שות אמרי יושר· רבי מאיר אריק
ח"א · סימן קכג
להרב המאוה"ג בנש"ק מו"ה מרדכי זאב האלברשטאם נ"י האבד"ק גריבוב יצ"ו:
יקרתו הגיעני נכון וע"ד שאלתו בד"מ שבא לפניו ותוכן הענין ששמעון קנה קנאכען מעהל אצל פאבריקאנט סך מסוים וראובן היה לו ג"כ קמח אצל הפאבריקאנט וכאשר שלח הפאבריקאנט הסחורה לשמעון ביקש ראובן מאתו כי בתוך הסחורה יניח ג"כ מקנאכין שלו ערך עשרה קילא באמרו כי מכר הקנאכין שלו לשמעון ושמעון ציוה לשלחו לו ועשה כן הפאבריקאנט. ושמעון בראותו כי יש סחורה יותר שלח המותר ע"י הבאהן להפאבריקאנט בחזרה והפאבריקאנט לא אבה לקבלם ונשאר מונח זמן רב על הבאהן ואח"כ מכר הבאהן הסחורה בעד שכר הליכה ולאגער צינז שעלה סך רב באופן שעוד יתבע הבאהן את שמעון סך עשרים כסף לתשלום דמי הבאהן. וראובן ושמעון באו לדין ראובן תובע בעד סחורתו באמרו כי מכר לו ועפ"י פקודתו שלחם ושמעון משיב כי דיבר מאתו מזה אבל לא נגמר הדבר שישלח לו רק כאשר יסכים שמעון יכתוב לראובן מכתב ולא כתב לו:
והנה אם ישבע שמעון שכדבריו כן פשוט שאין לראובן שום תביעה עליו אך אם לא ישבע שמעון נסתפק כת"ר דכיון דלא היה שום קנין בדבר והיה שמעון רשאי לחזור בו מהמקח א"כ אינו חייב לשלם לראובן רק הוצאת הבאהן של חזרה מטעם גרמי אבל הלאגער צינז אינו חייב לשלם לו כי מסתמא ידע ראובן ע"י הפברוקאנט מחזרת הסחורה והי' לו לקבלם מהבאהן דהא היה רשאי שמעון לחזור בו. ולענ"ד הדין אמת באם שמעון שילם בעד חזרת הבאהן הסחורה ודאי הדין כן שהי' לו לראובן לקבל סחורתו בחזרה אך כפי הנראה בנ"ד לא שילם שמעון והבאהן לא היה מחזיר הסחורה לראובן בלתי דמי החזרה בכה"ג אין זה מיקרי חזרה כלל ועדיין הוא עומד ברשות שמעון לכל אונסין ואחריות וכמו אם שמעון לא היה משלח הסחורה כלל בחזרה רק היה מודיע לראובן כי אינו רוצה לקבל הסחורה ויבוא ויקחם שאין ראובן מחויב בדבר והסחורה על אחריות שמעון עד שישלחנה לו כן נמי אם שלח לו הסחורה ע"י באתן ואין הבאהן רוצה ליתנה לראובן בלתי דמי הבאהן שאין הוא מחויב לשלם אין זה חזרה כלל ועדיין ברשות שמעון הוא לכל דבר אף שלא היה שום קנין בדבר כיון דבגמרתו בא הסחורה לידו שציוה לשלחם לו הרי הוא מחייב בחזרה לעירו של ראובן או לשליח שלו בלי דמי החזרה. ודבר זה יש ללמוד במכ"ש מהא דאיתא בחו"מ סי' רל"ב סעי' כ"א דמוכר לחבירו דבר שיש בו מום והלוקח לא הודיעו שרוצה להוליכו למקום אחר והוליכו למק"א ואח"כ נמצא בו מום שהרי הוא ברשות הלוקח עד שיחזיר המקח במומו למוכר הרי דאע"ג דמקח טעות הוא ואפ"ה כיון דהלוקח גרם דבר זה שהוליכו למרחוק והי' לו לבדוק המקח קודם כמ"ש הנה"מ שם לכך הוא ברשותו עד שיביאנו עכ"פ לעירו של מוכר כמ"ש סמ"ע שם ולומר לו הרי סחורתך ומכ"ש בנ"ד דהלוקח הוא פושע שבגרמתו נשלח הסחורה לידו ונהי דהרשות בידו לחזור כיון דלא היה קנין אבל עכ"פ ברשותו הוא עד שיחזירנו למוכר או לשלוחו והיינו שיאמר לו הרי סחורתך לפניך וקח וא"כ בשלחו ע"י הבאהן והבאהן אינו רוצה להחזירו בלא דמים אין ראובן מחויב ליקחו כלל וממילא הוא עומד ברשות שמעון עד שיחזיר לו הסחורה ולכך כאשר נתקלקלה הסחורה או נמכרה ע"י הבאהן בעד הלאגער צינז מחויב שמעון לשלם דמי שויו לראובן וזה ברור. אמנם אם ישבע שמעון שכדבריו כן כי שלחו בלי רשותו אזי אין לראובן שום תביעה על שמעון דהא באמת דמי חזרת הבאהן הי' מוטל על ראובן. ואף אם ישבע ראובן שהפאבריקאנט לא הודיע לו מחזרת הסחורה ושמעון גרם לו היזק זה ע"י ששלחו להפאבריקאנט ולא ע"ש ראובן כי הוא היה מקבלו תיכף מכ"מ אין לחייבו לשמעון בעד זה ואף שבתשו' הגאונים הובא בפ"ת לחו"מ סי' קפ"ה ס"ק ב' כתב א' מכר סחורה לאחר ע"י שליחו והשליח הודיעו שהסחורה של פלוני אם הלוקח החזיר אח"כ הסחורה לשליח ולא בא ליד המשלח חייב בתשלומין הא כ' שם דמתשובת ושב הכהן נראה איפכא. וגם בהגהות רעק"א ז"ל לחו"מ סי' קפ"ג העתיק דברי תשו' הגאונים הנ"ל וסיים וצ"ע. וגם יש לומר דבנ"ד שאני כיון דשלחו לו הסחורה שלא ברשות אין הלוקח מחויב לדקדק כל כך שישלחנו לו ויוכל לשלחו גם לשליח שלו שע"י שלח הסחורה:
אמנם בזה יש לעיין אם ישבע שמעון כנ"ל שנשלח לו שלא ברשות אם יוכל לתבוע מראובן שהוא ישלם הסך עשרים כסף שתובע הבאהן מאתו לתשלום הלאגער צינז דהא היזק זה נעשה בגרמת ראובן ששלח לו סחורה בלי ציוי שלו ויהי' מחויב לשבע ראובן שכדבריו כן ואלו ואלו באין לידי שבועת שוא. אבל יותר נראה דגם אם כדברי שמעון כן אין לחייב ראובן מטעם גרמא דהא כל הגרמא היא במה שלא קבל ראובן הסחורה מהבאהן וגרם עי"ז היזק לשמעון והא א' מתנאי גרמי הוא בעושה מעשה וכמ"ש הסמ"ע ר"ס שפ"ו מהא דגדר שנפרץ והתרו בו ולא גדרה חייב היינו משום שהעירשבו ניכר והוי כעושה מעשה וכמ"ש בסמ"ע שם אבל הכא דהוי שוא"ת הוי רק גרמא לשי' רמב"ן וקשה להוציא מיד המוחזק ואף שבתשו' מ"ב סי' כ"ח הובא בפ"ת ר"ס שפ"ו נראה דבמידי דשכיח אף בלא עשה מעשה בדבר הנזוק חייב מ"מ אין זה ברור לחשוב נ"ד לדבר השכיח ועיין ש"ך סי' שפ"ו ס"ק כ"ד: