחרונים. ועכ"פ גם לפי דברי הבעל דשהה הוי רק קינוי בינו לב"ע ובצירוף דברי הח"ס הנ"ל דאין זה סתירה נלע"ד דאיתתא זו שריא לבעלה ומחמת חומר דבר שבערוה רצוני שיסכימו לזה שני רבנים מובהקים:

תוכן העניינים

שות אמרי יושר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה