אור ברסלב
שות אמרי יושר ח"א › סימן קב

שות אמרי יושר· רבי מאיר אריק

ח"א · סימן קב

סימן קא

לכבוד הרב וכו' מו"ה יהודא ליבוש קאלעך נ"י ראבד"ק בילקע:

ע"ד שאלתו בשכ"מ שגירש אשתו כדי שלא תיזקק ליבום והבטיחו לישא כשישוב לאיתנו בקגאג"ס ובשבועה ואח"כ שב לאיתנו ונתהוה סכסוך ביניהם בעסקי ממון שהיו הנכסים על שמה וביררו להם נבררים ושליש וחתמו על שטרי ברורין לקיים כל אשר יצא מפיהם ויצא הפסק עפ"י פשר שבאם האשה תקיים ליתן לו מהרכוש סך מסוים אזי מחיוב הבעל לפטור אותה פטור עולמות ולהתירה לשוק ואחר שקראו לפניהם הפס"ד אמר הבעל שהוא מרוצה לזה והאשה לא רצתה בפסק הנ"ל ובאו אח"כ לפני כ"ת וב"ד והבעל נתן כח הרשאה לדודו והמורשה והאשה קיבלו בקגאג"ס לקיים כל אשר יצא מהם ויצא מהם פס"ד עפ"י פשר וג"כ עפ"י אופן הנ"ל שתהיה האשה מותרת להנשא והאשה רוצה לקיים הפס"ד וכן המורשה אלא שהבעל יצא מדעתו ר"ל ונשתטה. אם יש להתיר לה שתנשא:

והנה מ"ש רו"מ מכח מחלוקת מהר"ם לובלין בזה. ולענ"ד בזה"ז לפי הנהוג לגרש עפ"י סדר הגט מהר"ם ר"י ושם בסי' ל"ח מבואר שיאמרו לבעל שאף אם יבגוד א' יהיו גט גמור ובאופן זה אין שום חשש גם למהרמ"ל כמ"ש בביאור הארוך ברכת המים שם להדיא וכ"כ בית מאיר אה"ע סי' קמ"ה דלפי נוסח מהר"ם ר"י אין חשש וכתב כן מסברא והדבר מפורש בברכת המים. אך עיקר הדבר שיש לדון מחמת השבועה גופא שנשבעה לישא אותו ומה שאמר הבעל לפני ב"ד הנבררים לראשונה שמרוצה בהפס"ד לכאורה יש לדון דהוי כהסכים להתירה וא"כ עכ"פ יכולה להתיר לעצמה השבועה עפ"י ב"ד של שלשה דאף דנדרה לטובת הבעל ותועלתו מכ"מ מדעתו מועיל התרה. אך זה אינו כיון דמסתמא ריצוי הבעל היה כדי שתקיים גם היא כפי הפשר ואם היא לא נתרצית לקיים ממילא גם הוא לא נתרצה לפטור אותה מהשבועה וכעין זה כתב מהרי"ט הובא בקצה"ח סי' שט"ז עיי"ש וכן מה שצידד רו"מ כיון דעשה מורשה לכל הענין ועדיין לא נגמר לגמרי שלא החזירה הנכסים עדיין הרי המורשה שלוחו ויוכל המורשה להסכים להתירה דשלוחו ש"א כמותו. אינו ברור דלכאורה כיון שכבר יצא הפס"ד כבר כלתה שליחותו וגם אם נימא דעדיין מורשה הוא הרי כיון דנשתטה הבעל תלוי במחלוקת הפוסקים בעשה שליח ונשתטה ואח"כ עשה השליח עפ"י שליחותו שכ' קצה"ח סי' קפ"ח דתליא בפלוגתא דרמב"ם ורמ"ה אם בטלה השליחות עיי"ש. ויותר יש לומר כיון דקיבל הבעל קנין לפני ב"ד כמו שיאמרו הם הוי כמסר דעתו לב"ד והם פסקו שתהיה חפשי מהשבועה שנשבעה לו הוי כהסכמתו של בעל אבל גם זה אינו ברור וגם אינו מבואר במכתבו אם הקבלת קנין היו גם ע"ז. אמנם בעיקר החשש דנודר ע"ד חבירו אין מתירין אלא בהסכמתו הי' אפשר להמציא היתר עפי"ד רמ"א בשנים שנשבעו זל"ז דאם טוענת מאיס עלי באמתלא טובה מתירין לה והכא הרי אמתלא טובה היא כיון שנשתטה ולא גרע ממאיס עלי ואף שברמ"א שם כתב הטעם משום דמאיס כופין להוציא הרי כתב בש"ך שם דגם לדידן דאין כופין להוציא במאוס עלי הדין כן. א"כ גם בנשתטה אף שכ' בטור אה"ע סי' קנ"ד בשם תשו' הרא"ש באיש שמשתטה מידי יום ביומו דאין כופין להוציא הרי עכ"פ לא גרע ממאוס עלי לדידן ועוד דהתם ע"כ אינו שוטה ממש דא"כ אין בידו לגרש אבל בנ"ד שוטה ממש הוא ובכה"ג גם לרא"ש היו כופין להוציא אלא שאי אפשר כיון דשוטה א"י לגרש אבל לענין השבועה ודאי מתירין לה בכה"ג:

אלא שמטעם אחר אני חוכך בהתרת שבועה זו לפימ"ש בתשו' רמב"ן סי' רנ"ה בהא דנודרת ליתומים דפריך הש"ס ודלמא אזלא לחכם ושרי לה דהא ל"ש כאן חרטה דמעיקרא כלל דהא אם לא היתה נודרת לא היו נותנין לה הכתובה ותירץ כיון דנדר זה אינו אלא ענין קנס שהרי אין רצון היתומים בדבר הנדר רק ע"ד קנס ונדר כזה ניתר בחרטה דהשתא והובא בב"י יו"ד סי' רכ"ח וא"כ הכא שהנדר הזה שנשבעה האשה לישא אותו אינו דרך קנס רק הבעל רצה כן באמת שיחזור וישאנה ונשבעה לו ובאופן אחר לא היה מגרשה א"כ ל"ש בזה חרטה ופתח כלל דהא אם לא נשבעה לא היה מגרשה. ואף למהרי"ט ח"א סי' א' שפקפק קצת ע"ד רמב"ן הנ"ל דגם נודרת ליתומים אם היתה יודעת כמה קשה עליה שלא תאכל פירות לא היתה נודרת והיתה אומרת האמת כמה העלימה ממנו עיי"ש זה ל"ש בנ"ד דהרי אם לא נשבעה לא היה מגרשה כלל. ולכאורה לפי סברתי הלא אף אם יסכים הבעל להתירה כשהוא בדעתו ג"כ אינו מועיל דאין כאן חרטה ופתח. וראיתי במהרי"ט הנ"ל שהקשה ממשה ששאל על נדרו לילך למצרים דהרי ל"ש בזה חרטה על השבועה דאם לא נשבע לא היה יתרו נותן לו בתו ותירץ דהא שם היה ההתרה בהסכמת יתרו ושפיר שייך התרה ע"י פתח וחרטה דאם הי' יודע מתחילה היה מתנה ע"מ שלא לצאת בלתי רשותו וע"ז ודאי היה יתרו מסכים ליתן לו בתו יעו"ש כי דבריו קצרים וכוונתו כמ"ש א"כ גם בנ"ד אם היה הדבר בהסכמת הבעל שפיר שייך חרטה דהיתה מתנה עמו מתחילה שתנשא לו ואם יסכים שתנשא לעלמא תהי' חפשי מהשבועה אבל עתה שהבעל נשתטה ובלתי הסכמתו ל"ש פתח וחרטה כלל:

ויש לדון כיון דהבעל נשתטה וא"י לכנסה אין כאן שבועה כלל כמו שנים שנשבעו זל"ז ועבר א' המועד אפילו באונס דנפטר השני דלא נשתעבד באופן זה כנה"כ וש"ך יו"ד סי' רל"ו ואף לט"ז שם דחולק ע"ז היינו משום דאין הזמן עיקר ועיקר היו הנשואין ומה בכך שעבר הזמן המוגבל וכ"ז שייך אם עכ"פ עתה רוצה לקיים התנאי אבל הכא שנשתטה ואפשר שיהיו כן לעולם ח"ו א"כ בכה"ג לכ"ע כיון שנשבעו זל"ז אם הא' אינו מקיים אפילו מחמת אונס גם השני פטור. אבל גם בזה יש לפקפק דהא אז בעת חולי' לא היה ראוי לישא אותה רק שנשבעו שאם יעמוד מחלי' ישא אותה א"כ יש לה להמתין עד שיבריא לגמרי דהא ע"ז נשבעה שנשתטה עליה להמתין דלמא ישתפה אבל יש לחלק נהי דנשבעה ע"ד זה להמתין עד שיחזור לבריאתו אבל בנ"ד כפי הנראה כבר נתרפא מחלי' ואח"כ נשתטה והרי הי' ראוי ליקח אותה אז וכיון דנשתטה אח"כ נפטרה משבועתם אבל אולי לא נתרפא עדיין לגמרי ואולי גם השטות בא מחמת חלי' וצריכה להמתין עד שיבריא לגמרי: אך מה שאני רואה בזה היתר מ"ש רו"מ בשולי מכתבו שהבעל במשך הדו"ד שהי' לו עמה בב"ד אמר לפני הב"ד כי נודע לו עליה דברים מכוערים ועפ"י דעתו אסור לו לדור עמה ואינו חפץ בה רק רכוש שלו ובאופן זה הרי אנן סהדי דגם אם ישתפה לא ישאנה דהרי לפי דבריו אסורה עליו וכיון דלא ישאנה לעולם הרי נפטרה משבועתה. ואף דיש לחוש קצת דלמה כשישתפה יאמר אמתלא על מה שאמר לפני ב"ד ואמתלא מועיל לענין שאחד"א אבל מסתמא לא חיישינן לזה. ועוד דהרי עכ"פ אמר שאינו רוצה בה וזה גופא הוי כהסכים להתיר לה וא"כ שפיר יש להתיר לה השבועה עפ"י ג' בחרטה ופתח כנהוג ושפיר שייך חרטה בזה כיון דאמר שאין רצונו בה הוי כהסכים להתיר ובכה"ג דהסכים שייך חרטה דמהרי"ט הנ"ל דהיתה נשבעת לישא אותו רק אם יאמר הבעל שאינו חפץ בה או יסכים להתירה תהי' מותרת בלי היתר חכם. ובאמת בשנים שנשבעו זל"ז נראה דבאם א' אמר איני רוצה בה ממילא הותר לה להנשא כיון דא' מעכב השני פטור אבל אפשר דוקא בהגביל זמן לנשואין ועיכב אז או אמר שאינו רוצה אבל הכא לא הי' זמן מוגבל ואפשר לא הבריא לגמרי עדיין ולא נפטרה עדיין בזה שאמר איני רוצה אבל ע"י התרת ג' יש להתיר לה:

תוכן העניינים

שות אמרי יושר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה