שות אמרי יושר· רבי מאיר אריק
ח"א · סימן קה
להרב החריף ובקי מו"ה יהודה האללענדער נ"י מבאבוב:
ע"ד קושיתו ביו"ד סי' קס"א בט"ז דחיוב השבת ר"ק היא רק בתובעו והוציא כן מרש"י ב"מ ס"א מדברי רשב"א שבב"י יו"ד סי' קס"ו שכתב דהלוהו ודר בחצירו אף דהוי כעין א"ר מכ"מ גם לצי"ש אינו חייב להחזיר וראי' מב"מ ס"ד דלא קאמר בגמרא שהשיב ר' יוסף בר חמא לאנשים שעשה מלאכה בעבדם יעו"ש ודילמא לא תבעוהו ונראה לפי הטעם שכ' השאי"ע ח"א סי' קמ"ז בטעמא דט"ז הנ"ל דמדלא תבעו מחל לו וכ"כ בנה"מ סי' ט' וזה שייך דוקא ברבית קצוצה שיוצאה בדיינים וא"כ מדלא תבעו מחל לו משא"כ בא"ר דאין יוצאה בדיינים שוב אין שום ראי' מדלא תבעו מחל לו דאפשר דמשו"ה לא תבעו כיון דאין בידו לכופו לשלם לו לכך לא חשש לתובעו וכיון דליכא הוכחה דמחל לו שוב הוא צריך לשלם בדיני שמים עכ"פ אף בלא תבעו וע"כ הא דרב יוסף בר חמא לא החזיר משום דלא א"ר גמור הוא: אמנם בגוף הדבר שהוציאו מרש"י הנ"ל שכ' בר"ק דיוצאה בדיינים אם תבעו והבינו דהיינו מטעם מחילה לכאורה נראה בפשיטות דלאו מטעם מחילה היא רק דרבית דמי לשאר הלוואה דכ"ז שלא תבעו אינו חייב להחזיר ההלואה וכמ"ש הקצוה"ח סי' ק"ד בפשיטות והביא ראי' ברורה מחו"מ סי' ע"ג דאף בנשבע לפרוע לו בזמן קצוב אינו חייב לשלם כשלא תבעו ועי' בש"ך חו"מ סי' רל"ב בשם הש"ג דבהלוה לחבירו ולא תבעו אינו חייב להחזיר לו דאימור במתנה נתנה לו יעו"ש ושם אינו מטעם מחילה דהא בכל עת שלא תבעו אינו חייב להחזיר לו רק דכ"ז שלא תבעו א"צ להחזיר לו דאפשר רוצה ליתן לו במתנה וא"כ גם ברבית דינא הכי כיון דנתן לו הרבית בעצמו אף דחייבי' רחמנא להשיב מכ"מ לא גרע מהלואה:
ועפ"י יסוד הנ"ל דהלואה אינו חייב להחזיר עד שיתבענו מובן לשון הרמב"ם פ"ו מה' נדרים שכ' וז"ל ופורע חובו שהרי לא הגיע ליד ראובן כלום רק מנע ממנו התביעה ומניעת התביעה אינו כלום יעו"ש וכוונתו דהמלוה לא תבע עדיין החוב מראובן וכל זמן שלא תבע ממנו אין עליו חיוב לשלם וא"כ בפרעון זה היא רק גרם הנאה שעי"ז לא יוכל עוד לתובעו ואין זה הנאה ואפשר בזה כוונת הירושלמי שרוצה לחלק בפורע חובו לבע"ח דוחק או אינו דוחק היינו דכשהבע"ח כבר תבעו כשפורע חובו הרי מהנהו ממש וחייב לשלם לו ובמודר הנאה ממנו אסור אבל באינו דוחק היינו שלא תבעו עדיין וא"כ לא נתחייב עדיין לשלם והוי רק גרם הנאה. באופן שעפ"י הנ"ל רבית דמי לגמרי להלואה ולאו מטעם מחילה. אכן קצת הכרח נראה כט"ז דרש"י מטעם מחילה קאמר דרש"י ז"ל אין דרכו לפסוק דינים ורק פרש הסוגיא ולמה לו לומר שתובעו וע"כ נראה שהוכר רש"י ז"ל לזה דהא בב"מ ס"א קאמר ע"ז יכין רשע וילבש צדיק והיינו שהבן אינו חייב להחזיר רבית והנה אין לפרש הטעם משום דכתיב וחי אחיך עמך לדידי' אזהר רחמנא לברי' לא אזהר כדמפרש לה רבא בב"ק קי"ב דהא לא הביא הכא בסוגיא האי קרא דחי אחיך עמך רק לפרש טעמא דר"א ולא קאמר מ"ט יכין רשע וילבש צדיק וע"כ דע"ז א"צ טעמא דרבא הנ"ל רק מטעמא דרשות יורש כרשות לוקח דמי כרמי ב"ח בב"ק שם ומטעם יאוש וש"ר. ולכאורה יפלא איזה יאוש יש בזה בשלמא בגזל הוי יאוש מדגזל ממנו בודאי לא יחזור לו אבל ברבית דיהיב לי' מדידי' אמאי הוי יאוש וע"כ לומר דמיירו בתבעו הלוה ולא החזיר לו ולכך מייאש הלוה וכשמת הוי יאוש וש"ר אבל הברייתא דיכין רשע וילבש צדיק הא סתמא קתני ולא בתבעו ע"כ מפרש רש"י ז"ל דר"ק גופא דיוצאה בדיינים היינו דוקא כשתבעו בחייו דאל"כ כבר מחל לו וא"כ האי דיכין רשע וילבש צדיק ג"כ ניחא דבדלא תבעו הא מחל לו ובתבעו ולא החזיר לו בחייו כבר נתייאש ממנו וכשמת הוי יאוש וש"ר וא"ש:
אך בגוף הסברא דמדלא תבעו מחל לו צ"ע טובא דמהיכי תיתי נימא מחל לו והא דוקא בכתובה אמרו שאם שהתה כ"ה שנים ולא תבעה כתובתה מחלה ולא בשאר הלואה כדאי' באה"ע סי' ק"א ומדוע נימא ברבית דמדלא תבעו מחל לו ואפשר דה"ט ברבית דהא ברבית גם הלוה עובר כמו המלוה אלא דהוי לאו הניתק לעשה דכתיב וחי אחיך עמך וגם לגבי לוה הוי נל"ע אם מקבל הרבית בחזרה ובלאו הנל"ע ידוע שבקיום העשה מנתק הלאו לגמרי ועי' בהגהות אמ"ב לחו"מ סי' ל"ד בט"ז ס"ק ז' דכשמקיים והשיב את הגזילה בגוף הגזילה דהוי נל"ע תו לא מיקרי רשע כלל יעו"ש וה"נ ברבית כשמשלם אפילו ממון הוא מקיים העשה דתשלומין דרבית הוא נל"ע מקרא דוחי אחיך עמך וא"כ כיון דהלוה לא תבע לו הרבית אמרי' מסתמא מחל לו והוי כאומר הריני התקבלתי והוי כאילו קיים העשה דאם לא הי' מוחל לו בודאי הי' תובעו כדי שיקיים העשה משא"כ בגזילה שאין הנגזל מקיים מצוה במה שמקבל בחזרה הגזילה שוב אין ראי' מדלא תבעו דמחל לו. אבל צ"ע אם נימא ברבית מחילה מדלא תבעו דמה גבול יש בזה וכי נימא שבעבר יום א' ולא תבע הרבית מחל לו ועי' בשאו"ע הנ"ל:
ומ"ש עוד הט"ז בטעמא דל"ש שעבודא דר"נ כיון דכתיב וחי אחיך עמך היינו שיבא לחיותו של לוה ולא שיפרע ממנו לבע"ח שלו ובכה"ג תמה דאם מחזירין לחיות גופו של לוה מכ"ש כדי לקיים מצות פריעת בע"ח. לע"ד נראה ראי' לדברי הט"ז מדברי הרמב"ם פ"ו מה' מעשר שני שכ' ואסור להוציא צרכיו ממעות מע"ש כגון ליקח בו כלים כדכתיב לא הוצאתי ממנו למת כלומר לא הוצאתי ממנו בדבר שאינו מקיים הגוף יעו"ש ומבואר שם דאפילו לדבר מצוה אין מוציאין ממנו וכן אין פורעין ממנו את המלוה כמ"ש הרמב"ם ז"ל שם דין כ"א והא כל הוכחה דאסור להוציאן בדבר שאינו של אכילה ושתי' הוא משום לא נתתי ממנו למת ע"ש רק לחי כמו אכילה ושתי' שמחי' הגוף וכמ"ש כ"מ שם ועי' רמב"ן עה"ת פ' תבא ופנ"י שם וא"כ לצורך מצוה או לפרוע חוב נימא דשרי דזה מיקרי חי שמחי' הנפש וע"כ דחי הוא חיות הגוף וא"כ גם ברבית כן דכתיב וחי היינו לחיות גופו של לוה וגם בגדים מחזירין אף דאין בהם חיות לגוף כרמב"ם הנ"ל כיון דיכול הלוה למוכרו וליקח בעדו אכילה ושתי' אבל לפרוע למלוה שלו לא חייבי' רחמנא וכהט"ז הנ"ל: