אור ברסלב
שות אמרי יושר ח"א › סימן קטו

שות אמרי יושר· רבי מאיר אריק

ח"א · סימן קטו

סימן קיב

להרב המאוה"ג מו"ה נחמי' פרוינדיל ז"ל אבד"ק סאמבור ישן:

ע"ד שאלתו שבעירו צריכים כעת להוסיף שו"ב ונמצא איש א' שלמד מלאכת השו"ב אצל שו"ב בקהלתכם ושמו הרצ"ו ובטרם שלמדו נתן לו כתב באיסור לבל יהי' האיש הנ"ל שו"ב בקהלתכם והכתב נאבד וגם הרצ"ו כבר הלך לעולמו ושל"ח ורבים המה המבקשים לקבל לשו"ב את האיש הנ"ל שנתן הכתב באיסור. והאיש הנ"ל זוכר בבירור שהי' בחתימת ידו ואינו זוכר אם הי' הכל כת"י ואולי קרא הכתב בפיו גם אינו יודע נוסח הכתב אם בנדר או שבועה גם אינו זוכר אם נכתב בכתב הנ"ל שלעולם לא יהי' שו"ב בקהלתכם או נכתב כל ימי חיי הרצ"י הנ"ל והרצ"י הנ"ל הניח בן ממלא מקומו בקהלתכם ואינו מסכים שיקבלו את הנ"ל לשו"ב ואינו רוצה שיתירו לו האיסור וכ"ת האריך בפלפול רב ודרש חוו"ד בזה. והנה כ"ת כתב דיש להחמיר בזה אף דרבים מקילין בחת"י על כתב נדר או שבועה דלמא כתב בידו כל הכתב ובזה רבו המחמירין בשבועה בכתב ודלמא קרא הכתב בפיו ודלמא הי' כתוב בו לעולם דספק נדרים להחמיר. ולכאורה יש לדון להיתר מטעם ס"ס דלמא כהפוסקים דשבועה בכתב לאו שבועה הוא ודלמא הי' כתוב בו רק כל ימי חיי הרצ"ו ואף שכ' המג"א סי' תס"ז דאין עושין ס"ס לכתחלה בידים ומה"ט אסור למכור ספק דרוסה לעכו"ם ל"ד לכאן דשם ע"י המכירה לעכו"ם עשה חמ"ח דלמא יאכלנו בעצמו ולא ימכרנו לישראל ובטרם שנמכר הוא ספק איסור ואסור לעשות ס"ס בידים אבל הכא הס"ס כבר נעשה מאליו ואין אנו עושין אותו בידים וש"ד לסמוך על ס"ס לכתחל' ולקבלו לשו"ב והן אמת שבמג"א סי' י' ס"ק י"א כ' דאסור לצאת בבגד לכרמלית דאין עושין סד"ר לכתחלה יעו"ש אף דהספק כבר נעשה מאליו אפ"ה אסור לסמוך לכתחלה וה"ה בס"ס יש לומר כן. אמנם גם בזה השיג הא"ר שם דרבנן לא גזרו על ספק והא אשכחן להדיא באו"ח סי' ע"ו דמותר לקרות ק"ש נגד ספק מיר מטעם ספק דרבנן ולדעת מג"א צ"ל דשם שאני דבהדיא אמרו בגמרא ברכות דכי גזרו רבנן במ"ר בוודאן בספיקן לא גזרו אבל בכל מילי דרבנן אין עושין לכתחלה לסמוך על הספק אבל אני תמה דהא בביצה ד' חידש רב אשי דביצה שנולדה ספק יו"ט ספק חול דאסורה דכיון דדשיל"מ אפילו באלף לא בטיל ספיקא דרבנן להחמיר יעו"ש הרי דדוקא בדשיל"מ חידש כן ותיפוק לי' כיון דאפשר לאוכלו לאחר יו"ט אין עושין סד"ר לכתחלה ולמה לן טעמא דדשיל"מ ובהאי דינא דמג"א הנ"ל הא ל"ש דשיל"מ דהא בחצר לא נאסר הבגד הזה מעולם וכהא דאמרינן ביבמות פ"ב דתרומה לא מיקרי דשיל"מ לכהן דלא נאסר לו מעולם וכיון דל"ש דשיל"מ ממילא דמותר לסמוך על סד"ר לכתחלה ועי' ש"ך סי' ק"י שהעלה דס"ס מהני גם בדשיל"מ כל שהספק בגוף ולא בתערובות יעו"ש ומוכח דמותר לסמוך על סד"ר לכתחלה אף דיש לו מתירין לאחר זמן. וכה ראיתי גם בס' יד"י לה' שחיטה בהשמטות לתערובות שתמה ג"כ על מג"א הנ"ל דל"ד להא דסי' תס"ז דאנו עושין הס"ס בידים ועכ"פ לסמוך על ס"ס לכתחלה לא מצינו איסור כלל ואף דמבואר באו"ח סי' תס"ז סעי' ב' דאין סומכין על ס"ס בחמץ ובט"ז שם ביאר הטעם משום דאפשר לאוכלו לאחה"פ ואין הפסד בשהיה נראה דהיא רק משום חומרא דחמץ שהוא במשהו ול"א כן בשאר איסורין ומהגם דגם שם היינו כשאין לו הפסד כלל בשהיה והכא אף שהאיש הנ"ל שנתן הכתב הוא שו"ב במקום אחר מכ"מ המקום הנ"ל שרוצה להיות שו"ב כעת הוא מקום פרנסה לפניו יותר: אכן נראה דאין להתיר מטעם ס"ס דהא ס"ס במקום חזקת איסור אינו מועיל ומבואר בפמ"ג סי' ק"י בש"ך ס"ק כ"ח דה"ה כשהספק הראשון הוא נגד חזקת איסור והספק הב' אינו נגד חזקה כגון שנתערב אפ"ה לא הוי ס"ס ואף שבפמ"ג סו"ס ח"י כ' להיפך דבריו תמוהין וכבר תמה עליו בתשו' בי"ש יו"ד ח"א סי' ל"ג וא"כ בנ"ד נהי דבספק הראשון דלמא שבועה בכתב אינו כלום הוי ספק גמור ואיננו נגד חזקה אבל הספק השני שמא השבועה הי' רק כל ימי חיי הרצ"י הנ"ל נגד חזקת איסור כיון דעכ"פ נאסר כל ימי חיי הרצ"י ואנו מסופקין אם נמשך האיסור אח"כ מיקרי איתחזק איסורא כהא דאמרינן בנזיר ח' הכא נחית לי' לנזירות במאי לסלוקי מיני' ועיי"ש בתוספת ולכאורה מוכח איפכא דבכה"ג לא מיקרי נגד חזקת איסור מהא דאמרינן בנדה ט"ו דבעלה מחשב ימי ווסתה ובא עליה מטעם ס"ס דלמא לא ראתה ואת"ל ראתה דלמא טבלה יעו"ש אף דהספק השני נגד חזקת איסור אבל נראה דשם שאני דכשם שיש לספק השני חזקת איסור כן יש להספק הראשון חזקת היתר דהא אשה בחזקת טהרה עומדת ואוקי חזקה להדי חזקה והוי ס"ס גמור אבל בנ"ד הא לדעת הח"ס בתשו' יו"ד סי' רכ"ו גם שבועה ונדר בח"י הוא ממש כמו שבועה בכתב ותלוי בפלוגתת הפוסקים א"כ להספק הראשון אין שום חזקת היתר דהא בסד"ד ל"ש כלל חזקה כמ"ש כנה"ג יו"ד סי' ח"י והספק השני הוא נגד חזקת איסור ושפיר יש לומר דאינו מועיל ושו"ר כעין זה בתשו' בי"ש יו"ד ח"ב סי' קט"ז דהטעם בהא דנדה ט"ו הנ"ל דהוי ס"ס משום דיש להספק הראשון חזקת היתר יעו"ש וא"כ בסד"ד יש לומר דלא מהני. אמנם גם לדעת הנוב"י סי' ס"ח דשבועה בחת"י לאו כלום הוא ושוב שפיר י"ל דהוי ס"ס דהא הוי ספיקא דמעשה דלמא לא כתב בכת"י ובספיקא דמעשה אזלינן בתר חזקה:

אמנם גם להנוב"י הנ"ל עדיין אין ההיתר ברור דהא בן השו"ב הרצ"י הנ"ל אומר בבירור שהי' הכתב כתב ידו של השו"ב שנתן הכתב רק אינו זוכר אם קרא הכתב בפיו לשם שבועה. א"כ שוב הוי ספיקא דדינא ול"ש לאוקמי אחזקה וממילא דספק השני הוא נגד חזקת איסור וגם בלעדי זאת בספק הראשון איכא ס"ס לאיסורא דלמא שבועה בכתב הוי שבועה מה"ת ודלמא קרא בפיו לשם שבועה ואף שכ' הגאון מהרש"ק דגם קרא בפיו אינו שבועה כי לא כיון לשם שבועה רק לקריאה בעלמא אכתי הא ספק הוא דלמא קרא בפיו לשם שבועה דזה בוודאי מועיל לכ"ע וכמ"ש בתשו' הרי"מ יו"ד סי' י"ד. והנה כ"ת דן בזה אם בן השו"ב נאמן כי הוא נוגע בדבר והביא מישועת יעקב יו"ד סי' קכ"ז דקרוב נאמן א"כ ה"ה נוגע דמטעם קרוב היא וכמ"ש בנוב"י חאה"ע סי' כ"ז. ואם כי ראי' הג' שם מהא דא"כ אין אדם מתארח אצל חבירו יש לדחות דהא להתיר גם פסולי עדות נאמנים כמ"ש ש"ך סי' קכ"ז ס"ק כ' וה"ה נוגע אבל לאסור דאין פסולי עדות נאמנים גם נוגע אין נאמן וגם יש לומר דשם מטעם בעלים היא דבעלים נאמנים על שלהם אבל הכא דאינו בעלים רק נוגע יש לומר דאינו נאמן וכן מוכרח לומר לדברי הפנ"י קדושין ס"ו שכ' בטעמא דע"א נאמן להתיר משום חזקה דאין אדם חוטא ולא לו ואכתי האיך נאמן להאכיל ולמכור לחבירו הא נוגע הוא וע"כ דזה נאמן מטעם בעלים. אך בגוף הדבר דקרוב נאמן אף לאסור של חבירו ודאי קושטא היא דהא מבואר בכריתות ר"פ אמרו לו דאשה נאמנת לומר אכלת חלב לחייבו קרבן וא"כ ה"ה קרוב וכן הוכיח בס' עצ"ל יו"ד סי' קכ"ז שם וגדולה מזו מוכח מנימו"י סנהדרין פ' זה בורר דאפילו רשע בעבירה נאמן לאסור את של חבירו רק רשע דחמס אינו נאמן דז"ל הנימו"י ותלמודא פסק כאביי דל"ב רשע דחמס וכו' ורחמנא פסלו לעדות דכתיב אל תשת רשע עד אבל בעלמא בשאר איסורים דאפילו ע"א כשר בהם ואפילו אשה ליכא למיפסלי' עכ"ל וע"כ לענין נאמן לאסור מיירי הנימו"י דלהתיר גם רשע דחמס נאמן כדמוכח מדברי ש"ך הנ"ל ובבא לאסור בזה רשע דחמס אינו נאמן אבל שאר פסול בעבירה כשר ונראה דראי' הנימו"י הוא מהא דאמרינן בקדושין ס"ו לאביי אי מהימן לך דלאו גזלנא היא אפקה משמע דוקא גזלן פסול ולא מחמת עבירה אחרת וכמו דלאביי בדבר שבערוה ה"ה לדידן באיסורין ועי' בר"ן שם ובס' מנ"ח מ"ע ל"ט תמה טובא בדברי הנימו"י הנ"ל ולע"ד לק"מ ועכ"פ נראה מדברי הנימו"י דבאיסורין הכל נאמנין רק רשע דחמס אינו נאמן וא"כ גם נוגע כשר:

וגם יש לומר דמ"ש הש"ך דפסולי עדות אינם נאמנים לאסור היינו דוקא במידי דאיתחזק התירא אבל בדבר דלא איתחזק התירא גם ע"א פסול נאמן לאסור וכ"כ במקנה קדושין ס"ו יעו"ש והכא כיון דגם בלעדי העד אין היתר רק מטעם ס"ס וכמ"ש לעיל זה מיקרי לא איתחזק התירא ויוכל ע"א לאוסרו בוודאי כמ"ש בהגהות אמ"ב יו"ד סי' קכ"ז ולהתיר השבועה כיון דנשבע ע"ד חבירו לתועלתו אף שמת ונשאר בנו הוא עומד במקומו כמבואר ביו"ד סי' רכ"ח בהג"ה. ולכאורה יש לומר כיון דהשו"ב הנ"ל שנתן הכתב אומר שהרצ"ו בחיים חיותו מחל לו השבועה נהי דאין המחילה מועיל בלי היתר כדאי' סי' רכ"ח סעי' ל"ז אבל עכ"פ תו יש להתיר לו השבועה דהוי כהסכים שיתירו לו אכן נראה דבנשבע לתועלת חבירו שאין מתירין לו רק בהסכמתו אף שהסכים אם אח"כ חזר ומוחה בטרם ששאל על שבועתו ודאי אסור להתיר לו דודאי בידו לחזור בו כ"ז שלא התירו לו והכא אף שלא מיחה אח"כ כיון דמת והבן יורש כוחו והוא מוחה עתה אין מחילת האב מועיל כלום וכהא דאמרינן בב"ק ק"ד דלמא שכיב ר"א ונפלו נכסי קמי יתמי והתקבלות דר"א לאו כלום הוא. ומהגם שלפי דברי בן השו"ב נשבע ע"ד רבים שאין לו התרה ע"כ לפענ"ד אל יכנסו בפרצה דחוקה לקבל את השו"ב הנ"ל שנתן כתב איסור גם אם הי' באפשרי להתיר מטעם ס"ס אין ראוי להקל לקבל שו"ב קבוע לעולם ע"י היתר ס"ס וכעין זה כתבו תוס' סופ"ב דכתובות דמה"ט טימאו חז"ל בית הפרס אף דס"ט ברה"ר טהור כיון דהוא דבר קבוע לעולם לא רצו להתיר וה"נ בנ"ד ולמה נכנסו בפרצה דחוקה אם כל הארץ לפניהם לקבל להם שו"ב הגון בלי שום חששות והנלע"ד כתבתי:

תוכן העניינים

שות אמרי יושר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה