שות אמרי יושר· רבי מאיר אריק
ח"א · סימן צג
לכבוד הרב החריף ובקי דייק וגריס מו"ה יהושע העשיל זילבערשטיין נ"י מגולי רוסיא:
מכתבו הגיעני מגילה עפה והנני בזה לתשובתו ע"ד תמיהתו על ש"ע יו"ד סי' שמ"א סעי' ב' דארובה שבין בית לעליה ואין בה פו"ט וכזית מהמת למטה בבית נגד הארובה הבית טהור והעלי' טמאה ובבאה"ג כתב שמקורו מהמשנה פ"ו דאהלות וכ"ת כתב שלא נמצא שם ואדרבה נראה שם להיפוך. והנה מקור ד"ז הוא בב"י בשם הרא"ש בה"ק וברא"ש שם כתב ע"ז ודבר זה מפורש באהלות פ"ו במתניתן דאין בארובות פו"ט וכוונתו דהא בפ"י מ"ה תנן דאין בארובות פו"ט ונתן דבר שאינו מקבל טומאה בין מלמעלן בין מלמטן התחתון טמא וביאר הרא"ש שם בפירושו דהאי תחתון היינו סמוך למה שנתן ע"כ אם נתן על ארובה שבבית הבית טמא דהא עירב את הטומאה ואם נתן על ארובת עלי' העלי' טמאה דהטומאה נכנסת לעלו' בפחות מטפח כיון דהטומאה נגדו והבית טהור שאין חוזרת מעלי' לבית פחות מטפח יעו"ש ופשוט דהאי דינא דסי' שע"א סעי' ב' מיירי שעלי' למעלה מקורה וסתימה נגד ארובה שבבית והו"ל כנתן למעלה דמה לי נתן למעלה אח"כ או הי' שם מעיקרא תקרה ובנתן למעלה העלי' טמאה והבית טהור והרי מקור הדין במשנה וגם בטעמו ונימוקו הדין ברור דהא זה מוכרח דהא דבעינן פו"ט היינו מן הצד אבל הטומאה נכחו גם בפחות מטפח יוצאת וכדאי' להדיא בפ"י מ"ב דטומאה כנגד הארובה ונתן רגלו למעלה טמא כיון דטומאה קודמת לרגלו הרי מבואר דהטומאה יוצאה נכחו אף בפחות מטפח. והא דרגלו קודמת לטומאה טהור לחכמים היא משום דקדמה סתימה לטומאה אבל זה פשוט דגם ברגלו קדמה לטומאה אם הי' הרגל באויר נגד הטומאה מלמטה בארובה אף שהרגל הי' קודם ואח"כ ניתן שם טומאה בארובה למטה רגלו טמא כיון דאינו סותם וכדמוכח שם מהא דכ"ש דשתי רגלים יעו"ש ודו"ק. וכן מבואר בחולין קכ"ה דמסכת פרוסה ע"פ המת באויר הנוגע כנגד הנקב טמא והכל עפ"י יסוד הנ"ל דנגד הטומאה ל"ב פו"ט וא"כ ממילא אם העלי' מקורה נגד ארובה שבבית והטומאה הא יש לה התפשטות למעלה נכחה וא"כ כיון שיש שם אוהל מלמעלה נמשך הטומאה ע"י האוהל בכל העלי' דאפילו בטומאה רצוצה הדין כן דאם בקעה למעלה ומצאה שם אוהל נתפשטה גם לצדדין כמ"ש התוי"ט פ' כוורת בשם מהר"ם לאחר שחזר בו והנה מע"כ הביא ראי' דאין טומאה עולה לעלי' כל שאין שם פו"ט מפ"ז דאהלות מ"ד דמסכת פרוסה חוצץ דמפרש לה הרע"ב המונח בין בית לעלי' ואין זה ראי' כלל דשם מיירי דטומאה מן הצד ואינו כנגד הנקבים וכן כ' להדיא ברא"ש שם דדוקא מן הצד אבל אם הטומאה כנגד הנקבים אינו חוצץ והביא מחולין קכ"ה דפרסן ע"פ המת הנוגע כנגד הנקב טמא:
והן אמת שברש"י ז"ל חולין קכ"ה אהא דחבילי מטה חוצצין בין הבית לעלי' שכ' רש"י שם נעשו תקרה ובטלו ואף הנוגע כנגד הנקב טהור ומשמע מלשונו שם אף אם הטומאה כנגד הנקב ואפ"ה חוצץ והנוגע מלמעלה טהור אבל הדבר תימה דמה הבדל יש בין זה להא דפרסן ע"פ המת באויר דנוגע כנגד הנקב טמא וראיתי ברש"ש שם שתמה על רש"י וכ' שסותר הדין דיו"ד סי' שע"א סעי' ב' הנ"ל ואני תמה עליו דיותר הו"ל להקשות על רש"י ממשנה דפ"י מ"ב דנתן רגלו כנגד הטומאה טמא הרי הדבר מוכרח דארובה שבין בית לעלי' ואין בו פו"ט הנוגע כנגד הנקב טמא. וראיתי בתשו' חת"ס יו"ד סו"ס ש"ם שכ' מסברתו לחלק בין רישא לסיפא דברישא כיון שרוצה לסתום האויר לגמרי רק בהכרח לא מצא רק מסכת פרוסה שיש בם נקבים ע"כ הוי כסתום לגמרי ואין הטומאה יוצאה אף נגדה משא"כ בארובה שבין בית לעלי' דבכוונה מניח אויר אינו כסתום והנוגע נגד הנקב טמא יעו"ש וזה יש לו מקום קצת בדברי רש"י ז"ל אף שהחת"ס שם לא הרגיש כלל מדברי רש"י המסייעין לו ועכ"פ בארובה שבין בית לעלי' אף שאין בו פו"ט הדבר ברור דנוגע למעלה נגד ארובה טמא וא"כ ביש שם תקרה למעלה הטומאה מתפשטת שם בכל העלי' וכהרא"ש הנ"ל. אך גם בדין סריגי החלונות הנה דעת הרא"ש בפירושו פ"ז דאהלות מ"ד דגם שם כנגד הנקב הטומאה בוקעת וע"כ הרא"ש ז"ל מפרש הא דחולין קכ"ה דחוצצין בין בית לעלי' היינו כשהטומאה מן הצד לא כנגד הנקבים ודלא כמשמעות רש"י שם: אמנם כן אף שהדין הנ"ל ברור ומקורו ממשנה ה' פ"י דאהלות לפירוש הרא"ש מכ"מ לפי פירוש מהר"ם שם שהובא בתוי"ט במ"ד בד"ה ודבר שאינו מק"ט מבואר דמפרש האי דמשנה ה' דנתן דבר שאינו מק"ט בין מלמעלן בין מלמטן התחתון טמא היינו התחתון ממש שהוא הבית והיינו בין שנתן על ארובה שבבית בין שנתן על ארובה שבעלי' הבית טמא והעלי' טהורה וא"כ גם בארובה שבין בית לעלי' והעלי' סתומה מלמעלה אף שהטומאה כנגד הארובה למהר"ם העלי' טהורה והבית כמא היפוך מפסק הש"ע סי' שע"א הנ"ל וכן מצאתי באשכול ה' טומאת כהנים סי' נ"ב שמפרש להמשנה הנ"ל כמהר"ם וכתב להדיא דארובה שבין בית לעלי' והעלי' סתימה העלי' טהור והבית טמא ובנח"א שם הביא מהג"ט שגם דעת ר"ש כמהר"ם ותמה על הש"ע שסתם כהרא"ש יעו"ש. אבל לענ"ד שיטת הקדמונים הנ"ל תמוה מאוד דמאיזה טעם לא יעלה הטומאה מהבית להעלי' הא מבואר במשנה ב' דנתן רגלו על הטומאה טמא אשר ע"כ מסתבר לי' להב"י פירוש הרא"ש הבנוי עפ"י יסודות חזקים וגם זאת תמוה לפירוש מהר"ם דהבית טמא מאיזה טעם יהי' כן הא אין על הטומאה שום אוהל בבית רק ע"י מה שנתן למעלה על ארובת העלי' והרי מה שנתן למעלה אינו רחב טפח כיון דאין בארובה פו"ט ובאין פו"ט לא אמרינן חבוט רמי כדאי' בפי"ב דאהלות מ"ה. ודברי הרא"ש עיקר בעיני מרן הב"י ז"ל וסתם כמותו ומה שהביא כ"ת מתוספתא פי"א דאהלות ארובה שבין בית לעלי' ואין בה פו"ט כלים שבעלי' טהורים כו' כלים שכנגד הזית רבי מטמא וחכמים מטהרין אמר רבי רואה אני דבריהם מדברי. לענ"ד יש לומר דרישא דתוספתא מיירי כשהטומאה בבית שלא כנגד הארובה בזה העלי' טהורה והיינו דנקט עלי' טהורה והבית טמא ובסיפא כלים כנגד הזית מיירי שמונחים כלים על הארובה נגד הטומאה אפ"ה הכלים טהורים דמיירי שקדמו הכלים להטומאה וחכמים לטעמייהו בפ"ו דאהלות דרגלו קודם לטומאה טהור שסותם אבל הכא בארובה שבין בית לעלו' ולא נסתם שפיר בוקע באויר למעלה וממילא מתפשט בכל העלי' וזה נלע"ד נכון:
ב) ומה שתמה כ"ת על שיטת הר"י מסופינט שבתוס' נזיר נ"ד דבכל הכלים אמרינן דהרי הוא כחלל ומטמאין גם באוהל וא"כ האיך יפרנסו המשנה פט"ו דאהלות משנה ב' דטבליות של עץ הנוגעים זו בזו בקרנותיהן הנוגע בטבלא השני' טמא טומאת ז' שמפרש הר"ש והרע"ב משום דהטבלא הראשונה שהמת תחתי' אינו מתחשב דהוי כמת גופא לכך השני' כנוגע במת ואדם הנוגע בה טמא שבעה דא"כ אמאי כלים שתחת השני' טהורים הא השני' כנוגעת במת ולטמא באוהל ומוכרח כהפוסקים דלענין טומאת אוהל לא אמרינן חרב כחלל. יפה העיר וכבר קדמו בזה הרש"ש שם ותירץ דכי ענין דאין אוהל מתחשב היא מטעם דהוי בחיבורין כיון דהמת מונח באוהל וטומאת חיבורין רק דרבנן לא גזרו שיטמא באוהל ומכח זה תמה על תויו"ט שם דמשום חיבורין ליכא דהוי דיקרב בדיקרב דאדרבה כל ענין דאין אוהל מתחשב מטעם חיבורין הוא יעו"ש ודבריו תמוהים מאוד שהבין דהא דאין האוהל מתחשב מטעם חיבורין היא וזה א"א דהא לרוב הפוסקים לא אמרו רק לגבי השני שטמא טומאת שבעה אבל השלישי טמא רק טומאת ערב אפילו מדרבנן וכמו שהאריך בזה התיו"ט בפט"ז דאהלות ד"ה וטימאוהו וכן מבואר בתוס' שבת י"ז דאם הי' מפסיק ביד בין מרדע לבשר האיכר לא הי' טמא רק טומאת ערב וסברת תוס' נזיר מ"ב דהשלישי ג"כ טמא מדרבנן סברא יחידאה היא וגם נראה דהתוס' בנזיר לא אמרו כן רק כשהראשון אדם אבל כשהראשון כלי לכ"ע לא גזרו בשלישי ובזה ניחא דלא יסתרו דברי תוס' שבת י"ז לתוס' ב"מ ק"ה ד"ה על דשם חששו לשיטת ר"י דגם שלישי טמא מדרבנן ועי' מהרש"א שם משום דשם ראשון הנוגע אדם הוא יעו"ש. ועכ"פ שיטת ר"ש ורא"ש ותוס' שבת הנ"ל מבואר דבכלים השלישי טמא רק טומאת ערב אף בחיבורין וא"כ האיך יתכן לומר הא דאין האוהל מתחשב מטעם חיבורין היא דא"כ הנוגע בטבלא שני' אמאי מטמא להסוברים דבכלי עץ לא אמרינן חרב הרי הוא כחלל וא"כ הנוגע בשניה הוי שלישי ולטמי רק טומאת ערב וע"כ הא דאין האוהל מתחשב ענין אחר הוא לגמרי שהאוהל כ"ז שהטומאה בתוכו נחשב כל האוהל כגופו של מת. ומה"ט השפוד שנגע באוהל מאחוריו מטמא אדם לטמא כלים טומאת שבעה וא"כ זה חמור הרבה מחיבורין:
אך כל זה לפי פירוש הב' שבר"ש ורע"ב על הא דאין האוהל מתחשב בפ"ק דאהלות דמיירי כשנגע השפוד מבחוץ אבל לפי פירושם הא' שם דמיירי כשהשפוד מונח בתוך האוהל ולכך אין האוהל מתחשב משום דהשפוד נטמא במת גופא לפי פירוש זה אין שום עדיפות לאוהל כלל והוי רק כמו טומאה בחיבורין. ואך לפי פירוש הא' הנ"ל א"א להלום האי משנה ודפט"ו מ"ב מדוע הנוגע בשניה טמא שבעה וע"כ נבוא לפירוש הב' דאין האוהל מתחשב וע"כ טבלא שניה הנוגעת בראשונה מבחוץ כנוגע במת וא"כ הדק"ל באוהל נמי ליטמי:
וראיתי להתוס' שבת י"ז ד"ה ששמע שכתבו דהאיכר טמא טומאת ז' משום דהוי טומאה בחיבורין דיקרב בדיקרב טמא מה"ת ואפילו בחיבורים ע"י אוהל טמא מה"ת כדמוכח פ"ק דאהלות מ"ג יעו"ש וכוונתם להא דאין האוהל מתחשב יעו"ש. ובעניותי קשה לי טובא דממ"נ אם יסברו התוס' בהא דאין האוהל מתחשב כפירוש קמא דר"ש וא"כ שוב מנ"ל דע"י אוהל הוי טומאה בחיבורין דילמא טומאה בחיבורין לא מיקרי רק ע"י נגיעה דהא שם לא הוצרכו כלל שיהי' טומאה בחיבורין דהא שפוד של מתכת היא ונגע במת ונעשה אבי אבות ומטמא אדם ונעשה אב ואדם עושה כלי מתכת כיוצא בו וא"כ שוב אין ראי' כלל לענין כלי שטף דבכה"ג מיקרי טומאת חיבורין ואם כוונת תוס' כפירוש ב' דר"ש דהשפוד נגע מבחוץ ואין האוהל מתחשב והוי כנגע בגופו של מת ג"כ לא צריכים שם לטומאת חיבורין דהא כיון דאין האוהל מתחשב והוי כגופו של מת לכך שפוד של מתכת שנגע בו נעשה אבי אבית ומטמא אדם להיות אב ועושה כלי כיוצא בו וא"צ לטומאת חיבורין. ומהא דאין האוהל מתחשב גופא אין ראי' לטומאת חיבורים דהא זה גרע הרבה מטומאת חיבורים דהאוהל כגופו של מת כמ"ש לעיל דאין לומר דגם הכא כיון שהאיכר עובר ומאהיל במרדע אין האוהל מתחשב ולכך האיכר טמא טומאת שבעה דע"כ האי דינא דאין האוהל מתחשב ל"ש רק באוהל גמור טע"ט אבל באין בו טע"ט שמאהיל על המת אף שמביא הטומאה ע"ע בכ"ש ודאי אין עליו תורת אוהל לענין זה וראי' דהא התוס' גופא בשבת שם כתבו דאם היד מפסוק בין מרדע לאכר הי' האכר טמא רק טומאת ערב וא"כ אם נחשוב זה לאוהל שאינו מתחשב א"כ האכר טמא שבעה דהא הבגד כנוגע במת גופא והאדם הוי דיקרב בדיקרב שטמא שבעה מה"ת וע"כ דזה לא מיקרי אוהל רק דטומאת חיבורין מיקרי כיון דמרדע מאהיל על המת הוי כנוגע במת ולכך אדם הנוגע בו הוי דיקרב בדיקרב ומנ"ל לתוס' הא דילמא ע"י נגיעה הוי חיבורין ולא ע"י אוהל והא דאין האוהל מתחשב הא מיירי באוהל טפח וזה מטומאה חיבורים. ואולי התוס' שם אזלו בשיטת הר"י מסופינט שהובא בר"ש פ"ק דאהלות דהאי דינא דארבעה טמאים במת הוא דוקא בחיבורין א"כ יתכן שתוס' מפרש כפירוש קמא דר"ש בהא דאין האוהל מתחשב ואפ"ה מוכרח דע"י אוהל הוי עכ"פ בחיבורין דהא אין ארבעה טמאים אלא ע"י חיבורין אבל הוא דוחק גדול שהרי הר"ש שם כתב שאין לסברא זו קיום כלל וגם התוס' לא הזכירו בשום דוכתא האי סברא דארבעה טמאים במת מיירי ע"י חיבורין דוקא רק הביאו פלוגתא דר"ת מוקי בכלי מתכת דוקא ור"י מסיפונט בכל הכלים וא"כ הדק"ל מה ראי' הביאו תוס' משם דמרדע שהאהיל מיקרי טומאה בחיבורין וצ"ע:
ובעיקר קושי' כ"ת בהא דטבליות כיון דאין האוהל מתחשב הוי הטבלא השני' כנוגע במת ובאוהל נמי ליטמי נראה לפע"ד דהדבר מוכרח דאף לשיטה הנ"ל דכל הכלים שנגעו במת נעשו כמוהו ומטמאין אף באוהל מכ"מ אוהל הצטוו אף שמקבל טומאה כגון אוהל של כשתן שמת מונח בו אפילו בעוד המת מונח בו אין האוהל מטמא באוהל דהיינו שאם האהיל א' מלמעלה על האוהל טהור דהא כתבו הר"ש והרא"ש פ"ח דאהלות דגזה"כ היא דאוהל הנטוי אף שמקבל טומאה חוצץ מלהיות הטומאה בוקעת ועולה יעו"ש. ודין זה היא אף להסוברים דבכל הכלים אמרינן חרב הרי הוא כחלל דהא בהאי דפ"ז דאהלות באוהל שהטומאה מתוכו הנוגע מאחוריו טמא טומאת ערב פירשו הר"ש אליבא דר"י מסופינט משום דאוהל כיון דמציל מלהיות הטומאה בוקעת ועולה נעשה צד הפנימי שלו וצד החיצון כשני כלים והיינו לאחר שיצא משם המת דבעודו שם הא אין האוהל מתחשב יעו"ש והא הא דמציל מלהיות הטומאה בוקעת ועולה היינו ע"כ בעוד המת תחתיו והיינו דמאהיל עליו מלמעלה טהור וא"כ האיך אפשר לומר שהאהל יהי' לו דין חרב הרי הוא כחלל לטמא באוהל דא"כ האיך מציל מלהיות בוקע ועולה הטומאה הא בלא"ה נטמא המאהיל על האוהל מטעם האוהל גופא וכיון דגם בעוד המת תחתיו המאהיל מלמעלה טהור מוכרח דבאוהל גם זה מהלכה דאין האוהל מטמא באוהל ול"ד בזה לשאר כלי ונמצא עכשיו דאע"ג דאוהל כ"ז שהמת בתוכו נחשב כגופו של מת וחמור יותר מכלי הנוגע במת מכ"מ זה דוקא לענין נוגע באוהל אבל לענין מאהיל על האוהל קיל מכלי דאפילו בעוד המת תחתיו המאהיל על האוהל טהור:
והנה זה וודאי דהאי דינא דחידשו הרא"ש ור"ש דאוהל אף שמקבל טומאה חוצץ בפני הטומאה אין כוונתם לאוהל מחובר דוקא בארץ כגון פשתן דמטמא טומאת אוהלים אף במחובר כתוס' שבת כ"ז אלא אף שאינו מחובר לקרקע כל שנטוו כאוהל מיקרי אוהל לענין זה וכ"נ מלשונם ועי' במש"ל פ"ה מטו"מ. והשתא יתכן דהאי דינא דטבליות מיירי בנטוי' כעין אוהל ומת תחת א' מהן וכיון דאין האוהל מתחשב ע"כ השניה הנוגעת באחורי הראשונה הוי כנוגע במת לענין זה דנעשה אבי אבות לטמא אדם טומאת שבעה מיהו כ"ז לענין נגע אבל כלים המונחים בתוכו אינם מטמאים בתורת אוהל דכיון דכל טומאתו משום שנגע באוהל המת מאחוריו ואוהל המת גופא הא איני מטמא באוהל רק בנגיעה כמ"ש לעיל וע"כ גם הטבלא שנגעה בה אינה מטמאה באוהל כיון דכל טומאתה נצמח מדבר שנטמא רק במגע ודמי לכלי שנגע בעצם כשעורה דהכלי אינו מטמא באוהל כיון דעצם כשעורה גופא איני מטמא באוהל לא יהי' טפל חמור מן העיקר כמ"ש המנ"ח מ"ע רס"ג והוכיח כן מלשון הג"א ובתיו"ט פט"ו שם הקשה אהא דטבליות הא כל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אוהלים אלא פשתן ותירץ דהיינו דוקא לאחר שיצא המת משם אבל בעודו שם כמלא טומאה דמי יעו"ש וקושיתו תמוה דכל היוצא מן העץ היינו במחובר לקרקע דוקא כתוס' שבת כ"ז אבל הכא מיירי באינו מחובר רק נטוי כאוהל כמ"ש לעיל ותירוצו תמוה ביותר דאם באמת מיירי שאוהל זה של עץ מחובר בגוונא שאינו מקבל טומאה א"כ הוי כמת המונח בבית דלכ"ע חוצץ והנוגע בבית מבחוץ טהור גמור וא"כ האיך מטמא הטבלא שניה ע"י נגיעתה בראשונה הא הראשונה גופא טהור. והר"ש פ"ז דאהלות שמחלק בין אוהל כשהטומאה בתוכו לאחר שיצא מתוכו מיירי באוהל של פשתן שמקבל טומאה אבל באוהל שאינו מק"ט אף כשהמת מונח בתוכו הנוגע באוהל טהור לגמרי ודברי התויו"ט צע"ג: