אור ברסלב
שות אמרי יושר ח"א › סימן קיז

שות אמרי יושר· רבי מאיר אריק

ח"א · סימן קיז

סימן קטז

לכבוד החריף מו"ה ישכר האממערשטאק באזופאליא:

מכתבו הגיענו נכון. וע"ד שאלתו במודר הנאה מחבירו אם מותר לו לשאול אצלו תפילין להניחם דמצות לאו ליהנות ניתנו וכמו מודר הנאה משופר דמותר לתקוע בו תקיעה של מצוה או אפשר דהכא אסור דהא אמרינן בב"מ צ"ד במתנה שומר חנם להיות כשואל דה"ט דבהאי הנאה דמיהמן לי' גמר ומשעבד נפשי'. וביארו תוס' ב"מ נ"ח ד"ה אר"י דה"ט דכסבורין העולם שהשאיל לו יעו"ש א"כ הכא שבאמת השאיל לו יש לו הנאת הגוף מבלעדי המצוה ואסור לשיטת הפוסקים דדוקא הנאת מצוה גרידא שרי ולא בדאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה והאריך בזה והנה אם מטעם הנאה זו דמיהמן לי' אסור במודר הנאה יש לעיין דהא לפי תירץ קמא שבתוס' ב"מ נ"ח הנ"ל הטעם דבהאי הנאה דמיהמן לי' לאו מטעם דכסבורין שהשאיל לו רק הנאה דמיהמן לי' היינו שנתן לו חפץ לשומרו ועשאו נאמן וא"כ נימא דמי שמודר הנאה מחבירו אסור לו לשמור חפצו בחנם משום דנהנה דמאמין לי' וזה לא מצינן. וע"כ דאף דבהאי הנאה משעבד נפשי' מכ"מ אין הנאה כזו אסור במודר הנאה כיון דאינו נהנה מאתו רק הוא גורם לו הנאה זו שהעולם יחזיקוהו כנאמן וע"כ יש לומר דגם לפי תירוצם הב' דהנאה זו הוא רק משום שסבורין שהשאיל לו אף דבהאי הנאה משעבד נפשי' מכ"מ אין הנאה זו אסורה עליו:

אמנם בלאו האי הנאה הנ"ל יש לדון בתפלין כיון דלובשם דרך מלבוש זה גופא הוי הנאה וכדאמרינן ביבמות ד' דומיא דלבישה דאית בה הנאה וע' בחדושי הרשב"א שם ותפילין נמי מלבוש הוי דמה"ט מותר ללובשם בשבת ולא הוי משוי וע' בעירובין ר"פ המוצא תפלין ומה"ט ניחא נמי הא דאמרינן ביבמות ק"ג דסנדל של ע"א לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשירה ופירש"י שם דמצות לאו ליהנות ניתנו. יעו"ש וקשה דא"כ גם לכתחילה לישתרי ולהנ"ל ניחא דמנעל דרך מלבוש הוא והוי הנאת הגוף בהדי המצוה ולכתחילה אסור אבל בדיעבד שרי דדוקא למ"ד מצות ליהנות ניתנו הוא דבדיעבד לא יצא משום דהו"ל מהב"ע דע"י המצוה נעשה העבירה משא"כ למאי דקיי"ל מצות לאו ליהנות ניתנו רק משום הנאת הגוף א"כ אין המצוה מחמת עבירה ובדיעבד יצא וכמו שביאר הדבר היטב בשו"ת אבני מלואים לאה"ע סי' כ"א יעו"ש. וכה ראיתי בחדושי רשב"א ליבמות ק"ג שכ' דה"ט דלכתחילה לא תחלוץ מפני שנראות כנהנת מעכו"ם ועוד הביא בשם י"מ דלכתחילה לא תחלוץ משום דהו"ל הנאה דע"י מותרת לינשא יעו"ש ותמהני דלמ"ל להך טעמא תיפוק לי' דהו"ל הנאת לבישה וא"ל דהרשב"א לטעמי' בנדרים ט"ו באומר הנאת תשמישך עלי דהקשה שם הא מצות לאו ליהנות ניתנו ותירץ משום דאפשר לו לקיים פו"ר באחרת יעו"ש דמוכח דסובר דגם בדאיכא הנאת הגוף בהדי המצוה ג"כ אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו דא"כ מה הועיל בתירוצו מפני שנראית כנהנת הא גם הנאת הגוף בהדי מצוה מותר וגם להי"מ למ"ל לטעמא דהנאה דעי"ז מותרת לינשא דהא הנאה כזו לאו הנאת הגוף מיקרי דהוא רק גרמת הנאה כמ"ש ריטב"א בסוכה ל"א תיפוק לי' דהו"ל הנחת לבישת מנעל וכזה יש להעיר נמי ע"ד הכ"מ בפ"א מציצית שכתב ע"ד רמב"ם שם שכ' דלא יעשה ציצית מעיר הנדחת ואם עשה לא יצא דאין לומר משום דאסור בהנאה דהא מצות לאו ליהנות ניתנו אלא משום דציצית בעי שיעור וכתותי' מיכתת שיעור' יעו"ש ותיפוק לי"ד בלא"ה ל"ש מצות לאו ליהנו' ניתנו דהא איכא הנאת לבישת הציצית דהו"ל הנאת הגוף וראי' לזה דהא לבישת כלאים לא אסור רק כשנהנה כמבואר ביבמות ד' ובחה"ר הנ"ל והא כלאים בציצית דהותר הוא משום מצוה אבל אי לאו הכי הוי כלאים וע"כ דציצית לבישה מיקרי וע' רש"י מנחות ל"ט ד"ה פוטרין בכ"מ דמבואר שם דציצית של צמר ופשתן בבגד משי הוי כלאים יעו"ש וע"כ משום דלובש כלאים והיינו הציצית גופא א"כ הו"ל הנאה ול"ש לומר מצות לאו ליהנות ניתנו ואולי דעת הכ"מ דכיון דקיי"ל מצות לאו ליהנות ניתנו רק דציצית מעיר הנדחת אסור משום הנאת הגוף א"כ עכ"פ בדיעבד יצא ולמה כתב הרמב"ם דאפילו בדיעבד פסול וע"כ הטעם משום כתותי' מיכתת שיעורא. או דיש לומר דדעת כ"מ כרשב"א נדרים ט"ו דהנאת הגוף בהדי מצוה ג"כ שרי:

אמנם לפע"ד יש לדון דגם לשיטת הרשב"א הנ"ל יש לומר דציצית של עהנ"ד פסולין דכבר הקשו על הרשב"א מר"ה כ"ח שמודר הנאה ממעיין טובל בה בימה"ג ולא בימות החמה יעו"ש וע"כ משום דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה אסור. ולי נראה דע"כ לא כתב הרשב"א דשרי רק כגון מצות עונה דאי אפשר להמצוה בלעדי הנאת הגוף לכך בטלה הנאת הגוף לגבי המצוה משא"כ בטבילה דמשכח"ל טבילה בלי הנאה כגון בימות הגשמים א"כ אין הנאה מסוג המצוה לכך באמת בימות החמה אסור וא"כ בציצית דכל המצוה הוא בלבישה ואי אפשר למצוה זו בלי הנאת לבישה בטלה לה הנאת הגוף בהדי המצוה ושרי אפילו לכתחילה. אולם בנמ"י להרי"ף נדרים פ"ב אהא דתנן במשנה שם האומר לאשה קונם שאיני משמשך עובר בלא יחל דברו ומוקי לה בש"ס שם באומר הנאת תשמישך עלי הקשה שם בנימו"י הא מצות לאו ליהנות ניתנו ומתרץ דאפשר לקיים המצוה באחרת אבל באי אפשר לקיים באחרת כגון מודר הנאה מכל הנשים מותר בתשמיש מצוה דאע"ג דאיכא הנאת הגוף בהדי המצוה אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו ול"ד לנודר הנאה ממעיין שאינו טובל בימות החמה שאין מצות טבילה במעיין ובימות החמה כמצות תקיעת שופר ותשמיש מצוה יעו"ש וכוונתו טבילה אין מצוה חיובית דאם רצה לעמוד בטומאתו רשאי ול"ד לתקיעת שופר שהיא מצוה חיובית שאי אפשר לפטור ממנו וכן תשמיש מצוה שהוא מחיוב וכן מורים סוף דברי הנמו"י שם שכתב לתמוה על הריטב"א שכתב באמת בהנאת תשמישך דמה"ט אסור משום דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה ודמי למעיין בימות החמה וכתב בנימו"י ותמיהני היכא דמיא חובת מצות טבילה במעיין ובימות החמה למצות פו"ר במודר הנאה מכל הנשים וזרע אין לו יעו"ש. וא"כ יתכן דמצות ציצית כיון דאינו מצוה חיובית דהא אינו מחיוב ללבוש טלית בת ד' כנפות תו ל"ש בי' מצות לאו ליהנות ניתנו בדאיכא הנאת הגוף בהדי המצוה וכמו במעיין ובציצית איכא הנאת לבישה. ודברי הנימו"י הי' בהעלם עין מכמה אחרונים. וא"כ בתפלין דהוי מצוה חיובית גם לדעת הנימו"י אמרינן מללה"נ אף בדאיכא הנאת הגוף ושרי לשאול תפילין מחבירו שנדר הנאה ממנו אלא דלדעת הנימו"י ורשב"א נראה דלא אמרינן מללה"נ רק בדאי אפשר לקיים המצוה באופן אחר כגון שאין לו תפילין אחרים והיינו במידי דאיכא הנאת הגוף ג"כ בהדי מצוה אבל במצוה גרידא לכ"ע אמרינן מללה"נ אף בדאפשר באחר וכמ"ש באב"מ בתשו' סי' כ"א יעו"ש:

ובעיקר הקושיא שהקשו כולם על הרשב"א בנדרים מ"ו הנ"ל דכתב בהנאת תשמישך עלי מצות לאו ליהנות ממעיין דאינו טובל בו בימות החמה הביא בשעה"מ פ"ח מלולב בשם המאירי לחלק דשאני מעיין דאיכא הנאה גם לאחר קיום המצוה כשיוצא מהמעיין יעו"ש. ובאב"מ סי' כ"א תמה דהא תינח במודר הנאה ממעיין אבל במודר הנאה מחבירו אמרינן ג"כ בר"ה כ"ח שם דאסור להזות עליו בימות החמה וזה אין סברא שטיפה כ"ש יגרום הנאה גם אחר כן יעו"ש ולענ"ד יש ליישב דהנה בטורי אבן שם תמה בהא דמודר הנאה מן המעיין דאסור לטבול ביה"ח הא הו"ל דבר שאינו מתכוין להנאה דהוא מתכוין לשם מצוה ואי דהו"ל פ"ר הא לענין הנאה פ"ר שרי כמ"ש הר"ן בפ' ג"ה מהא דמוכרי כסות מוכרין כדרכן יעוש"ה וראיתי מובא משו"ת מהרי"א סי' שכ"ו שמתרץ דמודר הנאה שאני דהא קיי"ל יש מעילה בקונמות ובמעילה עשה הכתוב דבר שאין מתכוין כמתכוין כדאי' בפסחים ל"ג יעו"ש עכ"ד. אבל אכתי קשה דהא מעיין מיקרי מחובר וכמבואר בע"א מ"ז בבעיא דמשתחוה למעיין מאי לנסכים ופירש"י שם דלהדיוט לא נאסר דהו"ל מחובר א"כ מה בכך דיש מעילה בקונמות כמו בהקדש הא בהקדש גופא אין מעילה במחובר לקרקע ואף דאיסורא דרבנן איכא מכ"מ בזה תו לא אמרינן דעשה הכתוב דבר שאינו מתכוין כמתכוין דרבנן לא גזרו בזה יותר מבשאר איסורי תורה. אשר ע"כ הוכרח המאירי לומר הטעם דאיכא הנאה לבתר שיצא מן המעיין והיינו דאז נשאר מים על גופו והמה תלושין ואיכא מעילה אז ואף דאינו מתכוין מכ"מ אסור כנ"ל דבמעילה עשה הכתוב דבר שאינו מתכוין כמתכוין וכ"ז הוכרח במודר הנאה מן המעיין דהו"ל מחובר אבל במודר הנאה מחבירו דהו"ל תלוש דדוקא עבד איתקש לקרקע ולא בן חורין כמ"ש תוס' קדושין ז' ובנ"ד שפיר אסור משום מעילה שמעל בזו הרגע שבא הטיפה עליו ונהנה מחבירו ובמעילה אף דבר שאינו מתכוין אסור. והא דהקשה הרשב"א בנדרים שם בהנאת תשמישך עלי דמצות לאו ליהנות ניתנו והוצרך לשנוי משום דאפשר באחרת אע"ג דשם נמי הו"ל קונמות ואיכא איסור מעילה אכתי מתניתין קשיתי' דקתני שם הר"ז בבל יחל דברו והא בל יחל ליתא דהו"ל דשא"מ ופ"ר ל"ש בהנאה רק לאו דמעילה איכא והוכרח לשנוי משום דאפשר באחרת ובכה"ג לא אמרינן מללה"נ ואיכא נמי לאו דבל יחל ודו"ק: אבל עדן הדבר דחוק להבין גם גוף דברי הרשב"א דמה בכך דאפשר באחר האם מצוה גרידא לאו ליהנות ניתן אפילו באפשר באחר ורק משום דאיכא הנאת הגוף אסור בז אפשר באחר ואמאי הא הו"ל דשא"מ לגבי הנאת הגוף ואכתי ליכא לאו דבל יחל רק לאו דמעילה. ועוד יש לתמוה בעיקר הקושיא הנ"ל שלפי מה שפרשתי קושיתו הוא רק על מה דקתני הר"ז בלא יחל וליכא רק לאו דמעילה הא באמת איכא גם לאו דבל יחל דכיון דעכ"פ אסור משום לאו דמעילה א"כ תו אינו מצוה כלל לשמש עמה דאין עבירה מצוה וכיון דאינו מצוה תו ל"ש לומר גם לגבי בל יחל דהו"ל דבר שאינו מתכוין דמתכוין למצוה כיון דאינו מצוה:

ואחר העיון הדבר נכון דבאמת אם אי אפשר באחרת כגון בנדר הנאה מכל הנשים שרי לגמרי דהא אתי עשה דפרו ורבו ודחי ל"ת דבל יחל אלא דהא ליתא דנדרים הו"ל עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה כמ"ש רשב"א בנדרים מ"ז דמה"ט נדר חל על דבר מצוה ול"א אתי עשה ודחי ל"ת והתינח בדאיכא לאו דבל יחל אבל הכא כיון דלענין בל יחל הו"ל דשא"מ דשרי רק דנשאר לאו דמעילה הו"ל ל"ת גרידא ואתי עשה דפו"ר ודחי ל"ת דמעילה ואף דרבי סובר הזיד במעילה במיתה וא"כ אין עשה דוחה ל"ת שיש בה מיתה כמ"ש בש"א סי' צ"ו הא אנן קיי"ל כרבנן דהזיד במעילה באזהרה ועוד דאפילו לרבי הזיד במעילה במיתה היינו באכילה ולא בהנאה כמ"ש תוס' פסחים ל"ג. וניחא בזה מה דפשיטא לי' לרשב"א דבאפשר באחרת אסור ולא אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו והא בכ"ד משמע דמצות לאו ליהנות ניתנו אף באפשר באחר ולהנ"ל ניחא דבאמת בכל איה"נ אף בדאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה שרי אף בדאפשר באחר דמצות לאו ליהנות ניתנו ואי משום הנאת הגוף הו"ל דשא"מ דשרי אבל בהנאת תשמישך דהו"ל קונמות ואיכא מעילה דאסור אף באינו מתכוין רק דאכתי שרי משום דלענין לאו דמעילה תו אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת א"כ בזה תו בעינן אי אפשר באחר דבאפשר באחר לא אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת דהא אפשר לקיים שניהם ולפי"ז צ"ל הא דנודר הנאה ממעיין אסור והיינו משום לאו דמעילה דאיכא לבתר שיצא מן המים והא לענין מעילה נימא עשה דוחה ל"ת היכא דאי אפשר במעיין אחר הא ליתא דהא לא הו"ל בעידנא דמיעקר לאו דהא נהנה לאחר המצוה ועוד דאינו מצוה חיובית ומעולם לא אשכחן דטבילת מצוה ידחה שום ל"ת ומה"ט נמי ניחא במודר הנאה מחבירו דאינו מזה עליו בימות החמה ומשמע אף בדאי אפשר באחר ומשום לאו דמעילה ול"א אתי עשה ודחי ל"ת משום דהזאה אינו חיובית ול"ש גבי' אתי עשה ודחי ל"ת ודו"ק היטב:

ועפ"י ביאורי במאירי הנ"ל דבמעיין ה"ט משום דלאחר שיצא מן המעיין הו"ל המים תלוש על גופו ומעל אז אף דאינו מתכוין אז מכ"מ במעילה עשה הכתוב דבר שאינו מתכוין כמתכוין מיושב בפשיטות מה דקשה לי מדוע לא תירץ דמעיין שאני דבטרם שנכנס כולו לתוך המעיין הוא נהנה ואז ליכא מצוה עדיין עד שיכנוס כולו ולהנ"ל ניחא דגם בטרם שיכנוס כולו הא מכ"מ הו"ל דבר שאינו מתכוין דהוא מתכוין לכנוס כולו לטבול לשם מצוה ולאו דמעילה ליכא דהא המעיין מחובר ולכך הוכרח לומר לאחר שיצא דאז המים נעשו תלושים ודו"ק ולפי"ז צ"ל דהא דהנודר הנאה מן המעיין דאסור לטבול בימות החמה מיירי בנודר הנאה מן המעיין זה דאז נראה דאסור בהמים אף אם נתלשו וכמו באומר פירות אלו דאסור גם בהיוצא מהם אבל באומר ממעיין סתם נראה דאינו אסור רק בעוד שם מעיין עליו והמים הנתלשין כשיוצא תו לא מיקרי מעיין וההבדל שבין פירות אלו לפירות סתם ע' יו"ד סי' רט"ז ודברי המאירי אינו משמע כן דמיירי דוקא בנודר ממעיין זה אבל הדברים מצד עצמם נכונים לענ"ד. ויתיישב בזה דקדוק הלשון דנקיט הנודר הנאה ממעיין ולא קתני הנודר הנאה ממקוה אסור לטבול בימות החמה ולהנ"ל רבותא נקיט דבמקוה פשיטא דאסור דאע"ג דמקוה נמי מחוברין מיקרי דהא תלושין פסולין לטבילה הא מכ"מ משכח"ל מקוה מים שאובים שכבר נקראו תלושין ואח"כ נתחברו למקוה כשר על רגע חדא והוכשרו דעתה מחוברים מיקרי ולענין מעילה בקונמות פשיטא דשייך דתלוש ולבסוף חברו מועלין כמבואר במעילה י"ט וא"כ פשיטא דאסור משא"כ מעיין דמחובר מעיקרו הוא ולא משכחת כלל שם מעיין במים תלושין שנתחברו למעיין דאכתי אין תורת מעיין עליהם דאין החבור מועיל רק לשומו מקוה ולא מעיין כאשר ביארתי הדברים היטב בחיבורי שירי טהרה מקואות פ"ה מ"ז א"כ מעיין מחובר מעיקרו הוא ואין מועלין אפ"ה אסור משום דמעל כשיצא מן המעיין וכנ"ל דאז נעשו תלושין וא"ש:

ובהיותי בענין זה לענין מעילה בתלוש ולבסוף חברו ראיתי להריטב"א בחדושיו לקדושין נ"ד אהא דמוקי שם מתניתין דר"מ אומר המקדש במזיד בהקדש קדש דמשנתינו בכותנות כהונה שלא בלו עסקינין הואיל וניתנו ליהנות בהן ופריך מהא דתנן ר"מ אומר מועלין אף בעתיקים ואמאי נימא הואיל וניתנו ליהנות בהן דהא חומת העיר ומגדלותי' משירי הלשכה אתין ותמה הריטב"א הא חומת העיר מחובר הוא ואין מעילה במחובר וביאר בס' מחנה לוי שם כוונת קושיתו דאע"ג דהו"ל תלוש ולבסוף חברו דעת ריטב"א כרמב"ם דדוקא משום חומרא דע"א מחמירין בתלוש ולבסוף חברו אבל בהקדש לענין מעילה כמחובר דמי. ולענ"ד יש ליישב קושי' ריטב"א הנ"ל דהא לכל אוקיימתות שם סובר ר"מ דהקדש במזיד מתחלל ור' יהודא פליג עליו דדוקא בשוגג מתחלל וטעמא דר"מ תמוה מאד דהא קרא דמעילה ע"כ בשוגג מיירי דהא כתיב התם דמייתי קרבן ובמזיד ליכא קרבן גם לר"מ וא"כ תו מנ"ל דהקדש במזיד מתחלל וכבר תמהו בזה התוס' קדושין נ"ג שם ד"ה אף במכר וע' בפנ"י שם. ולענ"ד יש לומר דהנה בע"א נ"ב אמרינן התם קרא אשכח ודרוש דכתיב ובאו בה פריצים וחללוה וביאר הרז"ה שם דהיינו פריצי ישראל וכיון דמעלן נפיק לחולין והרמב"ן במלחמות שם תמה עליו דהא פריצי ישראל מזידין היו והקדש במזיד אינו מתחלל וע"כ דבפריצי גוים מיירי דלאו בני מעילה נינהו כלל אלא דגזיה"כ הוא כיון דנכנסו נכרים נתחלל ולאו מטעם מעילה יעו"ש והשתא יתכן דר"מ דסובר הקדש במזיד מתחלל יליף לה מקרא דיחזקאל דבאו בה פריצים וחיללוהו ולית לי' גזיה"כ הנ"ל דנתחלל ע"י גוים אף דאינם בני מעילה אלא ע"י פריצי ישראל והקדש במזיד מתחלל ור"י דסובר הקדש במזיד אינו מתחלל סובר באמת כרמב"ן הנ"ל דשם לאו מטעם מעילה רק על ידי פריצי נכרים דלאו בני מעילה נינהו כלל אלא מגזירת הכתוב כיון שבא לרשות גוו יצא מקדושתן והנה הרמב"ן שם במלחמות הקשה עוד על רז"ה הנ"ל דבקרא דיחזקאל הנ"ל גם על גוף הבית מתנבא שנתחלל והא אין מעילה בקרקעות וע"כ דלאו מטעם מעילה רק מגזיה"כ משום שבא ליד נכרי וכנ"ל. והתינח לר"י אבל לר"מ דסובר הקדש במזיד מתחלל ויליף לי' מקרא דיחזקאל הנ"ל וסובר דשם בפריצו ישראל ומטעם מעילה א"כ תקשה לי' דהא אין מעילה בקרקעות והאיך נתחלל גוף הבית וע"כ דר"מ סובר תלוש ולבסוף חיברו כתלוש דמי לענין מעילה ושפיר נתחלל גוף הבית ע"י מעילה במזיד א"כ עכ"פ לר"מ מוכרח דסובר תלוש ולבסוף חיברו כתלוש דמי ושפיר פריך אמאי מועלין בעתיקין לר"מ נימא הואיל וניתן ליהנות מחומת העיר דלר"מ איכא במעילה בתלוש ולבסוף חיברו ומיושב קושי' הריטב"א ודו"ק:

ועפ"י האמור יש לומר בהא דפליגי ר"מ ור"י אי יש קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מידי מעשר דר"מ סובר אין קנין ור' יהודא סובר יש קנין כמבואר בירושלמי פ"ה דדמאי ופ"ד דגיטין ה"ט יעו"ש ויש לומר דר"מ ור"י אזלו לשיטתייהו והוא עפימ"ש הגאון הרי"ם ז"ל בשו"ת חיו"ד ס' דטעמא דיש קנין לעכו"ם בא"י לפטור מן המעשר הוא משום דגוף הקרקע פקעה מקדושתה כשבאה ליד גוי וכהא דע"א הנ"ל דבאו בה פריצים וחיללוה יעו"ש וכ"ז לר"י דסובר הקדש במזיד אינו מתחלל א"כ הא דבאו בה פריצים היינו גוים ולאו מטעם מעילה רק מגזיה"כ כיון דבא ליד גוי פקע קדושתו א"כ ה"ה קדושת הארץ לענין מעשר אבל ר"מ לשיטתו דסובר הקדש במזיד מתחלל והאי קרא בפריצי ישראל מיירי ומטעם מעילה ואין כאן חידוש דין דדבר שיכנס לעכו"ם פקע קדושתי' לכך סובר דאין קנין בעכו"ם להפקיע מידי מעשר דבזה ל"ש מעילה ודו"ק:

וע"ד שאלתו בענין שאל תפלין מחבירו אם חייב באונסין והביא דברי הקצה"ח סי' ע"ב דשואל ספר אינו חייב באונסין כיון דמללה"נ הוי כשאלה לראות בה דבש"ס דמסופק אם חייב באונסין דממונא איכא והנאה ליכא וכבר קדמו במח"א ה' שאלה סי' ג' וע' במח"א ה' נדרים סי' כ"ד דהעלה דשואל שופר מחבירו ודאי אינו חייב באונסין אף שהחליט בהשאלה דשואל ספר חייב משום דעל ספר דרך ליתן מעות משא"כ בשאלת שופר דאין הדרך ליתן מעו' ע"ז יעו"ש וה"נ שאלת תפילין ואין להאריך יותר בזה:

תוכן העניינים

שות אמרי יושר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה